פתיחת התפריט הראשי

נאומי משה לקראת הביאה לארץ

פרשיית הביכורים

חלק מפרשיה זו המגוללת את תולדות עמנו לפני הכניסה לארץ, נקרא בליל הסדר בהקראת 'מגיד' בהגדה של פסח. לפי הכתוב כאן הדברים נאמרים עם הבאת הביכורים, אך בניגוד לנפוץ, לפי חז"ל יום הביכורים - הוא חג השבועות אינו היום היחיד שבו מביאים ביכורים, אלא היום הראשון ממנו אפשר להביא ביכורים. אם זאת, טקס הבאת הביכורים ברוב עם היה נעשה בחג השבועות כפי שמופיע במשנה. (מסכת ביכורים).
עם תחילת שנותיה של השיבה לציון וביחוד 'ההתיישבות העובדת' בעליות של התנועה הציונית, החל מנהג של טקסי ביכורים - לרוב כאלה המחליפים את האמונה באל (שאפילו את חילוף שמו - "השם", השתדלו שלא להזכיר). ברבות השנים, אחרי הקמת המדינה ושלטון הליכוד והמסורתיים, הוחלט שהטקסים הרשמיים יועברו לימי החול שלפני או לאחר החג, עקב הניגוד להלכה היהודית, כמו הסעת כלי הרכב והחקלאות, והפעלת החשמל לאור ולהגברת הקול.



חז"ל דרשו: וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ... - כאשר תבואו אל הארץ אתם מצווים לרשת אותה (צווי זה נאמר מפורשות במקומות נוספים).



הקשר בין הארץ, ארץ זבת חלב ודבש ובין הביכורים, ראשית 'פרי האדמה', מופיע גם שלש פעמים בפרשיות "עשרת הדברות" של הכניסה לארץ בספר שמות, המתחילים ב'מועדות' - חגי ישראל, השבת, והקשר של כל אלו למשכן (למקדש) ובכל שלש הפעמים מסתיימים במצוות הבכור ולבסוף במלים: 'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו'.

חג השבועות נחוג בכיסוי ירוק בבתי הכנסת ובאכילת חלב, אך דומה שההקשר עם ארץ ישראל אבד משום מה, וכולם מסבירים שמדובר בעניין של המצווה של איסור בשר עם חלב, שניתן לפני "מתן תורה" על הר סיני. למעשה חג השבועות הוא "מתן תורה של ארץ ישראל", שניתן אכן בסיני. פרשיה זו שלנו עונה לחז"ל על שאלתם בפרשת 'בהר', שם מפורטים דיני השמיטה ומודגש שהדברים נאמרו למשה "בהר סיני". חז"ל שאלו: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" והתשובה ברורה: התורה בהר סיני היתה כולה תורה בהמתנה. המתנה לפרשה זו: כי תבואו אל הארץ? כן! באנו אל הארץ! ותודה ה'.

וְהָיָה:
כִּי אם תבוא. שאלה, שבעברית מקראית משמעותה: כאשר תבוא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ - אֲשֶׁר אותה ארץ אשר יְהוָה, - אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה?
וִירִשְׁתָּהּ? וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ? המשך השאלה, כלומר: המשך הכותרת ותיאור הזמן בו הצווים הבאים חלים
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה מביכורי השדה - מכל מה שצמח. וחז"ל פרשוהו על פירות העץ בלבד אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה - אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ מהארץ שה'נותן לך,
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא בסל נצרים,
וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בשלב זה לא נקבע. במשך כמאתיים שנה היה בשילה. ונדד גם למקומות נוספים עד קביעתו בירושלים לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ 'ביתו' שם, והמקום יִקָרֵא לכן על שמו: בית ד' שָׁם.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם עם הבאת הביכורים הרייני מצהיר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ, לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ העדת, אמירה בקול רשמי. או אמירת נוסח קבוע (בדרך כלל נאמר כהד לדברי אדם אחר המקריא את הנוסח): וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:
אֲרַמִּי אֹבֵד נודד בדרכים ארוכות, כביכול תועה ואובד - אָבִי היה יעקב אבינו...
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר היה זר - גֵר, שכן במקום באופן זמני שָׁם בִּמְתֵי מְעָט מתי משמעותו "נפשות". והביטוי מקורו כמו "גולגלות" (הנראים כאשר האדם מת),
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי לעם גָּדוֹל, עָצוּם חזק וָרָב מרובה נפשות או מרובה נכסים - כלומר רב אוכלוסין, או עשיר!
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה!
וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה - אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ!!
וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ הדלות שלנו המתבטאת בקריאות לעזרה - מלשון עניה, ומשחק מלים עם וענית ואמרת וְאֶת עֲמָלֵנוּ האבדן שלנו. ביטוי בהשאלה לרוע או חוסר משמעות. במקור משמעותו גרגרי חול אובדים ברוח שאינם מגדלים דבר וְאֶת לַחֲצֵנוּ הוראות ופקודות הנאמרות בצעקה.
וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם! - בְּיָד חֲזָקָה! - וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה! וּבְמֹרָא ובניסים גדולים ונוראים גָּדֹל! וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים!
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת!
- אֶרֶץ זָבַת חָלָב יין לבן, או חלב מהצאן וּדְבָשׁ מפירותיה המתוקים: תמרים, תאנים ואף חרובים. או: דבש דבורים - אמנם כאן בלא הקשר לביכורים!
וְעַתָּה, הִנֵּה! הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי הפרי של אותה מתנה שקיבלתי ממך, האדמה, יְהוָה!

הגר - הנאמר בתורה הוא הזר החי עמך ומודה יחד עמך לקב"ה. בפרשית קרבן הפסח שבספר שמות מובהר שהוא זכאי לכל הטוב בתנאי שהוא מוכן להימול, ובכך נהיה "בן ברית" כלומר 'כורת' ברית עם הקב"ה אלהי ישראל. חז"ל הסתפקו בדחיית האמונה באלילים ('כל הכופר בעבודה זרה') על מנת להיחשב גר הנאמר ברוב המקומות שבתורה - הנקרא בלשון חז"ל: 'גר תושב'. בין היתר עם ישראל מצווה לאפשר ל'גר תושב' להתיישב "במקום קרוב" כלומר במרכז הארץ, ולשתף עמו פעולה לטובת פרנסתו. (ראו מסכת גרים הקצרה. בתורה מופיעים ביטויים נפרדים לגר, תושב, שכיר ואזרח. לפי פשוטם של דברים האזרח הוא האדם שאינו זר. השכיר - הוא פועל זמני שאינו חי בביתך. התושב - הוא פועל החי בביתך או בנחלתך. והגר הוא זר החי בבית משלו בארצך, ובה בעת מזדהה עם אלוהיך, או אינו מתכחש לו.

וְהִנַּחְתּוֹ תניח את הטנא עם גמר הקריאה לִפְנֵי יְהוָה, - אֱלֹהֶיךָ.
וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ - לִפְנֵי יְהוָה, - אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב - אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה, - אֱלֹהֶיךָ, וּלְבֵיתֶךָ ושהוא נתן למשפחה שלך, וחז"ל דרשו: לאשתך,
- אַתָּה תהיה שמח וְהַלֵּוִי הכהנים והלויים בני שבט לוי, וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ והזרים (ראו ההערה משמאל! {ס}

פרשית המעשרות

כִּי תְכַלֶּה אם תסיים. שאלה שמשמעותה בלשון המקרא תיאור הזמן: כאשר תסיים לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ - בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת לשבע שנות השמיטה, 'שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר שנה מיוחדת שבה נותנים מעשר לאלו שאין להם (ובלשון חז"ל: מעשר עני)?
- וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה? וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ לא נשארים בחוץ אלא נכנסים לתוך העיר שלך - וְשָׂבֵעוּ?
וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה בטקס במשכן, - אֱלֹהֶיךָ שהוא מהווה את כל האלוהים שלך:
בִּעַרְתִּי גמרתי, ביטוי בהשאלה שמקורו בכילוי השריפה האוכלת את כל שבדרכה. מקורה, עם בי"ת רפה, מהקולות שמשמיעה השרפה (אשר גם בה שומעים את הרי"ש והפ"ה הרפה) בַעֵר וכמו המילה פַיר fire באנגלית. הַקֹּדֶשׁ כל מה שהוקדש מִן הַבַּיִת! וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה... כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי!
לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי! -
  • לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי כשאני טמא עקב האון (וראו: כי הוא ראשית אונו), וחז"ל פרשוהו: כשאני באבל על קרוב שנפטר מן העולם מִמֶּנּוּ,
  • וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ - בְּטָמֵא לא גמרתי את חלקו, כלומר: לא שמרתי לעצמי אותו בזמן שהייתי טמא. או: לא סילקתי אותו אל כלי אשר היה טמא, כדי להערים על החובה, כי מעשר טמא אסור לתת ללוי (ואולי, על פי פשוטו, גם לא לאחרים)
  • וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת לפי פשוטו: לא נהגתי כמנהגי האלילים המביאים מתנות קדושות למתים ומאמינים שהם צריכים את זה למסעותיהם בשאול.
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה, - אֱלֹהָי! כאן הכוונה לנוכח. ואולי מעיד על שימוש בגוף שלישי מפני הכבוד, בדומה לשפות אירופיות עָשִׂיתִי - כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי!
הַשְׁקִיפָה התבוננות למרחק וברוחב מבט. (ראו: וישקף אבימלך בעד החלון) מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מהמקום המוקדש לך, ומקור מעון משורש ענ"ה - מקום ה"עוני" אל הקב"ה בקריאות הטקסיות, ומקום המענה שלו ותגובתו מִן הַשָּׁמַיִם מקור הקולות הרועמים, מראות ההבזקים ומקור המים והגשמים
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ - אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ,
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"! {ס}

סיום הנאום

הַיּוֹם הַזֶּה: יְהוָה - אֱלֹהֶיךָ, מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים!
וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ!
אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ העדת, אמרת בטקסיות. ויש אומרים: רוממת לראש (מלשון אמיר, ראש אילן) הַיּוֹם:
  • לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים,
  • וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו,
  • וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו,
  • וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ!
וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ העיד אותך וחייב אותך. (ובהמשך להאמרת ה' הַיּוֹם
  • לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו.
  • וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה - לִתְהִלָּה יהללו אותך. ישמיעו קולות הולילה לולולו משמחה וּלְשֵׁם ויזכירו את שמך תוך התפעלות וכבוד וּלְתִפְאָרֶת ויפארו אותך, יגידו עליך מלים יפות, או ילבישוך 'פאר' - כובע מיוחד לחתנים,
  • וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ...
- כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. {פ}