נדרים לו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע בין גדול ובין קטן תנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא (ויקרא ז, יח) לא יחשב לו מכל מקום:
גופא א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר' יהודה אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום אשתו שוטה היכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואי דאכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא א"ר ירמיה אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום אמר רבי זירא (שמות יב, ג) שה לבית אבות לאו דאורייתא וממאי מדתנן האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ואי אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא קאי ומזכי להו אלא למה להו דאמר להון אבוהון כדי לזרזן במצות תניא נמי הכי מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים:
ותורם את תרומותיו כו':
רש"י (ריב"ן)
עריכהאם היה כהן - המדיר:
יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו - קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול:
מזידין חייבין - לשלם קרבן לבעלים:
לתקוני שויתיך - שליח ולא לעוותי:
אמרי - לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:
לא יחשב לו - פיגול יהיה מכל מקום:
אלא מעתה - יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':
פסול - הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת:
וקפריך תו יביא אדם כו' - אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו':
אמר רבי זירא שה לבית אבות - דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים:
לאו דאורייתא הוא - להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום:
וממאי - דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו':
ואי אמרת שה לבית אבות - דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא:
על בישרא קאי ומזכי להו - כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי:
אלא - הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות:
תניא נמי הכי - כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפ לים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר:
ר"ן
עריכהמתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן זורק עליו דם חטאתו ואשמו. איכא מאן דאמר דמדאותיב רב שימי בר אבא מברייתא ולא אותיב ממתני' ש"מ דלא גרס במתניתין חטאות ואשמות ואי מהא לא איריא דהאי דלא אותיב ליה ממתני' משום דכיון דתנא להו בהדי קיני זבין ממילא מוכח דחטאות ואשמות דמצורע קאמר אבל מתניתא דתני סתמא זורק דם חטאתו ואשמו משמע ליה דבכל חטאות קאמר ואפי' הכי שני ליה דדם חטאתו ואשמו של מצורע קאמר:
תנן הכהנים שפגלו במקדש וכו' אא"ב שלוחי דשמיא נינהו היינו שפגולן פגול. דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי:
אלא א"א שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. שוגג הוא [דקשה] ליה בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד וקי"ל בפ"ב דחולין (דף מ.) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי ודחי' שאני גבי פגול דאמר קרא וכו' הלכך בעיין הכא לא איפשיטא ומיהו נהי דהכא לא איפשיטא לה מההיא דפ"ק דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו וכמו שכתבתי למעלה:
גופא א"ר יוחנן הכל צריכין דעת וכו'. הקשו בתוס' התנן ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קדושין נה.) בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות כלומר ויקרבו אלמא אין צריכין דעת ותירצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב:
אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו אלמה אמר רבי אלעזר וכו' לא עשה ולא כלום. משום דאין דנין אפשר משאי אפשר:
אשתו שוטה היכי דמי. כלומר לעולם בכי הא דנין אלא למאי דאמר לר' יהודה דאדם מביא על אשתו שוטה לא חטאת חלב קאמר אלא קרבן יולדת דחטאת חלב אי אפשר דהיכי דמי וכו' וכיון שהיא פטורה אי אפשר שיביא בעלה עליה:
אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו. לדידך דדנית אפשר משאי אפשר:
לא עשה כלום. שצריך שימנה עמהם מדעתו:
א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא. לעולם בכי האי דנין ומיהו מפסח לא מצי למידק דשה לבית אבות לאו דאורייתא דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלין ממנו אף על פי שלא נמנו עליו דאף על גב דאין פסח נאכל אלא למנוייו ה"מ בראויין להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה:
הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. אמר לבניו הריני עולה לירושלים ולאחר שאהיה שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון:
על בשרא קאי. כשעלה זה כבר נשחט ואם כן היאך נמנה עליו והכתיב מהיות משה ודרשינן מחיותא דשה (פסחים פט.):
ומזכי להון. בתמיה היאך האב מזכה לאחד מבניו אחר שחיטה א"נ האי ומזכה להם אההוא בן שעולה ראשון קאי היאך מזכה לאחיו דבשלמא איהו זכי דאיכא למימר כיון שעלה ראשון הוברר שכשנשחט הפסח עליו נשחט אבל היאך מזכה לאחיו והכי מוכח סוגיין דפרק כל הגט (גיטין דף כה.):
כדי לזרזן. שיהיו רגילין להזדרז במצות. ונמצאו בנות זריזות. ולא קתני בנות זכו אלמא לא נתכוין אלא לזרז בלבד:
תוספות
עריכהאם היה כהן. אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה"ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות: אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:
אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו'. תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ"ע וי"ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים:
שוטה לאו בת קרבן היא. והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי:
יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא. כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים:
על בישרא קאי ומזכה להון. בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי:
בקטנים למה לי למימר להו. כיון דלא המנום. לזרזן:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ד (עריכה)
כ א מיי' פ"ט מהלכות טומאת צרעת הלכ' א:
כא ב ג מיי' פ"ז מהל' חובל ומזיק הלכ' ד:
כב ד מיי' פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכ' ז (ופ"ג מהל' שגגות הלכה ג):
כג ה מיי' פ"ג מהל' שגגות הלכה ח [ופסק שחוזר ונראה ע"ש בכ"מ]:
כד ו מיי' פ"ב מהל' קרבן פסח הלכה ח וע"ש:
ראשונים נוספים
לזרוק עליו מדם חטאתו ודם אשמו. האי דלא פריך ליה מחטאות ואשמות דמתניתין משום דתני ליה גבי קיני זבין וזבות הוה ידע דמשני ליה דאיירי במחוסרי כפרה אבלברייתא הוה סלקא דעתך דאיירי בכל חטאות ואשמות:
הכהנים שפגלו. שחשבו באחת מארבע עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו ותני על השוגגין פטורים אלא שפגולן פגול אלמא דהוי פיגול גמור מדאורייתא אבל ממתני' המ"ל דהוי פיגול דרבנן:
אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא נינהו היינו דק תני שפגולן פגול. שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן מדלא בעינן דעת בעלים:
אמאי פגולן פגול. הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום דעשאו שליח לימא לתקוני שדרתיך כו':
המקריב לו לא יחשב לו מ"מ. ודרשינן בזבחים (דף כט:) קרי ביה לא יחשב אלמא מחשבת המקריב הויא מחשבה לפסול אע"ג דלאו דידיה הוא:
אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו. דכיון דילפת אפשר משאי אפשר א"כ בחטאת חלב נמי ליליף ויביא חטאת חלב על חבירו ומשני בעל אשתו שוטה נמי אי אפשר להביא חטאת דכיון דלאו בר דעת היא לאו לאיתויי חטאת היא דאף פיקח שהפריש קרבן ונשתטה נפסל הקרבן ואין הבעל מקריב עליה אלא כשהיא מחוסרת כפרה להתירה בקדשים:
שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אע"פ שהן צריכין פסח כדכתיב שה לבית אבות ואין להם דעת להמנות ופסח אינו נאכל אלא למנוייו אלא שהמנאת אביהם בלא דעתם הויא המנאה וה"ה ימנה חבירו על פסחו בלא דעתו:
שה לבית לאו דאורייתא. הלכך לא ילפינן מהכא דגדול שהוא מחויב מן התורה שיוכל אחר למנותו בלא דעתו:
על בשרא קאי ומזכה להו. הא תנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה מהוית של שה יכולין להתמעט ולהתרבות עליו ולא אחר שנשחט:
בנות זריזות ובנים שפלים. ולא קתני בנות זוכות ובנים אינן זוכין:
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו': והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.
ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך _ לפי הש"מ] ולא לעוותי: קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.
גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו': וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.
האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה: לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.
שה לבית לאו דאורייתא: כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ד (עריכה)
אימא דם חטאת ואשם של מצורע דהוי קרבן דמחוסר כפרה והני אין צריכין דעת דהא אשכחן ממשמעות דקרא דאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו דכתיב זאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן וקטן ודאי לאו בר דעת הוא. הרי"ץ ז"ל.
ואי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהא וכדאמרינן בעבודה זרה. וי"ל דהני מילי בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן. אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת היכי אמרינן אי שלוחי דידן הוו נימרו ליה בעלים לתקוני שדרתיך והא אפילו שאינו שלו אדם אוסר במעשה רבה מיהא. ויש שתירצו דלא דמי הא דהכא לההיא דהתם משום דהתם עשה מעשה שלא היה לו לעשות ששחט בהמת חברו לעבודה זרה או ניסך יינו לעבודה זרה אבל הכא כבר שחט הזבח כהלכתו ולא עשה מעשה שאין לו לעשות אלא שחישב לעשות אחת מן העבודות חוץ לזמנו או חוץ למקומו ואין זה מעשה. עד כאן.
וזה לשון הרי"ץ ו"ל: שפגלו שחשבו בעבודת הקרבן מחשבת פיגול חייבין לשלם לבעלים כדמפורש בגיטין. אמאי פיגולן פיגול הואיל ושגג במחשבתו והוא אינו חייב לשלם יכול למימר ליה לא היה בדעתי לעשותך שליח אלא לתועלתי אבל להזק שלי לא דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דבר שאינו שלו מאחר דליכא מעשה כדאמרינן במסכת חולין המשתחוה לבהמת חבירו וכו' לא אסרה אלא אם כן עשה בה מעשה. עד כאן.
שאני גבי פיגול דאף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו וגם לא שלחו אלא לתקוני כיון דגלי קרא דבמקריב תלוי הוי כאילו אמרו לו הבעלים עשה לדעתך (ונראה לי דהא) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: והוי ליה כהא דאמרינן בשילהי השוחט עשה בה מעשה אסרה ולעולם שליח הבעלים הוא. המקריב מהא דריש דאי ממקריב לגופיה איצטריך. הרא"ם ז"ל.
יביא אדם חטאת חלב על חברו קרבן שבא על חטאת שעשה כגון שאכל חלב ודם או שאר איסורין ובעבור שרובם באים על אכילת חלב בשוגג קרי ליה חטאת חלב. הרי"ץ ז"ל.
אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חברו שלא מדעתו אף על פי דלא הוי מחוסר כפורים דגבי חטאת חלב אף על גב דלא הביא כפרה אוכל בקדשים דארבעה מחוסרי כפורים הן ותו לא. פירוש.
שהרי אדם מביא קרבן על בניו וכו'. הכי נמי מצי למימר שהרי אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדאפקי מקרא דלעיל אלא מעתה דילפת איפשר משאי אפשר שאתה אומר כי היכי דלא בעינן דעת קטנים הכי נמי לא בעינן דעת חברו יביא חטאת חלב על חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא על אשתו שוטה. והשתא מצי למימר התם מנלן דהא לא אשכחנא שיביא אלא במחוסרי כפרה והיינו דמי דמסיק היכי דמי דהא לא אשכחנא שיביא. שטה.
אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום. צריך עיון דברייתא היא בערכין בפרק האומר משקלי על חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא ומוכח התם דבחטאת ואשם בעי דעת בשעת הפרשה ובשעת כפרה ובעילה פליגי התם שמואל ועולא ומילתא דרבי אלעזר ליתא התם. הרא"ם ז"ל.
אשתו שוטה תירוצא היא לא ס"ד דמה שאדם מביא על אשתו חטאת חלב הוא אלא קרבן יולדת לבד דחטאת חלב לא איפשר דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואם אכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא אמר רבי יוחנן דהשטות דוחה את האדם מן הקרבן המחוייב קודם שנשתטה ואפילו הוי עתה פקחת כל שכן אם היא שוטה עכשו דאין בעלה חייב להביא קרבן בשבילה. ואם כן מכאן לא תיקשי לרבי יוחנן אלא תרצה להקשות לרבי יוחנן כך תקשי יביא פסח על חברו דאשכחן בעלמא שמחוייב האדם מדין תורה להביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים ולא יתכן להיות כן לפי האמת דהא א"ר אלעזר דהעושה כן לא עשה כלום. הרי"ץ ז"ל.
שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אף על פי שצריכין למנות על הפסח שפסח אינו נאכל אלא למנוייו ולהם אין דעת למנות מועיל דעת אביהם למנותם דהא כתיב שה לבית דמשמע שאמרה תורה שישחוט אדם פסח על כל בני ביתו ואפילו על הקטנים. ולדבריך שאתה למד למחוסרי כפרה דלא בעינן דעת אפילו בגדולים מדלא בעינן דעת בקטנים הכי נמי יביא פסח על חבירו וימננו שלא מדעתו מדאשכחנא דמימני קטנים שלא מדעתם. ומתרץ אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא. פירוש המנאת שה לבית לאו דאורייתא מה שאמרה תורה שה לבית לאו משום דלהוו דעת האב להמנותם במקום דעתם דאלו בעי המנאה לא הוו אכלי מפסח דהמנאתם לאו כלום היא ודעת אביהם לא מהני. אלא הא דאמר רחמנא שה לבית לאו דאורייתא שיאכלו הקטנים מפסח אביהם ואף על גב דלא בני המנאה נינהו אכלי וגזירת הכתוב היא להאכיל פסח שלא למנוייו בבני ביתו דכתיב שה לבית. אי נמי לא מיתסר פסח שלא למנוייו אלא בגדולים דבני המנאה שמצווין בעשה דתכוסו על השה אבל היכא דלאו בני המנאה נינהו לא מיתסרי מידי דהוה אנשים בראשון דהוי רשות דאכלי שלא אסרה תורה אלא במצווין בעשה דתכוסו כדפרי'.
והא דאמר רבי זירא בפסחים דשה לבית דאורייתא (מכל מקום) הכי קאמר להאכילם שה שלא בהמנאה קאמר אבל המנאתם לאו הויא דאוריתא. ממאי ידעינן דהמנאת קטנים לאו דאורייתא מדתנן בפסחים בהאשה האומר לבניו הריני שוחט כו' ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא מן התורה להמנותם ובלאו המנאה לא מצי אכלי על בישרא קאי אחר שנשחט היכי מצי לאמנויי אחיהם הראשונים את האחרים והתנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט. אלא ודאי לא בעי המנאה אלא כיון דלא בעי המנאה למה להו דאמר להון אבוהון הריני שוחט וכו' שממנין אותן ומתרין כדי לזרזן במצות אבל המנאה לא בעי. תניא נמי הכי וכו' דכדי לזרזן הוי מעשה היה וכו' ונמצאו בנות זריזות אלמא דמשום לזרוזינהו עביד ובפסחים בפרק האשה אמרינן טעמא אחרינא דהא דאמנינהו על בישרא משום (דאזמני) דאמנינהו מעיקרא קודם שחיטה ובנים גדולים קאמר דבעי המנאה לפי ההוא טעמא. (ואין) ואיפשר לתרץ דתרי טעמי נינהו דהכא לרבי יוחנן קיימנא והתם לא רבי יוחנן קאמר לה אלא תלמודא קאמר לה אבל לרבי יוחנן טעמא לזרזן כדאמרינן הכא משום דלא בעי המנאה. ורבי אמר לי דלאו תרי טעמא נינהו ובפסחים לא מוקי לה בדאמנינהו מעיקרא והתם הכי פירושו יש ברירה ומתרץ לזרזן במצות ולאו משום דבעי המנאה דכיון דקטנים נינהו לא בעי המנאה דשה לבית כתב שיאכילם האב בלא המנאה דייקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו (דהימיני) דהיינו לאחר שחיטה. אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר פירוש אי (מאי) מצית למימר דמתניתין בגדולים דבני אמנויי מעיקרא ובדאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה לירושלם ראשון שפיר כלומר יפה הוכחת ממתניתין דיש ברירה. אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא שלא זכו האחין עד לאחר שחיטה כדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ראשון כיון שהגיע שאותו ראשון לא זוכה לאחיו עד לאחר שחיטה ואז אינן בני המנאה דבתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו הילכך כיון שהמשנה מוכחא דלאחר שתישחט קאמר אלמא בקטנים דלאו בני המנאה מיירי כדכתיב שה לבית אבות ואם כן למה המנה אותן אם לא לזרזן ולעולם בקטנים קאמר ולא בעי המנאה מהאי טעמא דאמרי הכא שה לבית כך שמעתי מרבי. שטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל.
ויש לשון אחר בפסחים דבגדולים מיירי ובאמנינהו מעיקרא ורבינו תם מיישבו גם לפי זה ואין הלשונות חלוקים. והכי קאמר התם שמע מינה יש ברירה ומתרץ כדי לזרזן במצות וקטנים היו ולא בעי המנאה מגזרת הכתוב דשה לבית כדפריש' והכי פירושו דהא נמי בלאחר שחיטה מיירי מדקתני ומזכה אחיו עמו אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא ומצית למימר דבגדולים מיירי דבני אמנויי נינהו מעיקרא ובאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה ראשון לירושלם שמע מינה דיש ברירה ממתניתין אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא ומפרש אתה המשנה כמשמעה דלא אמנינהו מעיקרא דכן משמע מדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ומזכה אחיו עמו משמע נמי דלאחר שחיטה קאמר ובתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו והתנן נמנין וכו' אם כן קשיין מתניתין אהדדי לפירושך אם אתה מפרשה כמשמעה אלא על כרחך בקטנים מיירי והא דמשמע דאמנינהו לאחר כן דקטנים אינן צריכין הזמנה ולזרזן במצות אזמינהו ולא משום דצריך הזמנה דשה לבית לאו דאורייתא כמו שפירש כאן רבינו תם ועיקר. מצאתי. ויש אומרים דהתם ירד להשוות שתי המשניות בדאמנינהו מעיקרא ובכאן לא ירד לכן. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה