משנה אבות א יג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה יג | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

הוא היה אומר, נגד שמא, אבד שמיהכט.

ודלא מוסיף, יסיףל.

ודלא יליף, קטלא חייב.

ודאשתמש בתגא, חלף.

משנה מנוקדת

הוּא הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף

נוסח הרמב"ם

הוא היה אומר נגד שמא אבד שמא דילא מוסיף יסוף ודילא יליף קטלא חייב ודישתמש בתגא חלף.


פירוש הרמב"ם

( ראו פירוש רבינו למשנה יב )


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

נגד שמא אבד שמיה - מי שנמשך שמו למרחוק מתוך שררה ורבנות, מהרה יאבד שמו, שהרבנות מקברת את בעליה. נגד לשון משיכה. תרגום משכו, נגידו:

ודלא מוסיף - מי שאינו מוסיף על לימודו:

יסיף - יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו. ויש שגורסין יאסף, כלומר יאסף אל עמיו וימות בלא עתו:

ודלא יליף - קשה מדלא מוסיף, הלכך קטלא חייב, כלומר ראוי הוא שיהרגוהו, כמו שאמרו [פסחים מ"ט:] עם הארץ מותר לקרעו כדג, ומגבו:

ודישתמש בתגא - המשתמש בכתרה של תורה לא כאדם המשתמש בכליו, חלף ועבר מן העולם. תגא בלשון ישמעאל כתר. ויש מפרשים, תג"א ר"ת ת'למיד ג'ברא א'חרינא. שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. ואני שמעתי, ודישתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא:

פירוש תוספות יום טוב

נגד שמא אבד שמיה. פי' הר"ב מי שנמשך שמו וכו'. וכן פירש הרמב"ם. ובדרך חיים מדקדק שינוי לשון דמתחלה שונה שמא ואח"כ שמיה. ומפרש שכך הוא אומר נגד שמא ר"ל שם השררה נגיד. וזה מורה על המשכה אבל אין זה ראוי כ"א אבד שמו של בעל השררה שהרבנות מקברת וכו'. וי"ג נגד שמא אבד שמא באל"ף. ובמד"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר. וישאר קרח מכאן ומכאן. ובשם החסיד הר"י ן' שושן כתב שהגרסא הנכונה שניהם בשי"ן מ' אל"ף. והא דאמר בלשון תרגום עיין סוף מכילתין:

ודלא מוסיף יסיף. פי' הכ"מ בפ"ג מהלכות ת"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה. ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו']. לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד. לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף. דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. ע"כ. [וזה דלא כפירוש הר"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]:

ודישתמש בתגא. פי' הר"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה. לפי שסתם כתר כתרה של תורה. כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. מדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כט) (על המשנה) שמיה. שהיה לו כבר, וישאר קרח מכאן וקרח מכאן. מד"ש. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) ודלא וכו'. לפי שאומר נגד שמיה כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד, או, אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד, לזה אמר ודלא מוסיף, יסיף ודאי, כי הלומד ופירש קשה מהכל כו'. כ"מ. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) והא שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה, לפי שסתם כתר כתרה של תורה, כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. הר"י ן' ששון:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

קטלא חייב וכו':    פ' בני העיר (מגילה דף כ"ח) :

נגיד שְׁמָא:    אבד שְׁמָא כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

הוא היה אומר:    כאן מזהיר בענווה במעשה, והזכיר ד' מיני מעשה שחוטא בהן המתגאה, וענשן בצדן. ולכן אמר כן בלשון ארמית כלשון עמו, כ?י להזהיר מאוד מהן לכל אדם:

אבד שמיה:    [מלת נגד ר"ל ממושך, כמו גוד אסיק [סוכה ד"ד ב'] דר"ל משוך והעלה. רק דאם פ' הפעול היא ג', חסירה היא בציווי כמו, נגש. גש]. ור"ל, המעשה הא' שמרשם הגאותן, מי שרוצה להרחיב ולגדל שמו בעולם, שיהיה שמעו הולך שהוא מושל בעירו על הכל, לבלי ימרו את פיו. אז זה ענשו, אבד שמיה, דמדרצה כבוד שאינו ראוי לו, יאבד גם להמעט שהיה לו [ולהכי קאמר ברישא שמא, ובסיפא שמיה, ודו"ק], וכמשחז"ל כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [עירובין די"ג א']. ואמרינן גמלא בעי קרני אודנא דהו"ל גזיוה מניה [סנהדרין ק"ו א']:

והכלל דכל המתגאה נתאנה, שחושב דברדפו אחר הכבוד יכבדוהו, וכשיתנהג בענווה ישפילוהו, ותהי להפך, דהמבקש ענווה ימצא כבוד, והמבקש כבוד ימצא בושה. כי גם בעודו בתקפו, העומדים לפניו בלשונם וכזבו לו, ויבזוהו בלבם. כי אולם אחריו כל אדם ישחק, ויכנוהו כסיל, וגאותן, שוטה. אולם כגללו, יד כל אדם בו, ולא יניחוהו להגביה ראשו. וגם מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם להורידו ולהשפילו, כי הקב"ה ובנ"א שונאים להגאותן כתועבה, ואפילו יהיו בו כל המדות היפות, יהיו כנרות כבויים, כשלא יציץ עליהן אור ענווה מלמעלה, דאל"כ הם בעיני כל כנזם זהב באף חזיר:

ודלא מוסיף יסיף:    המעשה הב' שבו מרושם הגאותן, שאינו רוצה ללמוד ולהוסיף חכמה, אי משום שחושב שכבר יודע דיו. אי משום שכל מלמדו שפל בעיניו. אי משום שירא שהמלמד יראה מערומי סכלותו. על זה אמר ודלא מוסיף בלימודו, זה ענשו שיהיה נאסף קודם זמנו. דתכלית חיי האדם הוא, שיוסיף שלימות, וזה שמדמה שכבר השלים א"ע כל צרכי, למה לו חיים:

קטלא חייב:    המעשה הג' שמרשם הגאותן, הוא שממאן ללמד לאחרים, מה שיודע יותר מהן, בחשבו שכשילמדם ידיעתו, במה יהיה אח"כ כחו גדול נגדם. ולפעמים גם משום שהתלמיד שפל בעיניו מלהתעסק בו. על זה אמר, ודלא יליף וכו'. כמשחז"ל [ע"ז די"ט] ועצומים כל הרוגיה, זהו מי שהגיע להוראה ואינו מורה. דהוא כשומט הדד מהיונקים והורג נפשותם, לכן אחת דתו להמית. ולא לבד בתורה אלא כל היודע דבר שיש בו צורך בעולם, צרוך לפרסמו כשא"צ לו לפרנסתו, וכר' יוחנן [יומא פ"ד א'] שהתאמץ מאד לידע רפואת צפידנא, וכשנודע לו, מיד דרשה ברבים. וכן בבן קמצר וחביריו שלא רצו ללמד ידיעתם, נאמר עליהם ושם רשעים ירקב [יומא דל"ח ב']:

ודישתמש בתגא חלף:    המעשה הד' של הגאותן, שכל פעולותיו בצדקות ובמע"ט, הוא כדי להתגאות בעיני הבריות, ואין כוונתו לעבוד את ה', כ"א לעבוד א"ע כע"ז. לכן ענשו, ודאשתמש וכו', ר"נ המשתמש בכתר הקודש לתמוך בו עביט גאותו הסרוחה, אף הוא יחל כבודו, וחלף ועבר כצל יעוף ולא ישיג ארחות חיים:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


פירוש מגן אבות (רשב"ץ)