ביאור:בראשית לג יט

בראשית לג יט: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לג יט.

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ

יעקב חנה על העיר שכם, ככתוב: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", ובקלות המצב היה יכול להפך למצור ומלחמה. יעקב נטה את אוהלו בשדה בלי לבקש רשות. הוא השתמש במים וצמחיה בצורה חופשית. יעקב כבר ניצח את עשו וצבאו ללא מלחמה, ולכולם היה ברור שיעקב הוא מסוכן.

יעקב למעשה כבר השתלט על החלקה, והקניה והתשלום היו רק פיצוי מסוים.
היה פה מאבק כוחות סמוי על זכיות בעלות לאדמת כנען, ונתינת כבוד בין מנהיגים.

מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר

אם "חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם" היה מלך העיר שכם, וקרא לבכורו בשם עירו, אז מדוע בניו מנהלים את המכירה החשובה הזאת?

ייתכן שבני-חמור היו בעלי האדמה.
או שחמור העדיף לא להעניק כבוד ליעקב (שהשתלט על אדמתו) ולבוא לאוהלו של יעקב, ככתוב: "רוצה הרב יבוא אליו" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק). ולכן חמור והורה (בבוז) לבניו לנהל את העיסקה עם יעקב.
או שהם, כבני מלך-שכם, רשאים לתת זכיון בעלות לאדמה חופשית, כפי שאמרו חמור ושכם לזקני העיר: "וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם" (ביאור:בראשית לד כא).

בכל אופן יעקב לא התווכח וקנה את הבעלות לקרקע מידי בני-חמור "בְּמֵאָה קְשִׂיטָה".

ניתן להבין שיעקב היה איש שלום, והעדיף לקנות אדמה ולא לקחת בכוח, למרות שאלוהים הבטיח לו את כל הארץ.
ניתן גם להבין מהכתוב, שחמור עצמו לא נפגש עם יעקב ובניו עד ששכם לחץ עליו וביקש ממנו ללכת ליעקב (ביאור:בראשית לד ד).

בְּמֵאָה קְשִׂיטָה (קישוט) [1]

אורחיו של איוב נתנו לו: "אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד" (איוב מב יא) כדי לרצות אותו בהחלמתו. המילה "וְאִישׁ" היא במשמעות "או", אחרת לא היה צריך לחזור על המילה "איש". כלומר כל איש נתן קשיטה אחת, או, אם אין לו, אז נזם זהב אחד.
יעקב אמר לבני ביתו: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב, אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (ביאור:בראשית לה ד).
אהרון אמר לבני ישראל: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם" (שמות לב ב) כדי לעשתו את מסכת העגל.

"קְשִׂיטָה" - יחידת תשלום שהיתה נהוגה בין "בְּנֵי קֶדֶם" (איוב א ג) שבארץ עוץ, בכורו של נחור (ביאור:בראשית כב כא), שאיוב גר בה (איוב א א). בפקודת יצחק, יעקב הלך "אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (ביאור:בראשית כט א),[2]ייתכן שגם בחרן וארם בתקופת יעקב השתמשו בקשיטה כיחידת תשלום.

נראה שנזם זהב וקשיטה היו קישוטים בעלי ערך כספי דומה ששימשו גם ככסף עובר לסוחר.

הרודוטוס מסביר שזהב עלה פי 13 מכסף (כתבי הרודוטוס 3-95). כלומר בהשואה לאברהם ששילם 400 כסף במשקל, יעקב שילם מאה קישוטי זהב, שערכם ייתכן שהיה כאלף שלוש-מאות כסף במשקל.[3]

קְשִׂיטָה

כמתנת נשואין כלה לבשה קישוט ראש שהיה בנוי מטבעת (כסף או זהב), שממנה ירדו חוטים שעליהם היו קשורים בשרשרת, מטבעות כסף או זהב.
לפי ערך הכלה, ורכוש המשפחות, ניתן היה להוסיף חוטים בצפיפות גדולה, באורך קצר או עד לרצפה, ולתלות מטבעות כסף או זהב, גדולות או קטנות.
כאשר הכלה רקדה, המטבעות צילצלו, זהרו וניצנצו באור.

למעשה הקישוט שימש כמחסן של מטבעות, ולפי הצורך ניתן לנתק מטבע או להוסיף מטבע לקישוט.

לרוב הקישוט היה קשור לארוסין וחתונה.
יעקב רמז לאנשי שכם שעכשו הם יוכלו לשאת נשים בצורה מכובדת. סביר שבנו של שכם קיבל קשיטה אחת, בזמן שדינה היתה הבת היחידה למשפחת יעקב שהגיעה לפרקה.
ייתכן ששכם חשב שיעקב הציע לו את דינה ונתן לו קישוט להציע לה. כך קרה שהראשון שהשתמש בקישוט היה הנסיך, שכם בן חמור מלך שכם, שבחר את הנסיכה המפוארת של משפחת יעקב, בנסיון לשאת אותה כמלכתו, ולאחד את שני בתי המלוכה.

חֶלְקַת הַשָּׂדֶה - קנית אדמה לקבורה

האבות קנו שתי חלקות אדמה ושדה בכנען:

אברהם קנה את מערת המכפלה והשדה כדי לקבור את שרה: "וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר, מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (ביאור:בראשית כג כ).
יעקב קנה חלקת שדה ליד שכם, ושם בעתיד יקבר יוסף, בכורו: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (יהושע כד לב).

[1] קישוט: חפץ שמשמש לעיטור וראוה - ממרוקו עד הודו, עד היום, נשים ונערות לובשות קישוטים מפוארים של מטבעות זהב בשרשרת: על הראש, צואר, ידים, מותנים ורגלים.
[2] גם לשם היה נכד "וּבְנֵי אֲרָם - עוּץ וְחוּל, וְגֶתֶר וָמַשׁ" (בראשית י כג) הקשור לארם. לעשו היה צאצא בשם עוץ "אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן, עוּץ וַאֲרָן" (בראשית לו כח) אבל הוא לא קשור לארם ובני קדם.
[3] בהנחה שהערך שציין הרודוטוס היה תקף בתקופת האבות.