ביאור:יהושע ד ז
יהושע ד ז: "וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן; וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד-עוֹלָם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ד ז.
אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה
עריכהיהושע מסביר לנציגי השבטים מדוע הם צריכים לסחוב את האבנים מאפיק הירדן למקום הלינה, ומדגיש את חשיבות הארוע.
הנציגים הם העדים שיצהירו שהאבנים האלה הם אכן האבנים מאפיק הירדן, שהם אישית בחרו אותם, וסחבו אותם כל הדרך לחנית הלילה. למאמץ הגדול הזה יש מטרה חשובה ביותר, ואת זה מסביר יהושע להם.
הנציגים היו מאחורי הכהנים נושאי הארון, לא ברור באיזה מרחק כי יהושע הורה לעם להיות אלפים אמה מאחור (ביאור:יהושע ג ד). הנציגים היו יותר קרובים משאר העם, וייתכן שהם ראו את הכהנים ממתינים. וכשהגיע הזמן, יהושע הורה לכהנים להתקרב למי הירדן הגואים וגולשים מעל גדות הירדן (ביאור:יהושע ג טו). כאשר הכהנים התקרבו וטבלו את רגליהם במים, מי הירדן הלכו וירדו עד שכל אפיק הירדן היה בחרבה.
יהושע התבגר במצרים, וסביר שהוא ידע להפעיל את מערכת ההשקיה בדלתה של הנילוס בעזרת סכרים ושערים. ייתכן שיהושע אירגן שני סכרים: אחד בסכר הכנרת, ואחד באדם העיר כדי לחסום את זרימת מי הירדן מהכנרת ומהירמוך. סביר שזה נעשה בעזרת סלעים גדולים ושערי עץ בין הסלעים (ביאור:יהושע ג טז). יהושע הורה מתי לסגור את השערים, כך שבזמן המתאים המים יכרתו בירדן והעם יעבור בחרבה, במבנה צבאי מאורגן כפי שהם הלכו במדבר, וכך הם יהיו מוגנים מכל התקפה אפשרית מקדימה או מאחור.
- יהושע לא לקח את הכבוד לעצמו, אלא העניק את כל הכבוד לאלוהים: כשם שאלוהים חצה את הים כדי שבני ישראל יצאו ממצרים (בלי יכולת לשוב), עכשו הוא כרת את הירדן כדי שבני ישראל יכנסו לארץ המובטחת (בלי יכולת לצאת).
וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם
עריכהיהושע רוצה שנציגי השבטים יהיו העדים הראשונים שיספרו את תפקיד גל האבנים שהוא יקים לאות החציה.
יהושע מכין את העדים, ומזכיר להם מה קרה ומה להגיד, כי לא בטוח שהם ראו באמת מה בדיוק קרה, ואיך יהושע קיבל הודעה מאנשיו: שהמים עומדים להעלם מאפיק הירדן, והגיע הזמן להורות לכהנים להתקדם למים.
וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד עוֹלָם
עריכהיהושע מקווה שהאבנים יהיו לזכרון עד עולם.
ספר יהושע נעשה האות לזכרון עד עולם. האבנים עצמם נפלו ונעלמו ולא נאמר שהאבנים שיהושע הכין בגלגל נשארו 'עד היום הזה' - עד כתיבת ספר יהושע. בני ישראל בחטאיהם לא שמרו על חוקי אלוהים, ואלוהים הגלה אותם. זרים ישבו בארץ ולא כיבדו את הגל שהקים יהושע. הם לא שאלו 'מה זה', אלא דחפו או לקחו את האבנים לשימוש אחר.
- אז איך האבנים הבנוניות האלה היו לזכרון עד עולם?
אנו בטוחים שיהושע הקים גל בגלגל לזכרון עולם, למרות שלא נאמר זאת, וגל מתריסר אבנים בנוניות אינו מרשים בכלל. השם גלגל לא בא מהמילה 'גל', אלא בא מדברי אלוהים: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ביאור:יהושע ה ט). יהושע אכן בנה מרצונו גל בתוך אפיק הירדן, ככתוב: "וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים [אחרות], הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ [גל] בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית. וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה [בולטים מעל פני המים]" (ביאור:יהושע ד ט).
בהמשך אלוהים מורה ליהושע, "עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית" (ביאור:יהושע ה ב). ברגע זה יהושע הבין מה אלוהים רצה כשהוא פקד עליו להביא אבנים מאפיק הירדן לחניית הלילה, כי:
- יהושע הסביר את מטרת האבנים: "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם" (ביאור:יהושע ד ו), וגל אבנים אינו "בְּקִרְבְּכֶם".
- ואלוהים אמר לאברהם על המילה: " וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (ביאור:בראשית יז יא).
- בני יעקב אמרו למלך שכם: "לֹא נוּכַל ... לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" (ביאור:בראשית לד יד).
- ואלוהים אומר ליהושע לאחר תום המילה של בני ישראל: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (ביאור:יהושע ה ט).
יהושע ידע ש"חַרְבוֹת צֻרִים" - צור (סלע) (צור (flint), או חלמיש (Chert)) - עושים מאבני צור. אבני צור נפוצים במדבר יהודה ובנגב (בתצורת מישאש), ומבליית ההרים סביב הירדן, אבני הצור התדרדרו לאפיק הירדן ושרדו, כי הם לא נמסים או מתפוררים או נשחקים מהמים. אבני הצור הם בגודל אגרוף או ראש ואינם גדולים מדי לנשיאה על כתף. כאשר שוברים אבן צור, הפצלות הן חדות ודקות כזכוכית ושימשו לברית מילה, כי אפשר לחטא ולהכשיר אותם במים ואש.
המילה שיהושע ביצע בבני ישראל בעזרת "חַרְבוֹת צֻרִים" "[מ]הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה" היא תהיה [כ]אוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (ביאור:בראשית יז יא), "לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד עוֹלָם".
ייתכן שלאחר השימוש בפצלות הצור, יהושע הקים מהם גל "[ב]גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת" (ביאור:יהושע ה ג) אשר "[ב]גִּלְגָּל" (ביאור:יהושע ה ט).