פתיחת התפריט הראשי

משלי ג יג: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה;"

תרגום מצודות: אשרי לאדם אם מצא חכמה, ואשרי לאדם אם מפיק (מוציא) את התבונה מן החכמה (מבין דבר מתוך דבר) -

תרגום ויקיטקסט: כמה רב אושרו של אדם שמצא ממי ללמוד חכמה!

כמה גדול אושרו של אדם היודע להפיק, לחשוב וליצור ולהוציא מליבו תבונה! -


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יג.


דקויותעריכה

אשרי - אושר בלשון רבים, הרבה אושר.

אדם - לפני שהוא לומד חכמה, הוא צריך להיות אדם, לתקן את מידותיו כך שיהיה אדם ולא בהמה (ע"פ רמ"ד וואלי).

הפיק - יצר והוציא מעצמו.

חכמה היא לימוד מאחרים, ולכן מתאים לה הפועל מצא; תבונה היא הסקת מסקנות ומחקר עצמאי, ולכן מתאים לה הפועל הפיק.

הקבלותעריכה

כשה' שם את אדם הראשון בגן-עדן, הוא הזהיר אותו שלא ינסה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כי הרצון להשיג דעת הוא חטא שעונשו מוות, (בראשית ב יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". האכילה מעץ הדעת טוב ורע חסמה בפני האדם את עץ החיים, (בראשית ג כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים... פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן...".

בפסוקים שלנו, המילה אדם, החוזרת פעמיים בפסוק 13, וכן כמובן הביטוי עץ חיים בפסוק 18, רומזים בבירור לפרשת גן עדן. אולם המסר לכאורה הפוך: החכמה והתבונה מביאות אורך ימים, והן עצמן עץ החיים!

ניתן ליישב את הסתירה בכמה דרכים:

1. ייתכן שהמושג דעת טוב ורע שונה מהמושגים חכמה ובינה, ומשמעותו שלילית, כגון: א. המחשבה הסובייקטיבית, שבה האדם בוחר רק את המידע הטוב בעיניו, ומתעלם מהמידע הרע בעיניו; ב. הרצון לחוות את כל החוויות שיש בעולם, הטובות והרעות גם יחד, בלי לחשוב ובלי לעשות בירור (לפירוט ומקורות ראו דעת טוב ורע).

- אולם, המושגים חכמה, בינה ודעת נזכרים יחד בפסוקים רבים, למשל (שמות לא ג): "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה", ולכן מסתבר ששלושתם מושגים טובים. גם אונקלוס תרגם את המושג "עץ הדעת טוב ורע" במשמעות של חכמה - "עץ דאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש".

2. ייתכן שההבדל הוא בסדר הפעולות. הפסוקים בספר משלי מתייחסים לאדם המעורה בעולם הזה: יש לו הון ותבואה והוא מכבד את ה' מהם (פסוק 9), יש לו אסמים ויקבים שבהם הוא מכין תירוש (פסוק 10); מדי פעם הוא גם סובל מייסורים (פסוקים 11-12). לאחר מכן, הוא מצא חכמה - מציאה היא תוצאה של חיפוש, וחכמה היא למידה ממקורות חיצוניים; פעולה הדורשת מאמץ. לאחר מכן, הוא יפיק - יוציא מעצמו תבונה - הסקת מסקנות מתוך מחשבה עצמאית - גם זו פעולה הדורשת יגיעה, "שלומד חכמה עד ששגורה היא להוציא מפיו" (רש"י).

לאחר מכן הוא מגיע לעץ החיים, (משלי ג יח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"*, ורק בסוף הוא מגיע אל הדעת, כמו ה', פסוקים 19-22: “"ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל. בְּנִי! אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ"”.

הטעות של אדם היתה, שהוא רצה להשיג את הדעת בקלות, בלי לעבוד, בלי לעבור דרך החכמה והתבונה. הוא רצה בבת-אחת לקבל את כל הידע שבעולם, בלי שום מאמץ, ותוך כדי אכילת פירות טעימים. רצון דמיוני זה עלול להביא את האדם לשיגעון ולמוות רוחני, ולכן ה' הזהיר אותו, (בראשית ב יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת!"*.

אם כך, הפסוקים במשלי מדגישים לא רק את חשיבות החכמה והתבונה, אלא גם את חשיבות החיפוש והמציאה. מאושר הוא האדם המתאמץ, מחפש - ובסופו של דבר מוצא חכמה; מאושר הוא האדם המשקיע, מפיק - ומייצר תבונה. כך, הידע שהאדם רוכש משתלב היטב באישיות שלו, מרחיב אותו ולא מחריב.

ראיה להסבר זה ניתן למצוא בפרק הקודם, משלי ב1-6: "בְּנִי! אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה. כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה; אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה": אם תשקיע ותתאמץ לחפש את התבונה, תמצא דעת אלהים - אותה תכונה שנאמר עליה בספר בראשית "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע".

3. ייתכן שפרשת גן-עדן מבטאת השקפת-עולם שונה מהמקובל: לפי פרשת גן-עדן, חכמה בינה ודעת הן שליליות! השקפה זו נרמזת בדברי חז"ל "אלמלא חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד... כי ברוב חכמה רב כעס (ולפי שבעטו וחטאו - נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים, להטריחן יותר)!" (רב אדא ברבי חנינא (רש"י), בבלי נדרים דף כב).

לפי זה, אילולא חטא האדם, ייתכן שלא היה לו כלל צורך בתורה, חכמה בינה ודעת! האדם לא היה צריך לדעת מה טוב ומה רע, הוא היה בקשר ישיר עם ה' ויכל לשאול אותו בכל פעם מה טוב ומה רע. אך מאחר שהאדם בחר לדעת טוב ורע בעצמו, הוא התרחק והתנתק מה', ועכשיו הוא חייב ללמוד חכמה בינה ודעת על-מנת שיידע מה טוב ומה רע. ראו "ידע טוב ורע" - "שמע טוב ורע". הפסוקים בספר משלי מתייחסים למצב זה, שאחרי החטא, אולם רומזים שזה אינו המצב האידאלי.

4. וייתכן, שספר משלי מפרש את סיפור גן-עדן באופן שונה מהמקובל. הפסוקים הקודמים בספר משלי עסקו בייסורים: “"מוסר ה' בני אל תמאס... כי את אשר יאהב ה' יוכיח..."”; רעיון דומה נמצא ב(תהלים צד יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"; כדאי לאדם לסבול ייסורים, אם בעקבות הייסורים הוא לומד תורה וחכמה.

ייתכן שגם הפסוק שלנו מתייחס לייסורים שעבר אדם הראשון בעקבות החטא, ואומר: אשרי אדם - מאושר הוא האדם הראשון, למרות שגורש מגן-עדן וסבל ייסורים, שהרי הוא - מצא חכמה; היה כדאי לו לאכול מהעץ האסור ולסבול את ייסורי הגירוש, ובלבד שימצא חכמה!




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/03-13