ביאור:משלי ל ד

(הופנה מהדף Tnk1/ktuv/mj/30-04)

משלי ל ד: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו? מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה? מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ? כִּי תֵדָע?!"

תרגום מצודות: - מי עוד עלה השמים כמו שעלה משה השמים וירד בשלום, שעלה לקחת התורה מיד המלאכים?

- כאשר זרק משה פיח הכבשן, נתפזר על כל הארץ כאלו אסף הרוח בחפניו (מלוא כפות הידיים) לפזרם על ידו, מי אסף עוד כמוהו?

- כשבקע הים, עמדו המים היורדים ולא הלכו בדרכם, כאילו צרר (קשר) אותם בשמלה (בסדין), ומי צרר עוד כמוהו?

- עד לא נתנה התורה היתה הארץ מתמוטטת לפול, וכאשר קבל משה את התורה הקים אפסי (קצות) הארץ לעמוד על עמדה, ומי הקים עוד את הארץ כמוהו?

- אם היה מי כמוהו, אמור נא מה שמו? או אם שכחת שמו, אמור שם בנו אם תדע שהיה מי מאז דוגמתו!

ורוצה לומר, ומאחר שלא היה מעולם מי יערוך אליו, איך מלאה לבי לנטות מדבריו על פי אומדן הדעת?! ואמר כמתרעם על עצמו ותוהא על הראשונות, ומלמד דעת לבל יאחז מי דרכו להשען על חכמתו.

תרגום ויקיטקסט: מי מבני-האדם עלה עד השמים וירד בחזרה לארץ?

מי מבני-האדם אסף רוח-סערה, החזיק אותה בחופניו (כפות ידיו) ושילח אותה על-פי רצונו?

מי מבני-האדם צרר מים בבד נקוב כמו שמלה מבלי שהם יזלו החוצה?

מי מבני-האדם הקים (העמיד) את כל אפסי (קצות) הארץ (היבשת) במקומם כך שלא יישטפו במים?

מה שמו של האדם שהצליח לעשות זאת, ומה שם בנו?

כי אם אתה כל-כך חכם כמו שאתה חושב, בוודאי תדע!


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ל ד.


דקויות

עריכה

מה משמעות השאלות בפסוק?

עריכה

1. אלו הן שאלות רטוריות שהתשובה על כולן היא: ה' (ע"פ דעת מקרא, מלבי"ם על הפסוק, ופרופ' יהודה אייזנברג בשיחות על ספר משלי):

  • מי עלה שמים וירד? - רק ה' יכול לברוא חוקי טבע אשר מנהיגים באותו אופן את השמיים (החלל החיצון) ואת הארץ. חוקי הטבע נמשלו גם למלאכים העולים ויורדים בין השמים לארץ, (בראשית כח יב): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"*.
  • מי אסף רוח בחפניו? - רק ה' יכל לאסוף רוח (אויר) ולהחזיק אותה באטמוספירה הצמודה לכדור הארץ, כך שלא תתפזר לחלל. גם הרוח נמשלה למלאכים, (תהלים קד ד): "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט".
  • מי צרר מים בשמלה? - רק ה' יכול לאסוף מים רבים ולהחזיק אותם זמן רב בעננים, שהם רכים ועדינים כמו שמלה, בלי שייבקעו, (איוב כו ח): "צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו, וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם".
  • מי הקים כל אפסי (קצות) ארץ? - רק ה' יכול לסובב את כדור הארץ, כך שבכל פעם קצה אחר של הארץ אחרת קם משנתו. ארץ היא גם יבשת, (בראשית א י): "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ"; רק ה' יכול להקים, להעמיד את כל קצות היבשת כך שלא יישטפו במים, כמו (תהלים כד א): "לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ, כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ"*.

השאלה המסיימת, "מה שמו ומה שם בנו, כי תדע?", היא שאלה רטורית שהתשובה עליה היא שלילית. אילו היה אדם המסוגל לאסוף רוח בחפניו וכו', היינו בוודאי שומעים עליו, והוא או צאצאיו היו חיים בינינו. אולם אין כזה, כי רק ה' - שאינו אדם ואין לו בנים - מסוגל לכך.

המסר הוא שיש להצטנע ולא לחשוב שאנחנו שווי-ערך לה', וכן לקבל את אמרת ה' בתורה, בספר בראשית, לגבי בריאת העולם.

2. אולם, חז"ל פירשו את הפסוק, באופן מפתיע, כשאלות שהתשובה עליהן היא חיובית!

אכן, היה בן-אדם שהצליח לעשות את כל ארבעת הדברים המתוארים בפסוק זה - והוא משה רבנו: הוא עלה לשמים להביא את התורה וירד, וכן פיזר אפר על כל ארץ מצרים (במכת השחין) כאילו הוא שולט ברוח, קרע את ים סוף והעמיד את המים כאילו הם בצרור, והקים את מחנה ישראל - מחנה של שש מאות אלף איש - בכל אפסי ארץ - גם באמצע המדבר.

גם כאן אפשר לראות מסר של ענוה - לגבי המצוות הכתובות בתורת משה, שיש לקיים אותן כפי שהן בלי התחכמויות (ע"פ רש"י ומצודת דוד, ודומה לזה פירש הגר"א).

אולם אפשר לראות בפירוש זה גם מסר שונה, מסר של אתגר, לפיו האדם אכן יכול להתעלות ולהגיע לרמות גבוהות בלי גבול, אם יילך בדרך החכמה. וכן פירשו חז"ל על משה רבנו גם את (משלי כא כב): "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה"*.

הקבלות

עריכה

כשהאדם רואה את פלאי הבריאה, מייד מתעוררת בו השאלה: מי? מי ברא את כל זה בחכמה כה רבה? (ישעיהו מ יב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם? מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ? ה'! וְאִישׁ עֲצָתוֹ? יוֹדִיעֶנּוּ!"*. המסר בדברי ישעיהו הוא: מי שברא את העולם, יושיע גם את האנשים הבוטחים בו ומקוים לו, (ישעיהו מ לא): "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

גם בפסוק שלנו, השאלה החוזרת מי? מבטאת את התפעלות האדם מפלאי הבריאה - השמים, המים, הרוח והארץ; וגם כאן המסר הוא (בפסוק 5), שה' מגן על האנשים הבוטחים בו.

ארבעת מצבי הצבירה

עריכה

גם בפסוקנו וגם בספר ישעיהו נרמזו ארבעת מצבי הצבירה של החומר (שהמדענים העתיקים קראו להם "ארבעת היסודות"):

  • מי הקים כל אפסי ארץ / וכל בשליש עפר הארץ - מוצק.
  • מי צרר מים בשמלה / מי מדד בשעלו מים - נוזל;
  • מי אסף רוח בחפניו / מי תכן את רוח - גז;
  • מי עלה שמים וירד / ושמים בזרת תכן - אנרגיה.

ללמדנו, שה' שולט בכל חלקי הבריאה.

צרור החיים / אורנה ליברמן

עריכה

"מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ?"

המים צרורים בעננים כבדים, המכילים אותם כבגד שלא ייקרע:

(איוב כו ח): "צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו, וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם"

אותם עננים, שכמוהם כלבוש, כולאים גם את מי הים המבעבעים, כדי שלא יתפרץ, תוך שחיתולי ערפל וסכרי סלעים חוגרים אותו מכל עבר ומשלימים את מלאכת הצרירה:

(איוב לח י): "וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא; בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ, וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ. " "וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי, וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם; וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ".

מֵי השמים ומֵי התהום כמו עטופים ומכוסים בשמלה. סבך נחשולי המוות המפותלים והאפלים, המשתוללים בחמת זעם, המסתערים, המתגבהים – כוחות הטומאה ההרסניים, נצררו לצרור חיים סדור ומהודק – כוחות הבריאה הברה, הרוגעת והצחורה.

מי הישועה, הצרורים בשמלה, מופיעים, ערב יציאת מצרים, בדמות הבצק, שלא יוכל להחמיץ, הנישא, גם הוא, צרור בשמלה, על שכמם של היוצאים מכלאם, מקרבי התנין:

(שמות יב לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" .

כל אחד ואחד מהיוצאים מעבדות לגאולה, מטומאת מצרים לטהרת ציון, נושא על שכמו את סמל התוהו שהפך לבריאה:

  • החמץ המותסס בשמריו הוא גלגולם המוצק של מי התוהו המבעבעים, התופחים, המתפשטים, האלימים (חמץ/חמס) – נחלי בליעל ((שמואל ב כב ה): "כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי").
  • המצה הרדודה היא גילומם של המים הרגועים, העורגים לבוראם, המצומצמים (מצה/צמק) – פלג אלהים ((תהלים סה י): "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה; פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם, כִּי כֵן תְּכִינֶהָ").

שאול, שאבי סבו נקרא צְרוֹר ((שמואל א ט א): "וַיְהִי אִישׁ מבן-ימין[מִבִּנְיָמִין] וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל"), שעליו נאמר פעמיים מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה ((שמואל א ט ב): "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם"; (שמואל א י כג): "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה"), שענוותנותו כה מודגשת, נועד לחדש את יציאת מצרים, שהיא עצמה חזרה על בריאת העולם, ולהושיע את העם, כמשה לפניו, מכל צריהם, חיצוניים ופנימיים כאחד. ואף יתרה מזו, להחזיר את כל היקום כולו לטהרתו וצניעותו הראשונית, קצוות כתווך, תווך כצומת המהודק שבו מכונסים, שלובים וצרורים אפסי ארץ.

-

מתוך הבלוג: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה (http://liebermanorna.wordpress.com/2013/11/29). לקריאה נוספת: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013 (http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=970118).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/30-04