ביאור:בראשית ו ז
בראשית ו ז: "וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ו ז.
אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי עריכה
וַיֹּאמֶר יְהוָה עריכה
לא ברור למי אלוהים אמר, ומי שמע זאת. נראה שאת המשפט הזה כתב עורך התורה ללא הוכחה. המשפט הזה דומה למשפט שאלוהים אמר לנוח: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית ו יג), וממשיך להסביר לנוח איך לבנות תיבה.
אֲשֶׁר בָּרָאתִי עריכה
במשך שש ימים אלוהים ברא את כל היקום. ההגדרה של יום אינה ברורה, כי בימים הראשונים אפילו השמש לא היתה קיימת. סביר שמדובר בזמן ארוך יותר, אולי סיבוב של שביל החלב סביב עצמו, או אפילו יותר, כי גם שביל החלב עצמו נוצר מאוחר יותר.
אלוהים ברא את היקום בשלבים, וסביר שלאחר שחוקי הטבע וחוקי האבולוציה התחילו לפעול, אלוהים ישב והמתין לתוצאות.
כאשר אלוהים אמר: "אֲשֶׁר בָּרָאתִי" הכוונה היא רק ליצורים, שאלוהים עצמו ברא, ולא אלו שהתפתחו מעצמם באבולוציה. אלוהים מדבר רק על האדם וחיות מבויתות.
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם עריכה
אין ספק שתיבה בגודל 300 אמה אורכה, 50 אמה רוחבה, ו30 אמה גובהה (W:אמה (יחידת מידה) - אמה היא בערך בין 40 סמ' ל 57 סמ'), לא יכולה להכיל זוג מכל חיה ועד רמש ועד עוף השמים, וגם את כל האוכל שלהם לתקופה של מספר חודשים.
יש כאן הגזמה שחוזרת בכל הסיפור. הסיפור נכתב כאילו שכל העולם הוצף במים. וכמובן שזה בלתי אפשרי, הן לאן נעלמו המים לאחר המבול? ומה קרה לדגים שחיים במים מלוחים.
במושגים של העולם הקדמון, הארץ צפה על מים באגן גדול שעמד על פילים וצבים, וכדי לגרום למבול אלוהים הוריד גשם כבד ופתח מעינות תהום (ביאור:בראשית ז יא), או במילים אחרות השקיע את הארץ הצפה על המים לתוך המים. וכאשר המבול נגמר אלוהים התיר לארץ לצוף חזרה מעל המים.
כמובן לתיבה נכנסו הרבה חיות מהאזור שבו היה המבול, וזה כלל בהמות, רמשים ועופות.
כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם עריכה
אלוהים יצר את האדם והעניק לו גנים אלוהיים, שאיפשרו לאדם לחיות 900 שנה. אלוהים רצה להוציא את הגנים האלה כדי שבני אדם יחיו רק 120 שנה (ביאור:בראשית ו ג). בני האדם לא התחתנו צעירים כדי לוודא שבני הזוג נושאים גנים מושלמים. אלוהים לא רצה שהגנים שלו יהיו באדם, בבשרו (ביאור:בראשית ו ג). אלוהים כעס שהם עושים את הרע, וחומסים ואינם משיבים לו את הגנים שלו (ביאור:בראשית ו יא).
התוכנית של אלוהים היתה לשמור משפחה אחת, שהכילה גנים פגומים, ולהרוג את כל שאר בני האדם. הפתרון היה להציף את מקום המגורים של האנשים שאלוהים ברא. כיוון שהרבה חיות ימותו איתם, אלוהים ציווה על נוח לבנות תיבה גדולה כדי להציל את משפחתו ואת החיות
אלוהים הבין שחיות ואנשים יעלו על התיבה וישבו מבחוץ. לכן התיבה היתה צריכה להיות גדולה כדי לא לטבוע או להתהפך, וסגורה כדי שהזרים לא יכנסו לתיבה. זאת הסיבה שאלוהים עשה את המבול כל כך ארוך, כדי שאנשים שישבו על התיבה, ואנשים שצפו על עצים ימותו מרעב.
"נִחַמְתִּי" - עידוד, תמיכה, השתתפות בצער (מילוג).
רשי מסביר: "חשבתי מה לעשות להם על אשר עשיתים חסלת פרשת בראשית"
בהקשר שלנו: "נִחַמְתִּי" במובן 'התחרטתי'.
הפרוש הפשוט: 'שאלוהים ניחם שהוא עשה את האדם', מחייב אותנו להבין שאלוהים לא ידע מה יקרה בעתיד, הוא מצטער שהוא עשה אותם, הוא מודה שהוא עשה שגיאה, ועכשו הוא רוצה להרוג את כולם, עד האחרון בהם. מהמשך הסיפור אנו רואים שזה לא הפתרון של אלוהים, וקשה לחשוב שאלוהים בכלל חשב להרוג את כולם, אבל אחרי מחשבה הוא מצא פתרון אחר.
אומנם אנו לא מבינים את המילה "נִחַמְתִּי", אבל אנחנו מבינים שאלוהים היה עצוב (ביאור:בראשית ו ו). הוא הגיע למסקנה שאין לו ברירה אלא לגרום למותם של הרבה אנשים, הוא ניחם את עצמו על הצער שהוא עומד לגרום, ונתן לעצמו עידוד להמשיך בתהליך לנקות את הגנים המושלמים מתוך בני האדם.