משנה אבות ד א

שנאמר מכל מלמדי השכלתי - וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי, כלומר הייתי לומד תורה מכל מלמדי ^ג ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי, כי עדותיך שיחה לי, שכל כוונתי היתה לשמים בלבד ^ד. וכן איזהו גבור, שראוי שיתהלל בגבורתו, הכובש את יצרו:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור - הכי הוי פירושא דקרא, טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר ^ו, לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו, מושל ברוחו ואינו הורגן:

איזהו עשיר - הראוי לו להתהלל בעשרו. השמח בחלקו:

איזהו מכובד - לפי ששלשה דברים טובים הללו שנזכרו לעיל, שהם החכמה והגבורה והעושר, הזוכה בהם הוא נכבד מעצמו בעיני אלהים ואדם, ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם, לכך חיבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד בעצמו, מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים, יכבד את הבריות:

כי מכבדי אכבד - והדברים ק"ו, ומה הקב"ה שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו, ק"ו לבשר ודם:

ובוזי יקלו - למדנו ענותנותו של הקב"ה. לא אמר ובוזי אקלל, אלא יקלו מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר, שנאמר (בראשית יב) ומקללך אאור:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

איזהו חכם. פירש הר"ב שראוי להתהלל בחכמתו. ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט' כ"ב]. אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ונראה לי דלא קשיא דס"ל לתנא דידן שז"ש כי אם השכל וידוע אותי הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. ואל יתהלל הגבור כי אם שהיא הגבורה השכל וידוע אותי וכן העשיר לא יתהלל כי אם שהעושר הוא השכל וידוע אותי. ולכך שאל איזהו חכם וכו' וכן כולם דרך שאלה. לומר כיון שהכתוב אמר בדרך סתימה שיש חכם להתהלל וכן גבור ועשיר ויש לשאול איזהו שכיון בו הכתוב וחקר ומצא חכם שלומד מכל אדם. ופי' הר"ב שנמצא כוונתו לש"ש והיינו ממש השכל וידוע אותי. וגבור הכובש יצרו והוא גבורה לש"ש שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו. שתכלית הידיעה הזאת היא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל וידוע אותי. ולפיכך נאמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ואמרו בפ"ק דברכות [דף ח.] גדול מי שנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים וכו'. וזה גם כן מזה הטעם בעצמו שאם הוא ירא שמים. ואינו מסתפק ונבהל להון. לא יהיה פנוי לעבודת השי"ת:

שנאמר מכל מלמדי השכלתי. פירש הר"ב וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי. כלומר הייתי למד תורה מכל מלמדי. דאין לפרש שר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חדוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. דרך חיים. ומ"ש הר"ב כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי לשם שמים כיון שכל שיחתי היה בתורה:

הכובש את יצרו. יצר הרע נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש בשם הר"ר יוסף קארו. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע ועמ"ש משנה ט' על שיראת חטאו [כו']:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור. כתב הר"ב הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה וכו' דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור הוה קשיא למה שאם הוא ארך אפים מצד רכות טבע אין זה טוב נ"ל.

אשריך בעולם הזה. שלא תצטרך לבריות. ולעולם הבא. דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ונראה לי דלא קשיא, דס"ל לתנא דידן שזה שאמר כי אם השכל וידוע אותי, הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. וכן לענין הם:: ורה והעושר, ולזה שאל התנא איזהו חכם כו' שאליו כיון הנביא:

(ב) (על הברטנורא) היינו ממש השכל וידוע אותי וגבור הכובש כו' והוא גבורה לשם שמים שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו שתכלית הידיעה הזאת הוא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל כו' ולפיכך נאמר אשריך כו'. ואמרו בגמרא [ברכות דף ח'] גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כו' דאילו אינו מסתפק ונבהל להון לא יהיה פנוי לעבודת הש"י:

(ג) (על הברטנורא) דאין לפרש דר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו, שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חידוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. ד"ח:

(ד) (על הברטנורא) כיון שכל שיחתי היה בתורה:

(ה) (על המשנה) יצרו. יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע:

(ו) (על הברטנורא) דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור, הוה קשיא למה, שאם הוא ארך אפים מצד רכות הטבע אין זה טוב:

(ז) (על המשנה) בעוה"ז. שלא תצטרך לבריות. ולעוה"ב, דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

איזהו חכם הלמד מכל אדם: כך הגיה ונקד הר"ר יהוסף ז"ל:

איזהו גבור הכובש: וכו':

איזהו עשיר וכו': וכן איזהו חכם הרואה את הנולד מעשרה דברים ששאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב בתמיד פ"ד. ועיין במ"ש לעיל רפ"ק בשם הרב ר' משה אלשיך ז"ל ובפ' אמור דף קצ"א קצ"ב האריך הרבה בפי' כל משנתנו ובסוף דבריו כתוב ואומרו איזהו מכובד וכו' כלומר אל תחשוב למכובד אשר יכבדוהו הבריות בעבור עשרו אך איזהו מכובד המכבד את הבריות שהיא מדה טובה שהוא קנין בעצמות האדם ולא אושר תלוי בזולתו וכן בעשיר אמר השמח בחלקו שהוא קנין בעצמו ולא תלה ברבוי הממון שהוא דבר חוץ ממנו ודבר האבד וגם מפני שמרבה נכסים מרבה דאגה ואיך יקרא אושר וגם דעתו שלא יקרא מכובד המקבל כבוד מבני אדם כי אם ממלך הכבוד ית"ש והביא ראיה מפסוק כי מכבדי אכבד אע"פ שלא ידבר רק במכבד את המקום אך הוא מקל וחומר והוא כאשר נשים לב אל הביאו סוף פסוק ובוזי יקלו לבלי צורך אך הוא מאמרם בספר הזוהר חש הקב"ה על כבוד הצדיק משל כבוד עצמו כי הנה ירבעם היה מקטיר על המזבח לע"ז ולא נגפו ה' ובשלוח ידו לתפוש בנביא מיד ותיבש ידו וכן ארז"ל בב"ר החמיר הקב"ה בכבוד הצדיק מבכבודו שעל כבוד צדיק אמר ומקללך אאור שהוא בקום עשה ובכבוד עצמו אמר ובוזי יקלו מעצמן ע"כ. ובזה נבוא אל הענין כי אחר שמפסוק ובוזי יקלו נלמד כי גדול כבוד הצדיק לפניו ית"ש מכבוד עצמו הנה מזה ראיה על האמור כי המכבד את הבריות שהוא את הצדיקים ודאי יכבדהו ית"ש יותר מהמכבד את עצמו וא"כ באומרו שמכבדו יכבד כ"ש שיכבד את מכבד הצדיקים שידוע שלא אמר המכבד את הבריות רק על מכבד את הצדיק ולא את אשר לא נאה לו כבוד ולפי זה יתיישב מה שהביא התנא סוף הכתוב ובוזי יקלו שיראה דברי מותר אך כיון אל הנדרש כבר כמו שכתבנו כלומר מי הכריחנו לומר שאת המכבד את הצדיק יכבד הקב"ה הלא הוא אומרו ובוזי יקלו כי משם הוא הקל וחומר כמדובר. ובתנחומא פ' בראשית אמרו חז"ל. כי מכבדי אכבד המכבד בני תורה והוא מעין מאמרינו והוא שהוקשה למו כי כמה מכבדים את ה' ויצר להם בעה"ז כי זו היא קושית צדיק ורע לו לזה אמר המכבד בני תורה כי ברית כרותה היא שייטיב לו ויכובד בודאי מאתו ית' וזהו איזהו מכובד שהוא בודאי מכובד המכבד את הבריות ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

בן זומא אומר: לפי שכל אדם שואף אחר ד' דברים מאד, והן, החכמה, והגבורה, והעושר, והכבוד. ולכן אין רגע שלא ישתדל להשיג א' מאלה הד'. אולם בכולם יהיה השתדלותו בהפך מתכליתו. דהרי ירצה להקרא חכם, והרי לכן אינו רוצה ללמוד משום אדם, בחשבו שהוא באמת חכם מכל. או שיחשוב שכשיודה וילמד מקטן ממנו, לא יקראוהו עוד חכם. והרי לכן נשאר חסר דעת. וכ"כ ירצה להתעשר למען התענג. והרי לכן יתעמל בימים ולילות ויקצר חייו ויסתכן כדי לאסוף הון. ואיה העונג שהיה ראוי לו להשיג בעשרו. וכ"כ ירצה להקרא גבור, שייראוהו כל אדם. ולכן בנפול א' משונאיו בידו, ישחקהו כעפר ע"פ רוח, ויכתתו תחת רגליו. אמנם הם לדמיו יארובו, ליום ימעדו רגליו, אז יקיצו וירננו כל שוכני עפר יחדו, להדפו ולרדפו עד החרמה. ואיה גבורתו. וכ"כ ירצה שיכבדוהו הכל. ולכן יפח באפיו מלוא לוגמיו רוח גאותו, ויקומם נוצותיו כטווס וברבור. והנה גם החונפים אותו בפניו, אחריו ישחקון וישפכו עליו קיקלון, ואיה כבודו. [ועי' מ"ש לעיל פ"א סי' מ"ח]. לכן ייעצו התנא האיך ישתדל שישיג בכל א' מהן תכליתי:

הלומד מכל אדם: דהחכמה תושג ע"י ב' דברים, (א) ע"י רבוי הלימודים שקבל מהקודמין. (ב) ע"י השכלת עצמו, שיבנה בשכלו על אותן הלימודים שלמד. אולם השכלת האדם שמעצמו, מבלי שיקדימה לימוד סברות מאחרים היא לרוב דלה ורזה. לא לבד בחכמת התורה שכל עיקריה בנויים, על מה שקבלנו מאבותינו, ואין לחכמת האנושי שום הכרע נגדה, וכדאשכחן בעדיות [פ"א מ"ג], שב' גרדיים הדיוטים ושפלים הכריעו לכל חכמי ישראל, שרצו לדון בכח חריצות שכלם על דין א'. ובאו ב' גרדיים הנ"ל והעידו שקבלו שלא כסברת הבעלי תריסין הנ"ל, וקיימו חכמים דבריהם. אלא גם בשאר חכמות שוודאי תלויין בהשתכלות אנושי, או אפילו בחכמות התורה היכא שיודע האדם הקבלה, רק שהספק שלו הוא במלתא דתליא בסברא, אעפ"כ אין לחריף וחרוץ השכל לסמוך על דעתו לבד. דכל עוד יותר שעמוק העניין, יותר אפשר ועלול לטעות בו. והאוטם אזנו לשמוע דברי שכנגדו, עליו אמר שהמע"ה [משלי י"ב פט"ו] דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם. ואפילו כשהחולק עליו הוא קטן בדעת, לפעמים הקטן ההוא בעין חולשתו לא יכול להציץ כראוי במלא מחט סדקית שנפתח עליו בחכמה רק השקפה קטנה, והגדול השומע דבריו, ישמע חכם ויוסיף לקח, דברוחב לבו ובעינו המחודד יביא ראיות לדברי הקטן וימצאם כנים. ולכן אמרו חז"ל [תענית ד"ז א'] דתורה נמשלה לאש, דמה אש קטן מדליק הגדול, כך בד"ת קטנים מחדדים הגדולים. וכ"כ אחז"ל [מכות ד"י] הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. וה"ה בשאר חכמות ראוי לשמוע ולבחון דברי החולק עליו. וזהו ממש מ"ש חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, דהיא היא כמו האמור כאן, דהאינו חכם לא יראה את הנולד, שעי"ז שעומד על דעתו ישאר חסר דעת, רק רואה בסכלותו על צערו של עכשו, שיצטרך להודות להקטן:

מכל מלמדי השכלתי: אפילו מקטנים ממני למדתי:

: ר"ל אף דלפעמים הקטנים אמרו לי דבר חדש דרך שיחה נאה בעלמא, אני בהבטה היתירה שחנני ה', הרחבתי החריץ הקטן שפתחו לי הקטנים האלו, עד כפתח האולם, וראיתי כי אמת אתם:

איזהו גבור הכובש את יצרו: דאם נהלל גבור, אינו משום שיש כח בידו לחנוק ולרצח רבבות בני אדם כתורים ובני יונה, דא"כ מהו משובח יותר מפריצי חיות ארי ונמר יחדו. אבל תהלתו הוא, שאינו רך לבב, ומשתמש בגבורתו לתכלית נעלה, ואינו חושש לנזק הגוף, וגם חרף נפשו למות, רק למען השיג התכלית הנעלה ההוא שרוצה להשיגו. ואין לך תכלית יותר נעלה ונשגב, מלהלביש נפשותינו ברוח נדיבה כזרת, שלא תהיה קשורה ומשועבדת לחיי הארציי ותאוות היצר. ומכ"ש כשיצרו מפתהו לנקום ולנטור משונאו, הרי אם ישמע לקול יצרי, כבש רק חצוניותיו של שונא, דהיינו גופו. אבל כשייטיב לשונאו, כובש פנימיותו, כי עתה יכיר גם השונא בעצמו עם איזה איש אשר רוח נדיבה בו רצה ללחום, ויתבייש ויכלם ויהי לו עבד עולם:

טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר: ר"ל בין בתחלה טרם התגלע הריב, ובין בסוף כאשר כבר יצא הקצף, בשניהן טוב כבישת היצר. אם בתחלה, ודאי טוב ארך אפים מהגבור, אף שיוכל להשיב למקניטו, אפ"ה טוב דשמע ואדיש חליף בישתא מאה [כסנהדרין ד"ז א']. ואם בסוף שכבר הוצרך ללחום עם אויבו וכבשו כבר, כמה יפה הוא וכמה שבח ראוי לו כשמושל ברוחו להיטיב לשונאו, יותר משישתבח לוכד עיר, ר"ל שונאו [ועי' תוס' תענית ד"ה א' ד"ה לא]. ולמי ראוי יותר להשתבח, להכובש גבור רודף, או לכובש חלש נרדף. והרי הכובש את עצמו כבש גבור רודף:

השמח בחלקו: דהרי ידוע דמי שהשיג התכלית, טוב יותר מאותו שלא השיגו. וא"כ המתיגע להשיג דבר מה, ומסתפק בהמעט שחננו ה', כבר השיג התכלית. אבל אותו שאינו מסתפק במה שהשיג, לא השיג תכליתו, וגם לא ישיגו לעולם, וישאר תמיד עני. דהרי מתיגע לתכלית שלא ישיגו:

יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך: והרי גם הגנב והגזלן אוכלים יגיע כפם, ואיך אמר אשריך וטוב לך. אע"כ ה"ק, אם יגיע כפיך הוא רק למען תאכל, ולא למען לאסוף הון, אז אשריך וט"ל, אשריך בעה"ז וכו':

וטוב לך לעולם הבא: דהמסתפק במועט, הוא בלב שמח תמיד מוצלח, נמצא שאשריו בעה"ז. אמנם גם בעה"ב טוב לו עי"ז, שע"י שיסתפק במועט, אינו עובר על לא תחמוד, ואינו גונב, ואינו גוזל, ואינו מרמה, ואינו עובר על שאר מצות ה' כדי להרוויח באיסור, משום שירא מעונש עה"ב:

המכבד את הבריות: וזה בדרך הטבע, כסבה ומסובב. דמדמכבד לכל אדם, יאהבוהו ויכבדוהו גם הם. אבל גם דרך שכר מהקב"ה, דבשביל שיכבד אפילו לכל שפל, וודאי עושה כן מפני כי יחשוב כי בצלם אלדים עשה ה' את האדם, ונזר אלהיו על ראשו. לכן יסבב הקב"ה שיכבדוהו הכל ג"כ, ונר אלהים אשר בקרבו המאיר לעולם כולו בכבודו, יהיה מבהיק כאבוקה בהירה מאירה יותר מאשר יקווה מטבעו:

כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו: א"צ להביא ראיה שיהיה המכובד נכבד מכל אדם בדרך הטבע, דזה פשוט. אבל מייתי ראיה שגם הקב"ה יתן לו כבוד בדרך שכר, דהרי אמר קב"ה כי מכבדי אכבד, ר"ל אוסיף להבהיק כבודם יותר מהראוי לפי דרך הטבע. אבל בוזי, דהיינו המבזים הבריות ואינן חוששין לכבוד האומן שעשאן אשר חותמו על פניהם [כתענית ד"כ ע"ב] איני צריך לבזותם, דממילא יקלו, כי די להם קיקלון דידהו. שהמבזה הבריות חושב שכשישפיל כל אדם, עי"ז יגדיל כבודו כמגדל יחיד תלול בעולם. אבל טועה מאד, דהוא רק עם פה א' יזלזל הכל, אבל מקולות מים רבים ישתקוהו הם, החריש יחרישוהו בכמה קולי קולות בעולם, המרעימים סביבו בפניו ושלא בפניו, ותחת שזלזלם יזלזלוהו גם אותן שלא זלזל, וישוב עמלו בראשו:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש מה שנקרא על שם אביו הוא מפני שלא נסמך להקרא רבי כמו שאמרו בראשון מתענית על בן בתירה מפני שלא נסמך קראו על שם אביו ושלשה תלמידים היו שלא האריכו ימים ולא נסמכו ונקרא על שם אביהם כמו שאמרו בסנהדרין היושבי' לפני חכמי' שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני שהיה מתמנת כמו חתן התימני שנא' בענין שמשון ובן זומא הוא מהנכנסים לפרדס ואמרו עליו בפרק אין דורשין הציץ ונפגע כלומר שלא יצא בשלום כמו ר' עקיבא אבל היה כמי שרצה ליכנס בחצר המלך הפנימית ומצא פגעים בדרכים והציץ מרחוק ולא יכול לבא אל המשכן מפני הפגעים כי בן זומא נתבלבלה דעתו במעשה מרכבה ולא הגיע לסוף דעתה ואמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחכמה. והאדם הוא מתהלל באחד משלשה דברים כדי שיכבדוהו בני אדם הא' בחכמה וזהו היותר חשוב שאפשר לאדם להתהלל בה כי היא בנשמה והשני בגבורה וזה אינו חשוב כמו החכמה כי היא בגופו והשלישי בנכסים והוא היותר גרוע שבכולן שהם חוץ לגופו ועל זה היה אומר ירמיה הנביא ע"ה כי אין לאדם להתהלל באחד משלשה אלו אם לא יהיה לאדם יראת שמים וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וזהו היותר חשוב ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וזהו היותר גרוע וכל זה אם אין בו יראת שמים שאפי' החכמה שהיא מעולה כי היא בנשמה אין להתהלל בה עד שיהיה בה יראת שמים וכמו שאמר הוא בעצמו בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם ועוד אמר איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שישכיל את התורה וירא את ה' וזהו וידוע אותי הידיעה הזאת היא יראת ה' כמו שתרגם יונתן חכים ואליף למידע דחלתי. וכמו שאמרו בבני עלי שלא היו יראים את ה' והיו בני בליעל מבזין קדשי שמים לכבוד עצמן ולהנאתן אמר עליהם ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' תרגם יונתן לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה'. וכן דעת אלהים מעולות תרגם ועבדי אוריתא דה' וכן תרגם כי כולם ידעו אותי יילפון למידע דחלתי. וכן תרגם יונתן ולא ידעתני אתקנתך ולא ידעת למדחל קדמי. וכן אמר ירמיה דן דין עני ואביון ואז טוב לו היא הדעת אותי ולכן ידע עמי שמי תרגם יונתן יתרבי בעממייא שמי כמו שתרגם אנקלוס ידעתיך בשם ריבתיך בשום. והוא כמו כי גדול שמי בגוים וכן נוכל לפרש אשגבהו כי ידע שמי גדל אותו וכבדו. וכן תרגם ותופשי התורה לא ידעוני לא אליפו למדחל מן קדמי וכן תרגם טרם ידע את ה' עד לא אליף למידע דחלתא דה' וכן כתוב ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם הידיעה הזאת היא העבודה בתשובת ויורה עליו סוף הפסוק כי אסלח לעולם וחטאתם לא אזכור עוד. וכן הידיעה היא עבודתו כמו שאמר ואלהים זולתי לא תדע כלומר לא תעבוד אפי' המלאכים שהם אלהים ולא מנע הנביא שלא לדעת מה הם אבל מנע שלא לעבוד אותם כאלהים ועל זה צוה דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא אותו ועבדהו ולא היתה המצוה לדעת אלהותו כי כבר היה חכם גדול יותר מכל בני אדם אבל היתה המצוה ליראה אותו ושלא ימיר עבודתו בעבודת אחרים זולתו ועל זה אמר כי המתהלל יתהלל בחכמתו שתהיה בה יראת ה' ועבודתו ושידע כי האל הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ והחסד הוא מדת רחמים להיטיב אף למי שאינו הגון וכמו שדרשו בראשון מברכות וחנותי את אשר אחון אע"פי שאינו הגון. ומשפט הוא מדת הדין כי האל ית' אוחז במשפט ידו לעשות נקמה בגוים המכעיסים אותו על פניו תמיד. וצדקה הוא מדת הדין כלולה במדת רחמים להצדיק צדיק כצדקתו וכל זה בארץ להוציא מלבן של כופרים האומרים עזב ה' הארן ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' שילך האדם בדרכי האל לעשות חסד משפט וצדקה בארץ ואם הוא חכם בתורה יעשה חסד כי אין עם הארץ חסיד ואם הוא גבור יעשה משפט ואם הוא עשיר יעשה צדקה ובזה יתהלל וזאת היא הידיעה שאמר וידוע אותי והאל חפץ באלה כי חפץ אלהים להצדיק בריותיו ושייראו אותו כי לא יחפוץ במות הרשע המת בחייו ומה שאמר כי חפץ ה' להמיתם על בני עלי היה מפני שלא ידעו את ה' ולא יראוהו ולאחר שנגזר דינן כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובאחרון ממגילה. ואמרו בירושלמי דפאה פרק ראשון במשנה ותלמוד תורה כנגד כולן אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ובבראשית רבה אמרו כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפצים אלו מצות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצי וחפציך לא ישוו בה פירוש בתלמוד תורה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי ושם בירושלמי הוכיחו כי חפצי האל הם המצות ממה שכתוב אחר חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי. וכתבתי זה כנגד מה שכתוב הרמב"ם ז"ל בחתימת המורה והודעתי כי אין גירסתו מאושרת ולא מה שהעלה ממנה. ואמרו עוד שם בירושלמי ארטבן שלח ליה לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אטימיתא אמר ליה שלח לי מלה דטבא כוותה שלח ליה חדא מזוזה אמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי ואת שלחת לי מלה דטבא חד פוליד אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה ולא עוד אלא את שלחת לי מלה דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלה דאת דמך והיא מינטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך ואמר הכתוב כי אין לאדם להתהלל כי אם בהשכל וידוע אותי כי באלה חפצתי כי חפץ האל הוא שישכיל האדם בתורתו וידע ליראה אותו. ועל דרך זו בא בן זומא ואמר כי בשלשה דברים אלו שהם החכמה והגבורה והעושר יש מדה להתהלל בה האדם וגם במדה הכוללת לכולם והיא הכבוד כי לא יתהלל האדם באלה אלא כדי שיכבדוהו בני אדם (יש מדה להתהלל בה האדם). ואמר כי החכם הלמד מכל האדם ואפילו קטן ממנו הוא החכם המתהלל בחכמתו שזה האיש שלא חס על כבודו ללמוד מקטן ממנו גילה בדעתו שאינו למד החכמה לכבוד עצמו אלא כדי שיגיע מהחכמה אל יראת ה' כמו שאמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וכבר אמרו חכמי העכו"ם כי היודע החכמות ואינו אוהב אותן אינו חכם ולזה קוראים בלשון יון אל החכם פילוסוף והעתיקוהו חכמי ישראל פלופוס ור"ל באותו לשון אוהב חכמה וזה אמרו ז"ל בראשון מתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדיני. וכבר מצינו שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם ורצה ללמדם ממנו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר וזה למד בן זומא מהכתוב שנא' מכל מלמדי השכלתי שהרי דוד המלך לא היה מתבייש לומר שלמד והשכיל מכל מלמדיו ולפי שלמד ב' דברים מאחיתופל קראו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ושני דברים שלמד ממנו הם שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד יושב לבדו ושונה אמר לו והא כתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. שוב פעם אחת מצאו שהיה הולך בבית המדרש יחידי אמר ליה והא כתיב ברוב עם הדרת מלך אמר לו בבית אלהים נהלך ברגש ברגישת בני אדם נהלך אני ואתה ועל זה נסמכו אלו הפסוקים זה לזה. וכן בגבורה אין לו לאדם להתהלל בה כי אין לו יתרון על הבהמות אם לשאת משא כבד הפרד נושא יותר ממנו אם לכח אמיץ הנה להלחם בגבורים האריה יותר חזק ממנו ולפעמים גבורתו מביאתו לעבור על דעת קונו ולטרדו מן העולם אם לעשוק ולגזול ולחמוס אם לזנות והגבור אשר יכול להתהלל בגבורתו ואע"פי שבכח איבריו הוא חלש הוא הכובש את יצרו שהיצר הוא האויב שהאויב מאבדו מחיי העולם הזה והיצר הרע מאבדו מחיי העולם הבא וזהו שאמרו רז"ל בפרק עושין פסין ובאחרון מברכות אוי לי מיוצרי אם אשלים רצון יצרי אוי לי מיצרי איך אוכל נכה בו ואגרשנו וגבורה היא למי שיכול לכבוש אותו וכמו שאמרו רז"ל בסוכה פרק החליל צדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר זה. ואמרו חכמי האומות כי היו בני אדם נוצחי' איביה' ראה אותם חכם אחד שמחים אמר להם למה אתם שמחים אמרו לו שנצחנו האויב אמר להם נצחתם האויב שהוא בין צלעותיכם ויפה אמר להם שאין שמחה יותר גדולה ממי שבא דבר עבירה בידו וניצול ממנו מפני שכבש את יצרו וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. ולמד זה בן זומא מהפסוק שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כי המאריך אפו ואינו נוח לכעוס ומקבל הכל בעין יפה הוא טוב מגבור ומושל ברוחו שהוא מעביר על מדותיו הוא טוב מלוכד עיר והנה הם שני דברים אריכות אפים ולוקח הדברי' ביישוב הדעת והשני המושל ברוחו לבטל רצונו לגמרי ודמה ארך אפים לגבור כי גבורה עשה להאריך אפו אבל המושל ברוחו הרי הוא כמו הגבור שעלתה גבורתו עד שלכד העיר ואינו צריך עוד להתגבר ולהלחם עם אויבו יותר וכן אמר שלמה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע אומר כי אריכות האף הוא ממדות השכל המתגבר על היצר אבל אינו תפארת גמורה כי ברוב הימים אחר אריכות יצטרך לגבורה אחרת אבל התפאר' הגמור' היא שמשל ברוחו ועבר על פשע לגמרי כמי שלכד העיר ונחה דעתו עליו מלהלחם עוד כן היא מי שהרג את יצרו לגמרי ואינו צריך להתגבר עליו וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואמרו רז"ל שלא שלט בו יצר הרע כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ואמרו רז"ל באגדה שנלחם עמו והרגו יש אומרים בתעניות ויש אומרים שפירש מהאשה והניחם צרורות אלמנות חיות והיה מקשטן ככלות ופורש מהם אבל אברהם אבינו השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כן היה יצרו נוח וכמו שאמרו בנדרים בתחלה משל על רמ"ג איברים כמנין אברם וכשנימול משל על רמ"ח איברים כמנין אברהם והחמשה הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ובויקרא בילמדנו ובמדרש תהלים גבורי כח אלו שומרי שביעית שרואה כרמו וגנתו לפניו מפורצים ובני אדם נכנסים בהם ואוכלים ואינו מדבר וזהו שאמר בן זומא אי זהו גבור זה הכובש את יצרו ובמדרש משלי גם כן הזכירו משנה זו וסמכוה לפסוק איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב. וכן בעושר אין לו להתהלל האדם כי אין לו יתרון בזה לכמה פושעי עולם כי כל העושר אשר בעולם הוא להם ולפעמים יביאהו עושרו להתגאות ולרום לבבו וישכח את ה' עושהו וירד למדריגה תחתונ' של גיהנם אבל העשיר אשר יתהלל המתהלל בעושרו הוא ההסתפקות שישמח בחלקו כי אין העושר דבר אחר אלא שימצא האדם די מחסורו ואם עינו רחבה ויש לו ככרי כסף ועדיין הוא נבהל להון אינו עשיר כי הוא חסר מה שמתאוה ומה שיש לו הרי הוא כאלו אינו כיון שלא הספיק לו וטורח להוסיף יותר ואין לך עני יותר גדול מזה כי העני אינו דבר אחר אלא שיבקש די מחסורו ולא ימצאנו נמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום ואין לך עשיר גדול יותר ממנו ומי שאינו שמח בחלקו אפי' יש לו ממון הרבה הרי הוא עני שאין לו כל תאוותו ומחזר להשלימה ודבר זה ענין נלמד מעצמו הוא ורצה בן זומא ללמוד זה מהכתו' להוסיף מדה אחרת והוא כי השמח בחלקו מגיע ליראת שמים בשמחת חלקו וזהו שאינו גוזל ולא חומס ולא עושק ולא מאנה את הבריות וזהו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אשריך בעולם הזה שאינו חסר כלום ולא נצרך לבריות וכתיב שונא מתנות יחיה וטוב לך לע"הב שאינו בא לידי גזילה ואונאה ולזה סמך זה ליראת ה' שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ונאמר אחריו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכן נזכר בברכות פרק ראשון וכבר כתבתי זה למעלה והמתהלל בשלשה דברים אלו הוא כדאי שישבחוהו הבריות. ונתן עצה בן זומא למי שירצה להיות מכובד שיכבד הבריות וזאת העצה לא הוצרכה למי שהוא נכבד מעצמו כי מי שהוא ירא את ה' מנעוריו והוא טוב לשמים ונכבד הוא בעיני אלהים יכבדוהו הבריות או יבזוהו אבל נתן עצה למי שרוצה שיכבדוהו הבריות ושיהיה טוב לבריות וזהו שנקרא מכובד ולא נכבד שיכבד הבריות ואז יכבדוהו ויהיה מכובד שאם לא יכבד הבריות אע"פי שהוא מתכבד מעצמו ומכריח הבריות לכבדו אינו מפני זה מכובד וכמו שאמר שלמה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי כמו שאם אדם נותן צרור אבנים בארגמן אין לאבן כבוד מפני זה. או יאמר כי מי שנותן צרור אבן יקרה במרגמת אבנים שאין לאותן אבנים כבוד כן הוא הנותן לכסיל כבוד אבל המכבד הבריות יהיה מכובד נמצא בזה שלש מדות נכבד מכובד מתכבד. נכבד הוא הטוב לשמים ונכבד בעיני אלהים. מכובד הטוב לבריות ומכבדים אותו. המתכבד הוא החסר לחם שאינו נכבד לא בעיני אלהים ולא בעיני הבריות אלא שהוא מתכבד מעצמו וזה גרוע הוא ויהיה לקלון כבודו. ובן זומא רצה ללמד דעת את האדם שאע"פי שהם נכבדים בעיני אלהים ואדם בשלש מדות שזכר שיהיו גם מכובדים מהבריות וזה יהיה אם יכבד אותם כי יגמלוהו מדה כנגד מדה ויכבדוהו וזהו קל וחומר מהקב"ה שאמר כי מכבדי אכבד אע"פי שמוטל עליהם חובה שלא נבראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ק"ו שהבריות יכבדו המכבד אותם. ומה שאמר ובוזי יקלו הוא מענותנותו של הקב"ה שאמר יקלו מעצמן ולא אמר אקלל אותם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שאמר ומקללך אאור כן אמרו רז"ל בבראשית רבה:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

בן זומא. נקרא בן זומא ולא נקרא בשמו שמעון בן זומא שאמרו בסוף פ"ק דסנהדרין (דף יז:) הדנין לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהיו יושבים לפני חכמים ושואלין קושיות לחכמים, ודבר זה היה להם בילדותם קודם שהגיעו לכלל זקנה ויצא שמם בחכמה, ולפיכך נקראו על שם אביהם כי בילדותם לא היו להם שם בעצמם, ואף אחר שהזקינו נשאר להם זה השם שנקראו בן זומא בן עזאי, ואע"ג דחשיב שם ג"כ אחריני שהיו דנין לפני חכמים אלו היו יותר מחודדים ומפולפלים ולכך נקראו בשם זה. ורש"י ז"ל פי' שלא באו לכלל זקנה לכך נקראו על שם אביהם, ולפי הנראה אין צורך כי מפני שיצא להם שם בילדותם ונקראו בשם אביהם נשאר להם זה השם כך נראה:

איזהו חכם וכו', יש לשאול בזה שאמר איזהו חכם הלומד מכל אדם למה לא יהיה חכם מי שיודע תורה הרבה, ועוד שאמר שנאמר מכל מלמדי השכלתי מנא ליה לפרש כך, כי נראה פירוש מכל מלמדי יותר מכל מלמדי כמו הנחמדים מזהב ומפז רב, ועוד שאמר איזהו עשיר השמח בחלקו אף כי בודאי ראוי לומר כי השמח בחלקו הוא עשיר גם כן כאשר הוא מסתפק בעצמו, אך לשון איזהו עשיר שמשמע כי דוקא השמח בחלקו הוא עשיר וזולתו אינו עשיר, דבר זה קשיא בודאי כי למה לא יהיה עשיר מי שיש לו מאה שדות ומאה כרמים ומאה עבדים עובדים אותם כדאיתא בפרק שני דשבת (דף כה:), ועוד איזהו מכובד המכבד את הבריות מדכתיב כי מכבדי אכבד ומה ראיה היא זאת שהמכבד הבריות הוא מכובד, ועוד קשיא למה בא לפרש אלו ארבע מדות בפרט ולא בא לפרש מדות אחרות. פירוש המאמר הזה, כי בא בן זומא לתת מוסר על המעלות שהם לאדם. ומפני כי בא ללמוד על דבר שהוא כולל דהיינו על הדברים שהם בפרט שייכים לאדם במה שהוא אדם, שם התנא דברי בן זומא ראש הפרק כמו שפירשנו בפרק רבי אומר ובפרק עקביא שבאים גם כן ללמוד מוסר כללי. ובא בן זומא ללמד על מעלות אלו שזכר שהם שייכים בפרט אל האדם, שכל אותם מעלות אינם נחשבים מעלה כי אם כאשר הם באדם עצמו, כי אלו ארבע דברים שייכים לאדם ונכנסים בגדר האדם. כי החכמה לשכל האדם שהוא האדם, והגבורה לנפש האדם שהוא האדם, והעושר קנייני האדם שאי אפשר לאדם זולתם, וכן הכבוד הוא לאדם עצמו כמו שיתבאר לכך אמר כי אלו דברים ראוים שיהיו לאדם עצמו כיון שהם שייכים לאדם ולא יהיה מצד זולתו. וזה שאמר איזהו חכם הלומד מכל אדם, כי שם חכם בו יתואר האדם עצמו שנקרא חכם, ומאחר כי שם חכם תואר לאדם אין ראוי שיתואר בו האדם כי אם כאשר התואר מצד עצמו, כי האדם אשר יש לו בית כיון שאין הבית תואר לעצמו של אדם רק שהוא דר שם לא יתואר האדם ממנו, ואף אם היה זה שיתואר האדם אף כי התואר אינו בא על האדם מצד עצמו, מכל מקום אין זה תואר גמור לאדם כאשר אינו בא מצד עצמו, ולפיכך אין ראוי שיתואר האדם על ידי החכמה שהיא זולת האדם ואין החכמה אליו מצד עצמו. וזה שאמר איזה חכם שראוי שיקרא חכם זהו אשר הוא לומד מכל אדם, כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו עד שהוא לומד מכל אדם, הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם חכם בודאי שלא באה לו החכמה במקרה, רק כאשר הוא היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם ונחשב החכמה מצד עצמו שהיה משתוקק לחכמה. אבל אם לא למד מכל אדם רק מרב אחד שהוא חכם גדול, הרי חכמתו גם כן נתלה ברב שהוא מן החוץ לא מצד עצמו שהרי בשביל חשיבות הרב קבל החכמה, ואין ראוי שיקרא בשם חכם אשר השם הזה בא על האדם מצד עצמו שבא עליו התואר, ולפיכך אשר ראוי שיקרא בשם חכם הוא הלומד מכל אדם שהכל שוה אל המקבל שהוא למד מהכל, אם כן החכמה נתלה במקבל וראוי שיקרא בשם חכם כי אז נחשב מקבל לחכמה כאשר הוא לומד מכל אדם מבלי בחינה בין גדול לקטן:

ועוד יש לך לדעת כי החכמה היא נבדלת מן האדם שהוא הנושא לחכמה, ודבר זה בארנו כמה פעמים כי החכמה באדם שהוא בעל גוף נבדלת ממנו, ושם חכם בא על האדם מצד עצמו ולפיכך אין ראוי שיקרא האדם חכם בשביל החכמה שבו כי מה ענין האדם שהוא בעל גוף אל החכמה, רק מפני שהיה משתוקק לקבל החכמה, וכאשר החכמה היא אל האדם בענין זה מתעצם הנושא שהוא אדם המקבל עם החכמה שמקבל, כמו שמתעצם החומר שהוא הנושא עם הצורה שמקבל, אבל אם לא היה משתוקק הנושא שהוא החומר אל קבלת הצורה הזאת כאלו אין כאן קבלת צורה לגמרי וצריך שיהיה כאן השתוקקות לקבלת הצורה. והוא שרמז השתוקקות החומר אל הצורה בכתוב (בראשית, ג) ואל אישך תשוקתך, ובדברי חכמים יודעי החכמה יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא (יבמות דף קיג.), וכל זה כי השתוקקות החומר לקבלת הצורה להתעצם בו וזה שאמר כאן איזה חכם הלומד מכל אדם, שכאשר היה לו השתוקקות החכמה אז ראוי שיקרא בשם חכם שבא על האדם מצד עצמו. והביא ראיה מדכתיב מכל מלמדי השכלתי, ובודאי פירושו שהיה חפץ בתורה עד שהיה לו מלמדים הרבה, שאין ראוי לבזות את רבו ולומר שהיה משכיל יותר מרבו שלמדו חכמה, ועוד למה לא אמר שהיה משכיל מכל החכמים ולמה הזכיר שהשכיל יותר ממלמדו, דודאי אין המלמדים שלו יותר חכמים משאר חכמים עד שיאמר דוקא מכל מלמדי השכלתי שאין ענין מלמד לכאן, שאין זה נחשב חדוש אם השכיל יותר ממי שלמד אותו חכמה שזה הוא הרבה מאד. ואם היה יותר חכם משאר חכמים למה לא יהיה גם כן יותר חכם מן המלמדים שלו כי בודאי דרך האדם כאשר למדו אותו הוא משכיל מעצמו ואין זה חדוש כלל, אבל פירושו מכל אותם שהיו מלמדים אותו קבל והשכיל בחכמה, ובא לומר שהיה חפץ ומשתוקק מאד בתורה עד שלמד מכל אדם. ואמר כי עדותיך שיחה לי, כלומר שכל דבורו ומשאו ומתנו היה בתורה, ודבר זה גם כן בשביל אהבתו לתורה. והראיה שהביא מזה אינו רק כי מי שלמד מכל אדם מורה זה על שהוא חפץ ומשתוקק לתורה שאם לא כן מה בא לומר שלמד מכל אדם, ומכיון שהוא משתוקק לתורה ראוי שיקרא חכם שהחכמה מתעצם בו:

ואמר גם כן איזה גבור וכו'. כלומר שכל המעלות ראוי שיהיו נמצאים מצד עצמו של בעל המדה לא מצד הזולת, ואם יקרא גבור אשר הוא היה מנצח את אחר אם כן מעלתו מצד אותו אשר היה מנוצח ואין זה רושם במנצח ואין זה מצד עצמו מה שהיה מנצח אחר, ואפילו אם היה כובש כמה כרכים מכל מקום שם גבור בא על האדם עצמו, ודבר זה מה שהיה כובש כרכים הרבה הוא מצד המנוצח שהוא זולתו ואין נחשב דבר במנצח וראוי שתהיה המעלה בעצמו של בעל התואר לא מצד אחר וזה שהיה כובש כרכים אם לא היה מנוצח אין כאן גבורה. ועוד כי באולי מזלו של המנוצח כל כך רע עד שהיה מנצח אותו, לכך הגבורה הזאת אינו מצד האדם עצמו עד שיהיה נחשב בשביל גבורה זאת שעשה גבור, כי כבר אמרנו כי שם גבור ראוי שיבא על האדם עצמו ואין זה מצד עצמו של אדם רק מצד הזולת הוא המנוצח. אבל הכובש את יצרו, וזה מצד האדם עצמו לא מצד הזולת ובשביל כך ראוי שיקרא גבור, ולפיכך אמר איזה גבור זה הכובש את יצרו שהגבורה אצלו אף כי לא היה מנצח אחר ואז יפול על עצמו שם גבור. והביא ראיה טוב ארך אפים מלוכד עיר, ור"ל כיון שמדמה ארך אפים שהוא כבישת האף אל לוכד עיר אם כן כבישת יצרו הוא גם כן גבור. ומאחר שנקרא גבור והגבורה הזאת היא בעצמו ולא מצד שהוא כובש עיר שאין הגבורה הזאת רק מצד אחר ולכך ראוי שיקרא גבור כאשר הוא כובש יצרו. גם אין ראוי שיהיה נחשב גבור מי שעשה גבורה והיה מנצח את אחר אשר כח זה גם כן לבהמה יותר מן האדם ואין זה מעלה לאדם מצד עצמו במה שהוא אדם, אבל הכובש את יצרו הוא מצד הדעת והחכמה שהוא לאדם בלבד במה שהוא אדם בעל דעה וחכמה והוא ראוי שיקרא גבור:

ואמר איזהו עשיר. ויש לומר כי אין ראוי שיהיה מתואר האדם בשם עשיר כאשר יש לו רבוי ממון אשר הוא באוצר או בתיבתו כי דבר זה אינו שייך אל האדם ואין העושר מצד עצמו ואין ראוי שיקרא עשיר בשביל זה, רק מי ששמח בחלקו שכאשר הוא שמח בחלקו והוא עשיר בדעת זהו העשיר שהוא עשיר מצד עצמו, לא כאשר הוא עשיר ברבוי ממון שהוא בתיבתו שאין זה העושר באדם מצד עצמו כלל ואין ראוי שיקרא האדם עשיר, וכאשר שמח בחלקו והוא עשיר בדעת אז הוא עשיר מצד עצמו. והביא ראיה מן הכתוב שאמר אשריך כי לשון אשריך שיש לו קיום גמור והקיום נאמר על העושר שהוא נקרא בלשון יקום כדכתיב (דברים, יא) ואת כל היקום אשר ברגליהם ופרש"י ז"ל זהו העושר שמעמיד את האדם על רגליו. ואמר כאשר יגיע כפיך תאכל אז יהיה לך מעלת העושר לגמרי שיהיה לך יקום, וזהו אשריך מלשון (תלים ל"ז) לא תמעד אשוריו, ומזה מוכיח כי מי שנהנה מיגיע כפו הוא העשיר לגמרי שיש לו קיום. ועוד הביא ראיה כי הכתוב משבח את זה שמסתפק בעצמו בשביל שאינו חסר שלכך זוכה לעולם הזה ולעוה"ב כמו שיתבאר, ואם כן יותר הוא עשיר מן כל העשירים, שכל עשיר חסר שאף אם יש לו כמה אלפים הרי הוא חסר בערך מי שיש לו יותר, אבל מי שמסתפק בשלו אין חסר לו וכיון שאין חסר לו אי אפשר שיהיה יותר על זה ולכך הוא העשיר. שאל תאמר כי אדרבא שאין ראוי שיהיה האדם עשיר בדעת ולהיות שמח בחלקו כאלו הוא עשיר, שהרי אינו עשיר ולא ילבש בטלית שאינו שלו לומר שהוא עשיר רק ישמח כפי עשרו אשר נתן הש"י אליו, ולכך מביא הכתוב שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, כי מאחר שאמר הכתוב יגיע כפיך כי תאכל מדבר במי שנהנה מיגיע כפו ומשמח בחלקו, דאם לא כן למה אמר יגיע כפיך כי תאכל הוה ליה למימר אם משלך תאכל, אך פירושו כאשר האדם נהנה מיגיע כפו וזה נקרא זה שאוכל יגיע כפו כי האכילה הזאת היינו שהוא נהנה מיגיע כפו, וזהו ששמח בחלקו דהיינו שהוא שמח בדבר שהוא שלו ויגיע כפו הוא שלו יותר כאשר הגיע לו הדבר ביגיע כפו, ולפיכך הנהנה מיגיעו אין זה רק ששמח בחלקו. ואמר על זה אשריך וטוב לך ובפרק קמא דברכות (דף ח.) אמרו גדול מי שנהנה מיגיע כפו מירא שמים דאלו בירא שמים כתיב אשרי האיש ירא ד' ואלו בנהנה מיגיע כפו כתיב אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא עד כאן. ואין הפירוש כי מי שהוא ירא שמים שאין לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא דודאי יש לו אבל ההפרש היא זה כי אצל ירא שמים כלל הכתוב הכל בלשון אשרי, ואלו גבי הנהנה מיגיע כפו כתיב אשריך וטוב לך כלומר שיש לו מעלה בעה"ז ועל אותה מעלה נוסף מדריגה מיוחדת עליונה בעולם הבא והנה מיוחד אליו לעולם הבא, ואין דומה לירא שמים כי הכל דבר אחד שיהיה מאושר בעולם הזה ובעולם הבא ונכלל הכל בלשון אחד, ובשביל כך אין מיוחד אליו עולם הבא כמו שהוא אצל הנהנה מיגיע כפיו שכתוב אשריך וטוב לך:

והטעם הוא כי הנהנה מיגיע כפיו הוא נבדל מן החומר, כי החומר הוא החסר תמיד והוא מקבל מן אחר כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מענין החומר שהוא חסר ולכך הוא מקבל מן אחר, ומי שהוא שמח בחלקו ואינו חסר, דבר זה ממדריגת הפשיטות לגמרי מן החמרי. והיינו שאמר אשריך בעה"ז כי בעולם הזה הוא מסולק מן החמרי לכך אשריך בעולם הזה, ואיך יהיה לו בעה"ב ששם הפשיטות לגמרי מן החומר ששם יהיה לו טוב לגמרי וזהו המעלה העליונה בודאי. ולעיל פרשנו ג"כ אצל אהוב את המלאכה, ופירוש זה ברור לגמרי בלי ספק. וגם פרשנו למעלה אצל הלוה ואינו משלם כי מי שהוא חסר עד שהוא מקבל, דבר זה יוצא מגדר הפשיטות, וזה אשר שמח בחלקו אינו חפץ רק במה שיש לו הוא מדריגת הפשיטות כאשר אינו חסר ואינו מקבל מן אחר וראוי לומר על זה בודאי אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא, כי אליו מיוחד העולם הבא שהוא נבדל מן החומר לגמרי, ומה מאוד עמקו דברי חכמים שהפליגו בזה בענין המדה הזאת ועוד יתבאר בעז"ה בספר נתיבות עולם באריכות מאוד בעז"ה והתבאר לך מה שאמר איזה עשיר השמח בחלקו:

ואמר אי זה מכובד המכבד את הבריות, ור"ל ג"כ כמו שאמרנו שאין לומר שיקרא מכובד מי שמכבדין אותו הבריות, הרי אין ראוי שיהיה בשביל זה נקרא מכובד שדבר זה אינו בעצמו של המתואר שהרי הכבוד הוא ביד אחרים המכבדים אותו, ובשביל שאחרים מכבדים אותו אין מעלת הכבוד נמצא באדם עצמו וראוי שיהיה המעלה באדם עצמו, ולכך אמר איזה מכובד המכבד את הבריות וזה יחשב מכובד כאשר עמו הכבוד. שכאשר מכבד את הבריות הנה הכבוד אתו לכך אמרו רז"ל (תנחומא בהעלותך) נקרא הש"י מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו שהמכובד חולק כבוד לאחר, והכבוד הזה הוא מצד עצמו לא מצד הזולת, והביא ראיה ממה שכתוב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ומה טעם כי מכבדי אכבד, שאין לפרש מפני שהוא מדה כנגד מדה, דלא הוי ליה למכתב אצל הכבוד בפרט שכיון שכך מדתו של הקב"ה, אבל כך פירושו כי מכבדי כאשר הם מכבדין אותו הם בעלי כבוד, ומאחר שהם בעלי כבוד אכבד אותם ג"כ, ומזה תראה כי מי שמכבד את אחר הוא בעל כבוד ולו נאה לכבד. הרי לך שזכר בפרט אלו ד' מדות ולא זכר מדות אחרות, מפני כי אלו המדות בפרט יתואר בהם האדם ואינם מצד עצמו של אדם, ולכך אמר איזה שראוי שיקרא בשם חכם הלומד מכל אדם שזהו ראוי שיקרא בשם חכם שהוא חכם מצד עצמו, וכן איזה ראוי שיקרא בשם גבור הכובש את יצרו שזהו גבור מצד עצמו לא מי שכובש ומנצח את אחר שאין הגבורה הזאת מצד עצמו, וכן העושר אותו שיש לו ממון בתיבה שלו שאין זה עשיר מצד עצמו אבל אותו שהוא שמח בחלקו שנמצא מדת העושר בו הוא מצד עצמו, וכן המכובד אותו שהוא מכבד את אחרים הוא נקרא מכובד באמת שנמצא הכבוד אצלו ולא יקרא מכובד כאשר מכבדין אותו אחרים שדבר זה הוא מצד אחרים לא מצד אותו שבא אליו שם מכובד ופירוש אחד הוא לכל ארבע מדות:

וזכר בן זומא אלו ד' מדות, שכן תמצא גם כן שהכתוב דבר מהם בכתוב כסדר שזכר אותם בן זומא שנאמר (ירמי', ט) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וגו', הרי לך שגם הנביא הזכיר אלו ג' דברים כסדר הזה ביחד. כי אלו ג' דברים שייכים אל האדם, כי האדם יש בו השכל, ויש בו הנפש, ויש לו העושר, ואי אפשר לאדם זולת אלו שלשה. ואמר אל יתהלל החכם במעלות השכלי שבו שהוא חלק אחד מחלקי האדם, ואל יתהלל בגבורה שהוא מעלת הנפש כי הגבורה מצד כח הנפש, ויש עוד דבר שלישי שגם כן הוא שייך לאדם והוא עושרו שהם קניניו השייכים אל האדם כי אי אפשר לו זולת זה אבל אינו מן האדם עצמו כמו השכל והנפש שהם לאדם. וגם אל יתהלל בקניניו שהם שייכים לאדם, כי אלו ג' דברים שייך הלול שהם אל האדם מצד שהוא אדם. ומפני זה אצל הגבורה כתיב ואל יתהלל בוי"ו כי הנפש והשכל מחוברים יחד, אבל העושר הוא נבדל מן האדם לגמרי ולפיכך כתיב אל יתהלל עשיר בעשרו. ואצל הגבור הוסיף ה"א הידיעה, מפני כי דרך הגבור שעושה גבורה באחרים יוצא שמו בעולם על ידי הגבורה שעושה באחרים, ולפיכך אמר ואל יתהלל הגבור בגבורתו אף כי שמו יוצא בכל מקום. והחכם בן זומא הזכיר אלו ג' מדות, האחת מעלת השכל, השנית מעלת הנפש שהם חלקי האדם, והג' מעלת העושר שהם קניניו לאדם והוסיף איזה מכובד, כי אלו ג' מדות כל אחת ואחת היא מעלה בפני עצמה מיוחדת והכבוד הוא כולל את שלשתן כי אלו ג' בפרט בהם הכבוד, כי החכם בו הכבוד שנאמר (משלי, ג) כבוד חכמים ינחלו טוב, וכן הגבורה בה הכבוד ביותר כאשר מנצח אחד והוא מושל עליו שהרי לכך אמר הגבור בה"א הידיעה וכמו שכתוב (ד"ה א', יא) ולו שם בגבורים, וכך העושר בו הכבוד הרי בני לבן אמרו (בראשית, לא) ומאשר לאבינו עשה כל הכבוד הזה, ובפרק האומר (קידושין דף מט:) איזה עשיר כל שבני עירו מכבדין אותו בשביל עושרו וכבר בארנו זה ולפיכך הכבוד בפרט באלו ג' מדות. ועוד שכשם שהחכמה היא לכח השכלי והגבורה לכח הנפשי והעושר הוא קנינו של אדם ושייך לאדם, וכן הכבוד הוא מלבוש האדם שייך לאדם שהכבוד מתלבש בו האדם, ונחשב הכבוד כמו מלבוש לאדם כמו שאמר בפרק אלו קשרים (שבת דף קיג.) וכבדתו מעשות דרכך וכבדתו שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, ועוד אמר שם ותחת כבודו ולא כבודו ממש כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותיה, הרי לך כי המלבושים הם כבודו ולפיכך גם כן הכבוד נחשב כמו מלבוש לאדם וכדכתיב (בראשית, כ) והנה לך כסות עינים ותרגם אונקלוס הא לך כסות דיקר וגומר, הרי שגם הכבוד כסות נקרא. ולפיכך אלו ד' דברים שזכר בן זומא הם הדברים אשר שייכים לאדם, כי כבר אמרנו כי אלו ג' דברים החכמה והגבורה והעושר שייכים אל האדם, והכבוד הוא ג"כ שייך אל האדם והוא נחשב כמו מלבוש האדם. והפירוש הזה הוא ברור מאוד עד שאין ספק בו כלל, למי שמבין עמקי חכמה יבין סדר ארבע מדות אלו כי הם על פי החכמה מאוד:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

בן זומא אומר וכו'. הרב רבי אפרים ז"ל כתב בן זומא וכו' ארבעה חברים היו שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי ושמעון בן ננס ושמעון התימני וכדי שלא יתחלפו זה בזה קורין אותם בלשון אביהם בלשון קצרה ותימני על שם מקומו תמנת: אשריך בעוה"ז שלא נצרכת לבריות וטוב לך לעוה"ב שלא רדפת אחר הגזל והחמס לאסוף חיל עכ"ל:

ואפשר הכוונה לפי שאמרו ז"ל כי הקב"ה גוזר על הטפה מה תהא עליה חכם או טפש וכו'. ואפשר שיאמר האדם כי אותו שנגזר עליו שיהיה חכם ישיג החכמה ולא אחר, לזה אמר התנא איזהו חכם הלומד מכל אדם ואף אם נגזר עליו בעת יצירתו שיהיה טפש אם הוא יגע בתורה ולמד מכל אדם יהיה חכם כי יגעת ולא מצאת אל תאמן שנא' מכל מלמדי השכלתי כלומר מסיבת כל מלמדי ורבותי שלמדתי מהם השכלתי ונתחכמתי לפי שיגעתי תמיד בתונה. וז"ש כי עדותיך שיחה לי. ויש ספרים שכתוב במשנה כי עדותיך שיחה לי.

איזהו גבור וכו' לפי שגוזרים ג"כ על הטפה גבור או חלש ואפשר שיאמר האדם כי הגבור הוא מי שנגזר עליו להיות גבור לז"א התנא איזהו גבור הכובש את יצרו כי אף אם נגזר עליו להיות חלש בהיותו כובש את יצרו יהיו אויביו נגפים לפניו כי רבים אשר אתו מאשר אתם ושלא כדרך הטבע יפלו תחת רגליו, והביא ראיה מן הכתוב שאמר טוב ארך אפים וגו' מי שהוא ארך אפים ויש לו גבירה לכבוש את יצרו הוא גבור יותר טוב מן הגבור שנגזר עליו שיהיה גבור וגם המושל ברוחו הוא גבור ליתן את אויביו נגפים לפניו יותר ממי שהוא בעל כח ובכחו הגדול הוא לוכד עיר כי זה נוצח בעזרתו ית' וזה בכח ידו שהוא כח בשר ודם וז"ש המשורר חגור חרבך על ירך גבור על ירך שלך השתדל להיות גבור, אבל צריך שהגבורה ההיא תהיה הודך והדרך וכדמפרש ואזיל והדרך צלח רכב וגו' כלומר תדע איזו היא הגבורה שהוא הדרך שתצלח ותרכב על דבר אמת ותמיד תהיה הודך והדרך בדרכי השלמות ובעבודת שמים, ואמר וענוה צדק לפי שיש מי שמראה טלפים כחזיר כאלו הוא עניו ואין תוכו כברו לז"א רכב על דבר אמת, וענוה צדק שענותנותך שאתה מראה תהיה אמתית והיא ענוה של צדק, וא"ת מה אעשה כי שאור שבעיסה מעכב ויצרי הרע מתגבר עלי לז"א ותורך נוראות ימינך לומר המורה שלך שהוא יצרך הטוב ימינך שהוא סטרא דימינא יורה לך נוראות ונפלאות כי כיון שאתה באת ליטהר מן השמים יסייעוך וכיון שיצרך הטוב יתגבר הוא יורה לך נוראות ממה שיקרב אותך לעבודתו ית' וממה שיכין רעיוניך לאהבה וליראה את ה' אלהיך ואז יהיו חציך שנונים וגו', כלומר אם תעשה כן שתרכב על דבר אמת יהיו חציך שנונים ועמים תחתיך יפלו ובפרט אותם שבלבם הם אויבי המלך מלכו של עולם כלם תחתיך יפלו כי מי שיש לו גבורה זו הכובש את יצרו יש לו ג"כ הגבורה האחרת שהיא גבורת נצחון האויבים:

ואפשר עוד לפרשו כשנדייק אמאי נקט אלו הארבע מעלות לבד ולא זכר אחרות ואם כוון אל התנאים שזכרו בפרק המדיר בהשראת השכינה בנביא שיהיה חכם גבור ועשיר ועניו. הנה אין עניו המכבד שנזכר פה גם כי הגבור שנזכר שם אינו הכובש את יצרו כ"א חזק הכח ואמיץ האברים ועשיר הנזכר שם אינו השמח בחלקו אם רב ואם מעט יאכל כ"א עשיר כמשמעו כמו שהוכיחו הגבורה משברון הלוחות והעושר מפסל לך הפסולת יהיה שלך וכן החכם לא נגדר שמה וזאת הקושיא הביאה הרי"א ז"ל ואפשר שרצה להשמיענו באלו הפך מה ששכל האנושי מורה וקורא להם שם חדש אשר אין פה יקבנו כי אף אם השכל אנושי יחשוב שהלמד מכל אדם יקרא תלמיד לא חכם השמיענו כי אין הדבר כן אלא איזהו חכם שיצדק עליו שם זה הלמד מכל אדם. וכן בענין הגבורה אף אם כפי השכל גבור יקרא האיש כי רב חילו וכי כביר מצאה ידו להלחם עם אויבו עד כלותו אותו לכן אמר שאין הדבר כן רק איזהו גבור הכובש את יצרו וכן בענין העושר היה נראה כי עשיר יקרא כי יעשיר איש וכי ירבה כבוד ביתי בכלי זהב וכסף כלים מכלים שונים. אמנם מי שנהנה מיגיעו עני יקרא כי חייו תלואים לו מנגד, והשמיענו שהענין הוא להפך כי איזהו עשיר השמח בחלקו ונהנה מיגיעו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו', וכן בענין מי שיקרא מכובד היה נראה כי מי שמכבדים אותו העולם וראוהו גדולים ונחבאו וישישים קמו עמדו ומדי עוברו לפניהם אפים ארץ ישתחוו לו זה נקרא מכובד בודאי. אמנם המכבד את אחרים יקרא מכבד לא מכובד, לכן השמיענו התנא כי הדבר הוא להפך כי איזהו מכובד המכבד את הבריות ולפיכך נקט אלו לפי שהשמיענו בהם שמות מחודשים הפך ממה שיגזור השכל, ואמר איזהו חכם הלמד מכל אדם שלפי שאין קץ ותכלית לעבודה האלהית ולחכמה ואפי' יחיה האדם אלף שנים פעמים אין לגדור גדר ולומר כי כבר השיג התורה ונקרא חכם רק איזהו חכם מי שחושב לעולם כי הוא חסר ממנה והוא למד מבני אדם בהכירו כי הוא צריך למודעי זה חכם האמתי לפי שלעולם ישתדל להשלים חסרונו וכל מה שיוסיף דעת יוסיף תאוה וחשק עד שישיג החכמה, אמנם מי שחושב שכבר השיג מעלת החכמה ובא עד תכונתה לא ישתדל להשיג יותר בחשבו כי כביר מצאה ידו ויהיה לאחור ולא לפנים, ועוד שנית שאין לו גאוה ובוז רק משפיל עצמו להיות למד מכל אדם אפי' ממי שהוא קטן הערך ומה מתוק מדרש מה שמצינו בדברי רז"ל שמכנים את החכמים בשם תלמידי חכמים להודיענו הענין הנפלא הזה כי מעולם לא יצדק שיקרא שם חכם לבד מבלי שיצטרף אליו שם תלמיד כ"א אינו חושב שהוא תלמיד אינו חכם כי אי אפשר להפריד שם חכם משם תלמיד ואף אם שם תלמיד יפרד משם חכם כי יש תלמיד שאינו חכם והוא בתחלת למודו כי אז לא יצדק עליו שם חכם עם כל זה שם חכם א"א שיפרד משם תלמיד כי מי שהוא חכם אם יחשוב שאינו תלמיד לא יצדק עליו שם חכם והביא ראיה מדהמע"ה שאומר מכל מלמדי השכלתי ואף אם לא מצינו בפסוק שם חכם רק שם משכיל אפשר שסמך התנא לפסוק שלמעלה ממנו שאמר מאויבי תחכמני מצותיך כלומר כי ממצותיך ניכר שאני חכם יותר מאויבי לפי שלעולם היא לי כלומ' לעולם ההלכה כמותי ולא כמותם וסבת זאת החכמה היתה לפי שמכל מלמדי השכלתי ולעולם חשבתי שאני צריך ללמוד מאחרים וגם לא הייתי מתגאה שלא ללמוד ממי שהוא קטן הערך ממני רק מכל מלמדי השכלתי, והרי ראיה ברורה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, וכוונת אומרו מאויבי הכוונה על דואג ואחיתופל שהיו ראשי הסנהדרין ועם כל זה סברת דוד צדקה מסברתם והיה ההלכה כמותו בכל מקום וכן דרשו רז"ל בזה הפסוק עצמו.

אמר עוד איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' וגו' להבין מה שנראה שמביא ראיה הפך מה שהקדים איזהו גבור הכובש את יצרו וגם הרי"א ז"ל נתעורר ע"ז. אמנם כוונת שהמע"ה במה שאמר טוב ארך אפים מגבור הכוונה כי בודאי ששניהם יקראו גבורים כי שניהם נלחמים זה ביצרו וזה באויבו וכיון ששניהם מסוג אחד יצדק אומרו עליהם זה טוב מזה, הכובש את כעסו ומאריך אפו אפי' שלעתיד גבי דיליה הוא טוב מהגבור הכובש את אויבו והמושל ברוחו ושומע חרפתו ואינו משיב ומוחל לו מחילה גמורה זה יש לו יותר מעלה כי הוא טוב מלוכד עיר וכיון שהם קרובים זל"ז בפחות ויתר יצדק בהם שם גבורה, ואף אם מדברי שהמע"ה נראה ששניהם נקראים גבורים הפך מאמר בן זומא שאמר איזהו גבור הכובש את יצרו שנראה כי זה נקרא גבור ותו לא, אפשר דמינה שמעינן בק"ו שאם זה שכבש את כעסו לבד הוא גבור טוב יותר מגבור דעלמא א"כ מי שכבש את יצרו בכל הדברים לקיים רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת על אחת כמה וכמה שגבורתו כפולה ומכופלת מהגבור באופן כי בערך הכובש את יצרו יחשב הגבור דעלמא לחלש כי אין ההפרש ביניהם בפחות ויתר כדי שיצדק על שניהם שם גבורה ויכנסו שניהם בסוג שם אחד באופן שנוכל לומר איזהו גבור הכובש את יצרו כי כל השאר בערכו הם חלשים ואמר איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר שהוא שמח בחלקו הצריך אליו בהכרח ולא יבקש מותרות רק יגע וטרח כדי אוכלו לבד כי זהו חלקו הצריך בהכרח אליו שמבלתו לא יוכל להתקיים, וז"ש שהמע"ה אל תיגע להעשיר רק אחר שטרח שיעור הצריך לצורך אכילתו לבד הולך ללמוד בתורת ה', ואמר שנאמר יגיע כפיך כי תאכל כלומר כשאתה לא תיגע להעשיר רק שיעור אכילתך לבד וזהו כי תאכל דקאמר עליך נאמר אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז שאינו נצרך לבריות רק נהנה מיגיעו וטוב לך לעוה"ב לפי שאחר שיגע שיעור אכילתו את כל העודף מן היום יניח לו למשמרת לעסוק בתורה. ואמר איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו' לפי שהמכבד את הבריות מעלה עליו הכתוב כאלו מכבד לשם ית' וזהו שהביא ראיה מבני עלי שנאמר בהם כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו והכוונה שהיו מבזים לבני ישראל שהיו מביאין שלמים וסומכין עליהן לאכול לשבעה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם ולא היו מחשיבים את ישראל לכלום והיו חוטפים מהם בחזקה כל אשר יעלה המזלג וגם היו משהים קניהם של בנות ישראל ולפי שהיו מבזים את ישראל קראם ה' בוזיו כי כן אמר עליהם ובוזי יקלו. והטעם כי עם ב"י הם חבל נחלתו ית' והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו וכן בענין הכבוד המכבד אותם כאלו כבדו לשי"ת כמו שכתוב כי מכבדי אכבד כלומר אלו בני עלי היו מכבדים הבריות היו נקראים מכבדי וגם אני הייתי מכבד אותם וז"ש כי מכבדי אכבד, אמנם בוזי יקלו וכיון שבזו לישראל מעלה אני עליהם כאלו בזו אותי ולכן יקלו, הרי נראה ברור מן הפסוק כי המכבד את הבריות כאלו מכבד את המקום והשי"ת הבטיחו כי הוא יכבדהו א"כ נמצא שהמכבד את הבריות הוא מכובד מאתו ית' אשר הוא מקור הכבוד:

ואפשר שאמר איזהו גבור הכובש את יצרו והטעם הוא לפי שמלחמת יצרו היא תמידית לא כן מלחמת האויב כי אחר שנצחו נתפרדה חבילת המלחמה. ועוד שהנלחם עם האויב הוא להציל את גופו והנלחם עם יצרו הוא מציל את נשמתו. ועוד שהנלחם עם אויבו יודע שהאויב בא להרגו ודאי ולכן מתגבר עליו בכל כחו בעוז ותעצומות להציל את עצמו, אמנם היצה"ר אינו מראה לו לאדם כאלו הוא צופה לו ומבקש להמיתו אלא אדרבה מראה לו סימני טהרה כחזיר כאלו הוא דורש שלומו ולא מבקש רעתו וצריך נגר ובר נגר שיכיר וידע מועצותיו כדי שלא יפול במכמוריו וינצל כצבי מיד. ומפני כל אלו הטענות אמר שלמה המע"ה טוב ארך אפים מגבור כי זאת היא הגבורה האמתית. ואמר עוד איזהו עשיר השמח בחלקו שאם האדם לא יהיה נהנה מיגיעו רק נהנה מבני האדם אוהב מתנות ועוסק בתורה אותו העשיר אשר העניק לו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה ובמצות בודאי שיקח ויהנה מחלקו של הצדיק בג"ע תמורת מה שההנהו בזה העולם ואין לך עוני גדול מזה שיחסר מחלקו הצפון אליו לתת אותו לאיש נכרי, ולכן אמר איזהו עשיר השמח בחלקו ואינו נהנה משום אדם ושונא מתנות שעליו נאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' כלומר אם אתה תהיה נהנה מיגיע כפיך ולא מאחרים אז אשריך וטוב לך כלומר אשריך בעוה"ז כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה, וגם חלק הטוב הצפון לך יהיה כולו שלך ולא עבר זר בתוכו וז"ש וטוב לך לעוה"ב כלומר לך לבדך. ואמר עוד איזהו מכובד המכבד את הבריות כוונתו היא לשלול שלא לכל מי שמכבדין אותו הוא מכובד כי אפשר שמכבדין אותו מפני היראה לא מפני הכבוד ואיש זה לא יקרא מכובד כי מצויין בעלי זרוע ליפול וזרועות רשעים תשברנה ואז כבודם בקלון הומר, אמנם איזה הוא שמכבדין אותו האנשים ראוי שיקרא מכובד הלא הוא המכבד את הבריות כי זה האיש הכבוד שמכבדין אותו הוא קנוי לו קנין עולם לפי שגם הוא מכבד את הבריות ולכן זהו המכובד האמתי, וזה שאמר כי מכבדי אכבד כלומר כיון שהם מכבדים אותי הם ראויים לכבוד מצד עצמן ולכן אכבדם, ובוזי יקלו אמר יקלו כלומר הם יקלו מעצמם כי אין רע יורד מלמעלה רק שכר העבירה היא העבירה עצמה והיא הנפרעת מן האדם וכן אמר שהמע"ה מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, כלומר אותו שהוא סוג לב עם השי"ת ולבו לא נכון עמו זה האיש מדרכיו עצמם ישבע כי הם הגבאין הנפרעין ממנו, ומעליו איש טוב כלומר אמנם האיש טוב לא ישבע רק ממי שהוא עליו שהיא השכינה שהיא למעלה מראשו ולזה אז"ל אסור לאדם לילך בקומה זקופה שנראה כאלו דוחק רגלי השכינה כי ה' לצל על ראשו והוא המשפיע לו שכר על היותו איש טוב:

והרב רבי יהודה לירמא ז"ל פי' איזהו חכם מי שיוכל לקבל ולהבין הכל אדם ואפי' ממי שאינו יודע ללמדו כי יש חכמים רבים שעם כל חכמתם אינם יודעים ללמד לאחרים בין מצד שאינם יודעים לסדר דבורם בענין שיובנו ובין מצד שמאריכין בהצעות ובהקדמות שאין יוכל התלמיד לקבל כל הדברים ההם ואיזהו חכם הלומד ומקבל ומבין מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי ואפי' ממי שאינו יודע ללמדני השכלתי וקבלתי דבריו, והסיבה היא כי עדותיך שיחה לי ואהגה בה תמיד ואני זוכר מה שהגיתי בעדותיך מענין החכמה ההיא שלמד אותי ולכן אני מקבל דבריו במהרה ואפי' שדבריו יהיו ארוכים או בלתי מסודרים עכ"ל:

ולב אבות כתב כי ראה מי שפי' על זה הדרך ויחכם מכל האדם שלמד מכל איש ואיש מה שהיה יודע כל אחד ביחוד:

והרי"א ז"ל פירש בהיות שהחכמות כלם נמצאו בלי ספק בכללות האנשים כי זה ידע קצת וזה ידע קצת ובדרך זרות ימצאו כלם באדם אחד ולכך אמר בן זומא איזהו חכם הלמד מכל אדם כי בהמצא החכמות והידיעות כולם בכללות האנשים הנה כשילמד מכל אדם ישתלם ויהיה חכם. עוד כתב בשם המפרשים שכוונת איזהו עשיר השמח בחלקו הוא לפי שהתאוות הגשמיות כבר ימצא לכל אחד מהם גבול ותכלית וכאשר תשלם התכלית תשבות התאוה כי המאכל והמשתה כשיתאוה האדם אליו ויתמלא ממנו בשיעור מוגבל תפסק תאותו וגם שיושם לפניו לאכול לא יקחהו. וכן בענין המשגל שבמלאות האדם תאותו יקוץ בו, אבל חמדת הממון לא יקוץ בו כי אין לה תכלית וגבול שתשבות בו כי כשיגיע ממונו של אדם לשיעור מוגבל גדול יכסוף יותר וכן לאין תכלית ולכן היטיבו האנשים הממשילים שדמו את חמדת הממונות לצמא שירגיש בה האדם וישתה מהמים המלוחים כי כל עוד שישתה יוסיף צמא ולפי שאין דבר שלא ימצא לו תכלית ראוי לאדם שבבא העושר אשר בקש ינוח על משכבותיו מכל תנועותיו וכיון שאין גבול לעושר מפאת עצמו לא ימצא לו גבול אחר כי אם שמחת האדם ומנוחת נפשו בו אם מעט ואם הרבה ולכן גדר העשיר כשהוא שמח בחלקו כי כשישמח בו הרי הוא עשיר לפי דעתו ודמיונו ואם אינו שמח בחלקו לא יקרא עשיר כי תמיד הוא נבהל להון, ועל זה אמר שהמע"ה יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, והביא ראיה מיגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ר"ל שאע"פ שהאדם יאכל מיגיע כפיו כבר יתיישב דעתו ויהיה מאושר בעוה"ז ובעוה"ב לפי שאין העשיר בעל ריבוי הממונות אבל השמח בחלקו, וכבר אז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' עכ"ל:

עוד כתב במה שאמר איזהו מכובד המכבד את הבריות ענין זה המאמר הוא הענותנות כי מי שמשפיל עצמו הוא מחשב שחבירו הוא יותר טוב ממנו ומכבד אותו, וכבר אמרו במוסרי הפילוסופים שחסיד אחד היה מכבד את כל הבריות ושאלוהו על זה ואמר שהיה עושה כן בשביל שלא היה רואה איש שלא היה לו יתרון עליו אם חכם אם טפש אם גבור אם חלש אם עשיר אם עני, והטענות מבוארות קל להבינם אין צורך להאריך בהם, עוד כתב הרי"א ז"ל ויש מפרשים איזהו מכובד המכבד את הבריות שהכלי לא יוציא אלא מה שיש בו ועץ השדה לא יתן פריו כי אם כפי לחות שרשו וכן האדם לא יתן אלא מה שיש בידו ולא יחלוק כבוד לזולתו כי אם מה שיש בידו לעצמו והותר כי כמו שיש אנשים ישתדלו להפחית את השלמים ולהטיל בהם מום להיותם הם בעצמם בעלי ממון כמו שאז"ל כל הפוסל במומו פוסל כך המכובד בעצמו ראוי הוא שיהיה המכבד את הבריות. עוד כתב הר"י ז"ל ולדבריו הסכים ה"ר משה אלשקר ז"ל. איזהו גבור אותו שהוא צריך להלחם ולכבוש את יצרו כי זהו בזמן הבחרות לא כשהוא זקן כי כבר תשש כחו כנקבה, וכן פי' רשב"י ז"ל פסוק מפני שיבה תקום כלומר קודם שיבא זמן השיבה ומביא ראיה מפסוק טוב ארך אפים מגבור כלומר אימתי היא טובה אריכות האף והיא כבישת היצה"ר כשתבא מגבורה שהוא כשהוא בחור בבחרותו ובגבורתו וזהו מגבור דקאמר, ואין מ"ם מגבור מ"ם היתרון, וגם אימתי היא טובה כשתהיה מלוכד עיר שיש בידו למחות ואינו מוחה, עוד כתב הרי"א ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו שאמר חלקו על שלמות הנפש כמו חלקי ה' אמרתי חלקי ה' אמרה נפשי, ואמר שאין ראוי שיקרא האדם עשיר להיותו רב הנכסים והממונות כי אם בהיותו שמח בחלקו כי הוא המביאו לעבוד את האלהים כי זהו עושרו האמיתי לא יפרד ממנו, והראיה שהביא תורה עליו שאמר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ר"ל שהאיש הירא את ה' והולך בדרכיו ועל זה ישים מחשבתו ומאויו הוא המאושר באמת אע"פ שמממונות יהיה עני וחסר לחם והוא אומרו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ר"ל אע"פ שלא יהיה לך לאכול כי אם באומנות ידיך הנה עם כל זה אשריך וטוב לך יש לך עושר ויש לך טובות בעוה"ז ובעוה"ב כי זהו הטוב והעושר האמתי ויקרא הוא מאושר עם חסרון הכיס אשר לו ולכן אמר הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ר"ל שהעושר שנאמר בלשון ברכה הוא היותו ירא ה' כי הוא חלקו מכל עמלו לא זולת זה עכ"ל:

וה"ר משה אלשקר ז"ל כתב כי אמר איזהו עשיר אותו האיש שיביא שמחה לעצמו בחלקו כלומר באותו החלק שנתן לו השי"ת והוא שיהנה ממנו בזה העולם ויעשה בו במה שישיג העוה"ב ולא ישתדל במה שיניח אחריו והביא ראיה יגיע כפיך וגו' כלומר אתה האדם כשתהנה מיגיע כפיך כי תאכל אותו לעצמך ולא תניחנו לאחרים אז אשריך בעוה"ז וטוב לך שלא חסרת נפשך מכל טובה ואשריך בעוה"ב שסגלת לעצמך מממונך מצות ומעשים טובים ומי שלא עשה צדקה בממונו רק כוונתו להניח לבניו אחריו נמצא שהוא לא שמח בחלקו של הממון אשר חלק לו ה' רק עזב לאחרים חילם וישיג האדם לזה כשינצל מן הקנאה החמדה מלחמוד ומלהביט במעלת העושר במי שגדול ממנו שכך אמרו במעלת העושר הבט במטה ממך ותודה על חלקך. אבל במעלת החכמה הבט למעלה ממך ותכיר חסרונך כי זה יהיה סיבה שתלמוד יותר. ועוד אמרו איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר שלמות גופו ואבריו שהוא בריא אולם ושמח בזה החלק אשר חננו ה' יותר מאדם אחר זולתו אשר הוא נגוע מוכה ביסורין כי אותו החולה אפי' שיהיה עשיר נקרא עני כמו שאמר הכתוב מדוע אתה ככה דל בן המלך. ואמרו על דרך הלצה עשיר ר"ת עינים שינים ידים רגלים ובבריאות אלו הדברים יקרא עשיר. וכתב עוד איזהו מכובד המכבד את הבריות כלומר למי שראוי שיקרא בריה וחלף עליו הצלם האלהי אשר בעבורו נאמרו ויברא אלהים את האדם דהיינו האדם החשוב אשר הוא ראוי לכבוד. אמנם מי שנותן כבוד לכסילים בודאי יביא לעצמו קלון יותר ומאמר שהמע"ה יוכיח כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד והוא האדם שיקח אבן ויצרור אותה בבגד ארגמן של משי לא די שאינו עושה כבוד לאבן אלא הוא מפסיד הבגד שנתן בו האבן ויתלכלך או יקרע והנה זה דומה למי שנותן לכסיל כבוד שלא די שהכסיל לא יקבל כבוד אלא שיבזה למי שעושה לו הכבוד וכמאמרם ז"ל כל המחניף את הרשע סופו ליפול בידו. ועוד כשיראו האנשים שנותן כבוד למי שאינו ראוי יבזוהו וכמו שאמר שהמע"ה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאמים. וע"כ הביא ראיה הקב"ה מעצמו כי מכבדי אכבד שאני בעל הכבוד וראוי לי והמכבד אותי אכבד וע"כ סיים הנביא בסוף דבריו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' והוא שיגביר השכל על החומר ועושה חסד כנגד החכמה. וע"כ צוה לאדם שלא ימנע חכמתו משום אדם וזהו החסד האמתי, וכנגד מלחמת היצה"ר והיא הגבורה האמתית אמר משפט שעושה מריבה עם היצה"ר, וכנגד ואל יתהלל עשיר בעשרו אמר וצדקה שזהו תכלית העושר ושלמותו עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב איזהו חכם הלומד מכל אדם אמרו חכמי האומות כי האוהב החכמה ומתאוה אליה הרי זה נקרא חכם אף שעכשיו אינו יודע על כל פנים ישיג אותה כיון שחפצו בה. ולכן אמר בן זומא איזהו חכם וכו' שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל ואף למי שאינו יודע אלא דבר אחד הוא למד אותו ממנו ואינו מקפיד לומר איך אשפיל כבודי לזה שאין לו ידיעה וז"ש דוד מכל מלמדי השכלתי. וסדרן בן זומא כסדר ירמיהו ואל יתהלל חכם בחכמתו. והקדים החכמה כי היא מעלה אמתית בנפש, והגבורה בגוף, והעושר חוץ מן הגוף. ואע"פ שאמר ירמיה שלא יתהלל באלו שהזכיר בן זומא יכול להתהלל וז"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי לומר כי יש באלו המעלות עצמם צד שתתהלל בהם דהיינו החכם שלומד מכל אדם או הגבור הכובש את יצרו או העשיר ששמח בחלקו כי המדות הם ידוע אותו ית' ועבודתו. איזהו מכובד המכבד כי לעצמו הוא עושה שיכבדוהו גם המה לו ומביא ראיה מן הפסוק מק"ו אם הקב"ה שכל הבריות לא נבראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ולא היה בדין להחזיק להם טובה אעפ"כ אמר כי מכבדי אכבד כ"ש הבריות שאין האיש מחוייב לכבדם ואם ברצונו הטוב יכבד אותם שראוי להם להחזיק לו טובה ושיכבדוהו ועל כפים ישאוהו עכ"ל:

והר"י קארו ז"ל כתב איזהו גבור הכובש את יצרו יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושלט בגוף הוא לבדו עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב איזהו חכם על שם סופו איזהו מגיע להיות חכם מי שאין לו גאוה ולמד מכל אדם. ואע"פ שזר"ל גינו הלמד מהרבה בני אדם כמו שאמרו בפ' ראשון מחולין מאן אמרה יוסף בר חייא מכ"ע גמיר, אפשר דהתם בחכמה אחת שצריך שיקבל מאחד המובהק יותר. וכאן הכוונה שכל חכמה ישתדל ללמדה מהמובהק שימצא שאם ראה במי שלמד לפניו איזהו חכמה שבחכמה אחרת יש בקי הימנו ילך אחריו ואף שלא יהיה אנוש כערכו. איזהו מכובד המכבד את הבריות כלומר זהו סימן להיותו נכבד ובעל מעלה עכ"ל. ואפשר לי עוד לומר שרצה במה שלקח הארבעה חלוקות לפי שידוע הוא שבן זומא ובן עזאי לא האריכו ימים ולכן לא זכו להקרא רבי והיה בן זומא אב בחכמה ורך בשנים וכשהיה רואה כל אוכלוסי ישראל היה אומר ברוך שברא כל אלו לשמשני. ועתה הודיע במליצתו כי לא יוכר האמת בממציאו רק יוכר האמת במה שהוא אמת ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו ואף אם הוא רך בשנים כי איזהו חכם הלמד מכל אדם יהיה מי שיהיה והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו וז"ש מכל מלמדי השכלתי אפי' מן הקטן שבקטנים וזה להיותי חושב כי התורה היא המדברת ומלמדת אותי לא הקטן וזהו אומרו כי עדותיך שיחה לי. וסמך לזה איזהו גבור הכובש את יצרו כלומר שלא תמנע מהשפיל עצמך מפני הבושה רק צריך שתהיה גבור ותכבוש את יצרך כי איזהו גבור וכו' שנאמר וגו' ואם יעכב על ידך מפני חמדת הממון כי אתה נבהל להון לרכוב אניות ולדרוך בציות, לא טובה העצה כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ואם תחשוב את זה העדר כבוד כי כשתלך ללמוד ממי שהוא רך בשנים הוא לו לכבוד ולתפארת ולך לבושת וגם לחרפה. אין הדבר כן כי הדבר אשר אתה מכבדו הוא כבוד לך כי איזהו מכובד המכבד את הבריות והוא סיבה שתהיה אתה מכובד וזה כי השי"ת מעלה עליך כאילו כבדת אותו כמו שבאת ללמוד ממי שהוא קטן ממך:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל פירש איזהו מכובד המכבד את הבריות כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד הוא אשר בהיותו מכבד לאחרים הם נשארים מכובדים וז"א המכבד את הבריות רוצה לומר אשר יצדק עליו שהוא המכבד את הבריות כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה יהיה קלון למעולה ההוא וא"כ גדר המכובד הוא כאשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שכבדו ואם כן המכבד את הבריות אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם הנה איש כזה הוא מכובד בלי ספק כי הנה הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד ונמצא שבהיותו פועל הכבוד הוא מתפלל מהכבוד עצמו כי במה שיתכבדו בהכנעתי אליהם הוא כבוד גדול לו והוראת מעלתו וכפי גדר הכבוד שהוא אות ניתן כפי המעלה הרי נתן לו כבוד גדול ואות על מעלתו במה שמתכבדים בהכנעתו מבהכנעת זולתו וזהו דקדוק נכון עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל פירש איזהו חכם שראוי שיתהלל וכו' איזהו גבור שראוי שיתהלל בגבורתו הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו מושל ברוחו ואינו הורגן. איזהו עשיר שראוי לו להתהלל בעשרו השמח בחלקו. איזהו מכובד לפי ששלשה דברים טובים הללו הנזכרים לעיל שהם החכמה והגבורה והעושר הזוכה בהם הוא נכבד בעיני אלהים ואדם ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם לכך חבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד מעצמו מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים יכבד את הבריות כי מכבדי אכבד והדברים ק"ו כי מי שהוא מלך הכבוד מכבד את מכבדיו ק"ו לבשר ודם. ובוזי יקלו למדנו ענותנותו של הקב"ה לא אמר ובוזי אקלל אלא יקלו למדנו מעצמם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שנאמר ומקללך אאור עכ"ל:

ולב אבות כתב ששמע מפרשים אומרים איזהו מכובד מי שבמה שמכבדין אותו נשארים המכבדים מכובדים בהיותם מכבדים מי שראוי לכבוד שמורה שיש מעלה ושכל במכבד בכבדו הראוי לכבוד לזה אמר כי מכבדי אכבד אותם כי במה שמכבדים אותי מראים עצמם מכובדים בנותנם הכבוד למי שהוא ראוי אך בוזי יקלו הם מעצמם:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב כי נקט איזהו גבור הכובש את יצרו ולא אמר המכלה או המאבד יצרו לפי שאי אפשר לו לכלותו לגמרי כי עליו נאמר והנה טוב מאד זה יצה"ר שאלמלא יצה"ר לא נשא אדם אשה ולא בנה בית ולא נטע כרם ונמצא העולם חרב וכן אמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולכך לא נקט רק הכובש כי צריך לכובשו ולהתנהג בו כפי הצורך לו לאדם ולכן הצדיק המכניע יצרו נקרא גבור עכ"ל ומה שנקרא יצרו סתם מבלי שם לווי כי היה לו לומר הכובש את היצה"ר לפי שרוב העולם הולכים אחרי שרירות לבם הרע כי טבעם נטוי אליו יותר כי יצה"ט הוא איש מסכן וחכם ואין עוזר לו וכאלו אינו יצרו של האדם רק היצה"ר ולכן הוא גבורה נפלאה לכבוש את יצרו ולהכניעו תחת כפות רגלי היצר הטוב. וסדר אלו הארבעה חלוקות חכמה וגבורה עושר וכבוד הוא כך שידוע שגדול הלמוד שלמוד מביא לידי מעשה וכן אמרו אין בור ירא חטא כי אם לא ידע בתחלה האסור והמותר איך יתגבר לכבוש את יצרו לכן הקדים מתחלה החכמה ואמר איזהו חכם וכו' ואח"כ אמר איזהו גבור הכובש את יצרו כי הלמוד מביא לידי מעשה ונקט אח"כ העושר כי לעולם בכל יום ויום צריך האדם שיקדים ענין הלימוד והמצות למלאכתו וכן דקדק רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא בדבריו בפרק שני יפה ת"ת עם דרך ארץ שהיא המלאכה והקדים הלמוד תורה למלאכה ולא אמר יפה דרך ארץ עם למוד תורה כנראה שבתחלת היום יקדים למודו ומעשה המצות עד חצות ומחצות ואילך יהיה יגע במלאכתו ולכן אחר החכמה והמעשה נקט היגע ושמא בחלקו שנאמר יגיע כפיך וגו' ואח"כ נקט הכבוד כי לעולם הכבוד בא אחר העושר כי העושר סבת הכבוד ומן העושר נמשך הכבוד וכן כתיב והעושר והכבוד מלפניך. וכתב הרב רבי ישראל עיין איך כלל במשנה זו כל תיקון פעולת האדם ומדותיו אע"פ שהם רבים מ"מ סבתם הם ג' כחות והם נקראות נפשות. הא' היא נפש המשכלת שבה ניכר המעלות הרוחניות ובה נבדלנו משאר המורכבים ובה נשתתפנו עם המלאכים והנפש הזאת לא נשיג מעלתה כי אם בלימוד החכמות ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו חכם וכו'. והשנית היא הנפש החיונית ובה נשתתפנו עם הבהמות וממנה באים הכעס והרצון והאהבה והשנאה והנטירה והנקימה ורפואותיה היא להתגבר עליה השכל ולהכניעה ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו גבור וכו' והג' היא הנפש הצומחת ובה נשתתפנו עם הצמחים וממנה באים תאות המאכל והלידה וכיוצא וכשנכנעה הנפש הזאת במיעוט מאכל ומשתה ותשמיש המטה ויתר תענוגי הגוף אז נשמח במעט ולא נבקש לנו גדולות ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו עשיר וחתם באיזהו מכובד המכבד את הבריות כי כשיהיה חכם וחסיד ושמח בחלקו יכבד את הבריות ולא יקלו בעיניו עכ"ל. ומצאתי כתוב כי בן זומא לא בא לדבר רק בחכמה ובעושר ובגבורה שהוא נקל ביד האדם ללכת בהם מתחלה ביד כל אדם ללמוד מכל אדם ולעשות רב לעצמו. וגם ביד כל אדם להיות גבור שלא להתפתות ביצרו ולהתרחק מן העריות ומן ההסתכלות בנשים וכיוצא בהם כי הרשות נתונה גם ביד כל אדם להיות עשיר להיות שמח בחלקו ואפי' אם יהיה עני מממון ונכסים נקרא עשיר לפי ששמח במה שחננו השי"ת. ולפי פי' זה ניחא דלא קאמר איזהו חכם מי ששואלין לו דבר הלכה ועונה אפי' במסכת כלה כמו שאמרו במקומות אחרים ולא אמר איזהו גבור העושה גבורות כשמשון או כיוצא בזה ולא אמר איזהו עשיר מי שיש לו מאה שדות וכרמים ועבדים אלא ודאי לא דבר החכם אלא בחכמה וגבורה ועושר שביד האדם להגיע בנקל אליה ואינו בכלל החכמים והגבורה והעושר שנגזר על הטפה בשעת ההריון עכ"ל:

עוד שמעתי כי בהיות שהיגע בתורה אפי' שלא נגזר עליו שיהיה חכם מתחכם ברוב יגיעתו כי יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וא"כ כיון שאפי' מי שנגזר עליו שהוא טפש עם כל זה אם יגע מתחכם אם כן במה נדע מי הוא אשר נגזר עליו שיהיה חכם ובמה יודע אפוא נתן לנו סימן ואמר הלומד מכל אדם ויהיה מ"ם מכל האדם מ"ם היתרון כלומר אם יהיו בכאן שנים או ג' תלמידים והרב חוזר את ההלכה לכלם בשוה אותו התלמיד שילמוד ההלכה ויקבלנה יותר מהרה מכל השאר הוא הוא אשר נגזר עליו שיהיה חכם:

ראה גם

איזהו חכם? הלומד מכל אדם - ערך בויקימילון