פתיחת התפריט הראשי

טור חושן משפט רד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

אע"פ שמעות אינן קונות כל החוזר בהן בין המוכר בין הלוקח לא עשה מעשה ישראל וצריך לקבל עליו מי שפרע:

ואפילו לא נתן כל המעות אלא מקצתן צריך לקבל עליו מי שפרע שיאמר לו הדיין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכתב א"א הרא"ש ז"ל יראה שהדיין אומר לו מי שפרע וכו' הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך: אבל כל זמן שלא נתן המעות אינו צריך לקבל עליו מי שפרע:

ואם רשם המקח כדרך שעושין הסוחרים אף ע"פ שלא נתן המעות צריך לקבל מי שפרע אפילו במקום שאין נוהגין לגמור המקח ע"י רושם: אבל אם נתן משכון וחוזר בו א"צ לקבל עליו מי שפרע:

וכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם היה לו חוב עליו ואמר לו מכור לי בחוב שיש לי עליך ונתרצה המוכר הרי זה כמי שנותן דמים עתה והחוזר בו עומד במי שפרע: ובקרקע בכי האי גוונא קונה לגמרי אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שלא קנה אפילו המעות עדיין בעין ביד הלוה דמלוה להוצאה ניתנה ואינו נותן לו עתה כלום: אבל אם אמר לו יקנה לי שדה שלך בהנאת מחילה מלוה קנה ואפילו לא מחל לו כולה אלא הרויח לו הזמן כגון שהגיע זמנו לפרוע והרויח לו הזמן ואמר לו יקנה לי שדה שלך בההיא הנאה שהרוחתי לך קנה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל שא"צ לקבל עליו מי שפרע אלא כשחוזר משום יוקרא וזולא: אבל אם חוזר משום שהוא ירא שיפסיד הכל כההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא לחבריה ושמע שבאו אנסים ליקח אותו ואסיקנא שחוזר בו ואין צריך לקבל עליו מי שפרע:

אע"פ שבדברים בלא מעות א"צ לקבל עליו מי שפרע מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אע"פ שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא נתן משכון וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו וכ' בעל המאור ה"מ בחד תרעא אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה: וכן האומר ליתן מתנה לחברו ולא נתנה לו הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אין בה משום מחוסרי אמנה:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"פ שמעות אינם קונות וכו' משנה בריש הזהב (דף מד.) נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות אינו יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו: ומ"ש בין המוכר בין הלוקח כ"כ הרמב"ם בפרק ז' מה"מ ופשוט הוא דכיון דטעמא לפי שאינו עומד בדיבורו מה לי מוכר מה לי לוקח. כתוב בהגהות מרדכי בסוף כתובות ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן טלטל זה אמכור לך במנה ונתן לו ראובן המנה יכול שמעון לומר מנה זה אני גובה בחובי והחפץ לא אתן לך ואינו במי שפרע אבל אם א"ל ראובן הא לך עוד מנה ותן לי החפץ צריך ליתן או מקבל מי שפרע מדברי רבינו האי. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד בשם רבינו האי אם נתן מעות על הפירוח עד שלא יצא השער שהוא באיסור לא מקבל מי שפרע אם חזר בו (ב): ואפילו לא נתן כל המעות וכו' ג"ז שם פ' הזהב (דף מח:) איתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ורבי יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה ופרש"י ערבון מקצת מעות נתן לו על פיסוק מרובה. כנגד כולו הוא קונה בקרקע לקנין גמור ובמטלטלין לקבל מי שפרע והכי אמרינן שם בהדיא בגמרא דלר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפ"ז מה"מ וכן דעת הגהות שם. וכבר כתבתי בסימן ק"צ דהיכא דנתן לו ערבון ואמר לו שיקנה הכל ע"י הערבון לרש"י לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוספות קנה הכל דעדיף מנתן לו בתורת פרעון דאז קנה הכל לדברי כל הפוסקים ואם נתן לו סתם קונה הכל ג"כ לדברי כל הפוסקים ואע"פ שכל אלו הדינים שכתבתי שם לעניין קניית קרקע הם אמורים מינה נשמע לקנין מטלטלין לענין מי שפרע דשוים הם וכמ"ש בסמוך בשם רש"י וכן כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד ובסימן ק"צ כתבתי דברי ר"ח ועיין עליהם ואם נתן הלוקח טבעת למוכר יתבאר בסמוך בס"ד: שיאמר לו הדיין וכו' גם זה שם (שם) על אבל אמרו מי שפרע וכו' איתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה ורבא אמר מילט לייטינן ליה וידוע דהלכה כרבא וכן פסקו הפוסקים: וכתב א"א ז"ל יראה שהדיין אומר לו וכו' כלומר שמדבר עמו לנוכח אבל הרמב"ם בפ"ז מה"מ לא כתב לנוכח אלא הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכתב בחידושי תלמידי הרשב"א מילט לייטינן ליה מהאי לישנא נראה לכאורה דבפירוש לייטינן ליה ביחוד אבל רבינו כתב דלא לייטינן ליה אלא בסתם והכי משמע מלישנא דמתני' דקתני סתם עכ"ל: :

אבל כל זמן שלא נתן המעות וכו' ג"ז ברייתא שם בהזהב (שם) הנושא והנותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ופרש"י אין לנו קללה אחרת אלא אינו הגון בעיני חכמים:

ואם רשם המקח וכו' נתבאר בסימן ר"א: [%א] ואם נתן לו טבעת הלוקח למוכר כתבו הגהו' בפכ"ג מה"מ והמרדכי פ"ק דקידושין שכתב העיטור בשם הירושלמי שחוזר בו ואינו מקבל מי שפרע וכתבו הם ז"ל דה"ה לנותן משכון בתורת עירבון דלא קנה דהיינו נותן טבעת לחבירו שאמרו בירושלמי דלא קנה. ודין הירושלמי דנותן טבעת הזכירו הרב המגיד בפרק ז' מה"מ וכתב שהסכימו כן קצת המפרשים והירושלמי דנותן ערבון טבעת כתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א שנתנו למשכון כעין עובדא דההיא אמתא. ומיהו אם מנהג אנשי המקום שיקנה לגמרי ע"י נתינת הטבעת כיון שנתן לו טבעת קנה ואינו יכול לחזור בו וכמ"ש בסימן ר"א:

אבל אם נתן משכון וחוזר בו וכו' בפ"ק דקידושין (ח.) בני רב הונא בר אבין זבון אמתא בפריטי ולא הוה בהדייהו זוזי אותיבו נסכא עילוה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכתב הרי"ף והרא"ש בהזהב אבל דברים ומשכון לא קאי במי שפרע דגרסי' בפ"ק דקידושין בני רב הונא בר אבין זבון אמתא וכו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה"מ וכתב ה"ה שם שהסכימו כן הרבה מהאחרונים וכתוב בחידושי תלמידי הרשב"א שדעת הרי"ף מכיון דלא אמר להו דמי שפרע ליכא והר"ן פי' דלא קאי במי שפרע אלא במידי דמדאורייתא קני כגון מעות לר' יוחנן אבל במשכון וכיוצא בו דמדאורייתא לא קני ליכא מי שפרע ואף ע"ג דדברים ומעות קני לעבור עליו במי שפרע אפילו לר"ל דמעות אינן קונות מדאורייתא אליבא דר"ל הוא דאמרינן הכי אבל לדידן ליכא מי שפרע אלא במידי דמדאורייתא קני וכדקס"ד וכן מפורש בירושלמי דליכא במשכון מי שפרע וכתבו הגהות ומ"ש הרב בראש פ' זה שמקבל מי שפרע אם נתן ערבון בלבד פירוש כדאמרינן בגמרא שנתן קצת המעות בתורת תחלת פריעת המקח ולא נתן ערבון על הדמים אבל כאן נתן משכון על הדמים ולא בתורת פרעון הילכך אין כאן לא דמים ולא משכון עכ"ל. וכתבו הגהות בפכ"ג מה"מ והמרדכי בפ"ק דקידושין בשם העיטור ומסתברא דאמתא בעידנא דזבנוה לא אותיבו נסכא אלא בתר שעתא דאי בעידנא דזבינו אמתא אותיבו נסכא זבינייהו זבינא ואח"כ כתבו בשם העיטור ג"כ והרי"ף נמי אייתי ראיה מההיא אמתא דדברים ומשכון לא קאי במי שפרע ואיכא למימר אי בעידנא דזבני יהבי משכון הו"ל כמעות וקאי במי שפרע אבל הכא כיון דבתר הכי יהבי משכון כדפירש' לעיל ליכא מי שפרע ואיכא מ"ד דה"ק פריטי אין כאן דליהוי כעבד כנעני שנקנה בכסף משכון אין כאן דליהוי כנתינת מעות דליקני לגמרי אלא יכול לחזור בו אבל לעולם איכא מי שפרע עכ"ל ונ"ל לפירוש קמא כל שנתן לו משכון אחר שעת המכר ליכא מי שפרע ולפי' שני אף על פי שנתן לו המשכון אחר שעת המכר איכא מי שפרע: (ב"ה) ומדברי הפוסקים אין נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא אף על גב דבעידנא דזבינו אותיבו משכון יכול כל אחד מהם לחזור וליכא מי שפרע: ועיין בתשובות מיימון דספר משפטים סי' ס"ז. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד קונה שום דבר וכו' והניח משכון בעבור המעות לא קנה פירוש זולתי אם אומר תקנה בגוף המשכון כך וכך מעות וכבר כתבתי בזה. ולענין הקונה קרקע או דברים הנחנים בכסף והניח לו משכון עליהם כתוב בחידושי תלמידי הרשב"א בפרק הנזכר שלא מצינו בקרקעות מי שפרע וכתב הרמב"ן משום דקנין גמור שלהם בכסף וכיון דלעולם הקנין שלם נגמר באיזה ענין שיהיה אף על פי שתמצא לפעמים שלא נגמר כיון דאותיבו משכון עליה או במקום שכותבין השטר שלא קנה בכסף אין מוסרין אותו במי שפרע ואח"כ כתבו עוד על זה ואמרו דאיפשר דסבירא ליה להרי"ף דאף בקרקעות יש מי שפרע אע"פ שלא מצינו מפורש בכך בשום מקום והר"ן ג"כ נסתפק בדבר וכתב דאפשר דליכא מי שפרע במקרקעי ואח"כ העלה דליכא מי שפרע אלא במידי דקני מדאורייתא כגון מעות לרבי יותנן ולפי דעתו אם נתן כסף לקנות קרקע והוא במקום שכותבין שטר אם בא לחזור בו איכא מי שפרע ואם נתן לו משכון חוזר וליכא מי שפרע:

וכתב הרמב"ם בפ"ז מה"מ וכבר כתבתי בסימן קצ"ט טעם להרמב"ם שסובר דמלוה אע"ג דלהוצאה ניתנה קונה בדבר שנקנה בכסף ובדבר שאינו נקנה בכסף קונה לענין מי שפרע דלא קיי"ל כההיא דהאיש מקדש (מז.) דאי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה אלא כדמשמע בהזהב (מו:) גבי יש דמים שהן כחליפין לפר"ח והרי"ף דמלוה קוכה בדבר שנקנה בכסף ובדבר שאינו נקנה בכסף קונה לענין מי שפרע ונתבאר שם שהרמב"ם כתב שאם המלוה היא מחמת שקנה שום דבר ונתחייב לו כך דמים וא"ל אתן לך חפץ פלוני בחוב שאני חייב לך אע"פ שלא משכו נקנה לו בכ"מ שהוא לפי שהוא דבר שאינו מצוי העמידו חכמים דבריהם בו על דין תורה שמעות קונות. וכתבתי שם שדעת המפרשים שבכל דינים אלו דעת הרי"ף שוה לדעת הרמב"ם זולתי הרמב"ן שנראה מדבריו שסובר דמלוה שאינו מחמת מכר אינו קונה כלל. וכתב ה"ה בפרק הנזכר דבירושלמי אמרינן שאם קנה מטלטלין במלוה וחוזר בו אינו מקבל מי שפרע ופסקו כן הרמב"ן והרשב"א:

אבל א"א ז"ל כתב וכו' וכבר כתבתי בסימן קצ"ט שדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן כדעת הרא"ש:

(י) וכתב א"א בהזהב ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסביה בי פרזק רופילא כלומר מבית שר אחד רוצים ללקחו בחזקה א"ל הב לי זוזאי לא בעינא חמרא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות וכתב הרא"ש על זה ואפילו מי שפרע ליכא מדלא קאמר והא בעי לקבולי עליה מי שפרע כדקאמר אהני עובדי דלעיל דליכא מי שפרע אלא היכא דחוזר מחמת יוקרא וזולא אבל אם חוזר מחמת שירא להפסיד הכל אפילו מי שפרע ליכא וכן כתבו התוספות בפרק הנזכר גבי הא דא"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ורבינו ירוחם בנ"ט ח"ד כתב שכן דעת רבינו האי ור"ת וכתב עוד כי מה שאמרנו שיכול לחזור משום פסידא דוקא נפסד לגמרי אבל משום פסידא קצת כגון יין והחמיץ מקבל מי שפרע וכן עיקר עכ"ל. ודברי הרא"ש הכי דייקי. וכתב הר"ן שכן דעת הראב"ד שאע"פ שלא הגיע האונס אלא שחוזר בו מחמת פחד האונס אינו מקבל מי שפרע ואין דעת הגאונים כן אלא היכא שחוזר בו מחמת שנאנס אינו מקבל מי שפרע כיון דלא יהיב מידי וכ"כ רבינו האי אבל כל שחוזר בו קודם שיגיע האונס מקבל מי שפרע והאי דלא אדכר ליה רב חסדא מי שפרע לאו ראיה היא דאינהו לא אתו לקמיה אלא לשאול אם לוקח יכול לחזור בו אבל אה"נ דבעי לקבולי מי שפרע וכ"כ ר"ח וכן אמרו משמו של רבינו האי ז"ל וכבר כתבתי סימן קצ"ח שלדעת רש"י אם נאנסו המטלטלין אינו יכול לחזור בו ולראב"ן חוזר בו ומקבל מי שפרע ולשאר כל הפוסקים חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע וכתב בחידושי תלמידי הרשב"א שכדברי ר"ח כתב רבי יצחק בר ראובן אלברצילוני שפירשוה רבים מהגאונים וכן נראה כדבריהם מדאתי לה רב חסדא מטעם חזרת לקוחות ולא אתי לה משום דקיימא ברשות מוכר לאונסין אלא ודאי משמע דפחד אונסין לאו כאונסין ממש הוא ולא קיימא ברשות מוכר להכי הילכך אתי לה מטעם שיכול לחזור ומיהו מי שפרע בעי לקבולי כדברי הגאונים עכ"ל. והמרדכי בריש הזהב כתב קנה ולא משך ושמע שהעכו"ם רוצים לאנס הפירות וחוזר בו מפני האונסין אפילו הכי מקבל מי שפרע כדאמרינן גבי פרזק רופילא כדרך שתקנו משיכה וכו' אבל מי שפרע מקבל וכ"פ ר"ח ודבריו נראין דבמה יפטר ממי שפרע עכ"ל. ואפשר דאפילו היכא שאנסוהו סובר המרדכי שאם חוזר בו מקבל מי שפרע ומהך טענה שכתב דבמה יפטר ממי שפרע והרמב"ם בפ"ז מה"מ לא הזכיר דינים הללו כלל משמע דס"ל דכיון דד"ת מעות קונות אע"ג דרבנן תיקנו שלא יקנו לגמרי מ"מ למה שאמרו שקונות דהיינו למי שפרע קונות לגמרי ואפילו נאנסו אם בא לתבוע מעותיו צריך לקבל מי שפרע: (ב"ה) ויותר נראה שהוא סובר כדעת הגאונים שהרי כתב בפרק שלישי ממכירה שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו ואמר לו תן לי מקחי או החזר לי מעותי אף על פי שיש עדים שנאבד באונס ולא היה כח במוכר להצילו ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר את הדמים עכ"ל והרי זה כלשון הגאונים שכתבו אינו מקבל מי שפרע כיון דלא יהיב ליה מידי. וכן יש לפרש דברי הרי"ף שגם הוא כתב ואית ליה ללוקח למימר תן לי מקחי או תן לי מעותי:

אע"פ שבדברים בלא מעות אין צריך לקבל וכו' מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדיבורו וכו' ברייתא בהזהב (מח.) הנושא ונותן בדברים אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ופירש"י אין לנו. קללה אחרת אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיפליגו שם רב ורבי יוחנן דלרב אין בדברים משום מחוסרי אמנה ולר"י יש בהם וכן פסק הרא"ש וכן דעת הרמב"ם פרק ז' מה"מ: וכתב בעל המאור וכו' כן כתב הרא"ש בפרק הנזכר וטעמו מידי דהוה אמעות לר"ש שקונות ללוקח שהוא אינו יכול לחזור ובתרי תרעי יכול לחזור כדאמרינן בא"נ (דף עד:) וראיה מפ"ק דקידושין דבני רב הונא זבון אמתא ואותיבו נסכא למשכון עלה וא"ר אשי אי פריטי אין כאן משכון אין כאן ואי ס"ד יש בדברים משום מחוסרי אמנה אפילו בתרי תרעי היכי מורה להו רב אשי לכתחילה למהדר בהו אטו דברים ומשכון מי גרע מדברים לחודייהו ובחידושי תלמידי הרשב"א כתוב שבעל העיטור כתב שרבינו גם כן כתב כדברי בעל המאור בשם החכם הגדול אחיו והביאו ראיה מדאמרינן לעיל דרב חייא בר יוסף יהב זוזי אמילתא ובעא לאהדורי ביה במה שהוא יותר מכנגד דמים שנתן ואמאי לא חייש לאחסורי הימנותא ומיהו יש לדחות דכיון דס"ל דערבון כנגדו לחוד קונה כרב ה"נ ס"ל כרב דאמר דדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ומיהו מדברי רש"י נראה דסבר דאף בנשתנה השער פליגי רב ור"י בדברים אם יש בהם משום מחוסרי אמנה שהוא ז"ל פי' בההיא דאוקי אביי אליבא דרב ברייתא דהין שלך צדק שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב כלומר בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר מכאן והוא חזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה אלמא דר"י דפליג עליה אפילו בכה"ג פליג ומיהא למאי דכתיבנא הא דאמר אביי כפשטה דמיפרשא דבשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות שהוא אחד בפה ואחד בלב אבל אם אח"כ נמלך לשנות אפילו בלא נשתנה השער אין בכך כלום כיון דבשעת הדיבור לא היה דעתו לכך ותירוצא דאביי אע"ג דלרב איתמר לרבי יוחנן נמי איתיה ולפיכך כתבו הרי"ף אע"ג דהלכה כר"י משום דר"י נמי מודה ביה ע"כ וכתב הר"ן שדעת הרשב"א שאפילו נשתנה השער דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וכתב בעל נ"י שדעת הראב"ד כדעת הרשב"א ושלזה נוטה דעת הר"ן וגם ה"ה כתב בפ"ז מה"מ שכדברי הראב"ד והרשב"א עיקר וכן נראה מדברי התוס' דאהא דאמרי' דאע"ג דא"ר יוחנן האומר לחבירו אתן לך מתנה מותר לחזור מודה במתנה מועטת דאינו מותר לחזור בו דאית ביה משום מחוסרי אמנה כתבו ויוקרא הוי כמו מתנה מועטת וכ"כ רבינו ירוחם בשמם בנ"ט ח"ד וריהטא דסוגיין כוותייהו משמע דמעיקרא איתא עובדא דרב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא אייקר כיתנא א"ל רב במאי דנקיטת זוזי הב להו אידך הו"ל דברים ואין בהם משום מחוסרי אמנה דאיתמר דברים רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה ור"י אמר יש בהם משמע דכי א"ר יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה אפילו היכא דאייקר אמר דהא אעובדא דאייקר מייתי פלוגתא דאיתמר דברים רב אמר וכו' ולשיטת בעל המאור כתב הר"ן דכי אורי לרב כהנא ככ"ע אורי ליה והא דאמרינן עלה דאיתמר ומייתי פלוגתא דרב ור"י לאו למימרא דבהא פליגי אלא משום דדמיא לה אייתי לפלוגתייהו:

וכן האומר ליתן מתנה לחבירו וכו' ג"ז שם (מט.) אהא דא"ר יוחנן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו יכול לחזור בו פשיטא אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתייהו ופירש"י משום דסמכה דעתיה דמקבל אדיבוריה וכתב הרי"ף ירושלמי רבי יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאומרה צ"ל בדעת גמורה רב מפקיד לשמשיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות וכתב הרמב"ם ירושלמי זה בפ"ז מה"מ וכתב המרדכי דהאי עני היינו שאין לו מאתים זוז דאז נעשה נדר וכופין אותו לקיימו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וצ"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאלו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו וכתב שר"י ט"ע היה מוציא ממון מי שתקע כף לחבירו ליתן לו כך וכך ועיין במהרי"ק סימן קי"ט כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פ"ו דמציעא רבים שאמרו לאדם א' ליתן לו מתנה אינם יכולין לחזור בהם אפילו אם היא מתנה מרובה :

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"פ שמעות אינן קונות וכו'. משנה בריש הזהב: ומ"ש בין המוכר ובין הלוקח. כ"כ רמב"ם פ"ז ממכירה וכתב ב"י ופשוט הוא דכיון דטעמא לפי סאינו עומד בדיבורו מה לי מוכר מה לי לוקח עכ"ל ויש להשיב דדילמא יד המוכר על העליונה כיון שהוא מוחזק אבל נלפע"ד דתלמוד ערוך הוא בסוף פרק איזהו נשך (דף ע"ד) דקאמר מאי מ"מ לאו דל"ש לוקח ול"ש מוכר מקבל עליו מי שפרע:

ואפי' לא נתן כל המעות וכו'. שם פלוגתא דרב ור' יוחנן ופסקו הפוסקים כר' יוחנן דכנגד כולו הוא קונה במטלטלין לענין מי שפרע: ומ"ש שיאמר לו הדיין וכו'. שם איתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה רבא אמר מילט לייטינן ליה ופי' רש"י אודועי מודעינן ליה דע שאם תחזור סופך להפרע ממך וידוע דהלכה כרבא וכ"פ הפוסקים. וקצת קשה דכתב רבינו בשם הרא"ש שיקללנו לנוכח דאע"פ שכתב כך בתחלה דהכי משמע מדקאמר לייטינן ליה דהקללה היא לנוכח הלא אח"כ כתב הרא"ש אבל הרמב"ם כתב שיאמר לו הדיין הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו דמשמע מלשונו דכיון דהרמב"ם כתב שלא יקללנו אלא שלא לנוכח אין לנו להחמיר ולקללו לנוכח וכן כתב ב"י ע"ש תלמידי רשב"א והכי נקטינן לקללו שלא לנוכח וכלשון המשנה והברייתא ובמרדכי החמיר עוד לומר לו ברבים דהיינו שהש"ץ עומד על המגדל ואומר לו מי שיפרע וכו' ואין המנהג כך אלא ב"ד שהוא דן לפניהם א"ל כך וכך בין שנמצאים לשם רבים באותה שעה בין אין שם רבים. ועיין לקמן בסימן רכ"ז סוף סעיף ז' כתבתי דין מי שפרע היכא דאיכא אונאה בשתות:

ומ"ש אבל כל זמן שלא נתן המעות א"צ לקבל עליו מי שפרע. כלומר אע"פ שלשון הקללה הוא על מה שאינו עומד בדיבורו אפ"ה לא תקנו לקללו אא"כ נתן לו המעות דכיון דהמעות קונות ד"ת אין לו לחזור אבל בלא נתן לו המעות לא תקנו לקללו ומ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש בסמוך סעיף י"א:

ואם רשם המקח וכו'. בפרק א"נ וע"ל סימן ר"א:

אבל אם נתן משכון וכו'. בפ"ק דקידושין בעובדא דבני רב הונא דזבין אמתא וכו' אמר להו רב אמי פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומשמע דאפי' מי שפרע ליכא וכן כתב האלפסי פ' הזהב וכתב ב"י בשם העיטור דאי בעידנא דזבינא יהיבי משכון הו"ל כמעות וקאי במי שפרע ואיכא מ"ד אפילו נתן לו המשכון אחר שעת המכר איכא נמי מי שפרע עכ"ל וכתב הרב בספר ב"ה וז"ל ומדברי הפוסקים אין נראה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא אע"ג דבעידנא דזבינא אותיבו משכון יכול כל אחד מהם לחזור וליכא מי שפרע עכ"ל והכי נקטינן וע"ל בסימן ק"צ סעיף ט' וכמ"ש לשם וכתב בנ"י פרק הזהב דאיתא בירושלמי הנותן ערבון טבעת לחבירו ורצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל עליו מי שפרע רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו זהוב א"ל טבעת א"ל מה בין זהוב לטבעת א"ל זהוב עשוי להשתנות טבעת בעינה הוי פירוש דאם נתן לו זהובים למשכון צריך לקבל מי שפרע משום דלפעמים קונין לו בתורת דמי' משא"כ טבעת דלעולם חוזרת בעינה:

ומ"ש מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בדין קניית מטלטלין בעד חוב שעליו ע"ל בסי' קצ"ט בב"י ומ"ש לשם. ומ"ש בשם הרא"ש דלא קנה פי' אפילו מי שפרע ליכא:

וכתב א"א הרא"ש שא"צ לקבל עליו מי שפרע אלא כשחוזר משום יוקרא וזולא וכו'. כ"כ בפרק הזהב וכ"כ התוס' לשם ע"ש ר"ת (בדף מ"ז) בד"ה אי אמרת ונ"י לשם כתב שכן דעת הראב"ד וה"ר ירוחם כתב שכן דעת רבינו האי גאון ור"ת מיהו הב"י כתב ע"ש הר"ן דדעת רבינו האי גאון כדעת הגאונים דדוקא בחוזר בו מחמת שנאנס אינו מקבל מי שפרע אבל מפחד האונס ועדיין לא הגיע האונס מקבל מי שפרע שכך היה דעת ר"ח וכן כתב במרדכי ריש הזהב ע"ש ר"ח וכ"כ בהגהותיו לשם וכ"כ ב"י עוד דאפשר אפי' היכא שאנסוהו סובר המרדכי שמקבל מי שפרע מטענה שכתב דבמה יפטור ממי שפרע והכי משמע מדברי הרמב"ם פ"ז ממכירה שלא הזכיר דינים הללו כלל משמע דאפילו נאנסו אם בא לתבוע מעותיו צריך לקבל מי שפרע עכ"ל ובספר ב"ה חזר בו וכתב וז"ל ויותר נראה שהוא סובר כדעת הגאונים שהרי כתב פ"ג ממכירה שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו וא"ל תן לי מקחי או החזר לי מעותי אע"פ שיש עדים שנאנס באונס ולא היה כח במוכר להצילו ולא נתרשל בדבר ה"ז מחזיר את הדמים עכ"ל וה"ז כלשון הגאונים שכתבו אינו מקבל מי שפרע כיון דלא יהיב ליה מידי וכן יש לפרש דברי הרי"ף שגם הוא כתב שא"ל הלוקח תן לי מקחי או לי מעותי עכ"ל ומ"מ נלפע"ד דבדוכתא דאיכא פלוגתא דרבוותא קולא לנתבע וחומרא לתובע ואפילו לא הגיע אונס אלא חששא דשמא יפסיד הכל א"צ לקבל מי שפרע וכדעת הרא"ש ודעימיה: אע"פ שבדברים בלא מעות וכו'. שם רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא אייקר כיתנא אתא לקמיה דרב א"ל במאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה דאיתמר דברים רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה מיתיבי ר"י בר' יודא אומר מת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ובתר הכי פרכינן ומי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה ר"י במתנה מועטת דסמכה דעתיה פירוש ואינו מותר לחזור בו וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכה דעתיה דמקבל דליקיימיה לדיבוריה וכתבו התוספות ומודה ר"י במתנה מועטת ויוקרא נמי הוי כמו מתנה מועטת עכ"ל ונראה דרב נמי לא קאמר דאין בהם משום מחוסרי אמנה אלא בתרי תרעי פירוש שנשתנה השער ואייקור וכמ"ש התוס' בפ' הזהב (דף מז) בד"ה אי אמרת והכי מוכח מדמייתי להך פלוגתא דרב ור"י אעובדא דכיתנ' דאייקור וכפרש"י בפירוקא דאביי אליבא דרב וז"ל שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עכ"ל מדלא פירש רש"י דלא קאמר רב אלא דבשעה שאומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אלא דאח"כ חוזר בו ואפילו לא נשתנה השער נמי שרי אלמא דע"כ לא קאמר רב אלא היכא דנשתנה השער ואייקור כעובדא דכיתנא ותו מוכחא סוגיא הכי מדפריק רב פפא מודה ר"י במתנה מועטת פירוש ור"י נמי דקאמר בדאייקור דאית ביה משום חסרון אמנה הוי כמו מתנה מועטת כמ"ש התוספות אלמא דפלוגתייהו בדאייקור והתם הוא דקאמר רב אין חסרון אמנה אבל בדלא אייקור מודה רב דאית ביה חסרון אמנה וה"א בפרק א"נ (ד' ע"ד) לגבי דברים ואיכא בהדייהו מעות לענין מי שפרע דמחלק בין חד תרעא לתרי תרעי ודכוותיה לרב בדברים וליכא בהדייהו מעות דאיכא לחלק בין חד תרעא לתרי תרעי ויש להקשות דא"כ מאי דוחקיה דאביי לפרוקי דקרא דהן צדק לאחד בפה ואחד בלב אתא הו"ל לאוקמי כדס"ד דמקשה אלא דקרא מיירי בחד תרעא ורב בתרי תרעי וי"ל דקרא ליכא לאוקמי לרב דלא מיירי אלא בחד תרעא דמקרא מלא דבר הכתוב וכן לר"י ליכא לאוקמי קרא דוקא במתנה מועטת דקרא סתמא כתיב הן שלך צדק ומשמע בכל ענין ולפיכך צריך לפרש דבין לרב ובין לר' יוחנן קרא לא אתא אלא לאחד בפה ואחד בלב דזה אסור בכל ענין ופלוגתא דרב ור"י אינה אלא בסברא מבחוץ דלרב ליכא חסרון אמנה אלא בחוזר בו בחד תרעא ולר"י אפילו בתרי תרעי נמי אית ביה חסרון אמנה דמשום יוקרא הוי כמו מתנה מועטת דלא שרי לחזור בו כמ"ש התוס' והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש דמפרש להא דכתב האלפסי פירושא דאביי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב דלרבי יוחנן דהלכתא כוותיה נמי צריך להך פירושא דאי קרא לא אתא לר"י אלא למתנה מועטת קשיא ודאי דלא מסתבר לחלק בקרא בין מתנה מרובה למועטת ע"ש. מיהו איכא לתמוה טובא דבתר הכי מייתי האשיר"י הא דבעל המאור פירש דר"י לא קאמר דאית ביה משום חסרון אמנה אלא בחד תרעא וכו' והוא חולק אפירש"י ותוספות דמבואר מדבריהם דמשום יוקרא הוי כמו מתנה מועטת ולא פליגי רב ור"י אלא בתרי תרעי אבל בחד תרעא מודה רב דאית ביה משום חסרון אמנה וכדפירש' והיאך שבק דעת רש"י ותוס' ותופס דעת בעל המאור גם על דברי רבינו איכא לתמוה טובא דכתב תחילה בסתם דמשמע בכל ענין אם חוזר בדברים אין רוח חכמים נוחה הימנו אפילו חוזר בו משום יוקרא וזולא וכפירש"י והתוספות ואח"כ הביא דעת בעל המאור החולק עליהם ולכאורה נראה דפירש"י והתוס' עיקר והב"י כתב ג"כ שכך דעת הראב"ד והרשב"א והר"ן דאפילו בתרי תרעי אית ביה משום חסרון אמנה וכ"כ הרב המגיד שכך הוא העיקר וכ"כ הרב בהגהות ש"ע סוף סימן זה מיהו בנ"י פ' הספינה אמתניתין ד' מדות במוכרים הביא הירושלמי ופירשו דרבי יוחנן קאמר היכא דנשתנה השער יכולין לחזור בהן לגמרי ואין בו משום מחוסר אמנה ע"ש לפ"ז ודאי נר' יותר להשוות הבבלי על הירוש' ודלא כפרש"י ותוס' וצ"ע:

דרכי משהעריכה

(א) והמרדכי כתב סוף הזהב שמעתי בכל מי שמקבל עליו מי שפרע צריך לאמרו בפיו או פוסקין לו ברבים וי"א שש"ץ עומד על המגדל וא"ל מי שפרע:

(ב) כתב נ"י פרק הזהב דף פ"ו ע"א דלא מיקרי עושה מעשה ישראל וע"ש:

(ג) כתב המרדכי סוף פרק כל הגט דכל מתנות כהונה חשובות מתנה מועטת ואסור לחזור לכתחילה מיהו אם חזר בו הוה חזרה וע"ל סימן רמ"ג מדין זה: