קטגוריה:במדבר ח יז

[טז] שלי היו הבכורות וכו'. פירוש, שאין "כי לי כל בכור" שעדיין הם שלו, שהרי כבר נפדו (לעיל ג, מה-מח), אלא 'שלי היו'. ומה שהוסיף 'בקו הדין', כדי לפרש למה הלוים יותר שלו מכל הנבראים, והלא הכל שלו, אלא בלוים יש דבר אחר בהם, כמו שמפרש. והוסיף 'ולקחתי אותם לי' תחת "הקדשתי אותם לי", כדי להדביק בו (פסוק יח) "ואקח את הלוים" (כ"ה ברא"ם), שהרי כל המקרא לא בא אלא לומר איך באו הלוים במקום הבכורות, לכך צריך להיות 'לקחתי' במקום "הקדשתי", שלא בא הכתוב לומר אלא שהיו מקודם לקוחים אל ה' יתברך, ועכשיו אינם שלו. אבל לומר שמתחלה הקדשתי את הבכורות ועכשיו לקחתי את הלוים - אין זה טעם לו:

[יז] חמשה פעמים וכו'. וקשה, מאי ענינו לכאן שמזכיר מעלתן של ישראל כאן. ויש לומר, דזהו דברי רצוי, שאמר ללוים אשריכם שתזכו לכפר על בני ישראל, מזכיר הכתוב שמותן חמשה פעמים בכתוב אחד כנגד חמשה חומשי תורה, להודיע שישראל וחמשה חומשי תורה שוים, שבשביל שניהם נברא העולם, כמו שפירש רש"י בתחלת פרשת בראשית (בראשית א', א'):

ועוד יש לפרש, שהכתוב בא להזהיר את הלוים שיהיו שומרים המקדש, שלא יקרבו בני ישראל אל המשכן, שלא יהיה קצף על בני ישראל וימותו. שהרי כל אחד מישראל חשוב כחמשה חומשי תורה, ואם מת הרי כאילו נשרף ספר תורה, כדאיתא בפרק הרואה העומד על יציאת נפש חייב לקרוע, ומפרש שם הטעם דאדם שמת - כספר תורה שנשרף, ומפרש רש"י לפי שהיה יכול עוד ללמוד, וכיון שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף. ולכך הוי טעם שפיר "ואתנה את הלוים וכו' ולא יהיה בבני ישראל קצף וכו'", רוצה לומר, וכי תימא מה איכפת אם יהיה קצף וימות, על זה אמר הרי אחד מישראל כחמשה חומשי תורה, וכשמת נחשב כשריפת ספר תורה, ולפיכך הקפדתי על תקנתן:

ומה שלא מפרש רש"י זה על גוף הכתוב, כדי לתרץ הלשון שאמר 'לקחתי אותם לי וכשטעו בעגל וכו, שהוי ליה למכתב 'כי לי כל בכור בבני ישראל וכשחטאו ואקח את הלוים', שלמה לא נזכר זה בכתוב בפירוש, ותירץ דכאן הכתוב מספר בחבת ישראל ובמעלתן, לכך לא רצה הכתוב לפרש [ו]לגלות זה משום חיבתן, וקאמר לשון קצרה שלא הזכיר חטאם, וכמו שמצאנו שכתב חמשה פעמים ישראל להאריך המקרא בשביל חיבתן, כך קיצר המקרא מפני חיבתן, שלא לדבר בחטאם: