דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק כז
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| כרך א, חלק שני, פרק כז | |
| →חלק שני, פרק כו | חלק שני, פרק כח← |
וראוי לנו להעיר בזה עוד בנוגע להמחלקאות של התנאים בגדר דברי המשנה.
כבר הערנו כי בדברי התנאים יש מהם מה שנחלקו במקרה הבא איך הדין שם על פי דיני המשנה הקבועים וידועים לכל.
ויש מהם מה שנחלקו בנוגע לסוף גדר דברי המשנה.
והמחלקאות האלה שנחלקו בנוגע לסוף גדר דברי המשנה אין זה כי אם מתוך שינוי סגנוני נוסחי קבלתם אשר קבלו על המשנה.
כי (כמו שהערנו בעמוד 144) מפני אשר כל הדברים האלה לא היו עוד מסודרים מלפני זה, ועדין לא הונח עליהם עוד חותם לעשותם לטבועים וקבועים בסגנון אחד לכל, כי על כן הנה מסר זה אז כל אחד לתלמידיו בלשונו הוא ובסגנונו, ועל כן נתחלקו הלשונות, ועל ידי זה נשתנו הדעות, וברבות הימים היו מזה ספיקות, ודברים רבים אשר לא ראי זה כראי זה.
ואף כי גם בכל המחלקאות האלה בא במשנה הלשון זה אוסר וזה מתיר, זה מטהר וזה מטמא, או סתם דברי ר׳ יהושע דברי ר׳ אליעזר, או דברי ר׳ עקיבא ודברי ר׳ ישמעאל וכדומה, אין זה כי אם מה שנחלקו מתוך סגנון קבלתם.
ונביא בזה איזה דוגמאות לברר הדבר(עג).
והנה במס׳ נדה ד׳ י״ט (פרק ב׳ משנה ו׳) בא שם לשון המשנה:
חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרין. הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין.
והנה לנו בלשון ברור המונח בכל מקום על דעת עצמם וסברתם הם "עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים". אבל עי' במס' עדיות פרק ה׳ משנה ו' ששם בא זה עצמו, וכל הדבר כמו שהוא:
עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל אמר להם מוטב לי להקרא שוטה וכו׳ הוא הי׳ מטמא שער הפקודה ודם הירוק וכו׳ בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו ולמה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן, אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין וכו'.
ומפורש בזה בדברי עקביא שגם הוא וגם החכמים החולקים עליו דברי כולם אינם כי אם מה שקבלו "אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין". עד שבמס׳ עדיות גם יותחלו הדברים ״עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים".
ובכל זה כשסידרו זה עצמו בימי רבי אצל יסוד המשנה במס' נדה בא לשונם "הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין".
אף שהדברים מפורשים שזה הוא רק שמועתם וקבלתם והיינו שינוי נוסח קבלתם בגדר דברי המשנה בחמשה מיני דמים, מה נכלל בזה, ומה נכלל בזה, ככל אשר כבר נתבאר לנו ענין הדברים האלה. וכן בא זה עצמו בסידור המשנה בימי רבי גם בשער בכור בעל מום, ובא הלשון במס׳ בכורות ד׳ כ"ה (פרק ג' משנה ד׳):
שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין.
וכן בנגעים פרק ה׳ משנה ג׳:
שער פקודה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין.
וכל זה מהארבעה דברים שבמס׳ עדיות, אשר נאמר עליהם שם מפורש "אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין".
וגם במס׳ עדיות עצמה פרק א׳ משנה ג׳ בא על הלל:
הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לאמר בלשון רבו. והנה נתפרש במשנה עצמה שאין אלו דברי הלל כי אם לשון קבלתו מרבו.
וזה נתפרש מפני שהלשון משונה, ואין זה לשון המשנה, ולא מדת המשנה.
אבל אלו לא הי׳ הלשון משונה ולא הי׳ צורך לפרש זה ביחוד אז הי׳ לשון המשנה רק זה לבד "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה״ אף שאין זה כי אם קבלתו. ועי׳ במס׳ יבמות ד׳ ס״ז (פרק ז׳ משנה ג׳).
בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר׳ יוסי, אמרו לו מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר.
והנה בא לשון המשנה "דברי ר׳ יוסי" אף שיוצא אחר זה מפורש מדברי משנה זו עצמה שאין זה דבריו ויאמרו לו ״מאחר שהעדת לנו".
ובברייתא בגמ׳ שם בא על זה עצמו:
זו עדות העיד ר׳ יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו.
ועי׳ במס׳ נדה ד׳ ז׳ שבמשנה שם נאמר:
ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת ומניקה וזקינה, אמר ר׳ יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה.
ובגמ׳ מיד אחר המשנה (והוא מהתוספתא) נאמר שם:
תניא אמר לו ר׳ אליעזר לר׳ יהושע אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת וכו׳ אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד אלא למי שראהו.
ומבואר כי דברי ר׳ אליעזר הם דברי קבלתו שעיקר יסוד הדבר קבל גם ר׳ יהושע.
ובכל זה נאמר במשנה "ר׳ אליעזר אומר״.
ומענין זה עצמו הוא גם דבריהם במס׳ ערלה פרק א׳ משנה ז׳:
ר׳ אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור, אמר ר׳ יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העקרים מותר בשרף הפנים אסור מפני שהם פרי.
והנה ר׳ יהושע אינו כי אם מבאר את הדבר, והוא ממש כמו שבא הלשון אצל האמוראים בכל כיוצא בזה "לדידי מפרשא לי מיניה" שכבר נתבאר לנו ענינו בח״ב עמוד 485. ודברי שניהם קבלתם רק שר׳ אליעזר קבל הדברים סתם ופירשן כן, ור׳ יהושע יאמר לדידי מפרשא לי וכו׳ "שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף וכו׳ בשרף הפנים אסור".
ובכל זה נאמר על ר׳ אליעזר סתם "ר׳ אליעזר אומר" דהיינו שהוא מסר קבלתו כן, וזה הי׳ סגנון קבלתו אשר מתוכה אמר כן.
ועל ידי כל זה נבין גם דברי המשנה במס׳ הוריות ד׳ ג׳: (פ"א מ״ב) אשר כבר נתקשה בהם הרא"ש ז"ל בתוספותיו ולא תירץ כלום, ולשון המשנה הוא: הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן והלך ועשה על פיהם ר׳ שמעון פוטר ור׳ אליעזר אומר ספק איזהו ספק ישב לו בתוך ביתו חייב הלך לו למדינת הים פטור, אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה, אמר לו בן עזאי מאי שנא זה מן היושב בביתו שהיושב בביתו אפשר הי׳ לו שישמע וזה לא הי׳ אפשר לו שישמע.
וכתב שם הרא״ש בתוספותיו "הורו בית דין וידעו שטעו וכו׳ עד ר׳ שמעון פוטר ר׳ אליעזר אומר ספק, על כרחך ר׳ אלעזר גרסינן דהוא בר פלונתא דר׳ שמעון, ובגמ׳ נמי נחלקו בברייתא ר׳ שמעון ור׳ מאיר ור׳ אלעזר וסומכוס ותימא היכי קתני אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה וכי ר׳ עקיבא על דברי תלמידו אמר מודה אני בזה״ עכ"ל. והנה נשאר רבינו בקושיא.
אבל הדבר מתבאר מעצמו, שזה רק נאמר על שם ר׳ שמעון ור׳ אלעזר מפני שמהם קבלו רבי וסייעתו את הדברים (עי' ביאור זה בח"ב עמוד 61) אבל הדברים אינם מהם כי אם דברי הראשונים, ועל כן ילכו על זה בפשיטות דברי ר׳ עקיבא.
וממש כן נתפרש לנו הדבר במקום אחד בירושלמי.
ובתוספתא ר"ה פ״א ה"ו נאמר: באחד באלול ר״ה למעשר בהמה (דברי ר' מאיר, עי׳ במשנה בכורות נ״ז) ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים באחד בתשרי, אמר ר' שמעון בן עזאי הואיל ואלו אומרים באחד באלול ואלו אומרים באחד בתשרי יהיו האלוליים מתעשרין לעצמם.
ובירושלמי שקלים פ"ג ה"א ור"ה פ"א ה"א :תמן תנינן ר׳ מאיר אומר באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ור׳ אלעזר ור"ש אומרים באחד בתשרי בן עזאי אומר וכו' ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו, אתא ר׳ ירמי' ור׳ מיאשא בשם ר׳ שמואל בר׳ יצחק שכן נחלקו עליה אבות העולם ומאן נינהו אבות העולם תנא ר׳ יונה קומי ר׳ ירמיה ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא.
וזה עצמו הוא גם דברי ר׳ עקיבא במס' הוריות שם על דברי ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה וכו׳ אמר לו בן עזאי וכו׳.
והדברים פשוטים שלא אמר ר׳ עקיבא זה על דברי תלמידיו כי אם על דברי כת של קודמין אשר אך דבריהם נאמרו בזה מפי תלמידו ר׳ אלעזר.
וממש כן הוא במס׳ כלים בפרק י״ז משנה ה׳: הרמון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, ולמה הוזכרו רמוני בדאן שיהיו מקדשין כל שהן דברי ר׳ מאיר, ר׳ יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים, ר׳ עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ושיהיו מקדשין כל שהן.
והנה באו דברי ר׳ עקיבא על דברי ר׳ מאיר, אבל הדבר פשוט שאף שלפנינו בא זה בשם ר׳ מאיר ונאמר על זה "דברי ר׳ מאיר" אבל הוא רק מפני שרבי וסייעתו קבלו זה סתם מר׳ מאיר, אבל בעצמו של דבר הוא דברי כת של קודמין, אשר על זה הוא שבאו דברי ר׳ עקיבא.
ודברי כולם יחד גם דברי ר׳ מאיר גם דברי ר׳ עקיבא, וגם דברי ר׳ יוחנן בן נורי, לא באו בזה כי אם מתוך קבלותיהם בנוגע לגדרי דברי יסוד המשנה, כמו שמפורש כאן הרמון שאמרו וכו׳ ולמה הוזכרו רמוני בדאן וכו׳ שעל זה באו דבריהם.
וכמו שהוא הלשון ביבמות שבמשנה נאמר "דברי ר' יוסי׳ ובברייתא "זו עדות העיד ר׳ יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו״ וכמו שהוא הלשון בהוריות "אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה״.
אף כן בא בנגעים פ״ה משנה ג׳: שער פקודה עקביא כן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, איזה הוא שער פקודה מי שהיתה בו בהרת ובה שער לבן הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומה וחזרה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, אמר ר׳ עקיבא "מודה אני בזה שהוא טהור״ ואיזה הוא שער פקודה מי שהיתה לו בהרת וכו׳ אמרו לו כשם שבטלו את דברי עקביא אף דבריך אינם מקוימין.
שמבואר מעצמו שהלשון הזה ״אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה שהוא טהור ואיזה הוא שער פקודה וכו׳״ לא יחלקו בדבר חדש לעצמם כי אם בנוגע למחלוקת עקביא בן מהללאל וחכמי דורו, ואיך טהרו.
וכמו שהוא לשונו של ר׳ עקיבא במשנה במס׳ בבא בתרא ד׳ קנ״ה (פ"ט מ״ט ומ"י): נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים וכו׳ בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה וכו׳ נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודין שיחלוקו אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן אמר לו בן עזאי וכו׳.
והרשב"ם ז"ל כתב שם "אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזו וכו׳ משום דנקט תנא קמא לישנא דמודים אמר איהו נמי מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי בית הלל נמי אמרינן הכא נכסים בחזקתן וכו׳."
והנה הוקשה להרשב־ם ז״ל הלשון "אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה״ שהרי דבריו הם בשיטת בית הלל, על כן כתב "משום דנקט תנא קמא לישנא דמודים אמר איהו נמי מודה אני".
אבל לחנם נדחק רבינו בזה והנה לפנינו בהוריות שם "אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה" וכן בנגעים שם ״אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה" אף שתנא קמא לא אמר שם לישנא דמודים.
וכמו שכבר הובא לנו בפי״ח (עמוד 239) דברי המשנה במס׳ אהלות פ״ח משנה א׳ "ר׳ יוחנן בן נורי לא הי׳ מודה באוכלין טהורין חוץ מן העיגול של דבילה". וגם בזה אין הכונה שחולק מדעתו ומסברתו כי אם שלא קיבל זה בגירסת המשנה, או שהוא מפרש זה בסגנון קבלתו רק בעגול של דבילה כמו שהערנו על זה כבר בפי"ח. וכמו שהוא שם הלשון "אינו מודה" כן הוא כאן הלשון "מודה אני".
ובתוספתא בבא בתרא ספ״י הלשון "אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה כדברי בית הלל שהנכסים בחזקתן".
והננו רואים מכל זה אף שהדברים מפורשים שאין זה דברי ר׳ עקיבא כי אם שיטתו בדברי קבלתו מדברי כת של קודמין נאמר במשנה סתם ״אמר ר׳ עקיבא מודה אני בזה".
והננו רואים יותר מזה שדברי ר׳ אליעזר שבאו במס׳ הוריות שם לפני דברי ר' עקיבא שמבואר באין ספק שאין זה כי אם דברי קבלתם מכת קודמין עד שעל זה יסבו אחר זה דברי ר׳ עקיבא שם וכמו שכתב גם הרא״ש ז״ל.
בכל זה נאמר שם במשנה הלשון "ר׳ אלעזר אומר ספק איזה ספק וכו׳".
ועי׳ במס׳ כלאים פ"ב משנה א׳:
כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט ר׳ יוסי אומר יבור.
והכונה בהכרח רק זאת שגירסתו של ר׳ יוסי במשנה "יבור" תחת ״ימעט". שהרי מיד אחר זה נאמר בין ממין אחד בין משני מינין ר' שמעון אומר לא אמרו אלא ממין אחד.
ומבואר שדברי הרישא אינה מר׳ יוסי וחכמי דורו כי אם דברי המשנה ביסודה, ור' יוסי נחלק רק בגירסתה אם ימעט או יבור (ועי׳ שם משנה ב') ובכל זה נאמר במשנה "ר׳ יוסי אומר יבור".
ועי׳ במס׳ טבול יום פרק ג׳ משנה ב׳ שנאמר שם: ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה לא פסל אלא הקלח שכנגדו ר׳ יוסי אומר כל הסדר העליון, אם הי׳ כמין כובע אינה חבור.
וכפי שהורגלנו הנה לנו בזה מחלוקת פשוטה מר׳ יוסי וחכמי דורו.
אבל עי׳ עדיות פרק ב׳ משנה ד׳:
שלשה דברים אמר ר׳ ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה על ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה שהיא חבור ואם היתה כמין כובע אינה חבור, ועל שבולת שבקציר וכו׳.
ומבואר שאין מחלוקת ר׳ יוסי וחכמי דורו כי אם איך היתה עדותו של ר׳ ישמעאל בכרם ביבנה.
וכבר הביא שם הר״ש במס׳ טבול יום דברי התוספתא תניא בתוספתא פ"ב ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חבור דברי ר׳ יוסי, ר׳ שמעון ור׳ מאיר ור׳ יהודה אומרים אינו חיבור אלא הקלח שכנגד ידו "על זה העיד ר׳ ישמעאל בכרם ביבנה" אמר ר׳ יוסי לא על זה העיד ר׳ ישמעאל בכרם ביבנה אלא על העשוי כמין כובע שאינו חבור.
ומבואר ומפורש שכל מחלקותם היא רק בדבר קבלתם את דברי ר׳ ישמעאל בכרם ביבנה.
ודברי ר׳ ישמעאל עצמו בכרם ביבנה גם הם היו רק דברי קבלתו שאמר לפני חכמים.
ובכל זה בא על זה במשנה במס׳ טבול יום הלשון "ירק של תרומה וכו׳ לא פסל אלא הקלח שכנגדו ר׳ יוסי אומר כל הסדר וכו׳".
אשר אלו לא הי׳ לפנינו המשנה בעדיות והתוספתא במס׳ טבול יום הי׳ הדבר פשוט אצלינו שאין זה כי אם מחלוקת של ר׳ יוסי וחכמי דורו מעצמם מדעתם ומסברתם.
וכל זה יורה לנו להבין ולדעת שלא לבד שאין שום מחלוקת להתנאים ביסודי הדברים שבזה הי׳ כבר הכל ערוך ומסודר לפניהם ביסודי המשנה ככל אשר הוא לפנינו.
כי אם שגם בנוגע לגדרי המשנה, וכל אופני דבריהם על המשנה, ובכל הפרטים הנוגעים אליה, הנה גם זה, אין זה כי אם מתוך קבלותיהם מהימים הראשונים.
כי מפני שכל הנוגע לזה לא בא במטבע קבועה ובדברים מסודרים בלשון קבוע, וכל אחד מסר זה לתלמידיו בסגנון לרצונו, על כן נולדו ברבות הימים הבדלים וחילופים שונים. וכענין דברי רב חסדא בע"ז ד׳ י"ט אמר להו רב חסדא לרבנן וכו׳ הני מילי סברא אבל גמרא מרב אחד עדיף כי היכי דלא ליפלוג לישני.
וכדברי רש"י ז"ל שם "דלא ליפלונ לישני, שלא יתחלקו הלשונות, דהאי גריס שמעתא בהאי לישנא והאי גריס לה בלישנא אחרינא וחדא מילתא היא ומיהו תלמיד דגריס מתרווייהו משתבש בגירסיה משום דמבלבל לישני".
וכבר הערנו בח״ב עמוד 485לאמר:
"ועי׳ במס׳ כתובות ד׳ נ"ז כי אתא רב דימי אמר ר׳ שמעון בן פזי אמר ר׳ יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת ור׳ יוחנן אמר בין בזו בין בזו מחלוקת אמר ר׳ אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר׳ יוחנן דאנא ור׳ יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי מאי בתחלה דקאמר ר׳ יהושע בן לוי תחלת חופה ומאי סוף וכו׳ וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת תחלת חופה וסוף חופה דהיא וכו׳.״
והננו רואים דדברי שניהם קבלה, ומקורה אחת לגמרי רק שנתחלקו הסגנונים עד שיצא הלשון מכל אחד ההיפך מלשון חבירו (וע״ש שהובא לנו הרבה כיוצא בזה).
ומענין הזה הנם גם דברי ר׳ יהושע במס׳ פסחים ד׳ צ"ו: (פ"ט משנה ו׳): אמר ר׳ יהושע שמעתי שתמורת פסח קריבה, ותמורת פסח אינה קריבה ואין לי לפרש אמר ר׳ עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח, קרב שלמים וכן תמורתו.
וכזה גם במס׳ יבמות ד׳ ע״ט: (פרק ח׳ משנה ד׳):
אמר ר׳ יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצים לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצים לאשתו, ואין לי לפרש אמר ר׳ עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שהיתה לו שעת הכושר סריס המה לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא היתה לו שעת הכושר, ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה, סריס אדם לא חולץ וכו׳ העיד ר׳ יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהי׳ בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים דברי ר׳ עקיבא. וכל זה בא על ידי הפרעת הסדרים מאחרי ימי אנטיגנוס איש סוכו עד ימי הלל ושמאי כמו שכבר נתבאר.
ואם המשנה עצמה היתה טבועה וקבועה בכל לשונה, אבל קבלותיהם בגדר דברי המשנה זה בא להם בסגנונים שונים.
וזה הי׳ דבר עבודת הקדש, מכל התנאים כולם על המשנה, מהלל ושמאי ואילך, להשוות יחד את כל קבלותיהם ולהכריע הדבר על ידי בירור אחר בירור.
וכבר נראה כן לר׳ יהושע על ראשוני התנאים בית שמאי ובית הלל, בנוגע לזה עצמו לאמר שכל מחלקותם רק מתוך שינוי סגנון קבלתם בגדר דברי המשנה, אבל בעצמו של דבר דבריהם אחת הם.
והן דברי ר׳ יהושע במס׳ נזיר ד׳ נ״ב: שעל המשנה במס׳ אהלות פרק ב׳ משנה א׳ אלו מטמאין באהל וכו׳ רובע עצמות וכו׳ נחלקו בית שמאי ובית הלל בעדיות פ׳׳א מ״ז בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין.
ועל זה יאמר ר׳ יהושע שם:
אמר ר' יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד שבית שמאי אומרים משנים או משלשה או משני שוקיים וירך אחד או משני ירכיים ושוק אחד הואיל ורוב גובהו של אדם מגובה ובית הלל אומרים מן הגויה או מרוב בנין או מרוב מנין הואיל וישנן במפרקי ידים ורגלים.
ויותר מזה הן דברי המשנה שקלים פ״ד מ״ז:
המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי המזבח זכרים ונקבות ר׳ אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, ר׳ יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית, אמר ר׳ עקיבא רואה אני את דברי ר׳ אליעזר מדברי ר׳ יהושע שר' אליעזר השוה את מדתו ור׳ יהושע חלק, אמר ר׳ פפייס שמעתי כדברי שניהן, שהמקדיש בפירוש כדברי ר׳ אליעזר והמקדיש סתם כדברי ר׳ יהושע.
ומבואר מדברי ר׳ פפיים שר׳ אליעזר ור׳ יהושע לא חלקו בדבר חדש מסברתם הם, כי אם שזה דברי הקודמים להם רק שנתחלקו השמועות.
ועי׳ במס׳ בבא מציעא ד׳ פ"ב: (פרק ו׳ משנה ח׳):
המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע ר׳ אלעזר אומר זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין זה וזה לישבע.
והיינו כדברי הגמ׳ על זה ואתא ר׳ אלעזר למימר אין גמרא כר׳ מאיר ומיהו תמיה אני וכו׳.
וכלשון רש"י בהמשנה "ר׳ אלעזר אומר וכו׳ אף אני שמעתי מרבותי כר׳ מאיר אבל תמיה אני וכו'״.
ומבואר כי גם ר׳ אלעזר גם ר׳ מאיר קבלו כן בכל זה בא בלשונו של ר׳ אלעזר "ר׳ אלעזר אומר" וכן בדברי ר׳ מאיר בברייתא "דברי ר׳ מאיר".
ועי׳ במס׳ נגעים פ"ט משנה ג׳:
שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לגדל שער אינה ראויה ולפשיון אינה פושה ולמחיה אינה מטמאה אמר להן שמא תכנוס ותפשה, אמרו לו והלא מקומה כגריס אמר להן לא שמעתי, אמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו, אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן, אמר לו שמא יולד בו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים.
וסוף הדברים ילמדו לנו שתשובת ר׳ אליעזר "אמר להם יסגיר" אין זה כי אם דברי קבלתו אף שכל הדברים מזה באו סתם.
ועי׳ במס׳ כלים פרק ה׳ משנה א׳:
תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול, אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו רובו.
והלשון הזה עצמו "וחכמים אומרים במה דברים אמורים" הם כבר יורו אותנו שאין זה מדבריהם הם. אבל אין אנו צריכים לדקדוקים והדבר יוצא מפורש ממס׳ עדיות פרק ב׳ משנה ח׳:
שלשה דברים אמר ר׳ עקיבא על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו על סנדל של סיידים שהוא טמא מדרס ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים שלשה והודו לו וכו'.
והדברים פשוטים ומבוארים מעצמם שעל זה עצמו שהעמיד ר׳ עקיבא את יסוד הקבלה בזה שהוא ארבעה ולא שלשה על זה באו במס׳ כלים דברי ר׳ מאיר וחכמים.
שר׳ מאיר סובר שכן הוא בכל התנורים והוא דבר כולל והכמים יאמרו שאין זה כי אם בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו רובו.
ומבואר שכל הדבר קבלה גמורה, אשר ר׳ עקיבא כבר ביררה שהשונים שלשה טועים בגירסתה והעיקר הוא ארבעה.
ועל זה נחלקו אחר זה ר׳ מאיר וחכמים איך הכונה בזה.
ובכל זה בא הלשון במס׳ כלים סתם "תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר׳ מאיר״ כאלו הי׳ יסוד הדבר מהם.
וכל הדברים האלה יאירו לנו אור, ויפתחו את השער להבין דברי משנה שלמה, אשר לא מצאו בה כל אנשי חיל את ידיהם, והחוקרים האחרונים צברו שם גל גדול של דברים פורחים באויר ואחרי כל האריכות לא העלו בידם כל מאומה, אבל הדברים מבארים את עצמן.
ובמס׳ עדיות פ״א משנה ה׳ נאמר:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו׳.
והדברים אין להם הבנה, מה תועלת יש בדברי היחיד, וממה נפשך אם יכולים הם בית דין האחרון להכריע נגד דברי הבית דין הקודמים, יכולים הם לעשות כן בלא דעת היחיד הקודם, ואם אין יכולים לעשות כן לבדם, מה יושיע להם היחיד.
והאם יעלה על הדעת כי הכלל הזה של אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן וכו׳ נאמר רק אם הבית דין הראשון החליטו כן פה אחד.
וכלל גדול הוא בתורה אחרי רבים להטות ואין שום חילוק בין פסק שיצא מפי כולם או מפי רובם(עד). אבל ענין דברי המשנה זה הוא, והצעת הדבר כך.
המשנה הזאת באה במקומה במס' עדיות, וקודם לה באו הדברים מעדותו של הלל, הלל אומר מלא הין מים שאובין וכו' אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו וכו׳ וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים וכו' והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם.
וכענין הזה הם כל שאר עניני המסכתא הזאת.
ועל כיוצא בזה הוא שהולך סידור דברי המשנה הזאת שם, ויאמר שעל כן נקבעו גם דברי היחיד, שאם יראה בית דין את דברי עדותו של היחיד שהיא היתה צודקת יסמוך עליו.
ועל כן אלו הי׳ נאמר במשנה סתם ולא הוזכרה דעת היחיד היינו טועים לחשוב שיש לפנינו החלטת בית דין עצמם ולא הי׳ אפשר להם לחלוק שהרי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין.
עכשיו הנה יש כאן לפנינו גם עדות אחרת גם כן מפי המרובים שהדבר אינו כך וכך, כי אם כן וכן, ואף שגם בזה אחרי רבים להטות, והננו סומכים על עדות של רבים מפי רבים, ולא על עדות היחיד מפי רבים (כעדותו של עקביא בן מהללאל, והלל מפי רבותיו, ועוד).
אבל אם יראו בית דין את דברי היחיד, אין בזה דין אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו׳ שבית דין העיקר בדין זה המה הראשונים, אשר מפיהם הוחלט הדבר, ולא האמצעים החולקים עם היחיד איך היתה החלטת הבית דין הראשון.
ואחרי שבית דין האחרון רואה את דברי עדותו של היחיד שהיתה כהוגן, וכן הוא כדבריו, אין הם מבטלים דברי הבית דין הראשון, כי אם להיפך כי הוברר להם הדבר שהנם מקיימין דבריהם כמו שהם.
וכענין רברי המשנה יבמות ד׳ קכ"ב (פט״ז מ״ז) אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל (דיבנה) שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן בבא מתוך הדבר נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל (הזקן) נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין וכו׳. ודברי ר׳ יהודה בן בבא היתה גם היא עדות כמו שהוא בעדיות פ״ו משנה א׳: ר׳ יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנים את הקטנות, ושמשיאין את האשה על פי עד אחד וכו׳.
אבל לא היתה כן ידיעת הרבים, ועל כן לא פסקו כדבריו כי אם כדבריהם, אכל כאשר נתברר אחר זה שכן הדבר שבו להחזיק בהם.
וכמו שהוא כן גם ענין דברי המשנה במס׳ בכורות ד׳ מ׳ (פרק ו׳ משנה ח׳) נשבר עצם ידו ועצם רגלו אף על פי שאינו ניכר מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים ועוד שלשה הוסיף אמרו לו לא שמענו את אלו, את שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה לשל חזיר, ושניטל רוב המדבר של לשונו, בית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין.
והיינו שלבית דין שלאחריהן נתברר שצדקו דברי אילא וקבלתו קבלה ברורה היתה, ולא בטעות.
ועל זה הוא שבאו הדברים במס׳ עדיות שם:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין וכו׳ שאם יראה בית דין דברי היחיד ויסמוך עליו.
והדברים פשוטים וברורים.
ובזה נבין בפשיטות דברי המשנה שאחר זה אשר שם נדחקו המפרשים עוד יותר.
אמר ר׳ יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים לבטלן(עה) שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת.
והכונה פשוטה שר׳ יהודה יאמר "אם כן" אם אין לנו על זה כי אם טעם זה לבד, אם כן הרי הוזכרו דברי היחיד בין המרובים רק כדי לבטלן.
שהרי לפי דבריכם אין זה כי אם כדי שאם יראה בית דין דברי היחיד יסמוך עליהם, הנה הוזכרו דברי היחיד רק כדי שיהי׳ אפשר לבטל דברי הרבים.
אבל יש כאן עוד טעם אחר שהוזכרו דברי היחיד גם כדי לחזק דעת הרבים ולקיימם, "שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת״ ורוב חכמי ישראל לא קבלו כן.
וכל דברי המשנה על מקומן ועל ענינם ונקראין מאליהן.
הערות
הערה (עג): ועיקרי כל הדברים האלה לפרטיהם יבוארו בדברינו על התנאים עצמם בכרך הבא.
הערה (עד): והראב"ד ז׳׳ל בפירושו שם כתב ״שאם יראה לבית דין האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון
יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים האחרונים שהן קובעים הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואע״פ שהמרובים חולקין עליהן ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמם לפי שאין בית דין יכול לבטל וכו' אלא מכיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהי׳ חולק עמהם הי׳ להם במה לתלות" עכ"ל.
וכבוד רבינו הגדול במקומו, אבל דבריו תמוהים מאד דמה ענין זה לזה, אין בית דין יכול לבטל וכו' היינו היכא שכבר עמדו בית דין למנין ונמנו וגמרו ופסקו הלכה למעשה, ומה שמצאנו בגמרא באמוראים שקבעו לפעמים הלכה כיחידים, היינו רק היכא שעדין לא נפסקה ההלכה, והמחלוקת של המרובין עם היחיד היתה רק בדרך שקלא וטרי׳ של הלכה. והוא מפורש במס׳ נדה ד' ט׳: דאמרינן שם ת"ר מעשה ועשה רבי כר׳ אליעזר, לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן ״בשעת הדחק היכי עביד כוותיה" אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ומאי לאחר שנזכר, לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
והרי זה ודאי שרבי נטה דעתו לפסוק כר׳ אליעזר וקודם שנזכר פסק כן להדיא, מפני שכן דעתו, ובכל זה פרכינן בפשיטות ״אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר׳ אליעזר אלא כחכמים בשעת הדחק היכי עביד כותיה״ והיינו שהי׳ לו גם למהדר עובדא.
וזה הוא כן במחלוקת של יחיד ורבים, לאחר שנפסקה הלכה, אף כי כשעמדו בית דין למנין והחליטו וכל זה יבואר לנו לכל פרטיו בכרך שאחר זה.
הערה (עה): במשנה שבמשניות הגירסא ״לבטלה" וטעות סופר הוא והגירסא הנכונה היא לבטלן כמו שהוא במס׳ עדיות שעם פי׳ הרמב״ם והראב"ד שנדפסו עם הש״ס, וככל המבואר בפנים.