שולחן ערוך חושן משפט רמג יח
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רמג · יח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
זכין לקטן אפי' בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו.
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
זכין לקטן כו': ולגדול בין בפניו כו' אבל קטן בפניו כשלא בפניו דמי משום הכי כ' דוקא בגדול שלא בפניו:
קצות החושן
(ז) אפי' בן יום אחד בציד' לדרך פ' בא העלה הלכה למעשה בבכור שמת אביו קודם שלשים יום דיש כח ביד ב"ד לפדותו ומשום דזכין לקטן ובט"ז י"ד סי' ש"ה חולק וכתב דדוקא בגדול זכין לו אפי' יש קצת חובה וכהאי דתורם משלו על של חבירו דאע"ג דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ פסק הרמב"ם דתרומתו תרומה אבל בקטן אין זכין לו אלא א"כ דבר שהוא זכות גמור בלי שום חובה והכא קצת חובה שהרי לקח ממנו המצוה ע"ש ובנקודת הכסף האריך בראיות דיש כח ביד ב"ד לפדותו והשיג על הט"ז הא בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד נמי יש לומר דניחא ליה למיעבד בעצמו דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר כן אבל הכא כשהב"ד פודין אותו הרי הם מזכין המעות לקטן דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הרי הם פודין אותו במעותיו של הקטן וכן כשיש מעות לקטן בלאו הכי וא"כ הרי המצוה של הקטן וכו' וראי' ברורה מהא דתני פרק הנזקין דף נ"ב אפוטרופס של יתומים חייב לעשר ואיתי' שם בש"ס דהיינו להאכיל אבל לא להניח וכתב בחידושי רשב"א דל"ש מנוהו אבי יתומים ל"ש מנוהו ב"ד תורם מדינא והא דתנן אתם ולא אפוטרופסין אסמכתא בעלמא היא דמדינא תורם בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופס כיד יתומים אלא שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר אמרו שלא לתרום להניח אבל להאכיל העמידו אדינא עכ"ל ולא אמרינן שמא ירצה הקטן עצמו במצוה זו אלא ודאי כיון דתורמין משלו הרי מצוה דילי' הוא וא"כ בפדיון נמי וכו' ועוד נראה דב"ד יכולין לזכות לקטן אפי' במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדיא בר"פ האיש מקדש דגרסינן התם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששליח של אדם כמותו שנאמר ונשיא א' ממטה תיפוק ליה שליחות מהכא ותסברא הא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב דאמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' ונשיא א' ותסברא זכות הוא הא חובה נמי איכא דאיכ' דניח' ליה בהר וכו' ואלא כדרבה בר רב הונא אמר רב מנין שיתומים שבאו לחלק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא א' ופרש"י כלומר לא זכות שלא בפניו גרידא איכא למשמע מיני' לגדולים אלא לאתויי דקטנים נמי אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות הרי להדיא דב"ד יכולין לזכות לקטן אפי' במקום דהוי נמי חובה ומכאן קשה לי על התו' פ"ק דכתובות דף י"א שהקשו בהא דאמרי' גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וז"ל ותימא דהא זכי' הוי מטעם שליחות כו' כדמוכח בפ"ק דב"מ גבי חצר משום יד אתרבי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והא אין שליחות לקטן וכו' ולדידי לא קשה מידי דב"ד שאני כו' ותו קשיא לי אמאי שתירצו תו' דהא דמטבילין אותן הייינו בדרבנן דאפי' היכא דהוי זכות גמור לית ליה זכי' מדאורי' והא ודאי ליתי' כמבואר בש"ס דקידושין וכו' והעיקר כספרים שהביאו תוספות שם דלא גרסי בא"נ זכו מדרבנן אית ליה ומפרק קמא דב"מ נמי נראה לפענ"ד דלא קשה מידי דלא אמרינן התם אלא דחצר משום ידה אתרבי ולא גרע משליחות זכין לאדם שלא בפניו במתנ' אבל אין ה"נ דאפי' היכא דליכ' משום שליחות לקטן אית ליה זכיה כו' סוף דבר לא ירדתי לסוף דברי התוס' בזה כו' שוב מצאתי להדי' כדברי ר"פ בן סורר בדברי תוס' שם שכתבו דקטן אית לי' זכי' מדאוריית' היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחפשתי בשאר פוסקים ומצאתי שכ"כ עוד התוס' בגיטין פ' התקבל דף ס"ד והרשב"א בחידושיו שם וכ"כ עוד תוס' בקידושין דף י"ט והרא"ש שם סי' כ"ה באריכות ונתתי שמחה בלבי וגם שהתוס' והפוסקים הנ"ל הביאו ראיות אחרות נזה ע"ש ולפענ"ד איכא נמי ראי' ברורה מהך סוגי' דרב גידל דפ' האיש מקדש שהבאתי וכמ"ש עכ"ל וע"ש שהאריך בכל זה אחרי רואי היטב בענ"ד יראה לי שאין ראיות הנז' מוכרחות כמו שנא' והוא דמ"ש הש"ך דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר ניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' אבל הכא כשמזכין המעות לקטן או שיש לקטן מעות הרי המצוה לקטן כו' ולפענ"ד אדרבה ע"כ לא מיבעי' בש"ס נדרים אלא בתורם משלו על של חבידו דהו' משום זכי' אי לאו דניחא לי' למיעבר מצוה בממוני' אבל בתורם משל בעל הכרי ודאי ל"מ משום דזכי' ל"ש בזה כיון דהוא משום בעל הכרי ושליחות נמי ליכא משום דשליחות בעי לדעתכם וכמו שמבואר דבר זה בסק"ט בשם התו' נדרים וחידושי הרשב"א ע"ש וא"כ כל שפודין ממעות קטן ודאי ל"מ כיון דתורת זכי' ל"ש בזה שליחות לקטן ליכא ואפי' בגדול בעינן שליחות מדעת ע"ש סק"ט ומה שהביא ראיה מאפוטרופסין שתורמין תרומה נראה דהיינו דוקא בתרומה ומשום דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו וממון כהן הוא ויש לו שותפות בתבואה וכמ"ש תוס' בפ' לולב הגזול באתרוג של טבל ע"ש. וא"כ אינו אלא חנוקה ואפוטרופסין רשאין לעשות חלוקה וכמו שמבואר לפנינו. ומ"ש הש"ך ועוד נראה ברור דב"ד יכולין לזכות לקטן אפי' במידי דהוי חובה קצת כו' כי הא דרב גידל ומכאן קשה על התוס' שהקשו על גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' אינו קושיא דכבר כת' הר"ן בהא דנשיא אחד הטעם משום דשלהן היתה וחלוקתם גילוי מלתא בעלמא וב"ד מעמידין אפוטרופסין לכך אבל זכי' מדאורי' לית ליה ע"ש וכ"כ בשיטה מקובצת פ' א"נ שם ע"ש והיינו נמי דאפוטרופסין תורמין משום דממון כהן בגוה ואינו אלא חלוק' דכה"ג מהני וכמ"ש. ומ"ש הש"ך דעיקר כספרים שהביא תו' דלא גרסי בא"כ זכי' מדרבנן כו' הנה על הכרעתו איני כדאי להרהר אך כבר נחלקו בו קמאי דקמאי בגירסא זו ולא עמדו על ההכרע' וא"כ לשטת הפוסקים דזכי' לקטן מדרבנן א"כ לית ליה תקנה לפדותו בבית דין דאם בממון קטן ודאי ל"מ כמ"ש דכה"ג ל"ש זכי' כלל ואינו אלא משום שליחות דודאי ל"מ וכמ"ש. ואי במזכ' להן במעות ב"ד לפדיון א"כ ה"ל תורת זכי' ול"מ מדאורייתא ואע"ג שכת' בשטה מקובצת שם פ' א"נ גבי ריבית שהקשה הרמב"ן ואי זכי' מררבנן אמאי מותר בריבית דגוי כיון דריבית דאורייתא וכ' משום דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בי' ע"ש היינו משום דהתם כשהעמידו אצל ישראל דכבר זכה הגוי במעות ע"י זכי' מדרבנן והוי לי' מעות של גוי וכי יזיף האי מגוי יזיף אבל פדיון חמש סלעים דהב"ד אין מזכין המעות לקטן דא"כ ה"ל מעות הקטן וכבר אמדנו דבמעות הקטן ודאי אין פודין אלא ע"כ דהב"ד נותנין מעות עצמם עבור הקטן לפדיון וא"כ לא הוי דבר שבממון אלא זכי' בגוף המצוה וכיון דמן התורה אין זכי' לקטן אינו מועיל הפדיון מראורייתא ודוק. ומ"ש הש"ך ומפ"ק דב"מ נמי נראה לפענ"ד דלק"מ דלא אמרי' התם אלא דחצר משום ידה איתרבי ולא גרע משליחות וזכין לאדם שלא בפניו במתנה אבל אין ה"נ דאפי' היכא דליכא משום שליחות לקטן אית ליה זכיה עכ"ל. ולענ"ד מוכח כדברי תוס' דאי נימא זכין לקטן מן התורה וא"כ שליח שזוכ' לקטן מהני מן התורה תיקשי בהא דאמרי' פ"ק דמציעא דקטן לית ליה חצר ומשום דלא ילפינן מציא' מגט או משום דלא ילפי' קטן מקטנה ונהי דחצר דגברא לא הוי משום יד אבל לא גרע משליחות ושליח נמי זוכה לקטן מן התורה והוא קושיות הראב"ד כמו שיבואר בס"ק י"א ע"ש אע"כ דאפי' במידי דזכות אין זכין לו ומש"ה אין לו חצר דנהי דגדול זוכה לקטן מדרבנן אבל בחצירו לא תיקנו זכי' אבל אי נימא דזכין לקטן מן התורה א"כ כי היכא דחצירו של אדם זוכה שלא מדעתו בגדול אמאי אינו זוכה נמי לקטן נהי דלאו ידו הוא ליהוי כשליח הזוכ' כיון דלא גרע משליחות ומוכח מזה דל"מ זכיה לקטן ומשום דזכי' גופי' אינו אלא משום שליחות וחצר דזוכ' לגדול נמי אלא משום שליחות ובקטן דליכא שליחות ליכא זכיה ומדרבנן לא תיקנו בחצירו ודוק היטב. ומ"ש עוד הש"ך שוב מצאתי להדי' כדברי התוס' ר"פ בן סורר שכתבו דקטן אית ליה זכיה מדאוריית' כו' והגם שהביאו ראיות אחרות לזה לפענ"ד אי' נמי ראיה ברורה מדרב גידל כו'. ואין ענין זה לזה כלל דתוס' ר"פ בן סורר ובפ' המקבל דף ס"ד ובפ"ק דקידושין די"ט התם מיירי שזוכה הקטן מנפשי' ע"י דעת אחרת מקנה וכמו שמחלקין שם בין מציא' למתנ' ע"ש תוס' ר"פ ב"ס שהקשו דהיכא משכחת גזל קטן ומאין בא לו ממון ותי' בדעת אחרת מקנה יש לו זכי' והיינו מדנפשי' והך דרב גידל מיירי במזכ' ע"י אחר והוא נשיא א' ממטה ותמהני במה שחשב רבר זה למציא' ואינו ענין זה לזה כלל. ועי' בסי' רל"ה ס"ק ד' שכתבו שטת תו' והפוסקים דגבי מתנה זוכה הקטן בעצמו מן התורה ואלו ע"י אחר אין זכין לו מן התורה ואע"ג דכתבנו שם דעת הדמב"ם דהא מהני דעת אחרת מקנה היינו משום זכי' וזוכ' הקטן מנפשי' ע"י דעת אחרת המזכ' אבל שטת התוס' והפוסקים דדעת אחרת מקנה אינו משום זכיה כלל וכלל וז"ב. והא דתנא בתוספת' אפוטרופסין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה ועבדים ושפחות להאכיל ליתומים ולעשות להם סוכה ולולב וציצית וכל מצות האמורות בתורה ולקנות להם ס"ת נביאים וכתובים דבר הקצוב מן התורה וע"ש וא"כ נראה דפדיון הבן נמי דבר הקצוב הוא התם נראה דאינו אלא מדרבנן דהא תני נמי לולב וסוכה וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואא"ז בס' מעד"מ כ' דאין הב"ד יכולין לפדותו כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיוב' כלל ע"ש וע' תוס' פ"ד דב"ק דף ל"ט ד"ה ור' יוחנן אמר ע"ש שכתבו דאין נזקקין ב"ד במלוה הבאה מחמת עצמה משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ע"ש א"כ בבכור דהוי חוב מחמת עצמו ומשום אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד לית ביה דה"ל דבר ברור וכה"ג מקבלין כמבואר בסי' ק"י אלא דנראה כדברי אא"ז דקטן אינו בר חיוב' כלל אפילו בחוב הבאה מחמת עצמו דלא מיבעי' למ"ד שעבודא לאו דאוריית' אלא פריעת ב"ח מצוה וקטנים לאו בני מיעבד נינהו אלא אפילו למ"ד שעבוד' דאוריית' נמי אין השעבוד חל אלא היכ' דאיכ' חיוב הגוף נכסוהי אינון ערבין אבל קטן דאינו בחיוב הגוף דאפילו גנב וגזל פטור ונכסוהי לא הוי ערבין במקום דליכ' לוה ואכתי צ"ע:
(ח) ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו כ' בתרומת הדשן סי' קפ"ח וז"ל אשה בעל הבית לשה לה משרתת שלה עיסה והלכ' לחוץ קודם שהפריש' חלה וקודם שחזר' נתחמצ' העיס' כל צורכה שאם עוד תשהה שלא תאפה תקלקל העיסה ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעה"ב שרי למיעבד הכי או לאו תשוב' יראה דש"ד למיעבד הכי דכיון דמתקלקל זכות הוא לבעה"ב וקי"ל זכי' מטעם שליחות אתרבי וכו' וה"נ המשרתת נעשית שלוח' אפילו שלא מדעת' מטעם דזכות הוא לה ואפילו אין כאן חשש קלקול העיסה כו' ואף ע"ג דאמרינן בפ"ק דחולין דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחריני ואזל ותרם דאין תרומתו תרומה כו' שהרי צוה לשלוחו לתרום מ"מ הואיל ולדידי' לא עביד שליח ל"מ וי"ל דדוק' התם כו' דאיכ' למימר דדעת בעה"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה כו' אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין לטול בכזית ולשרוף אין לו' כלל קפיד' וביבמות פ' האשה שלום בעי תלמוד' המזכה לאשתו במקום יבם או במקום קטטה ומוכח בהדי' התם אי הוי זכות היה מועיל משום זכין לאדם שלא בפניו וכו' וה"ה לענין הפרשת חלה ואי ק"ל הא דתני' בפ"ב דמציע' כיצד התורם שלא מדעת תרומתו תרומה כו' עד הרי שמצאו וא"ל בעה"ב כלך אצל יפות לא שויא שליח משום דבעינן שלוחכם דומי' דאתם מה אתם לדעתכם אלמ' אף ע"ג דידעינן בתר הכי דניח' ליה במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקר' לא לדעת הוי. ולא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליחות לא ידעינן כלל דניח' ליה אלא דאח"כ שמעינן מיני' או דחזינן מיני' דניחא ליה ובעינן למימר דלמפרע הוי שליח הא ל"מ משום דבעינן למידע בשעה שנעש' שליח דזכות הוא וניחא לי' וכה"ג הוי דומי' דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעינן לא הוי דומי' דאתם עכ"ל. ובי"ד ברמ"א סי' שכ"ח פסק במשרתת כדברי תה"ד והט"ז שם כתב דאפילו ליכ' קלקול העיסה מהני הפרשת משרתת משום זכין לאדם שלא בפניו ע"ש. ואם כי ידעתי מיעוט ערכי להרהר אחר פסקי מוהרא"י ובפרט שכבר הלך אחריו הרמ"א והט"ז אמנם לענ"ד תו' והרשב"א לא ס"ל הכי עיין בנדרים דף ל"ו כתב שם הרשב"א ז"ל הא דאיבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות היא לו כו' קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניח' ליה או לא ניחא לי' אלא גזירות הכ' דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ותדע לך שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למ"ד אין חזקה עושה שליחותו אמרינן בפ"ק דחולין דלמא שמע אינש אחריני יתרם ורחמנ' אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואע"ג דהתם ניחא ליה שתיקן כריו וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של חבירו כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו אי לאו זכות דמצוה דנפשי' עדיף עכ"ל וכ"כ תוס' שם בנדרים ע"ש וא"כ בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בעה"ב אין בזה משום זכות דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר כמו במזכה חפץ לפ' או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט או במפריש משלו אבל מפריש משל בעה"ב אין זה זכות אלא ניחות' איכ' ושליחות' לאו מתורת ניחותא הוא ובעינן לדעתכם דוקא וגם מ"ש בתה"ד דמשום קלקול עיסה חשיב זכות לא הבנתי דהא אחר שתאפ' נמי תוכל להפריש ואע"ג דמצותו בעיסה אבל כל דלית' לבעה"ב בשעת לישה תוכל להפריש אחר אפיה. והנה אחר דאנהרינהו לעיינין הרשב"א וגם התו' כתבו שם בביאור היטיב מה בין זכות לשליחות וא"כ נראה דלא תפריש המשרתת ואם תקלקל העיסה תפריש בעה"ב אחר אפיה וכמ"ש דבעינן כה"ג דעת בעה"ב כיון דמפריש משל בעה"ב) (וכן נראה מדברי תוס' בנזיר דף י"ב שהקשו בהא דאשה עושה שליח לחברת' שתפריש חלה אחר הליש' והוא דשלבל"ע כיון דעושה שליח קודם הליש' ע"ש ואי נימא דלא בעינן כלל דעת בעה"ב אלא משום דזכות הוא ואפילו בלא קלקול העיס' א"כ לא גרע מה שעושית שליח מאלו לא עשתה שליח כלל והפריש' בעצמ' וע"ש בתוס' שהקשו האידנ' דנהגו בכך ע"ש ואף ע"ג דהשת' שיעורי דחלה כולם שוים אלא משמע דס"ל כמ"ש דכל שמפריש משל בעה"ב אין זה זכות אלא שליחות וכמ"ש ולכן נראה להחמיר שלא תפריש המשרתת בעצמה: