חלק גדול מתעמולת הבחירות של מפלגות מסויימות מוקדש להתקפות על מפלגות אחרות.

לעניות דעתי, מפלגות התוקפות את המפלגות האחרות עלולות לעבור על איסור מהתורה:

(דברים יד א): "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם; לֹא תִתְגֹּדְדוּ , וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת"

חז"ל פירשו את הפסוק כך ( בתלמוד בבלי, יבמות יג: ) :

• לא תתגודדו = לא תעשו אגודות אגודות.
• האי " לא תתגודדו " מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת!

• אם כן, לימא קרא "לא תגודדו"; מאי תתגודדו? שמע מינה להכי הוא דאתא.

• ואימא כוליה להכי הוא דאתא?

• אם כן לימא קרא "לא תגודו"; מאי לא תתגודדו? שמע מינה תרתי.

לשורש "גדד" ישנם שני פירושים עיקריים:

לכל משמעות מתאים יותר בניין אחר:

1. למשמעות הראשונה מתאים פועל "קל" יותר, שהרי התקבצות והתאגדות הן פעולות שאדם יכול לעשות גם בלי שום פעולה אקטיבית, רק במחשבה או בדיבור; ולכן מתאים להשתמש בפועל בבניין קל - "תגודו", כמו למשל בפסוק (תהלים צד כא): "יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ"
2. למשמעות השניה מתאים פועל "חזק" יותר, כי שריטה היא פעולה אקטיבית (וכואבת); ולכן מתאים להשתמש בפועל בבניין פיעל - מקבוצת הבניינים החזקים - "תגודדו".

בניין התפעל משלב את שתי המשמעויות - מצד אחד הוא שייך לקבוצת הבניינים החזקים, ומצד שני הוא סביל יחסית ומציין פעולה שהאדם עושה על עצמו, ולכן הוא מתאים לשתי המשמעויות.

ואכן, בלשון המקרא מצאנו כמה פסוקים שבהם הפועל "התגודד" משמעו "התקבץ בגדוד":

• ירמיהו ה ז: " "אֵי לָזֹאת אֶסְלַוח לָךְ? בָּנַיִךְ" "עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ " "
• (מיכה ד יד): "עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל"

ומצאנו גם פסוקים שבהם הפועל "התגודד" משמעו "שרט את עצמו":

• (מלכים א יח כח): "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם"
• (ירמיהו טז ו): "וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם"
• (ירמיהו מא ה): "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ידוד"
• (ירמיהו מז ה): "בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי "

אך עדיין נשאלת השאלה - איך ייתכן ששתי מצוות שונות כל-כך הצליחו "להיכנס" לאותו פסוק ולאותה מילה?

ועוד: מה הקשר בין המשמעות הראשונה - "לא תעשו אגודות אגודות" - לבין המשך הפסוק " ולא תשימו קרחה בין עיניכם "?

מצאתי שתי תשובות אפשריות:

ייתכן שבשתי המצוות הדגש הוא על תדמית והופעה חיצונית; כפי שכתב רש"י במקום אחר - מכיוון שבני ישראל הם בניו של ה', "ליגיון של מלך", הם צריכים להיות שלמים בגופם.

אסור לאדם לפצוע את עצמו פצע גלוי ובולט, כי בכך הוא פוגע בשלמות גופו; ואסור לאדם לעשות קרחה בין עיניו, כי בכך הוא פוגע בשלמות שער ראשו.

ההופעה החיצונית חשובה גם עבור כלל עם ישראל: כשבני ישראל נעשים "אגודות אגודות", זה יוצר מעין פצע בעם ישראל, ופוגע בתדמית האחידה של בני ישראל כבנים של אותו עם, וכ"ליגיון של מלך".

גם למילה "קרחה" יש משמעות עבור כלל ישראל: בפרשת עיר הנידחת אמרו חז"ל, שאסור לעשות יותר מ-2 "עיר הנידחת" באותו מקום, כדי שלא לעשות "קרחה" בארץ ישראל. בדומה לזה פירשו חלק מהמפרשים את המילה "קרחה" ב ירמיהו מז ה.

הסבר זה יכול להסביר כמה מהמאמרים בהמשך הסוגיה בגמרא, מהם נראה שבמקרים מסויימים מותר לקבוצות שונות לנהוג על-פי דינים שונים, כאשר הדבר אינו בולט לעין:

• בליל בדיקת חמץ - בית שמאי אוסרים לעשות מלאכה, ובית הלל מתירים; היו אנשים שנהגו כבית שמאי למרות שההלכה נפסקה כבית הלל, ובכל זאת לא עברו על איסור "לא תתגודדו", כי מי שראה אותם היה יכול לחשוב שפשוט אין להם מלאכה לעשות באותו רגע.
• ( טו. ): שמאי הזקן חשב שגם תינוקות צריכים לשבת בסוכה; כשכלתו ילדה בסוכות, הוא פרץ חלק מהתקרה ושם סכך במקומה, מעל למיטתה, למרות שההלכה היא שזו אינה חובה. אולם הוא לא עבר על "לא תתגודדו", כי מי שראה אותו יכל לחשוב שהוא רק רוצה שייכנס יותר אויר לסוכה.
• בית שמאי חשבו שהפתח שמחבר את המקוה למים חיים צריך להיות רחב, ובית הלל אמרו שאפשר להסתפק בפתח צר, ובית שמאי הרחיבו את הפתח באחד המקוואות המרכזיים בירושלים; אולם הם לא עברו על "לא תתגודדו", כי מי שראה אותם יכל לחשוב שהם רק רוצים שייכנסו יותר מים למקוה.

לפי זה אפשר, אולי, להסביר, מדוע ע"פ אביי (שדעתו התקבלה להלכה) מותר להורות ע"פ דינים שונים במקומות שונים, ורק באותו מקום אסור. הסיבה היא, שבמקומות שונים, ההבדל אינו בולט, ואין כאן פציעה בגופו של עם ישראל. גם בגוף האדם יש חלקים שונים ונפרדים - יש, למשל, אצבעות נפרדות, שכל אחת מהן נראית קצת אחרת, ובכל-זאת אין מדובר בפציעה; רק כאשר חותכים איבר מסויים באופן לא-טבעי, אז זו פציעה. לכן, גם בעם ישראל מותר שיהיו קבוצות שונות במקומות שונים, אבל אסור שבמקום אחד יהיו שתי קבוצות שונות שלכל אחת מהן יש דין אחר והלכה אחרת, כי זה כבר פצע בגופו של העם. כך מסבירים בגמרא מקרים רבים נוספים:

• בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים; ולפי חלק מהדעות, עשו בית שמאי כדבריהם. ובכל זאת לא עברו על "לא תתגודדו", כי הם נהגו כך רק כאשר גרו במקומות שונים (לפי אביי), או גם כאשר גרו במקום אחד אבל לפחות בשני בתי-דין שונים (לפי רבא), ולא היה פילוג באותו בית-דין.
• במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל - לצורך ברית-מילה בשבת; ובמקומו של רבי עקיבא לא.
• במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב.
• במקומו של ר' יהושע בן לוי נהגו לטלטל נר בשבת, ובמקומו של ר' יוחנן אסרו.
• לחג הפורים נקבעו שני זמנים - 14 באדר לתושבי ערי הפרזים, ו- 15 באדר לתושבי הערים המוקפות חומה (ראו המקור להבדלי המנהגים בעם ישראל ).

• אך לפי זה קשה להסביר את הזמנים הנוספים שנקבעו לחג הפורים במשנה (בתחילת מסכת מגילה) - 11, 12, 13 באדר - זמנים שנקבעו רק לבני הכפרים, כדי שיוכלו לבוא לערים בימים שנהגו ממילא להתכנס (ימי שני וחמישי) ולקרוא שם את המגילה, שהרי במקרה זה ישנו הבדל במנהגים באותו מקום; וראו בפירושי הראשונים על תחילת מסכת מגילה ועל מסכת יבמות.

לסיכום, לפי פירוש זה, המצוה לא תתגודדו ולא תשימו קרחה משמעה - "לא תפגעו בתדמית החיצונית השלמה של גופכם ושל עמכם".

נראה שפירוש זה הוא פירושו של ריש לקיש בתלמוד בבלי, יבמות שם .

ייתכן שבשתי המצוות הדגש הוא על השלום;

המילה "גדוד" אין משמעה רק "קבוצה", אלא בפרט קבוצה שנלחמת, כמו בלשון ימינו, וכמו ברוב הפסוקים המשתמשים במילה זו.

לפי זה, המצוה "לא תתגודדו" משמעה "לא תקימו גדודים שנלחמים זה בזה". בני ישראל הם כולם בניו של ה', כולם משפחה אחת, וגם אם יש חילוקי דעות במשפחה, אסור שהם יגררו למלחמה.

גם המשמעות השניה - שריטה - קשורה למלחמה - מלחמה שהאדם נלחם נגד עצמו "בחרבות וברמחים עד שפך דם".

גם הסבר זה יכול להסביר כמה מהמאמרים בהמשך הסוגיה בגמרא ( יד: ): "אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי; ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר ( זכריה ח ) האמת והשלום אהבו... דמודעי להו ופרשי ". כלומר, למרות המחלוקות הרבות שהיו ביניהם על ענייני נישואין וגירושין, הם לא נמנעו לשאת נשים מהבית השני, כי יכלו לסמוך על אנשי הבית השני, שיודיעו להם ויזהירו אותם אם האישה שהם מתכוונים לשאת היא אסורה עליהם על-פי שיטתם. האמון ההדדי שהיה בין בית שמאי לבית הלל הוא המאפיין העיקרי והחשוב ביותר של השלום. אמנם היו ביניהם מחלוקות, ולפי חלק מהדעות אף נהגו כל אחד לפי שיטתו ודעתו, כך שלא הייתה ביניהם אחדות לא בדעות ולא במעשים; כל אחד נהג לפי האמת שלו. אולם, למרות זאת הם שמרו על השלום והאהבה ההדדיים, כל בית כיבד את שיטתו של הבית השני, ולכן לא עברו בכך על איסור "לא תתגודדו": "והאמת והשלום אהבו ".

כך גם לגבי דיני טומאה וטהרה - למרות המחלוקות הרבות שהיו בין בית שמאי לבין בית הלל בנושא טומאה וטהרה, לא נמנעו מלשהשאיל כלים זה לזה, כי יכלו לסמוך על אנשי הבית השני שיודיעו להם אם הכלי נטמא על-פי שיטתם.

זה יכול להסביר גם מדוע אין איסור "לא תתגודדו" בשני מקומות שונים (לפי אביי) או בשני בתי דין שונים (לפי רבא): כי במקרה זה אין סכנה שהבדלי המנהגים יתפתחו למלחמה, כמו שקורה לעיתים כאשר יש הבדלים במקום אחד.

זה גם מסביר מדוע אין איסור "לא תתגודדו" בהלכה שמראש קבעו אותה באופן שונה לשני ציבורים שונים, כמו קריאת מגילת אסתר לבני הכפרים - שקוראים את המגילה בעיר, אבל לא דווקא ביום הפורים עצמו אלא לפני כן, ביום השוק האחרון שלפני פורים. בהלכה זו אין כל מחלוקת וכל סיבה למלחמה, כי כולם מסכימים שבני הכפרים רשאים לקרוא ביום אחר.

כך הדבר גם בדברים שכולם מסכימים שהם מותרים, ובכל-זאת יש אנשים שמחמירים על עצמם ואינם עושים אותם (כגון מלאכה בערבי פסחים); מכיוון שהם לא טוענים שהדבר אסור אלא רק שהם מחמירים על עצמם, אין הדבר מביא למלחמה, ואינו אסור.

רעיון דומה ניתן ללמוד מספר הושע - ראו  אחדות לעומת שלום .

לסיכום, לפי פירוש זה, המצוה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה" משמעה - "לא תילחמו בעצמכם - בגופכם או בעמכם".

נראה שפירוש זה הוא פירושו של רבי יוחנן בתלמוד בבלי, יבמות שם; כך לפחות ע"פ הרא"ש .