ביאור:בראשית כו יח

בראשית כו יח: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כו יח.

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו

רש"י מסביר שיצחק ניקה מספר בארות מהעפר שזרקו לתוכן הפלישתים עוד לפני שהוא יצא מגרר, אחרת הוא היה יכול למות מצמא.

וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו

רואים כאן שיצחק היה תלמיד טוב ולמד מאביו את מיקומן של הבארות ואת שמותיהן. הידע הזה העניק כוח עצום ליצחק, ולולא זאת, יצחק היה חייב לברוח למצרים או בחזרה לחרן, שכן אנשים אחרים לבטח לא היו מוכנים לחלוק עמו את מימיהם ואדמתם. לא נראה שהשדה במערת המכפלה היה יכול לספק מרעה לכל המקנה הרב של יצחק, וגם בממרא ייתכן שלא היה מספיק מקום.

ללמוד מההורים את סודות הצלחתם זהו הנכס שהכי קל לרכוש, והוא בעל חשיבות רבה ביותר לצעירים.

כמובן שיש הורים שיכולים לתת לילדיהם פחות, ובמקרה כזה אדם חרוץ ימצא אדם אחר ללמוד ממנו, אדם שמחפש צעיר שימשיך את מקצועו כי אין לו יורשים המוכנים לקחת את עבודתו. קובץ חוקי חמורבי מציג מספר חוקים העוסקים באימוץ ילדים על ידי בעל מלאכה למטרת לימוד המקצוע (188). כמובן שכאשר לאדם יש מקצוע אחד בטוח, הוא יכול לבחור לעבוד במקום טוב יותר.

נתינת השמות הזכירה לאבימלך את שבועתו לאברהם: "כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי: בַּעֲבורּ תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹאּת" (ביאור:בראשית כא ל), אולם זה לא הרשים את רועי גרר. הרועים לא טענו שהבאר לא של יצחק, אלא הם טענו שהמים שייכים להם במורד אפיק נחל גרר ולכן יצחק לא יכול להשתמש במים.

וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם

המשפט ברור ביותר. כאשר אברהם נפטר בגיל 175, יצחק היה בן 75 וגר בגרר (או בבאר שבע לפני צאתו לגרר בגלל הרעב השני) עם בניו בני החמש עשרה. ואז, לאחר מות אברהם במשך זמן מה, הפלישתים סתמו את הבארות של אברהם, ויצחק לא עשה דבר עד שהוא ברח חזרה מגרר לבאר שבע, והתחיל לחפור מחדש את הבארות של אביו.

אולם, ייתכן שיצחק קיבל בעלות על הבארות בחייו של אברהם, ולא רק זמן קצר לפני מותו של אברהם.
כאשר יצחק היה כבן ארבעים, עבד אברהם, "זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור:בראשית כד ב) סיפר ללבן ובתואל שכל רכושו של אברהם עבר ליצחק, ככתוב: "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור:בראשית כד לו), וגם בהמשך עבד אברהם עונה לרבקה אודות יצחק: "הוּא אֲדֹנִי" (ביאור:בראשית כד סה) ואני שייך לו, ועברתי ליצחק ביחד עם כל רכושו של אברהם שאני מנהל. נראה שאברהם נתן בחייו, ככתוב: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לְיִצְחָק ... בְּעוֹדֶנּוּ חַי" (ביאור:בראשית כה ה-ו). כך עברו הצאן, הבקר, והבארות של אברהם לרשותו של יצחק, הן רכושו של אברהם כלל את נדוניתה של שרה, ונעשה רכושו של יצחק במותה (כך יצחק החזיק באוהל שרה (ביאור:בראשית כד סז)), ושאר רכושו של אברהם בא ברובו ממתנות אלוהים, ונועד עבור בנו משרה - יצחק, ככתוב: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ" (ביאור:בראשית טז ה).

סביר שבזמן שיצחק היה בגרר הוא לא השתמש בבארות במדבר שהוא קיבל מאביו, הזניח אותם, ואז סתמו הפלישתים אותם, כדי לא לספק מים לזרים פולשים מהמדבר שנדחפו לאדמתם.

לפי זה, ייתכן שפרוש המילים "אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם" לא מתכוון למוות פיזי של סוף החיים, אלא לסוף שלטונו של אברהם בנחלה שהוא העביר ליצחק בנו.