תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורות תליתאה ורביעאה

דף עו עמוד א

(א) אותיות נקנין במסירה. כ' רבי' יצחק זצוק"ל האי מסירה אינו יודע אם כעין אות' מסירה שלמעלה אע"פ שלא ימשוך האותיות אלא שימסרם לו מכי אחז בהם קנה או לייפות כח המשיכה דלא סגי באותיות משיכה מעצמו אלא שימסרם לו ע"י מסירה. והכי מוכח טפי דאין דרך שטר במסירה אלא במשיכה דבהמה וספינה שהם גדולים דרכן במסירה אבל שאר מטלטלין קטנים משמע אינן נקנין במסירה וכ"ש אותיות ואינן נראים לי דבריו כלל שבדברים קטנים לא תועיל מסירה כ"א משיכה שכיון שמסר לו החפץ בתוך ידו היאך תעלה על הדעת לומר שלא יקנה אות' אין לך קנין גדול מזה שהוא תופסו בתוך ידו ועד כאן לא פליגי ועבדי משיכה מעליא ממסירה אלא בדברים גדולים כגון בהמה גסה וספינה שאינו יכול לתופשן בידו דאיכא מאן דאמר סגי להו במסירה שכיון שמסרם לו והוא אחז בהם אע"פ שאינו יכול להכניסם בתוך ידו קנה אע"פ שלא משכם ואיכא מאן דאמר דלא מהניא בהו מסירה עד שימשוך ובמשיכה קנאם ואע"פ שלא הביאם ברשותו אבל חפצים קטנים שמכניסם לתוך ידו כיון שמסרם לו ליכא מאן דפליג דהאי עדיפא ממשיכה טובא שהמשיכה אינה מכנסת לרשותו וזו המסירה מכנסת לתוך ידו והשתא חצרו של אדם קונה לו ידו לא כ"ש דהא חצרו משום ידו אתרבאי והיא היא הגבה' דאמרי' שהיא קונה בכל מקום ואפי' בישראל מוכר וההגבהה קונה אפי' בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכחו כ"ש בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו. ובמסירת האותיות דפליגי מפני שאין גופן ממון אלא לראי' שבהן והן מילי בעלמא אבל אם הי' מוסר לו המעות שהן כתובות בתוכו ה"נ דקנה וקנה:

דף עו עמוד ב

(ב) לא קשיא כאן ברה"ר כאן בסימטא פי' ברה"ר דבלא מהניא משיכה איתקנא מסירה אבל בסימטא דאפשר במשיכה לא מהניא מסירה שהוא גרוע מן המשיכה וברה"ר דקניא משום דלא אפשר במשיכה וזה דומה למאי דבעי' למימר לקמן בפירקן על המטלטלין שהן ניקנין במשיכה שלא נתקנה המשיכה אלא למטלטלין גדולין שא"א להגביהן אבל מטלטלין קטנים שאיפשר להגביהן לא מהניא בהו משיכה עד שיגביהם:

(ג) ואי ברה"ר ממאן אגר. פי' הניחא אי אמרת דבסימטא מיירי איכא למימר שוכר את מקומה דהא סימטא דמיא לחצר של שניהן וכי היכי דבחצר של שניהן מצי למישכר מחברי' הה"נ בסימטא דכיון שכל אדם יש לו רשות להשתמש בסימטא ואין בני הרבים יכולין למונעו נמצא כי אותו המקום קנאו המוכר כל זמן שספינתו עומדת שם והילכך מהניא בי' שכירות אלא אי אמרת דברה"ר קיימי ממאן אגר:

(ד) א"ל אין לצור ולצור כתב רבי' יצחק זצוק"ל ולאו דוקא דהוי קני לי' ניירא דמ"ש האי משאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר אם לא ע"י משיכה או בחליפין או בהגבהה. אלא מסקנא בעלמא. ואינו נ"ל אלא קנין גמור הוא שהרי מסירה יש כאן אלא שרבי' יצחק הולך אחרי [סברתו] שאין המטלטלין נקנין במסירה ואע"פ שהן קטנים וכבר ביארתי למעלה שזו הסברא היא מופלגת מן הדעת ביותר:

דף עז עמוד א

(ה) אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנין במסירה. כך נראית לי הגירסא כדגריס רבי' שמואל זצוק"ל וכדפריש איהו ולא כמ"ש במהדורא קמא דבשלמא אי אמרת ניקנית אתא למיפסק הלכה (כרב) [כרבי] ואע"פ שהוא יחיד אלא אי אמרת אין נקנית כרבנן מאי איצטריך לי' למיפסק הלכה כחכמים פשיטא ודאי דיחיד ורבים הלכה כרבים ולישתוק ולא ליפסוק מידי. וממילא ידענא לי' א"ו לא איצטריך למיפסק אלא כר'. ומסתייע הא סברא ממאי דאמרי' בשילהי מסכתין בה' שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמעון ושם א' יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זע"ז ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב ודייקי' מינה הא הן על אחרים מוציאין. ופרכי' עלה הך דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה. כך אין מוציאין על אחרים. במאי קמיפלגי באותיות נקנין במסירה קמיפלגי תנא דמתני' סבר אותיות נקנין במסירה ותנא דברייתא סבר אין אותיות נקנין במסירה ואב"א דכ"ע אותיות ניקנין במסירה והכא בצריך לראי' קא מיפלגי דאיתמר אותיות ניקנית במסירה אביי אמר צריך להביא ראי'. ורבא אמר א"צ להביא ראי' הנה מוכיח משם דסתם מתני' סבר דאותיות ניקנין במסירה תו דמסקי' דכ"ע אותיות ניקנית במסירה ול"פ אלא אם צריך להביא ראי' שכדי לקנותו מסרו לו או שמא הפקידו בידו דאביי מצריך לי' ראיי' דלא גבי בי' עד דמייתי סהדי שהקנהו לו ורבא סבר כיון דנפיק שטרא מתותי ידי' מהימן אבל תרווייהו מודו דהיכא דמסרו לו על דעת לקנותו דקני לי' במסירה לחוד ולא בעי כתיבה ומסירה וראיתי מה שדחה ראיי' זו ואמר דאביי ורבא לא דיברו אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנו' במסיר' ולאו דאינהו סביר' להו כוותי' ולעול' הילכתא כאמימר דאמר אין אותיות נקנית במסירה ואינו נראה לי כלל דאי לא ס"ל הכי דאותיות נקנית במסירה אמאי פליגי אם צריך להביא ראי' ואם לאו כיון דלא ס"ל הכי אמאי איצטריכו לפלוגי בי' א"ו הכין ס"ל דאותיות נקנית במסירה ותו דאמרי' ביבמות בפ' האשה שהלכה היא ובעלה יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. מי חיישי' [וכו'] אמר אביי מנא אמינא לה דהאי גיטא דאשתכח בנהרדעי וכתוב בי' הכי בצד קלוניא מתא אנא אנדרונלאי פטרית ותרוכית ית פלונית אנתתי ושלחה אבוה דשמואל לקמי' דרב יהודא נשיאה ושלח ליה תבדק נהרדעא כולהי ורבא אם איתא יבדק כל העולם כולו מבעיא ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל דשלחו הכי. אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפקי במחוזא וכתוב בהו הכי חבי בר נאנאי. ונאני בר חבי שכיחי טובא. ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מוזהר זהיר בי' אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד ליה גבי' מאי אמרת דילמא מסר לי' אותיות ניקנית במסירה. אלמא אשכחן בפי' דסבר אביי דאותיות ניקנית במסירה אם כן מה דאיתמר בגט פשוט אותיות ניקנית במסירה סברא דנפשייהו היא. וראיתי מה שדחה סברא זו. ואמר אדרבה מהכא מוכח דהאי דגט פשוט לאו סברא דנפשייהו היא אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנות במסירה פליגי דאי ס"ד דס"ל לרבא. דאותיות ניקנית במסירה היכי מייתי ראי' רבא למילתא מהנהי שטרא והא כיון דאותיות ניקנות במסירה ליכא למיחש למידי כדדחי לה אביי א"ו מדמייתי לה ראי' רבא למילתי' ש"מ דס"ל דאין אותיות ניקנית במסירה ופליג בהא רבא עם אביי דאביי ס"ל ניקנית ורבא ס"ל דאינן ניקנית וההיא דגט פשוט לאו אליבא דנפשייהו איתמר וזו הדחיי' אינה כלום דאם איתא דסבר רבא דאין אותיות ניקנית במסירה היכי מייתי ראי' מהני שטרא דמגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וס"ל לרבא הכי והא בג"פ פרכי' מתני' דדייקי' מינה הא הן על אחרים מוציאין אמתניתא דתני אין מוציאין שטר חוב על אחרים ופרקי' דתנא דמתני' סבר אותיות ניקנית במסירה ומש"ה מוציאין הן על אחרים. ותנא דברייתא סבר אינן ניקנית ומש"ה אין מוציא'. א"כ רבי' בר אבו' דמגבי בהו בע"כ אית לן למימ' דס"ל דאותיו' ניקנו' במסירה. ורבא נמי דמסתייע מינה הכי ס"ל אלא הכי מסתייע מינה אי איתא דחיישי' לתרי יוסף בן שמעון אפילו היכא דלא איתחזיק הכא דאיתחזיק מיהת אע"ג דאותיות ניקנית במסירה ניחוש לנפילה או לפקדון דילמא הימני' או דילמא בגניבה אתי לידי. וכי היכי דלכולי האי לא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון נמי לא חיישי' היכא דלא איתחזיק. ואביי מהדר לנפילה לא חיישי' דמיזהר זהיר בי' לפקדון נמי לא חיישי' כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי'. ולגניבה ליכא למיחש למסירה נמי הא אמרינן דאותיות ניקנית במסירה אבל לעולם לתרי יוסף בן שמעון אית למיחש ואע"ג דלא איתחזיק. ולעולם גם זו השיטה מוכחת דאביי ורבא וגם רבה בר אבוה דמגבה בהו ורבא דמסתייע מינה ס"ל דאותיות ניקנו' במסיר' ולקמן בפ' מי שמת בה' שייר קרקע כל שהו' אמרי' אמי' דרב עמרם חסידא הו"ל מלוגא דשטרא כי קא שכבה אמרה ליהוי לעמרם ברי אתא אחוה לקמי' דר"נ אמרו לי' והא לא משך. אמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. משמע מהכא דאי משך הוה ניחא להו דליקני אלמא אותיות ניקנית במסירה דאי בעינן כתיבה ומסירה הו"ל למימר לי' והרי לא משך ולא כתבה לו. אלא מדקאמר והא לא משך ש"מ במשיכה בלחוד הוי קני ויש מי שמקשים על זו הסברא ממאי דאמרי' בפ' הכותב בה' מי שמת האי איתתא דאפקידו גבה מלוגמא דשטרי אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפישנא להו אתאי לקמי' דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוהו מינך מחיים ולא יהבתינהו ניהליהו אמרה לי' לא אמר לה א"כ הו"ל תפישה לאחר מיתה ותפישה דלאחר מיתה ולא כלום היא ולעיל מאידך עובדא אמרי' ההיא בקרא דיתמי דתפסו תורא מיני' בבעל חוב אמר מחיים תפישנא לי' ובקרא אמר לאחר מיתה תפיש לי' אתו לקמי' דרב נחמן א"ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסי' אמר לי' לא. אמר לי' מיגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפישנא לי'. ומ"ש גבי מלוגא דשטרי דלא אמרי' מיגו כדאמרינן גבי בקרא אלא לאו ש"מ דאין אותיות ניקנית במסירה. ואין זו הוכחה של כלום דהכי משמע לישנא שהדבר ידוע בעדים שהיו פקדון אצלה מחיים ומש"ה אמר דאפקידו גבה דמשמע שידוע הדבר שכן הי' ולא אמר ההיא איתתא דהות נקטה מלוגא דשטרי והיא היתה טוענת דמחיים תפישנא להו בחובי כיון שהיו בידי ואמר לה רב נחמן ההיא תפישא לא מהניא כיון דבתורת פקדון היו בידך דכל היכי דקיימי ברשותא דמנייהו קיימא. עד דאי אית לך סהדי דתבעינהו מינה מחיים ולא יהבית להו ובמיגו לא מהימנא למימר לקוחין הן בידי דהא איכא סהדי דבתור' פקדון באו לידה והשתא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר שאין עדי' היאך באו לידו אמרי' דלא מהימן לומ' לקוחין היא בידי דאמרי' מסתמא ודאי בתורת שאלה ושכירות באו ליד' הכא דאיכא סהדי דבתורת פקדון בא לידו לא כ"ש דלא מהימן לומר לקוחין הן בידי. אבל לעולם אם לא הי' ידוע בעדים שבפקדון באו לידה ה"נ דהות מהימנא ע"י מיגו. עוד ראיתי שמקשים ממאי דאמרי' בפ' האיש מקדש בה' התקדשי לי בתמרה זו נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קמיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דר' ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות ניקנית במסיר' דברי ר' וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית לי' דר' ומר לית לי' דר' ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דר' והכא בדרב פפא קמיפלגי כו' מדקאמר דכ"ע לית להו דרבי ש"מ דלית הילכתא כוותי' ולא קשיא ולא מידי שכן דרך התלמוד לדחות ולהעמיד חלוקתם בכל ענין שהוא מוצא דלא תימא דפליגי במקדש במלוה וליכא למילף מהני דחייאתא מידי ותו אפי' אי אמרי' דר' מאיר נמי לא ס"ל כר' מה בכך אטו מי לא ידעי' דר' בלחוד הוה אמר דאותיות ניקנית במסירה וחכמים פליגי ואמרי דאין ניקנית ור"מ נמי בכלל חכמים הוא ואפ"ה פסיק אמימר הילכתא כר'. עוד ראיתי שמסתייעי' ממאי דאמרי' בשילהי דיני ממונות בתרא ההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה אמר' ידענא בי' דפרוע הוא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כר' דאמר אותיות ניקנות במסירה. פי' ומיגו דאי בעי הות אמרה דידי הוא והות מהימנא השתא נמי דאמרה פרוע הוא מהימנא. לא שאני הכא דאי בעי קלתיה. ומדקדקים מדקאמר כמאן כר' מכלל דלא ס"ל כוותי' ואין זה סיוע של כלום שהרי כבר הוכחתי דרבא ס"ל דאותיות ניקנית במסירה אלא שרצ' לחקור את ר"נ מאיזה טעם האמינה אם הוא משום דסבר לה כר' ואהדר ליה ר"נ דאין צריך לכך דאפי' לרבנן נמי מהימן משום דאי בעי קלתי'. ובעל הלכות גדולות כתב אמר אמימר הילכתא אין אותיות ניקנית בחליפין ולמימר דסבר דבמסירה ניקנית מש"ה כתב בחליפין ולקמי' כ' והלכתא אותיות ניקנית במסירה כר' דהיכא דיהיב לחברי' שטרא במתנה ומסרה ניהלי' בפני עדים קניא ואע"ג דלא קנו מיניה דקי"ל הלכה כר"א בגיטין דאמר עידי מסירה כרתי והפסק שלו נ"ל נכון אבל מה שמסתייע מר"א אינו נ"ל דלא שייך פלוגתייהו הכא דגם ר' מאיר מודה בזה מידי דהוה אכל מטלטלי דעלמא דכיון דמסירנהו בידי' קננהו ומה אנו צריכין לעדי חתימה גם בהלכות קצובות של גאונים ראיתי ולא כתבו דברי אמימר בזה הפרק כלל למימר דאינהו גרסי אין נקנית במסירה ומשום דלא ס"ל כוותי' לא כתבו לי' כלל. ובפ' מי שמת כתבו כל אותה השיטה כל אותיו' ניקנית במסירה. ואביי ורבא דאמרי אותיות ניקנית במסירה ופלוגתייהו דפליגי בלברר למימר דס"ל דהכי הילכתא ולהורות הלכה למעשה כתבי הכי ולא כתבי לדאמימר כלל. אבל רבי' האי גאון זצוק"ל בשער י"ג דספר מקח וממכר שחיבר כתב מי שיש לו שטר חוב על חבירו ומכרו לאדם אחר אפי' אם כתב לו שטר מכר על אותו שטר חוב לא קנה עד שיתן לו את השטר כדברי רבותינו אותיות ניקנית במסירה דברי ר' וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור. ונאמר הלכה כחכמים וע"ז אמרו ר' סבר לה כר' אלעזר דאמר עדי מסיר' כרתי ור' אלעזר עצמו לא יתקיימו דבריו אלא בגיטין אבל שאר שטרות אין הלכה כר"א וזה פי' רבותינו הראשונים אמר אמימר הילכתא אין אותיו' ניקנית במסירה א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא. א"ל גמרא. רב אשי אמר אפי' תימא סברא הני אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני ואם יראה לך בתלמוד שאותיות ניקנית במסירה אל תסמוך בהם לפי שכבר נתחבה ההלכה כדברי אמימר ורב אשי ושאר הראיות כולן בטלות הן ונתברר שאין אותיות ניקנית במסירה לבד אלא צריך ליכתוב לו גם את השטר עד כאן דבריו. והפסק שלו אינו נראה לי מפני הראיות שכתבתי גם מה שכתב דר' סבר לה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וגם כתב שר' אלעזר לא נתקיימו דבריו אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות אינו נ"ל כלל. שאינו דומה חלוקת ר' ורבנן לר"א ור"מ דר' דאמר אפילו לר"מ דהכא מה אנו צריכין לעדי חתימה שט"ח חתום מוסר לו ומקנה לו וזה קנאו המסירה כדין כל המטלטלין ואע"ג שאין גופו ממון ס"ל כר' דנקנה במסיר' כשאר המטלטלין ובזה הדבר היא עיקר חלוקתם ורבנן סברי כיון שאין גופו ממון אינו נקנה במסירה לבד עד שיכתוב עליו שטר אחר ואפי' לר"א דאמר עדי מסירה כרתי דע"כ לא אמר ר"א אלא בשטר העשוי' לקניי' כגון גט ושטר קידושין ושטר קרקע כשרוצה לקנות בשטר א"נ כשלוה ממנו וכתב לו שטר שאותו השטר קונה קרקעו של לוה לשיעבוד בההיא ודאי קאמר אע"פ שאין עליו עדים אלא שמסרו לו בפני עדים קנה אבל האי שט"ח דזבין לחברי' אינו עשוי אלא לראיה שבו וכיון שאינו מוסר לו המנה שהוא כתוב בו אלא גוף השטר אינו נקנה במסירה עד שיעשה לו שטר אחר עליו ואותו השטר ודאי שכותב לו עליו בההוא שייכא פלוגתא דר"מ ור"א דלר"מ צריך עדי חתימה ולר"א סגי לי' בע"מ אבל במסירת שט"ח לא שייכא כלל ואפי' אי הות שייכא פלוגתייהו בדר"א ור"מ למה אמר שלא נתקיימו דברי ר"א אלא בגיטין ולא בשאר שטרות והא הויא פלוגת' דרב ושמואל בפ' המגרש דאמרי' התם אמר רב יהודא אמר רב הלכה כר"א בגיטין כי אמירתה קמיה דשמואל אמר אף בשטרות ורב סבר בשטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים ר"א תרתי קאמר ורב ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכיון דשאר שטרות הויא פלוגתא דרב ושמואל קי"ל דהילכתא כשמואל בדיני. ורבי' חננאל זצוק"ל כ' כיון דפסק אמימר דהוא בתרא הכי שמעי' מינה דהילכתא כחכמים דפליגי עלי' דר' ואמרו בין כתב ולא מסר ובין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור ולית הילכתא כר' כך קבלנו מרבותינו ועייננא בה טוב' ולא איפשיט לן הכי ואית דאשכחנן טובא שמעתתא דסלקין דאותיות ניקנות במסירה ולולי הקבלה לפום עניותן הכי הוינן פסקי שכך דעתינו נוטה מיהו לא סמכי' אלא אקבלה דבידן וכך פסקו גם ר' יצחק מפאס ורבי יוסף בן מיגש זצוק"ל דאין אותיות ניקנית במסירה כחכמים וכ"כ גם ר' שמואל בן חפני בס' המתנה שחיבר ואינו נ"ל להורות ולעשות מעשה כ"א כאשר כתבתי וכך היתה סברת בעל הלכות גדולות והגאונים הקדמונים ואחרי כן נתחדש' לאחרונים סברא זו ואין לסמוך אלא על הס' כאשר מוכיחות השיטות:

דף עח עמוד א

(ו) כאן בכדי שאין הדעת טועה. פי' ומעות הן מתנה. ולרב דאמר בפ' שנים אוחזין בה' מצא שטרי חוב גבי הכיר בה שאינו שלו ולקחה וגבי המקדש את אחותו דמעות פקדון לא קשיא דהתם דלא קנה כלל אמר לך רב אי איתא דמתנה הוה לי' למימר לי' בפי' שהרי כיון שאין קנינו קנין גם חברו מרגיש בו ומה כסות עינים היא זה שאמר לשם קנין א"ו לשם פקדון יהבינהו. אבל הכא דקנינו קנין מודה רב שהמותר ויתר לו לשם מתנה וכסיפא לי' למימר בפי':

דף עט עמוד ב

(ז) דת"ק סבר לה כרבנן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' אע"ג דקנה אותם ההקדש דלא גרע מהדיוט דחצרו קונה לו מ"מ ריוח הקדש הוא הבא מאליו ואין בו דין מעילה כיון שלא הי' בשעת ההקדש ואע"פ שאמר בשעה שהקדישן אני מקדיש אלו והעתיד לבא. בהן לא חיילי קדושה עלייהו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. כ"ש שלא תפשוט בהם הקדושה מאלי' ולר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אע"פ שלא אמר הקדושה מתפשטת עליהם מאליה. דאדעתא דהכי אקדישנהו שיהא כל הבא לתוכן קודש:

(ח) מועלין בהן ובמה שבתוכן. קשיא לי והא אין מעילה בקרקעות כדילפי' חטא חטא מתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בתלוש אף מעילה אינה נוהגת אלא בתלוש:

דף פ עמוד א

(ט) אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. פי' בפ"ג דמס' טהרות תנן הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים. ותנן נמי ר"מ אומר השמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש ר"ש שזורי אומר אף היין. פי' דוקא רוטב וחלב וגריסין אם קרשו יצאו מתורת משקה והן אוכלין אבל השמן והדבש והיין אע"פ שקרשו לעולם תורת משקה עליהן ולא תורת אוכלין ולפיכך אם נגע בהם אפילו ולד שני חזרו להיות תחלה כדין כל משקה. והשתא אמר רב כהנא אע"ג דדבש חשוב משקה ואע"פ שקרש הנ"מ כשהוציאוהו מן הכוורת וריסק החלות וסחט הדבש מהם אבל כשהוא בתוך הכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם. ואע"פ שזב מן החלות כל זמן שעומד בתוך הכוורת תורת אוכל עליו ולא תורת משקה:

(י) זתים לקוץ מניח שתי גרופיות ראיתי מפרשים שקוצץ כל האילן ומניח סמוך לקרקע כשיעור שני אגרופין וכך פי' גם המור' בשילהי פרק מרובה דאמרי' התם וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופות של זית הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמרי' בפ' המוכר את הספינה והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אסור לחברו לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות ואינו נ"ל זה הפת' דבכל דוכתא משמע גרופות ענף דומיא דיחורי תאנים וכדאמרי' בבראשי' רבה הכניס עמו זמורות ונטיעות וייחורים לתאנים וגרופיות לזתים ואין לפר' שהכניס עמו השרשים אלא ענפים דומיא דזמורות וייחורים. וה"נ הכי אית לן לפרושי שאינו נותן לו כל ענפי האילן אלא משייר לעצמו שתי גרופיות שיטע אותם סמוך לשורש והן יחליפו בדים ופארות. ומאי דאמרי' בברייתא הלוקח אילן מחברו מגבה מן הקרקע טפח וקוצץ הוא נותן שיעור כמה רוצה להניח ע"ג קרקע סמוך לשורש ובמתני' פירש שישייר לו מן הענפים ובברייתא פירש כמה ישייר לו סמוך לקרקע שאם ישייר לו שתי גרופיות בלבד ורוצה ליטע אותם לא יצליחו להיות אילנות עד זמן גדול וגם אם יניח הגזע סמוך לשורש ולא יותר לא יוציא בדים עד זמן גדול. הילכך נוטע הגרופיות סמוך לשורש ומתגדלים לזמן מועט ומאי דתניא בברייתא הלוקח אילן מחבירו מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ גם הזית בכלל. ומאי דאמרי' בפ' מרובה פי' ר' נחום בזית כביצה. הוא מדבר באותו שרוצ' לקטום ענף א' מן הזית כדי לנוטעו דדוקא מגרופיות דזית אין קוטמין אבל מזית גדול קוטמין ולכשיבא לקטוף הענף אל יקטמנו עד הגזע אלא מניח כביצה שיחזור ויצמח:

דף פא עמוד א

(יא) ר"מ אומר קנה קרקע כ' ר' יצחק בתוספותיו השתא אית לן למימר דר"מ סבר מוכר בעין יפה מוכר דהכי משמע לעיל דפלוגתא דר"ע ורבנן הוי במוכר ב' אילנות ותימא דבשום מקום אינו מזכיר אלא ר"ע ואינו נ"ל דבריו. דאין להוכיח מיכן דקסבר ר"מ כר"ע דטעמא דר"מ הכי משום דקסבר שני אילנות נמי שדה מיקרי וכל מה שאמרו רבנן בשלשה אילנות שהן חשובין שדה וקנה תחתיהן ובינהן וחוצה להן ר"מ בשני אילנות ור"ע נמי דפליג עם רבנן בשני אילנות ואמר דיש לו קרקע לאו דס"ל כר"מ דההוא קרקע הוא מקום מטעתן בלבד שאם ימותו שיהא נוטע אחרים תחתיהן ואילו ר"מ סבר דקנה קרקע שתחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו הילכך אין להשוות סברתם יחד:

(יב) תנן התם הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא פי' אפי' למ"ד במוכר שדהו לפירות דמביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי הנ"מ כשגוף השדה קנוי לו עד זמן פלוני כגון משכנתא שכיון שגוף השדה הוא ברשותו עד אותו הזמן אע"פ שאינו כ"א לפירותיו אמרי' קנין פירות כקנין הגוף דמי אבל הכא שאין הקרק' ברשותו אע"פ שהוא משועבד ליניקת אילנותיו אינו קורא:

(יג) ממאי מדקתני משנה יתירה כו' פי' דבשלמא לרבנן דאמרי מביא ואינו קורא איצטריך לאשמעי' דאע"ג דלא קנה קרקע ואינו קורא חייב להביא אלא ר"מ כיון דאמר הכא דקנה קרקע פשיטא ודאי דמביא וקורא ומאי איצטריך למתנייה א"ו מחייב היה אפילו בלוקח פירות מחוברין מאדם שבשוק והאי דקאמר מביא וקורא לרבנן קאמר להו וה"ק אע"ג דסבריתו דלא קנה קרקע אית לכו למימר מביא וקורא כדמחייבנא אנא אפי' בקונה פירות מן השוק:

(יד) לפי שלא קנה קרקע דברי ר"מ אדרבה מיכן מוכיח דר"מ לא ס"ל כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר דא"כ גם באילן קנה מקום מטעתו דל"ש לר"ע בין אילן אחד לשני אילנות וקי"ל קרקע כל שהוא חייב בביכורים כדתנן בפ"ג דפאה א"ו כרבנן סבירא ליה ואם מת אין לו קרקע וטעמא בשני אילנות מפני שהן חשובין שדה מידי דהוה אשלש' אילנות לרבנן:

דף פא עמוד ב

(טו) אמר רבא ומאי קשיא ודילמא ר"מ באילן א' ספוקי מספקא ליה כו' עיין מ"ש בשלהי לא יחפור במהדורא תליתאה:

(יו) וניחוש דילמא לאו ביכורין נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. אי קשיא וכי אסור להכניס חולין לעזרה והא תנן בזבחי' בפ' כל התדיר ובכולן הכהני' רשאין לשנו' באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה אלמא מעייל תבלי חולין לעזרה ומבשל להו עם בשר חטאת ואשם. תשובה אינו אסור אלא להגישן ע"ג המזבח ולעשות בהם מעשי קדשי מזבח שהביכורין טעונין תנופה ודכוות' אמרי' נמי בריש פ' הזרוע דמקשה התם ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו ומהדר דאי אפשר למיעבד בהו תנופה לינפינהו אבראי לפני ד' כתיב אי אגוואי קא מעייל חולין לעזרה ודכוותה אמרי' נמי בפ' בתרא דמנחו' דתנן התם פירשתי מנחות של עשרונות ואינו יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון ר' אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר רב חסדא במותר להכניס חולין לעזרה קמיפלגי דרבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה ור' סבר אסור להכניס חולין לעזרה והתם נמי בעיא מנחה הגשה וקמיצה ע"ג המזבח ובתר הכי מסיק רבא אמר דכ"ע אסור להכניס חולין לעזרה כו' וקשיא לי ממאי דתנן בשילהי פ' השול' גט המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ואמרי' בגמ' מפני תיקון עולם אין מפני דאורייתא לא אלמא מביאין ביכורים אע"פ שאינו חייב מן התורה אלא אמרי' דקא מעייל חולין לעזרה ותנן נמי בפ' בתרא דחלה אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים ותנן בפ' ששי דשבועות אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ אמר ר' שמעון שמעתי בפי' שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוץ לארץ ומקשה בירושלמי תמן תנינן אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו ויביא תרומה א"ר הושע ביכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחרי' לשם פי' מקשה לת"ק דאמר אין מביא תרומה מח"ל ולא מפיק סוריא מכלל כדמפיק ר' שמעון אלא סבר דאף מסוריא אין מביאין ומ"ש תרומה מביכורים שמביאה מסוריא ותירץ ר' הושע שהביכורים הן אחריות הבעלים להביאן להר הבית כדתנן בפ"ק דביכורים ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמר ראשי' ביכורי אדמתך תביא בית ד' אלהיך פי' ואין לגזור שמא יהו הכהנים מרדפין אחריהן אבל התרומה אינה באחריות הבעלים להגיעה ביד הכהנים אלא הן מחזרין בגרנות לקבלה ואם אתה מתיר להביא תרומה מסוריא יהו הכהנים יוצאין מארץ ישראל לסוריא לקבל התרומה ואסור לצאת מן הארץ לחוץ לארץ הנה מוכיח מכאן דסוריא הוי חוץ לארץ ומדאורייתא אין מביאין ממנה ביכורים וחכמים אומרים שיביאו ואמאי והא קא מעייל חולין לעזרה ונ"ל לתרץ דודאי כל היכי דפטירי מדאורייתא ורבנן אחמור דלייתו לא חיישי' משום חולין בעזרה דחולין בעזרה לא אסירי מדאורייתא אלא חולין שנשחטו בעזרה כדנפקא לן מכי ירחק ממך המקום וזבחת דילפי' מהתם בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אבל לכהנים חולין בעזרה אינו אסור אלא מפני שנראה דרך בזיון לנהוג בחולין קדושה ולהגישן על גבי המזבח כמו הקדשים ודבר זה אינו אסור אלא מדרבנן וכיון שחייבו חכמי' להביא אין כאן בזיון שהרי חכמים הצריכוהו לכך וכיון שחכמים הצריכוהו אין שם ספק אלא ודאי הן קדושים אבל הכא דהא ספק קודש ספק חולין איכא למיחש לחולין בעזרה ודמי האי קצת למאי דאמרי' התם שני יו"ט של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי ונולדה בזה אסורה בזה. וטעמא דמילתא מפני שלא היו מקבלין העדות אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה אין מקבלין אותן ונוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ואע"פ שאותו יום הוא חול גמור כיון שאין מקבלין העדו' אפ"ה עשו אותו קודש וביצה שנולדה בו אסורה למחר. ובב' יו"ט של גליות שהוא ספק תורה אמרה נולדה בזה מותרת בזה. שהאחד הוא חול גמור אלמא בדבר שהוא ודאי חול והן עשאוהו קודש הוי קודש ובספק חול ספק קודש דאורייתא הוי חול והה"נ בביכורים בדבר שהן חולין מה"ת והם עשאום קודש לית בהו משום חולין בעזרה ובדבר שהן ספק קודש ספק חולין מדאורייתא יש בהן משום חולין בעזרה. עיין מ"ש בפרק כל הזבחים שנתערבו עיין בפ' הזרוע במהדורא תליתאה שהוכחתי שאיסור להכניס חולין בעזרה הוא מדאורייתא:

(יז) ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה וממעשר פי' אבל בסוריא אין להקשות כן שהתרומה ומעשר שלהן הן מדרבנן והם אמרו והם אמרו שיביא ביכורים ויפטרו מן המעשרות וכן נמי במוכר שדהו לנכרי אם יש לו קנין אינו חייבין במעשרות כיון שגדלו ברשות גוי והילכך אם יחייבוהו להביא ביכורים אין בכך כלום:

(יח) אלא מעשר ראשון דלוי הוא. פי' ואין לומר יתננו ללוי והוא יחזור וימכרנו לכהן דאיכא למיחש דאי יהבינן לי' ללוי דילמא אכיל מיני' ונמצאו ביכורים נאכלין לזרים:

דיהיב לי' לכהן כראב"ע וכו' פי' בפ' יש מותרות מוכיח דפליגי קודם דקנסינהו עזרא. וטעמא דר"א משום דקסבר בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים והילכך קרא דכתב לויים גבי מעשר גם הכהנים בכלל אלא בתר דקנסינהו עזרא גם ר"ע מודה שנותן לכהנים וראיתי מקשים התינח רבנן מצינן למימר דסברי כר"א אלא ר"מ הא אשכחן בפי' התם בפ' יש מותרות דפליג אדר"א וס"ל כר"ע ומתרצים דהכא לרבנן קא שקיל וטרי אבל לר"מ איכא תקנה כגון דיהיב לי' ללוי ויחזור וימכרנו לכהן ואינו נ"ל שאם זה הי' ראוי לעשות לא הוא קשיא לן מידי א"ו משום דחיישי' לתקלה. אלא לר"מ צריך לתרץ בתר דקנסינהו עזרא דכ"ע מודו דלכהן יהבינן לי' ואם הי' רוצה הי' יכול לתרץ לו דכיון שהדבר ספק אומר לו ללוי הבא ראיה וטול ומעכבן הכהן לעצמו שהרי הכהן צריך לעשרן ולא ישראל כדפרישית במה"ק אלא רבותא עשה שמקיים מצות נתינה:

(יט) והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה כו' כתב רבי' יצחק זצוק"ל איני יודע מה קאמר שהרי בכאן הוא משום ספיקא דאינו ראוי לקריאה ומה נפשך אי ביכורים נינהו הרי הן ראוין לקריאה ואמאי מעכבא ול"ד לס"א עשרונות בכלי אחד דהתם ע"י מעשה ביטל את הבילה שהרי מצווה לעשות ואינו יכול לקיים את המצוה וגם הקשה דאי לא מצי למיכלינהו מה בכך אטו אכילה מעכבא ונ"ל דלק"מ כיון דמספיקא אינו רשאי לקרוא נמצא שאינן ראוין לקריאה הן. וקריא' מעכבת בהן והיאך מחייבין חכמים להביא ביכורים דלא חזו לאכילה למה חייב הבורא להביא ביכורים כ"א לתתן לכהן ולאכלם:

(כ) דעביד להו כרבי יוסי בר' חנינא דאריב"ח בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא. פי' לא מבעיא אם הביאן השליח דאינו קורא כדתנן בפ"ק דביכורים אלא אע"פ שמת השליח ורוצה הוא לגמור הבאתן מביא ואינו קורא דבעי' לקיחה והבאה כאחת. וכיון שתחלת הלקיחה היתה על יד שליח פטור. והאי דאמר ר' יוסי בצרן ולא אמר שיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא משום דאינו רשאי לשלוח ביכוריו ע"י שליח ולהיפטר מקריא' אא"כ בצרן מתחלה ע"ד כן לשולחם ע"י שליח. דהכי אמרי' בירושלמי ר' זירא ורב אמי ורש"ב לקיש בשם ר' הושעיא בשליקטם לשולחם ביד אחר אבל אם ליקטם להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו לייתור בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה. ומש"ה הזכיר ריב"ח בצרן שאם בצרן על דעת לשולחם על יד שליח ולהיפטר מקריאה ואח"כ מת אע"פ שהוא רוצה לגמור הבאתן פטור. והאי דקאמר כדריב"ח ולא אמר דמשדר להו ע"י שליח ולא יקרא כלל. משום דרוצה לקיים דברי המשנה דתני מביא ואינו קורא אלא עד דעביד כר"י וכל הני מקשים לרבא דתלי טעמא דמתני' משום ספיקא דאי הוה טעמא משום דהוה ילפי' לי' מקרא לא הות קשיא לן מידי והילכך מידחק רבא לפרושי האי דתני מביא ואינו קורא כדר"י וכל דברי רבי' שמואל בזה אין בהם ממש:

דף פב עמוד א

(כא) העולה מן הגזע שלו כו' אמר רב נחמן דקל אין לו גזע סבר ר' זביד למימר אין לו גזע לבעל דקל דכיון דלחפור ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה פירוש הי' סובר רב זביד דמש"ה אמר רב נחמן דאין לו גזע ובעל דקל אלא גם העולה מן הגזע הוא לבעל הקרקע מפני שלא קנה קרקע. ואם ימות האילן עתיד הוא לעוקרו והילכך מסיח דעתו הלוקח ממנו ולאו דוקא נקט דקל אלא ה"ה לכל אילן ואקשי לי' רב פפא ממתני' והא קונה שני אילנות דלחפור ולשרש קיימי וקתני דיש לו גזע. ופי' טעמא דרב נחמן דדוקא דקל קאמר ולא בשאר אילנות ואין טעמו משו' דלחפור ולשרש קאי דא"כ מ"ש שאר אילנות אלא היינו טעמא לפי שאין לו גזע שאין דרכו להוציא פארות מיכן ומיכן אלא עולה ביושר. הילכך אפי' אי איקרי והוציא אינן לבעל הדקל אלא לבעל הקרקע. משום דאסח דעתי' מינייהו. ואקשי' ולרב זביד שפירש טעמא דרב נחמן משום דלחפור ולשרש קאי וה"ה לכל אילן קשיא מתני' כדאקשי לי' רב פפא. ותירץ דהא דאמר רב נחמן דקל אין לו גזע לאו כשמוכרו לו שיעמוד בתוך שדהו עד שיחי' דהתם לא מסח דעתי' כי מתני' ולא אמר רב נחמן אלא כגון דזבין לי' לחמש שנין שהתנה עמו שלא יניחנו בתוך שדהו אלא עד ה' שנים ואחרי כן יקצצו דכיון שאינו רשאי להניחו שם עד שיחי' מסיח דעתו מהם וה"ה לכל אילן כך נ"ל פתרונו ופת' רבי' שמואל זצוק"ל לא נראה לי:

(כב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. פירוש אף על גב דמתני' לא מתוקמא אלא כרבנן דאמרי מוכר בעין רעה ואין לו דרך לאותן ג' אילנות כדבעינן למימר לקמן אפילו הכי כמלא אורה וסלו חוצה להן יש לו. אפי' לרבנן כמו שאני עתיד לבאר. מתקיף לה ר"א השתא דרך אין לו דארעא אחריתי הוא אורה וסלו יש לו. פי' כיון דמוכר בעין רעה מוכר אין לו דרך לאותן ג' אילנות וכ"ש שלא ישעבד לו שדהו לעמוד שם האורה ללקט. ונהי דקנה תחתיהן וביניהן. חוצה להן אמאי יקנה יעמוד תחת הנופות וילקט הפירות ולא יצא לחוץ. אמר ר' זירא מדברי רבינו נלמוד שלשה היא דאין לו דרך הא שנים יש לו דאמר לי' בארעא דידך קיימן. פי' אנה פליגי רבנן ואמרי' דאין לו דרך דוקא במוכר ג' אילנות שקנה קרקע תחתיהן וביניהן ונמצא שהוא שדה לעצמו ואין שדה המוכר משועבד ללוקח כלל אבל היכא דמכר לו שתי אילנות דאין לו קרקע ושדה המוכר משועבד לאילנות דלוקח עד שיחיו שיונקין כמו שהוא משועבד ליניקתן כך הוא להן לדרך ואע"ג דפליגי במוכר בור ודות ואמרי דאין לו דרך התם משום דלא מיכחשי בארעא ולא משעבד להו ארעי אבל הכא דמיכחשי בארעיה ומשעבד להו יש להן דרך. א"ל ר"נ בר יצחק לרבא לימא ר' אלעזר לית לי' דשמואל רבי' דאמר שמואל הלכה כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר פי' ור"ע אפילו במוכר ג' אילנות שהוא שדה חשוב לעצמן ואין שדהו משועבד להן סבר דיש להן דרך כמו בור ודות משום דסבר מוכר בעין יפה מוכר וא"כ ר"א דאמר אין להן דרך לא ס"ל כר"ע וא"ל לא מתוקמא מתני' כר"ע כו' פי' לעולם ר"א אית לי' דשמואל רבי' דפסק הלכה כר"ע אלא ר"א חזא דמתני' לא מתוקמא כר"ע אלא כרבנן וכיון דלא מתוקמא אלא כרבנן היכי מפרש ר' יוחנן קנה קרקע דמתני' דקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו ומשעבד שדה המוכר שיעמוד שם הלוקח וילקט פירותיו השתא לדרך לא משתעבד לרבנן לאורה וסלו משתעבד למדנו מזו השטה דהיכא דמכר לו שני אילנות אליבא דכ"ע יש להן דרך וכשמכר לו שלשה הויא פלוגתא דרבנן ור"ע דלרבנן אין להן דרך ולר"ע יש להן דרך ממאי מדקתני הגדילו ישפה כו' אע"ג דההוא סברא דחינן לה דליכא למילף מינה דמתני' לאו ר"ע היא מ"מ מסקנא דהילכתא הכי הויא דמתני' לאו ר"ע מדקתני גבי שני אילנות ואם מתו אין לו קרקע דאי לר"ע אפילו בשני אילנות נמי נהי דלא חשיבות שדות לקנית קרקע שתחתיהן וביניהן אבל מיהו מקום מטעתן קנה שאם מתו נוטע אחרים במקומן דהכי אמרי' בפ' חזקת הבתים פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר הנ"מ גבי בור ודות דלא מיכחש בארעא אבל אילנות דמכחש בארעא שיורי שייר דאי לא א"ל עקור אילנך שקול וזיל מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית לי' ולרבנן לית לי' ובע"כ לא מיירי אלא בשני אילנות ולמקום מטעתן דאי בשלשה ליכא מאן דפליג דהוה שדה אילן וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. ול"פ אלא בשני אילנות דלא חשיבי שדה וה"ה נמי באילן אחד ור"מ דפליג בשני אילנות במתני' לאו משום דס"ל כר"ע שהרי באילן אחד ס"ל דלא קנה מקום מטעתן כדאמרן לעיל אלמא כרבנן ס"ל דאמר' מוכר בעין רעה מוכר אלא משום דס"ל דשני אילנות נמי שדה אילן מיקרי וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ור"ע דס"ל דבשני אילנות קנה קרקע לא ס"ל כר"מ דלא קנה אלא מקום מטעתן בלבד משום דמוכר בעין יפה מוכר ואפילו באילן אחד נמי אבל תחתיהן וביניהן לא קנה דלא מיקרי שדה אילן ולא ר"ע סבר כר"מ ולא ר"מ כר"ע כדכתבית לעיל נמצא עכשיו דמתני' רבנן היא ולא ר"ע וא"כ אמאי אמר ר' יוחנן דקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו ותניא נמי כוותי' למימרא דהכי הילכתא דרך אין להן מלא אורה וסלו יש להן בתימה. יש לומר אע"ג דדרך אין לו מלא אורה וסלו יש לו שהוא נכלל עם הקרקע שמכר לו דכי היכי דזבין לי' מסתמא קרקע שביניהן ותחתיהן הם ה"נ זבין לי' מסתמא קרקע שחוצה להן כמלא אורה וסלו שזה הוא צריך השדה הצריך לאילנות ומ"ש במהדורא קמא דס"ל לר' יוחנן כר"ע ליתא דהא מתני' קא מפרש ומתני' רבנן ולא ר"ע. וראיתי שר' יצחק מפאס זצק"ל הביא בשילהי פרק המוכר את הבית ההיא דמכר אילנות ושייר קרקע לפניו דהויא פלוגתא דר"ע ורבנן ומוקי לה בשלשה אילנות ואין ממש בדבריו דבג' אילנות ליכא מאן דפליג כדפרישית דהוי שדה אילן וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ובשני אילנות דפליגי וקאמר ר"ע דיש להן קרקע דוקא מקום מטעתן שאם מתו יטע אחרים במקומן ותו לא. וראיתי שר"ת זצוק"ל בספר הישר שכתב מה דפירש רבי' שמואל רישא דמתני' דקתני ואם מתו אין לו קרקע לא מתוקמא כר"ע ומייתי ראי' מהא דאמרי' בחזק' הבתים מכר לו אילנו' ושייר קרק' לפניו כ' אינו נראה למורי דכולה מתני' ר"ע הוא וכדמוכח הכא והא דאמרי' בחזקת הבתים מכר אילנות ושייר קרקע לפניו כו' דוקא היכא דשייר מדנחת לשיורא. ודאי מכר לי' קרקע כו' כל דבריו לא נ"ל כלל ומה שפירש רבי' שמואל הוא הנכון:

דף פב עמוד ב

(כג) הנוטע את כרמו י"ו על י"ו אמה מותר להביא זרע לשם. פי' מרחק מכל שורה ושורה ששה טפחים וזורע את השאר דכל שורה ושורה חלוקה לעצמה ושיעורה כגפן יחידית ותנן בפ"ו דכלאים וכמה היא עבודת הגפן ו' טפחים לכל רוח ר"ע אומר שלשה הי' הופך שיעור שתי שורות מה שכתב רבי' שמואל זצוק"ל שאם לא הופך דבציר לי' אויר של י"ו אסור דהוי כרם אינו נראה לי דלא משחינן אלא מעיקר הגפנים ולא מראשי הזמורות אלא בעבור זה הי' הופך שלא יתפשטו הזמורות על הזרעים ויקדשו אותם שאע"פ שהזרעים רחוקים מן הכרם יותר מארבע אמות שהן עבודת הכרם והזמורות ארוכות ומתפשטין עליהן אסורין כדתנן בההיא פירקא החותך זמורה מאילן לאילן תחתי' אסור וכ"ש אם שוכבין עליהן:

עובדא הוה בדורא דרעוותא כו' אלמא אע"פ שהן מקורבין עד ד"א חשיבי שדה ולא כרב נחמן דבעי שמנה וממילא כיון דמקורבין בד"א מרוחקין בח' אמות וכדלקמן דילפי' מקורבין ממרוחקין הם ה"נ הכא ילפי' מרוחקין ממקורבין:

דף פג עמוד ב

(כד) אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמנה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דא"ל אילו לא אוניתין לא הוה מצות הדרת בך והשתא מצית הדרת בך. הרבה פתרונים חלוקי ראיתי לאשלי רברבי בדבר זה ואת אשר נראה בעיני אני כותב. האי דקאמ' והוקרו ועמדו על שמנה נקט דאמאי בעי מוכר למהדר בי' ואמר השתא רב חסדא דלוקח מצי למיהדר בי' כגון דאי מתרמי לי' זבינא דמצי לארווחי בה טפי מהאי איהו מצי למיהדר בי' ולא מוכר. ופליג רב חסדא ארבא דפסק הילכתא בפ' הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה וס"ל כסתם מתני' דתנן התם מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותיו רצה אומר לו תן לי מה שהוניתני ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו פי' אע"ג דבמתני' לאו ביוקרא וזולא מיירי אלא אע"ג דשוין הנהו רעות דמי דיהיב לי' אפ"ה מצי לוקח למיהדר בי' משום דאמ' לא ניחא לי' אלא חטין יפות מכל מקום דייק מינה סייעתא דמי שהו' מתרמ' ידו על העליונה ויכול לחזור בו אבל המרמה אינו יכול לחזור בו ולומר כיון דמקח מרומה הי' איגלאי מילתא דלא קנה המקח כלל ומצינ' למיהדר בי' והה"נ גבי אונאה ומתאנה שנתרמה יכול לחזור בו אבל המאנה אינו יכול לחזור בו ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא אומר לו תן לי אונאתי הדין עמו שזה הוא דין אונאה יתכן בפ' הזהב ואע"פ שעכשיו הוקרו ועמדו על שמנה ברשותו של לוקח הוקרו ומשעה שקנה נתחייב לו המוכר באונאה שתות. ורבי יצחק זצוק"ל כתב בתוספותיו מיהו אינו יודע אם חייב הוא להחזיר אונאתו ונ"ל שאין ספק בדבר דודאי מחזיר לו דבתר מכירה אזלי' ובשעת מכירה הרי היתה שם אונאה וזה שהוקרו ברשותו הוקרו. ומן שמיא רחימו עילוי' וה"ה נמי כשמכר לו שוה שש בחמש אצל המוכר והאי דמסתייע רב חסדא מהכא ולא מסתייע מההיא דפרק הזהב דתנן בפי' מי שהוטל עליו ידו על העליונה. רצה אומר לו תן לי מעותיי או תן לי מה שהוניתני דמשמע שהמתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה משום דאיכא למימר דהתם מיירי כגון שהמוכר רוצ' שיתקיי' המכר שהרי הוא לא נתרמה ומסתמא חפץ הוא לקיים המכר ואתא תנא דמתני' שהלוקח שנתרמה ידו על העליונה אם רוצה לקבל דמי ההונאה מקבל ואם רוצה לחזור בו מן המקח, ולבטלו יכול ולאפוקי מדר' נתן דאמר התם קנה ומחזיר אונאה. אבל לעולם הוא הדין נמי שאם הוקרו ביני ביני שגם המוכר יכול לחזור בו ולומר כיון שהי' המקח מרובה איגלאי מילתא דמקח טעות הוא והדרנא בי כדאמרי' ביתר משתות דהוי ביטול מקח ושניהן יכולין לחזור בהן. להכי אסתייע מהכא דמשמע בהדי' דהיכא דנמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר והיכא דנמצאו יפות מוכר יכול לחזור ולא לוקח דמדתני בסיפא שניהן יכולין לחזור בהן מכלל דרישא דוקא קאמר. ותו דתני ארבע מדות ואי לא הויא מתני' דוקא לא משכח' ארבע מדות:

ממאי ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצי הדרי בהו ומתני' ה"ט משום דרע רע יאמר הקונה פי' לעול' ואימ' לך היכי דאיכא אונא' שתו' דלא הוי מחילה תרווייהו מצי הדרי בהו כיון דאיגלאי מילת' דמק' מרומ' הי' ולא הי' שוה הדמים ודינו כיותר משתות דשניהן יכולין לחזור בהן ודין החזרת אונאה הוא כשהמוכר אינו רוצה לחזור בו אלא רוצה לקיים המכר וגם לא הלוקח אז נותן לו אונאתו ומתני' דתני לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דכיון שאין המקח מרומה בדמים שגם הרעות היו שוות הדמים שנתן לו ואין המרמה אלא שאומר לו חטין יפות אני רוצה לקנות ולא רעות הלוקח ודאי יכול לחזור בו דהויא מרמה גבי' שהוא אומר לו אתה אמרת שחטיך הן יפות ועכשיו נמצאו רעות (ואם) [ואני] לא קניתים אלא ע"ד יפות אבל מוכר אם בא לחזור בו אינו יכול דלא חשיבא מרמה גביה ולומר אני סברתי שהן יפות ועכשיו שנמצאו רעות נמצא שבטעות נמכרו מפני שאמר לו הלוקח ידעת מתחלה שהן רעות ולא נתרמית וזה שאמרת יפות כך דרך המוכר לשבח מקחו שכמו שהלוקח רגיל לומר לו רע רע כך המוכר רגיל לומר טוב טוב ולא דמי למרמת הדמים שאין לאחד מהם ברור כמה שוה המקח וכן נמי ברעות ונמצאו יפות כגון שאומר לו הלוקח מכור לי חיטיך שהן רעות ומכר לו ונמצאו יפות המוכר ודאי נתרמה שהוא אומר לו על סמך שהן רעות מכרתים לך שאלו ידעתי שהן יפות הייתי מעכבם לעצמי אבל אצל הלוקח לא חשיבה מרמה שהוא ידע שהן יפות אלא האי דקאמר משום דרע רע יאמר הקונה ואע"פ שהוא יודע שהוא טוב. זה פתרון השטה ולענין פסק הלכה נ"ל שהלכה כדפסק רבא בפ' הזהב שתות קנה ומחזיר אונאה ואין א' מהן יכול לחזור בו ומתני' דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה אוקמה רבא התם כרב יהודה הנשיא ואיהו דאמר כר' נתן ורב חסדא אתי כי מתני' דהתם ולית הילכתא כוותי'. ומיהו אע"ג דאין הלכה כי ההוא מתני' שאין המתאנה יכול לחזור בו. אלא מקבל דמי הונאתו והמקח ומתני' דהכא הלכה היא שהלוקח יכול לחזור בו ואין זה הדין דומה לאותו שהוא אומר לו אין רצוני בחטין רעות ואע"פ שהן שוים הדמים וכך פסקו גם רבי' שמואל ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל אבל אחרים ראיתי שדוחים דברי רבא ופוסקי' הלכה כרב חסדא וכההוא מתני' ולא נ"ל דבריהן כלל:

דף פד עמוד ב

(כה) חצר השותפין קונין מקח זה מזה. פי' אין לפרש במשיכה דהא ודאי פשיט' ומאי אתא לאשמעינן א"ו הכי משמע דחצרו קונה לו כיון שיש לו רשות שם ואע"פ שגם המוכר יש לו שם רשות ומאי לאו ע"ג קרקע אלמא כחצרו דמיי' ודחי לא לתוך קופתו:

(כו) אי הכי אימא סיפא אם היה פקח שוכר את מקומן ברה"ר ממאן אגר פי' רבי' שמואל זצוק"ל א"ו בסימטא או בחצר השותפין מיירי דמצי אגר מבני ההוא מבוי הפתוח לההו' סימט' ואינו נ"ל שצריך לשכור מבני אותו מבוי וגם אם שכר מהם אינו מועיל לו כלום דאטו אותה הסימטא חלוטה הוא להם הרי הוא של כל בני הרבים אלא נראה לי דשוכר מן המוכר כמו חצר השותפין שאינו שוכר אלא מן המוכר ונמצא שכל החצר שלו והם ה"נ בסימטא אותה המקום שעומדין בו כאלו היא של שניהן כיון שהם רשאים לעמוד שם ואין הרבי' יכולים לסלקם משם ובכל דבר דינו כחצר השותפין ובמקום שעומדין פירות המוכר הוא שלו אם שוכר מקומן ממנו נמצא שעומדין כולן ברשות לוקח:

דף פה עמוד א

(כז) פיסקא המוכר פירות לחבירו כו' ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנ' או שיוציאנה מרשותו כך כתוב בספרי' ואינה נ"ל גירסא זו דא"כ היינו רשות מוכר ואמאי פלגינהו לתרי בבי הו"ל למיכללינהו בחד. והנכון בעיני לגרו' כך ברשו' הלה המופקדין אצלו ה"ז לא קנ' עד שיקבל עליו כדגריס רבי' שמואל זצוק"ל וה"פ שיקבל עליו הנפקד לזכות בעבור הלוקח שכיון שאמר המוכר לנפקד זכה בעבור הלוקח קנה משא"כ ברשות המוכר שלא קנה עד שיגביהו משא"כ ברשות לוקח דהתם כיון שקיבל עליו מוכר והכא אע"פ שקיבל עליו המוכר צריך שיקבל גם הנפקד לזכות בעבור הלוקח ואילו הן ארבע מידות רשה"ר וחצר שאינה של שניהם א' רשות מוכר ב' רשות לוקח ג' רשות הנפקד ד' ולא כמו רבי' שמואל שעושה רשות המוכר והנפקד א' ורה"ר מחלק לשניה' מדה של שניהן א' ומדה של א' מהן ב':

דף פה עמוד ב

(כח) לא בכליו דמוכר קשיא לי היכי מצינן לפרושי בכליו דמוכר אבל לעולם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה והא קתני רישא ואם היתה מדה של א' מהן ראשון ראשון קנה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה דמשמע דוקא ברה"ר קונה כליו של לוקח אבל ברשות מוכר אינו קונה ואמאי מקשה לי' אי הכי אימא סיפא דאית לה פירוקא ולא מקשה מרישא דלית ליה פירוקא ונ"ל לתרץ דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קונה מפרש להאי רה"ר רה"ר ממש כפשטא דברייתא ולא סימטא כדפרישו לה הנך אמוראי וכיון דברה"ר קונה כליו של לוקח שאין לו רשות להניח כליו דשם כ"ש ברשות המוכר שמניחו שם ברשות וכדאמר התנא ברה"ר לאו למעוטי רשות מוכר אלא רבותא נקט שגם ברה"ר שאין לו רשות להניחו קונה. וכשאומר וברשות מוכר לא קנה מילתא באנפי נפשה היא ולאו אכליו של לוקח קאי אלא אכליו של מוכר ושנה התנא דכליו של לוקח קונה ברה"ר וכ"ש ברשות מוכר והגבהה קונה ברשות מוכר וכ"ש ברה"ר. זאת היא סברת מי שאומר כליו של לוקח ברשות מוכר קונה ומש"ה אקשי' לי' מסיפא ולא מרישא:

(כט) פיסקא סתמא דמילתא בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח פי' לאו דוקא כלי לוקח דכיון דברשות לוקח הוא מה אנו צריכים לכלי כליו קונה אפי' ברה"ר א"ו ע"ג קרקע ואתא לאשמועי' דחצרו קונה לו והאי דקאמר בכליו של לוקח לאפוקי מכלי מוכר שהוא הי' דוחקו לומר שבאותה כלי שמיירי ברשות מוכר באותה מיירי ברשות לוקח ומחלק התנא בין רשות לרשות. ואיהו מהדר לי' דלאו אכלי מוכר קאי אלא אכלי לוקח. אבל פשטא דמתניתא לא מיירי אלא בקרקע ולא בכלים שאם היו הפירות בחצר מוכר לא קנאם עד שיגביהם או עד שימשכם ויוציאם לחוץ בסימט' ואם היו בחצר הלוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה דחצרו קונה לו ואין אנו צריכין לכל זה הדוחק:

דף פו עמוד א

(ל) אמר ליה מידי דבעי מיתנא. הנכון בעיני שפתרון רבי' יוסף זצוק"ל עיקר שזה התירוץ אינו צריך אלא למאן דמוקי לה בצדי רה"ר וכר' אלעזר אבל לרב אשי דאוקמ' כשצירף ידו למטה משלשה וקיבלה ליכא לאוקמה ולא כפתרון רבינו שמואל זצוק"ל ואע"פ שקילסתי פת' רבי' שמואל במהדורא קמא. ואמרתי שאין זו הגבהה נהי דלא הוי הגבהה מי גריעא ידו מחצרו והא חצרו מידו איתרבאי ואילו משך והביא בתוך חצירו אין חצרו קונה לו כל דבר וכלום יש לחלק גבי חצר בין דברים שאין דרכן להגביה ובין דברים דברים שדרכן להגביה והה"נ גבי ידו ובאיזה משיכה יש לחלק בסימטא שאין המקום קונה לו וצריך משיכה אבל בחצירו שהמקום קונה לו אין לחלק וכן בידו הילכך בע"כ לא מקשה ומתרץ אלא אליבא דמאן דמוקי לה בצדי רה"ר:

דף פו עמוד ב

(לא) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשי' סאה בסלע ראשון ראשון קונה. כתב רבי' יצחק מפאס זצוק"ל ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ואי ברשות מוכר הא קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ואי' ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא קאמרי' ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה. אלא כדאמרי' הנה ר' יצחק פוסק דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וגם פוסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וזה לא יתכן שזה משבר את זה דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא לאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות וא"כ כליו של מוכר ברשות לוקח יקנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות ואם אתה אומר דלא קנה לוקח א"כ [לא] אזלי' בתר הרשות אלא בתר כלי ויקנה כליו של לוקח ברשו' מוכר והכי אמרי בגמרא. ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח. כליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה. אלמא [למאי] דאמרי' כליו של לוקח ברשו' מוכר לא קנה דלא בתר כלי אזלי'. אית לן למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות:

דף פז עמוד ב

(לב) איכא תנא דאיתנייה רב מדות אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי לפי זו הגירסא מוכיח שרב יצחק בר אבדימי הי' תלמידו של רב וכך גריס רבי' שמואל זצוק"ל וראיתי מקשים מפרק כל הבשר [דף קי ע"א] דאמרי' התם איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי אמר אנא כחל מיניקה שניתי לו אלמא מוכיח כי הי' רבו. ובריש יבמות אמרי' אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי והיאך יתכן שראה רבא רבו של רב והרי רב יהודא שהי' תלמידו של רב אמרי' יום שמת רב יהודא נולד רבא ומתרצי' משם רבי' תם זצוק"ל דתרי רב יצחק בר אבדימי הוו. עיין בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:

(לג) והתנן הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' בפ' בתר' דתרומו' תנן המערה מכד לכד וניטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' אם הי' כד מלא שמן של תרומה ועירה אותה לתוך כד אחרת והטיף ממנה ג' טיפין די לו והוא מותר לתת לתוכה חולין ולא חיישי' לשמן הדבוק בדופני הכד שהוא בטל בשמן של חולין ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה כדתנן בסוף פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין. אם שוגג מותר ואם מזיד אסור הנ"מ כשהיא בעינה אבל עכשיו שהשמן הוא מובלע בדופני הכלי לא חשיב ומותר לבטלו לכתחלה אבל אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה שכיון שהשמן עומד בעינו אסור לבטלו בשמן של חולין ומקשה התם בירושלמי (תנן) [תמן] תנינן הרכינה ומיצת הרי הוא של מוכר וכה איתמר הכין אמר ר' יוחנן לית כן למוכר אלא ללוקח. אמר ר' יצחק בר אלעזר משום ייאוש ואמרי' התם תנא ר' חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו אמר ר' בא ואין למדין מינה בנבלה אר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואיתמר הכין א"ל כמא דאמר מעליהן קיבלו את המעשרות. ר' יוסטי בר שונס בעי קומי ר' מנא תנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואיתמר הכין א"ל כן ע"י האור הוא נגעל ויוצא. פי' אע"ג דקי"ל שאין הגעלה מועיל לכלי חרס אפ"ה תני קדר' שבישל בה תרומ' מגעיל' בחמין ג"פ ודיו ומותר לבשל בה חולין אמר ר' בא ואין למדין הימנה לנבלה דדוקא בתרומה הקלו להגעיל כלי חרס אבל קדרה שבישל בה נבלה אין לה תקנ' בהגעל' ור' יוסי הוה מקשה קומי ר' בא תרומה הוא בעון מיתה ונבלה בלאו והיאך הקלו בתרומה יותר מבנבלה ואהדר לי' דהך מתניתא אתיא כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות דסבר האי תנא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא [ומשכבשו] גוים א"י בטלה קדוש' הארץ ותרומת ומעשרות אינן נוהגין אלא מדרבנן ומש"ה הקילו בתרומה אבל נבלה דהיא מדאורייתא וה"ה לכל האיסורין אין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם ולא סגי ליה בהגעלה ור' יוסטי הוה בעי דהתנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה אלמא אע"פ שנבלה ובטל בדופני הכד אם הריכנה ומיצת תורת תרומה יש עלי' והיאך מתיר זה התנא לבשל חולין בקדרה שבישל בה תרומה אע"פ שהגעילה והא כיון שקי"ל שאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם א"א שלא תפלוט הקדרה טעם תרומה שבה ויאסר את התבשיל של חולין והאי דשרא תנא ליתן לתוכה חולין הנ"מ צונן אבל לבשל בה אסור מפני שמחמת כח הבישול פולטת ואהדר לי' ע"י האור הוא נגעל ויוצא כלומר כיון שהגעילה ברותחין ג' פעמים כבר נגעל ויצא כל הטעם שבה ולא חיישי' שמא עוד תחזור ותפליט אבל התם דנתמצ' השמן בודאי דהוי תרומה:

(לד) ע"ב השולח בנו אצל החנוני אלא צלוחית אבדה מדעת היא כו' פי' מדתנן בסיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שפטור מכלל דרישא כגון שנטלה החנווני בידו למוד בתוכה מיירי וכל מה שכתבתי במה"ק אינו כלום והאי דאמרי' לקמן הב"ע כגון שנטלה למוד בתוכה לאו למימר דעד השת' ס"ד דלא נטלה כלל אלא היתה הצלוחית ביד התינוק דהא בפי' פטרי' לי' במתני' אלא דמעיקרא הוה ס"ד דאע"ג דנטלה למוד בתוכה לא יתחייב בשמירתה כיון דהאי אבדה מדעת ואתא למימר דבכי האי מילתא בלחוד מחייב ואע"פ שלא נטלה למוד בה לאחרים:

דף פח עמוד ב

(לה) ומשום דגמר בלבו קנה מעשר פי' רבינו שמואל זצוק"ל ואמאי אפי' אי קיצי דמייהו לא הוי מכר מכר היכא דמחזירם וליהדרינהו וליפטרו וקשיא לי טובא שאע"פ שהדין ודאי כך הוא דהאי דאמר שמואל הלוקח כלי מן האומן כו' הרשות בדי הלוקח הוא אם רוצה לקנותו קנאו ואין המוכר' יכול לחזור בו כיון שהגביהו זה אבל אם הלוקח רוצה לחזור בו יכול שעל דעת זה מגביהו שאם ייטב בעיניו יקנהו ואם לאו יחזירהו לו אבל מיהו אע"פ שהוא יכול להחזירו נתחייב לעשרו כיון שקנאו באותה ההגבהה וקם ליה ברשות החבר עד שלא יחזירנו וכיון דקם ליה ברשותיה אסור לו להוציא מת"י דבר שאינו מעושר דהכי תנן בפרק ג' דמסכת דמאי הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזור עד שיעשר מדקתני ונמלך להחזיר אלמא כי יכול להחזיר שהרשות בידו כדאמרן ואפילו הכי קתני לא יחזיר עד שיעשר ותנן נמי התם המוציא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור אלמא כל היכא דגמר בלבו על דעת לקנות אע"פ שהוא יכול להחזיר חייב לעשר והכא אמאי מקשה ומוקי לה בירא שמים כגון רב ספרא ונ"ל לתרץ ודאי אי הוה תני בברייתא לקח כדי לקנותו קנה מעשר הוה משמע כי האי מתני' שהגביהו ע"ד לקנותו ומש"ה קנה מעשר ואע"פ שבידו להחזירו אסור להחזיר עד שיעשר אבל השתא דתני גמר בלבו משמע דקאי אבירר והניח והכי קאמר אע"פ שבירר והניח אם גמר בלבו לקנותו במקום שהוא עומד מבורר קנה מעשר ואע"פ שאין כאן הגבהה כלל שהגבהה ראשונה כדי לברר היתה ולא כדי לקנות וברישא קתני דאע"ג דאיכא הגבהה כיון דלא היתה ע"ד לקנות לא קנה ובסיפא קתני שאם גמר בלבו לקנות אע"ג שלא הגביה קנה מעשר ומש"ה מקשה ומשום דגמר בלבו לקנותו קנה מעשר בלי שום הגבהה אנה מצאנו שבגמר לב אדם נתפש ולהכי מידחיק ומוקי לה בירא שמים וכרב ספרא שאין הדין נותן כך:

דף פט עמוד ב

(לו) כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתן פי' רבי' שמואל זצוק"ל דאינן מקבלין טומאה אא"כ עשוין בענין הזה דכיון דאסור לשקול בהם אינן כלים וכשבורין דמיין ואינו נ"ל שהכפות שהן עשויות לקבלה בין כך ובין כך מקבלות טומאה הן ולא נאמרו שיעור זה לענין טומאה אלא לענין ידות שהנפש והקנה והמתנא אינן כלי קיבול אלא הן ידות לכסות המאזנים ומכניסות טומאה לכפות אם נגע בהן השרץ אע"פ שלא נגע בכפות ומוציאות טומאה מן הכפות שאם ניטמאו הכפות ואחרי כן נגעו טהרות באלה הידות כאלו נגעו בכפות כדין כל ידות הכלים שמכניסין ומוציאין טומאה ודוקא אם היו כשיעור זה חשובין ידות והן צריכין לכפות המאזנים אבל אם היו יותר מזה השיעור אינן חשובין ידות ואינן מכניסין ומוציאין טומאה עד שיגע בכפות עצמן שאם הידות ארוכות יותר מכדי צורכן אינן חשובין ידות וע"ז מקשה מאי קמ"ל תנינא חוט מאזנים של חנווני ושל בעלי בתים טפח פי' בפ' כ"ט דכלים תנינן לה והתם נמי תנן חוט מאזנים של צמרין ושל שוקלי זכוכית טפחים פי' אותו החוט שנפש המאזנים תלוי' בו אם הי' כזה השיעור חשוב יד ואם הי' יותר מיכן אינו חשוב יד וזה שאומר כאן ושל חנווני ושל בעל בתים תלוי' באויר טפח שיהא אורך החוט שתולין בו הנפש טפח ותו לא ומהדר קנה ומתנא שלה איצטריכו לי' דלא תנן פי' התם בכלים לא מפרש אלא שיעור החוט שהוא תליית הנפש אבל שיעור הקנה והמתנא לא תני התם אלא מהכא לענין איסורן ואיצטריך ר' מנא לאשמעי' שזה השיעור שניהן לענין איסורן ניתן נמי לענין טומאתן להיות חשובין ידות לכפות המאזני':

דף צ עמוד ב

(לז) וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפות יותר משתות פי' שהמנה של הדיוט הי' מאה זוזים שהם כ"ה סלעים והוסיפו עליו שתות ועשאוהו של למ"ד סלעים שהן ק"ך זוזים ושל קודש היו כפול ויבוא ס' סלעים אבל מיהו לא שהוסיפו על חשבון השקלים שלעולם המנה אין בו אלא כ"ה סלעי' אלא שהוסיפו על הדינרים דהשקל הוה עשרים גרה ומתרגמינן עשרים מעה ויגיע לכל דינר ה' מעות והם הוסיפו שתות ואמרו שש מעה כסף דינר ולפי חשבון עשרים גרה השקל אימא ביחזקאל שהמנה של קודש הוא ס' סלעים אבל לפי חשבון כ"ג גרה השקל והיה מנה של קודש נ' סלעים ושל הדיוט כ"ה סלעי':