ירושלמי נדרים ד

משנה א

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש המודר הנאת מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור:‏

גמרא

הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור ולא ממאכל נדר אמר רשב"ל כיני מתניתא אין בין מודר הנייה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו תניי דבית ר' כן המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור תני אבל משאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את האוכל אבל מכנסין את האוכל לפסים וקדירות אסור לטחון ולדרוך אסור לקצור צריכא ולבצור צריכא הניית מהו תני אבל משאילו קורדום הוינן סברין מימר בקורדום של בקעי' תיפתר בקורדום של מכוש ולית שמע מינה כלום ר' אבונא אמר ר' ירמיה בעי אהן יוסטה מכיון די מרחק וחשר בה קמחא אסור מישאל ליה ר' בא בשם ר' זעירא שהוא כנותן לו מעות ליקח בהן ככר ר' בון בר חייה בעי מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר ר' אבינא אמר ר' ירמיה בעי אילון קוזמידייא דאית עליהון אסור מישאל לון:‏

מתוך: ירושלמי נדרים ד ב (עריכה)

למהדורה מעומדת

משנה ב

המודר הנייה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנייה להקדש:‏

גמרא

רבי בא בר ממל בעי הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלת על דעתו שימות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מוחל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפי' בבעל חוב שדוחק נישמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות בשלא נכנס לתוך ידיו כלום וכא בשלא נכנס לידיו כלום ר' יהושע בן לוי אומר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת רב אמר כל הנתפש על חבירו חייב לו חייליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקין לא שמע דאמר רבי יוחנן קנס קנסו בגזלן ר' אבין בעי דהוה רביה ר' יוסי בי רבי בון ורבי חייה בר לולייני תריהון אמרין בשם ר' שמואל חד אמר בארנון ובגולגולת תמן תנינן מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון רבי יודה ורבי יוסי חד אמר כאן במדירה מגופו וכאן במדירה מנכסיו וחרנה אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו וכאן בשאין לו מי שירפאנו אם בשיש לו מי שירפאנו אפי' רפואת נפש לא ירפאנו לא מכל אדם זוכה להתרפות ולא ניכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה עולא בר ישמעאל בשם ר' יצחק כשהיו ניכסי זה אסורין על זה וניכסי זה אסורין על זה מאן תנא תפול הנייה להקדש ר' מאיר דר' מאיר אומר מועלין באיסרות ר' בון בר חייה בעי נדר מן ככר מהו לחמם בו את ידיו נישמעינה מן הדא אמר ככר זו הקדש אכלו בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לו פדיון אם אמר הרי הוא עלי אכלו מעל בו בטוב' הנייה דברי ר"מ אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר תלמידוהי דר' יונה שם ר' בון בר חייה כיני באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה עד כדון צריכא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו:‏

מתוך: ירושלמי נדרים ד ג (עריכה)

מתניתין

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו.

ומקריב עליו קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות.

ומלמדו מדרש, הלכות ואגדות.

ולא ילמדנו מקרא;

אבל מלמד הוא את בניו מקרא.

וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונתן.

ולא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה.

רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה.

אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?

אמר להן: שהטהורה – נפשה לשמים וגופה שלו; והטמאה – נפשה וגופה לשמים.

אמרו לו: אף הטמאה – נפשה לשמים וגופה שלו; שאם ירצה, הרי מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים.

גמרא

המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו, טובת הניית מעשרותיו של מי?

רבי אבהו אומר: של מתקן.

רבי זעירא אמר: של בעל הפירות.

רבי זעירא כדעתיה, דאמר רבי זעירא בשם רבי שמעון בן לקיש: הפריש קרבן נזיר ^[1]קרבן מצורע של חבירו, המתכפר הוא שעושה תמורה.

מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש: ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו? פתר לה בשלא יהא לו טובת הנייה בהן.

כתיב (דברים ד ה): "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים"; מה אני בחנם, אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר, "חוקים ומשפטים": חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום.

וכן חמיי מתנייא נסבין אגריהון? אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל: שכר בטילין הן נוטלין.

אמר רבי זעירא: מדבריהן, זן את עבדו, ואינו זן את עבדו.

הוון בעיי מימר, מאן דמר: "הטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, וזו, הואיל וגופה ונפשה לשמים" – זן את עבדו.

מאן דמר: "שאם ירצה, הרי מוכרה לגויים או מאכילה לכלבים, וזה, הואיל ואין גופו שלו, (ו)אין מוכרו לגוים ואינו מאכילו לכלבים" – זן את עבדו.

אשכח תני: זן את עבדו.

ביאורים והערות

^ או

מתוך: ירושלמי נדרים ד ד (עריכה)

מתניתין

המודר הנייה מחבירו ונכנס לבקרו^[1]:

עומד, אבל לא יושב^[2].

ומרפאהו רפואת נפש^[3], אבל לא רפואת ממון^[4].

ורוחץ עמו באמבטי גדולה, אבל לא בקטנה^[5].

וישן עמו במטה.

רבי יהודה אומר: בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהניהו^[6].

ומיסב עמו על המיטה ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי^[7];

אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר^[8].

גמרא

רבי שמעון בן יקים אמר: ^[9]שלא ישהא.
מתניתא בשאסר הרופא נכסיו^[10] עליו^[11]; אבל אם אסר החולה נכסיו עליו של רופא, הוא חטא על נפשיה.
אבל לא באמבטי קטנה: דהוא מפתח ליה^[12].
תני, רוחץ עמו במרחץ קטנה; דו נסב אשונה^[13].
תני: מן התמחוי החוזר.

מהו תמחוי החוזר?

תמן אמרין: פוסגתא^[14].

רבנין דהכא אמרין: תמחוי^[15] שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר.

תני: מן הכוס החוזר.

אי זהו כוס החוזר?

תמן אמרין: קונדיטון^[16];

רבנין דהכא אמרין: מליי מי סורס וקדחין^[17];

ושתיין ומחזירין^[18].

ביאורים והערות

^ לשון זו לכאורה משמעה שנכסי חולה אסורים על המבקר.
^ ראה הטעם להלן.
^ רפואת גופו
^ רפואת בהמתו.
^ ראה הטעם להלן.
^ שמחממו בגופו (קרבן העדה).
^ לפי שמשייר לו מן המאכל ומהנהו.
^ ראה להלן.
^ מה ששנינו: עומד, אבל לא יושב, היינו כדי (ויש אומרים: ובלבד)
^ של חולה.
^ (ויש אומרים: שאסר הרופא נכסי עצמו על החולה).
^ שמגביה עליו את המים.
^ דכיוון שאין חום המים מספיקין אלא לאחד, הוא לוקח ממנו את החום ומצערו ואינו מהנהו (פני משה).
^ שהמנות מחולקות נתחים נתחים, ואחר שנוטל כל אחד נתח אחד, חוזר בעל הבית ומסבבו שוב ביניהם (פני משה).
^ סיר ענק (פני משה).
^ יין מתובל, שאי אפשר לשתות ממנו כי אם מעט מפני חריפות התבלין (קרבן העדה).
^ שהכוס מלא מי עשבים ושורשים, כלומר תה צמחים, וגם ממנו אין שותים כי אם מעט (פני משה).
^ לשני הפירושים, הדרך שכל אחד שותה מעט ומחזיר לבעל הבית (פני משה).

מתוך: ירושלמי נדרים ד ה (עריכה)

מתניתין

לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים.
לא יעשה עמו באומן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עושה הוא ברחוק ממנו.

גמרא

על דעתיה דרבי מאיר, אסור ללמדו אומנות.

על דעתיה דרבי מאיר, אסור ללמד עליו זכות^[1].

ביאורים והערות

^ אם עמד בדין, והיה לחבירו – שאסר הנידון על עצמו ליהנות ממנו – זכות ללמד עליו. ולעניות דעתי נראה שהירושלמי מתמה על רבי מאיר: וכי יעלה על הדעת שלרבי מאיר ייאסר ללמד עליו זכות בדין?! והרי נצטווינו שלא לשתוק מללמד זכות, כדאיתא בשבועות לא א! אלא על כרחך אין הלכה כרבי מאיר.

מתוך: ירושלמי נדרים ד ו (עריכה)

מתניתין

המודר הנייה מחבירו לפני שביעית^[1], לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות^[2].

ובשביעית^[3], לא יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות^[4].

נדר הימנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות.

ובשביעית, יורד ואוכל^[5].

גמרא

וירד?^[6]

כדאמר רבי שמעון בן יקים^[7]: שלא ישהא^[8].

רבי יוחנן פתר מתניתא: המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, אינו יורד^[9] לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות; ובשביעית, לא ירד לתוך שדהו, ואוכל מן הפירות; ואם נדר בשביעית, יורד ואוכל.^[10]

רבי שמעון בן לקיש פתר מתניתא: המודר הנייה מחבירו לפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות^[11]. ואם נדר בשביעית, לא יורד בתוך שדהו, אבל אוכל מן הפירות. נדר ממנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות; ואם נדר בשביעית, יורד ואוכל.

ותייא דרבי שמעון בן לקיש כרבי יוסי; דו רבי יוסי אומר^[12]: מפני שקדם נדרו להפקירו, כן רבי שמעון בן לקיש אמר: שקדם נדרו להבקירו^[13], ולא הבקירו לנדרו^[14].

רבי יונה, רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן: מודה רבי יוסי בהבקר תורה שהוא מותר^[15].

ביאורים והערות

^ פירוש, שהדירו חבירו לפני שביעית.
^ ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בסוגיין: לרבי יוחנן מיירי דווקא לפני שביעית, ולריש לקיש – אפילו בשביעית, כדלקמן.
^ לרבי יוחנן היינו: כשהגיע שביעית, ולריש לקיש היינו: אבל הדירו חבירו הנאה בשביעית,
^ כיוון דרחמנא אפקרינהו לפירות, אין ביד המדיר לאסור על המודר לאוכלן.
^ לריש לקיש, קאי רק על מודר ממנו מאכל; ולרבי יוחנן, קאי על שניהם, כדלקמן.
^ מקשה על בבא שניה, דבשביעית לא יורד לתוך שדהו; דהא כיוון שהפירות הפקר, הרי ברשות הוא נכנס לאוכלן, ואין ביד המדיר כוח לאסור.
^ לעיל הלכה ד.
^ הכא נמי, שלא ישהא יותר מכפי שצריך ללקיטת הפירות.
^ לפני שביעית. ובר"ן בבבלי ביאר דמילתא דפשיטא היא, ואגב דבעי למיתני דכשהגיע שביעית אינו יורד, אבל אוכל מן הנוטות, תנא ברישא דאינו יורד ואינו אוכל.
^ כלומר: סיפא דקתני: ובשביעית יורד ואוכל – על שתי הבבות קאי, הן על הרישא במודר הנאה, והן על הסיפא במודר מאכל.
^ אפילו בשביעית, דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, וכסוגיית הבבלי.
^ לקמן הלכה י.
^ שנדר לפני שביעית, אז אסורין הפירות אף בשביעית.
^ ולפיכך אמרה המשנה דאם הדיר בשביעית, מותר לחבירו לאכול הפירות, דאין ביד המדיר לאוסרן לאחר שהפקירן.
^ ואפילו נדר לפני שביעית והגיע שביעית, התורה הפקיעה נדרו, לפי שמצוות שביעית ניתנה בתורה קודם לנדרו של זה; ודווקא בכהאי גוונא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, אבל בעלמא אוסר.
ולפי זה אפשר דלרבי יוחנן, אם מכר אדם או נתן במתנה את שדהו מעכשיו ולאחר ל', וחזר והדיר את חבירו משדה זו, בא המכר ומפקיע הנדר, לפי שהמכר קדם לנדר. וצ"ע.

מתוך: ירושלמי נדרים ד ז (עריכה)

הלכה ז משנה

המודר הנייה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילוינו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר לו קונם שדי שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין

הלכה ז גמרא

באומר קונם שדי שאיני חורש לעולם באומר קונם שדי נחרשת לעולם

מתוך: ירושלמי נדרים ד ח (עריכה)

הלכה ח משנה

המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל ממנו

הלכה ח גמרא

שאינו יכול להוציא ממנו בדין

מתוך: ירושלמי נדרים ד ט (עריכה)

הלכה ט משנה

היה ביתו לבנות גדירו לגדור שדהו לקצור הולך אצל הפועלים ואומר איש פלוני מודר ממני הנייה איני יודע מה אעשה הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה

הלכה ט גמרא

מהו דיימר מאן דעבד לא מפסיד נישמעינה מן הדא ביומוי דרבי אמי נפלה דליקה בכפר ואפיק רבי אמי כרוז בשוקאי דארמאי ואמר כל דעבד לא מפסד אמר רבי אלעזר בי רבי יוסי קומי רבי יוסי סכנה הוית ואי סכנה הוית אפילו רבי אימי יטפי לא תני כל דבר סכנה אין אומרים ייעשו בגוים ובקטנים אלא אפילו בגדולים ואפילו בישראל מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן לכבות אמר להן הניחו לגבאי שיגבה את חובו מיד קשר עליו הענן וירדו גשמים וכיבוהו במוצאי שבת שלח לכל אחד ואחד מהן סלע ולאפרכוס שלהן חמשים דינר אמר רבי חנינה לא הוה צריך לעשות כן חד כותיי הוה מגיריה דר' יונה נפלה דליקה במגירותיה דרבי יונה אזל ההוא כותאה בעי מיטפייה ולא שבקיה רבי יונה אמר ליה בגדך מדלי אמר ליה אין ואישתיזיב כולה רבי יונה דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקת מינה

מתוך: ירושלמי נדרים ד י (עריכה)

הלכה י משנה

היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשם מתנה והלה נוטל ואוכל ומותר אם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מובקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ורבי יוסי אוסר

הלכה י גמרא

תנא ר' מאיר אומר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו רבי יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה רבי ירמיה רבי בא בר חייה תריהון אמרין רבי יוחנן בשם רבי ינאי דברי ר' יוסי בנותן מתנה לעשרה וזה אחד מהן הבקיר שדהו אית תניי תני חוזר בו ואית תניי תני אינו חוזר בו רבי חזקיה ר' אבהו בשם רשב"ל מאן דמר חוזר כרבי יוסי מאן דמר אינו חוזר כרבי מאיר הדא אמרה הבקר כר' יוסי וחייב במעשרות מה אמר הבקר לא מתנה אתא רבי יעקב בר אחא בשם רבי שמעון בן לקיש הבקר כרבי יוסי וחייב במעשרות תמן אמר הבקר כרבי יוסי ואין חייב במעשרות דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו וגו' ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הבקר שידך וידו שוין בו היא לקט היא שכחה היא פיאה היא הבקר עד כדון כשמבקירה לזמן מרובה אפילו הבקירה לזמן ממעוט נישמעינה מן הדא המבקיר שדהו שלשה ימים חוזר אמר רבי זעירא לא אמר אלא שלשה הא לאחר שלשה אינו חוזר בו תני רבי שמעון דיינא קומי רבי זעירא אפילו לאחר שלשה חוזר בו אמר ליה מכיון דאת אמר לאחר שלשה חוזר בו היא לאחר שלשה היא לאחר כמה ימים מתניתא מסייעה לר' זעירא במה דברים אמורים כשהבקיר סתם אבל אם אמר שדי מובקרת יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול הוא לחזור בו משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו הדא אמרה הוא זמן מרובה הוא זמן ממועט הדא אמרה שלא חשו להערמה הדא אמרה שאדם מבקיר וחוזר וזוכה הדא פשטא שאלת דר' זעירא דר' זעירא אמר הוא זמן מועט הוא זמן מרובה והלה נוטל ואוכל ורבי יוסי אוסר מאי טעמא דרבי יוסי מפני שקדם נדרו להבקירו הא הבקירו לנדרו לא בעון קומי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקירו מה בין שקדם הבקירו לנדרו אמר לון לא עלת על דעתו לאסור מה שהבקיר אמר רבי יונה הכין קשון קדמוי הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה נוטל ואוכל ורבי יוסה אוסר אמר לון לא עלת על דעתו לאסור מה שהבקיר רבי יונה רבי אבא רבי חייה בשם רבי שמעון בן יוצדק המבקיר שדה לעשרה בני אדם אינו חוזר בו א"ר יוסה אתייא כר' מאיר ר' מנא בעי מה את אמרת לשלשה לפני שלשה על דאת מקשי על רבי מאיר מקשיתה על דרבי יוסי מה את אמרת לעשרה לפני עשרה אמר ליה הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות

[1] או

[2] לשון זו לכאורה משמעה שנכסי חולה אסורים על המבקר.

[3] ראה הטעם להלן.

[4] רפואת גופו

[5] רפואת בהמתו.

[6] ראה הטעם להלן.

[7] שמחממו בגופו (קרבן העדה).

[8] לפי שמשייר לו מן המאכל ומהנהו.

[9] ראה להלן.

[10] מה ששנינו: עומד, אבל לא יושב, היינו כדי (ויש אומרים: ובלבד)

[11] של חולה.

[12] (ויש אומרים: שאסר הרופא נכסי עצמו על החולה).

[13] שמגביה עליו את המים.

[14] דכיוון שאין חום המים מספיקין אלא לאחד, הוא לוקח ממנו את החום ומצערו ואינו מהנהו (פני משה).

[15] שהמנות מחולקות נתחים נתחים, ואחר שנוטל כל אחד נתח אחד, חוזר בעל הבית ומסבבו שוב ביניהם (פני משה).

[16] סיר ענק (פני משה).

[17] יין מתובל, שאי אפשר לשתות ממנו כי אם מעט מפני חריפות התבלין (קרבן העדה).

[18] שהכוס מלא מי עשבים ושורשים, כלומר תה צמחים, וגם ממנו אין שותים כי אם מעט (פני משה).

[19] לשני הפירושים, הדרך שכל אחד שותה מעט ומחזיר לבעל הבית (פני משה).

[20] אם עמד בדין, והיה לחבירו – שאסר הנידון על עצמו ליהנות ממנו – זכות ללמד עליו. ולעניות דעתי נראה שהירושלמי מתמה על רבי מאיר: וכי יעלה על הדעת שלרבי מאיר ייאסר ללמד עליו זכות בדין?! והרי נצטווינו שלא לשתוק מללמד זכות, כדאיתא בשבועות לא א! אלא על כרחך אין הלכה כרבי מאיר.

[21] פירוש, שהדירו חבירו לפני שביעית.

[22] ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בסוגיין: לרבי יוחנן מיירי דווקא לפני שביעית, ולריש לקיש – אפילו בשביעית, כדלקמן.

[23] לרבי יוחנן היינו: כשהגיע שביעית, ולריש לקיש היינו: אבל הדירו חבירו הנאה בשביעית,

[24] כיוון דרחמנא אפקרינהו לפירות, אין ביד המדיר לאסור על המודר לאוכלן.

[25] לריש לקיש, קאי רק על מודר ממנו מאכל; ולרבי יוחנן, קאי על שניהם, כדלקמן.

[26] מקשה על בבא שניה, דבשביעית לא יורד לתוך שדהו; דהא כיוון שהפירות הפקר, הרי ברשות הוא נכנס לאוכלן, ואין ביד המדיר כוח לאסור.

[27] לעיל הלכה ד.

[28] הכא נמי, שלא ישהא יותר מכפי שצריך ללקיטת הפירות.

[29] לפני שביעית. ובר"ן בבבלי ביאר דמילתא דפשיטא היא, ואגב דבעי למיתני דכשהגיע שביעית אינו יורד, אבל אוכל מן הנוטות, תנא ברישא דאינו יורד ואינו אוכל.

[30] כלומר: סיפא דקתני: ובשביעית יורד ואוכל – על שתי הבבות קאי, הן על הרישא במודר הנאה, והן על הסיפא במודר מאכל.

[31] אפילו בשביעית, דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, וכסוגיית הבבלי.

[32] לקמן הלכה י.

[33] שנדר לפני שביעית, אז אסורין הפירות אף בשביעית.

[34] ולפיכך אמרה המשנה דאם הדיר בשביעית, מותר לחבירו לאכול הפירות, דאין ביד המדיר לאוסרן לאחר שהפקירן.

[35] ואפילו נדר לפני שביעית והגיע שביעית, התורה הפקיעה נדרו, לפי שמצוות שביעית ניתנה בתורה קודם לנדרו של זה; ודווקא בכהאי גוונא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, אבל בעלמא אוסר.
ולפי זה אפשר דלרבי יוחנן, אם מכר אדם או נתן במתנה את שדהו מעכשיו ולאחר ל', וחזר והדיר את חבירו משדה זו, בא המכר ומפקיע הנדר, לפי שהמכר קדם לנדר. וצ"ע.

[1]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[1]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]