ביאור:יהושע ד ג
יהושע ד ג: "וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, הָכִין שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אֲבָנִים; וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ד ג.
שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים עריכה
וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר עריכה
כאשר יהושע הודיע לבני ישראל שמחר הם עומדים לחצות את הירדן, הוא הורה לנכבדי העם: "וְעַתָּה, קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ, מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" (ביאור:יהושע ג יב), אולם הוא לא הסביר מה יהיה תפקידם. ייתכן שיהושע חשש להגיד להם פן הם יסרבו. הם ידעו שכך גם נבחרו תריסר מרגלים, וכאשר הם הוציאו את דבת הארץ אלוהים הרג אותם במגפה (במדבר יד לז). סביר שיהושע לקח את הנציגים איתו כעדים לחציית הירדן בחרבה. הם הלכו מאחורי הארון, אולם לא ירדו לאפיק הנהר ונשארו על גדות הירדן בקרבתו, וראו הכל מיד ראשונה. הם לא סיפרו מה שהם ראו, כך שאנו נשארים עם הסיפור של יהושע.
עכשו אחרי שבני ישראל כבר חצו את הירדן בחרבה, אלוהים הבין שיהושע לא מתכוון לעשות דבר נוסף עם תריסר הנציגים של השבטים, ואלוהים החליט שהוא חייב להורות ליהושע מה לעשות איתם.
הָכִין שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אֲבָנִים עריכה
יהושע הכין תריסר אבנים שהכהנים יעמדו עליהם. ככתוב: "וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה, בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן" (ביאור:יהושע ג יז).
לא ברור כמה כהנים נשאו את הארון. סביר שארבע כהנים זה מספר קטן מדי, ואם אחד יתחלק על אבן הארון יפול.
סביר שלפחות ששה כהנים נשאו את הארון, שלושה בכל צד, והיו עוד ששה כהנים להחלפה. כך היו כתריסר כהנים שעמדו ליד הארון ונשאו אותו.
כל כהן עמד על אבן מוגבהת משאר אבני הנחל. ייתכן שיהושע הכין להם אבנים גדולות כדי שהם יעמדו בנוח בפיסוק רגלים, והאבן תהיה יציבה באפיק הירדן. ייתכן שיהושע ניקה את האבנים הנבחרות כדי שהכהן לא יתחלק על האבן עד שהיא התיבשה. ייתכן שהאבן היתה מורמת מאפיק הירדן כדי לסדר כן מוגבה מעט לכהנים. יהושע חשב שזה נכון לעשות זאת.
אלוהים עכשו אומר ליהושע להשתמש באבנים שהוא הכין ובתריסר נציגי השבטים שהוא הכין.
שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים עריכה
לפני שהירדן שב לזרום, ואי אפשר יהיה לאסוף את האבנים האלה כדי להקים גל לזכרון, אלוהים מורה ליהושע, להורות לנציגי השבטים, לאסוף ולשאת את האבנים שהכהנים עמדו עליהם. אלוהים רצה להעניק לאבני הארץ המובטחת כבוד עליון. כך כאשר אנשים מגיעים לארץ הקודש, נופלים על ברכיהם ומנשקים את אדמת הקודש שאלוהים העניק לבני ישראל.
כך גם יעקב הכתיר את האבן שהוא ישן עליה וחלם את החלום של הסולם לשמים, ולמחרת כיבד את האבן, ושפך שמן על ראשה (ביאור:בראשית כח יח).
וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה עריכה
אלוהים רק ציווה על יהושע לקחת את האבנים לחניית הלילה של המחנה. אלוהים לא אמר ליהושע מה לעשות עם האבנים. האבנים לא היו צריכות להיות גדולות מדי.
- אז מה היא מטרת סחיבת האבנים הבנוניות האלה?
אנו בטוחים שיהושע רצה לבנות גל בגלגל, למרות שלא נאמר זאת, וגל מתריסר אבנים בנוניות אינו מרשים בכלל. השם גלגל לא בא מהמילה 'גל', אלא בא מדברי אלוהים: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ביאור:יהושע ה ט). יהושע אכן בנה מרצונו גל בתוך אפיק הירדן, ככתוב: "וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים [אחרות], הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ [גל] בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית. וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה [בולטים מעל פני המים]" (ביאור:יהושע ד ט).
בהמשך אלוהים מורה ליהושע, "עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית" (ביאור:יהושע ה ב). ברגע זה יהושע הבין מה אלוהים רצה כשהוא פקד עליו להביא אבנים מאפיק הירדן לחניית הלילה, כי:
- יהושע הסביר את מטרת האבנים: "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם" (ביאור:יהושע ד ו), וגל אבנים אינו "בְּקִרְבְּכֶם".
- ואלוהים אמר לאברהם על המילה: " וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (ביאור:בראשית יז יא).
- בני יעקב אמרו למלך שכם: "לֹא נוּכַל ... לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" (ביאור:בראשית לד יד).
- ואלוהים אומר ליהושע לאחר תום המילה של בני ישראל: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (ביאור:יהושע ה ט).
יהושע ידע ש"חַרְבוֹת צֻרִים" - צור (סלע) (צור (flint), או חלמיש (Chert)) - עושים מאבני צור. אבני צור נפוצים במדבר יהודה ובנגב (בתצורת מישאש), ומבליית ההרים סביב הירדן, אבני הצור התדרדרו לאפיק הירדן ושרדו, כי הם לא נמסים או מתפוררים או נשחקים מהמים. אבני הצור הם בגודל אגרוף או ראש ואינם גדולים מדי לנשיאה על כתף. כאשר שוברים אבן צור, הפצלות הן חדות ודקות כזכוכית ושימשו לברית מילה, כי אפשר לחטא ולהכשיר אותם במים ואש.
ייתכן שלאחר השימוש בפצלות הצור, יהושע הקים מהם גל "[ב]גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת" (ביאור:יהושע ה ג) אשר "[ב]גִּלְגָּל" (ביאור:יהושע ה ט).