תוספות יום טוב על מעילה ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א עריכה

חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע"כ:

משהוקדשה בפה. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש"י. ויש לתמוה על הר"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח:

הוכשרה. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב"ם:

להפסל בטבול יום. כתב הר"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ"ב דטבול יום:

ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה. א"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע"ג דבתר הכי קתני. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'.

ובלינה. ולא קתני וביוצא דמתני' ר"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני:

הוזה דמה כו'. כתב הר"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר"ב לקמן בס"פ. ומ"ש בפרק דלעיל משנה ב':

ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ"ש בס"פ דלעיל:

משנה ב עריכה

ובלינה. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב"ד ל"ק. דל"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה:

עד שתצא לבית הדשן. פי' הר"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס"ד:

משנה ג עריכה

משום פיגול. לשון הר"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש"י וה"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס"פ דלעיל:

עד שיותך הבשר. פי' הר"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז"ל הרמב"ם שיותך גזור מן [תוך] ר"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע"כ. וזה דלא כמ"ש בשמו בספי"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. וכן בחבורו פ"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר"ב בסוף מסכת תמורה. וכ"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה"א קמייתא] ושמו [וי"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די"א:

משנה ד עריכה

עד שיצא לבית הדשן. לשון הר"ב שמרימין כל האפר כו'. וכן לשון הרמב"ם ולעיל משנה ב' העתיק לשון רש"י שכתב עד שתנטל מאפרה כו'. ופלוגתא דרב ורבי יוחנן. דרב אמר מכיון שנתקיים מצות תרומת הדשן נעשית מצותו. ושוב אין מועלין באפר שע"ג התפוח שעומד להוצאת הדשן. ור"י אמר כיון דכתיב בהוצאת הדשן ולבש הכהן [בגדים אחרים וכן לשון רש"י] שהן בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי. ולפי שבמשנה דלעיל לא פירש הרמב"ם כלום וכאן לא פירש"י כלום. ראה להעתיק לשון רש"י כאשר מצאו לעיל. וכן בכאן העתיק ל' הרמב"ם שמצאו מפרש בכאן. ולא דייק שאין דברי שניהם עולים כאחד. עד שיצא. מוסב על הבשר. שהוא לשון זכר. והר"ב העתיק עד שתצא ומוסב על העולה שהיא ל' נקבה. כדכתיב (ויקרא א') ונתח אותה לנתחיה.

משנה ה עריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ו עריכה

הוכשרו להפסל כו'. כתב הר"ב הכא ל"ג ובלינה משום דשתי הלחם נאפות מערב י"ט. וכ"כ רש"י. אבל התוס' כתבו דר"י אומר דשפיר גר' דמדקתני קרמו בתנור [הוכשרו ליפסל וכו'] אלמא דאית ליה דתנור מקדש. א"כ על כרחך לינה פסלה ונאפית בשבת. והא דתנן בפי"א דמנחות דנאפות מעי"ט. אית ליה דתנור אינו מקדש. וא"ת כיון דאית ליה למתני' תנור מקדש למה לי קרמו. כניסתו בתנור לקדשו. דהא כלי שרת מקדש. וי"ל דמשום טבול יום נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. והא דכלי שרת מקדש. היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו. והיינו כשנקרם ע"כ. ועיין מ"ש להרמב"ם בפרק י"א דמנחות משנה ב':

ולשחוט עליהן את הזבח וכו'. דשחיטת הכבשים מקדשתן ומפגלתן כדאיתא במשנה ב' פ"ב דמנחות:

ואין מועלין בהן. פירשו התוספות דכיון שאינן גוף הזבח ליכא לפרושי כמו באינך דאין מועלין בהן. הא איסורא איכא. וביוצא ואליבא דר"ע. וכן צ"ל בלחם הפנים:

משנה ז עריכה

קרבו הבזיכין חייבים עליו משום פגול. שאם חשב בשעת הקטרת הבזיכין הריני מקטיר ע"מ לאכול חוץ לזמנו הוקבע הלחם בפיגול דכי היכי דזריקת דם בבהמה כו'. ועיין במשנה ח' פרק י"א דמנחות:

משנה ח עריכה

משהוקדשו פירש הר"ב בפה. עיין מ"ש בזה במשנה א':

עד שיצא לבית הדשן. עיין מ"ש במשנה ד']:

משנה ט עריכה

ומנחת נסכים. פי' הר"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש"י. וכרבנן דמשנה ג' פ"ד דזבחים. ועיין מ"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ"ש הר"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע"כ. כלומר לינת כל הלילה:

קדשו בכלי. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע"א ד"ה קדש]:

כל שיש לו מתירים. מ"ש הר"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו':

וכל שאין לו מתירין. פי' הר"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והא דכתב הר"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר"ב במשנה ה':

משום נותר. ומשום טמא. כתב הר"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':