תוספות יום טוב על מעילה ג
<< · תוספות יום טוב · על מעילה · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ולד חטאת כו'. משנה זו שנויה ברפ"ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ':
המפריש מעות לנזירותו. כתב הר"ב ולא פירש אלו לעולתי כו'. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ"ש במשנה ד' פ"ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס'. ומדברי הרמב"ם פ"א מה"מ נראה דס"ל לא נהנין מדרבנן:
מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. לשון הר"ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו' ואע"ג דאיכא נמי בהדייהו כו' וכ"כ רש"י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי' התוס' שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ"כ במסכת נזיר [דף פ"ה] וכ"ד הרמב"ם בפ"ד מה"מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה:
מת היו סתומים יפלו לנדבה. בגמ' פ"ד דנזיר דף כ"ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס'. דה"ה דה"מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע"כ. ומשני א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' התוס' הל"מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי"ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי"ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א'. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני' דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א' [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי' נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע"כ:
היו מפורשים וכו'. עיין שם בנזיר:
יביאו עולה. נ"א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב"ם פ"ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר:
רבי ישמעאל. נ"א ר"ש. וכן הגי' במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב"ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר"ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו'. ועמ"ש במשנה ה' פ"ד דזבחים [ד"ה חוץ]. ומ"ש כדתנן. ביומא פ"ה משנה ו':
יצאו לשיתין. לשון הר"ב דהיינו יסודות כו'. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני:
דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א') והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה"א יתירא. גמרא:
לא נהנין ולא מועלין. כתב הר"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ"ש שם:
המקדיש דישון בתחלה. פירש הר"ב ה"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע"כ. ודעת הרמב"ם נ"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ"ש הר"ב כשנתערך זה. נ"ל דלא דקשה ל"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]:
תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ"ה פ"ק דחולין:
לא נהנין כו'. כתב הר"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ"ש הר"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ו דתמורה]:
חלב המוקדשים כו' ולא מועלין. פירש הר"ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע"ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר"ב במ"ב פ"י דחולין] תוס:
תורין.והכי גרס במשנה ה' פ"ה דחולין. וע"ש:
אבל בקדשי בדק הבית כו'. כתב הר"ב דחסורי מחסרא כו'. נעשה כמי שהקדישן לב"ה. הקדיש תרנגולת וכו'. גמרא:
הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו'. עמ"ש במשנה דלקמן:
חמור. עמ"ש במשנה ד' פ"ה דב"מ [ד"ה וחמור]:
בור מלא מים אשפה מלאה זבל. צ"ע על הסדר:
בור מלא מים. [עמ"ש ברפ"ה דב"ב] כתב הר"ב גופן ראוי לב"ה. לעשות בו טיט. רש"י. ומ"ש הר"ב ואין גופן ראוי למזבח. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים [שבעזרה] תוס'. וכ"כ הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף ע"ט. ומ"ש שאין ראוין לניסוך המים אלא מים חיים. ובור היינו מים מכונסים. כמ"ש במשנה ה' פ"ה דביצה:
שובך מלא יונים. פי' הר"ב ראוי למזבח ולא לב"ה. דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב"ה. תוס'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב. וכתב עוד דכל הני דקתני למזבח ולא לב"ה כו'. אמה שבתוכה קאי:
אילן מלא פירות. לשון הר"ב ראוי למקדש לבכורים ולא לבדק הבית. ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנות כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש. דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך. ועיין בריש מס' בכורים. וז"ל רש"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין. ואינו ראוי לבדק הבית. לפי שעצי גפן דקין הם ואינן ראויין לשום בנין. ובבכורים לא מתוקמא. שהרי אינן קריבין לגבי המזבח. ע"כ. וגם על דבריו קשיא מאי בכורים שייכא כלל בהקדש וכן קשיא על הרשב"ם. שפי' בב"ב. אילן מלא פירות לא למזבח ולא לב"ה. דלבנין לא חזו. ולקרבן נמי לא חזי. כדכתיב (ויקרא ב') כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ובכורים לכהן הן כתרומה ע"כ. והתוס' [ד"ה כל הראוי] כתבו אין האילן ראוי לב"ה. דא"כ היה פוחת דמיו. והפירות אין ראוים למזבח. כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ודבש היינו כל מיני מתיקה. אך אם הוא זית או גפן ראוי למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים. ואין ראוים לב"ה [כדפירש"י] ע"כ:
מועלין בהם. פר"ת כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהו תלוש. דהא אמרי' לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס'. וילפינן לה בפ"ה די"ח חטא חטא מתרומה דאינה אלא בתלוש ואין מועלין במה שבתוכן. כתב הר"ב דאין מועלין במה שהשביח לאחר שהוקדש. ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט [במשנה ד' פ"ק דב"מ] דחצר משום יד אתרבאי. ולא מצינו יד להקדש. כ"כ התוס'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב. דאלו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו [בפ"ק דב"מ דף י'] אבל לא בהקדש. ע"כ. ותמיהני דהתם מסקינן בגמרא דאע"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות. כמ"ש שם בס"ד. ולמה לא יהיה שליחות להקדש. דהא הני כהני שלוחי שמים הם. כמ"ש במשנה ג' פ"ד דנדרים. וכשהגזבר עומד בצד כל הני דהויא השתא חצר המשתמרת תקני להקדש. ודוחק לומר דגזבר גופיה שליח דהקדש הוא. ואין שליח עושה שליח וצ"ע. ועוד קשיא לי דמ"ש הני מביצת תרנגולת וחלב חמורה דלעיל. ומיהו בזה י"ל דאה"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא. והיינו דבב"ב פ"ה דף ע"ט מייתי לה. וקתני בה ד"ר יהודה וכן שנוי בברייתא דהתם ועיין לקמן:
רבי שמעון אומר. נ"א ר' יוסי אומר. וכ"ה בגמ' דהכא ודב"ב. וכן העתיקו רש"י ותוס' דהכא ודב"ב וכן שם הרשב"ם. וגם הרמב"ם בפירושו בנא"י העתיק ר' יוסי. אך ממ"ש דאין הלכה כמותו נראה דל"ג ברישא. ד"ר יהודה. ומ"מ בחבורו פ"ה מה"מ. פסק כרבי יוסי. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס. משום דבב"ב גרסי ברישא דברי רבי יהודה. וידוע דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אבל מ"ש עוד בשמו דבפ"ד דפסחים [דף נ"ו] נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו. אינו נראה לי כלל. שלא הוזכר במשנה. אלא שזה שהתירו גידולי הקדש שהיה שלא ברצון חכמים. ואיסור שמענו מעילה לא שמענו. והכי אמרינן התם בהדיא בגמ'. סברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ואפשר שעל סוגיא זו סמך הרמב"ם בפירושו שכתבתי דפסק דלא כר' יוסי. ומ"מ י"ל דאינה קושיא על הפסק שבחיבורו דאיכא למימר דהכי קאמר סוגיא דפסחים דאפילו למ"ד אין מעילה בגידולין איסורא מיהא הוי ולדבריהם דאנשי יריחו הוא דאמרינן הכי. ומ"ש עוד דבפ"ז דתמורה שנינו ומועלים בגידוליהם. הלכך הלכה כרבי יוסי. גם מזה אינה ראיה. שהרי פי' שם הר"ב. דהיינו ביצת תרנגולת וחלב חמורה. והכי איתא התם בגמרא. ומיהו למאי דכתבתי דההיא דביצת תרנגולת נמי רבי יוסי היא. ניחא. ומ"מ נ"ל עוד ראיה אחרת. מגידולי קונם. דמשנה ו' פ"ז דנדרים:
ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת. פי' הר"ב. אם יצאה נקיבה עשירית תחת השבט. והיה לה בן קודם לכן לא יינק כו' ונמצא נהנה מחלב מוקדשין. ובסמוך מפרש בשם הרמב"ם שאסור לבן לינק כו' דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורין בקדשים. וקשה דתיפוק ליה דגבי פסולי המוקדשים דרשינן בשר ולא חלב. כמ"ש לעיל במשנה ה'. וי"ל דכיון דבקדשים גופייהו. לא כתיב אלא לא תגוז ולא תעבוד. אלא דמפסולי המוקדשים שמעינן לה. ניחא ליה להרמב"ם למנקט מאי דכתיב בהדיא גבי קדשים עצמן. אלא דאכתי קשיא דלישנא דשוינהו משמע דמדרבנן. והא דאורייתא הוא. ובגמ' קתני ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת מנא ה"מ אמר רב אחדבוי בר אמי. אתיא העברה העברה מבכור [כתיב בבכור (שמות י"ג) והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר (ויקרא כ"ז) כל אשר יעבור תחת השבט] מה בכור מועלין בו. אף חלב המעושרת מועלים בו. חלב המוקדשים נמי אתי אמו אמו מבכור [דכתיב גבי בכור בפ' משפטים יהיה עם אמו. וגבי מוקדשים כתיב בפרשת אמור שבעת ימים יהיה תחת אמו]. ופירש"י מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה. אף מעשר נמי דנוהג בנקבה וכן מוקדשים מועלין בכולו. אף בחלבו. ע"כ. והקשו התוס'. ל"ל קרא לאסור חלב המוקדשים תיפוק ליה מדדרשינן גבי פסולי המוקדשים בשר ולא חלב [כדפי' הר"ב במשנה ב' פ"י דחולין] וי"ל דאי לאו האי קרא דהכא. דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשים דבשר אתא למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי. אבל השתא דאסר חלב במוקדשים קאתי [בשר] לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך למכתב. ולא תגוז בכור צאנך [לאסור] גיזה בקדשים. ואמאי צריך תיפוק לי מדאמר גבי פסולי המוקדשים. תזבח תזבח ולא גיזה אלא ודאי כו'. כמ"ש כבר בשמם בחולין [שם ד"ה ליגזז] ע"ש. אבל קושיא אחריתא יש להקשות דהיאך יליף מבכור שהוא אסור להניק. והא אין דנין אפשר משא"א כמ"ש [*במשנה ב' פרק ב' דתמורה] ועוד קשיא דמלתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא יינק מן המעושרת. כיון שהיא חולין. דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשים לא נהנין [ולמאי קא בעי מנא ה"מ] ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין [כן] פירש שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם. ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש. לכך נראה למורי רבי הרב רבינו פרץ שי'. דמתני' מיירי בולד מעושרת ולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשים. והיינו רבותא. דאפ"ה אסור להניק מהם. והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבים כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבים להניק אותם. וקא בעי בגמ'. מנא ה"מ דלא יינק מאמו והכתיב תחת אמו. דמשמע דאפילו היתה אמו קדושה מ"מ יונק ממנה (וקאתיא) [וקאמר אתיא] העברה העברה מבכור. מה בכור מועלין בו פי' שאסור להניק את הבכור מבהמת שמעשר וקדשים. דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות. אף מעשר כלומר אף ולד הוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהיא מעשר. חלב המוקדשים נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטור מן הבכורה. אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו. דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמה קדושה מאמו שהיא קדושה. אינו כן דודאי אותה אם דחולין. ולכך מותר להניק מאמו. אבל אם היא קדושה אסור להניק לו. והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג"ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להניק מן האם:
מעושרת. קשיא לי דלענין מעשר דגן תנן במשנה ו' פרק בתרא דדמאי מעושרת על הכלכלה שממנה הופרש המעשר. וכן משמעות הל' והרמב"ם בספ"ג מה"מ העתיק ולד המעשר:
ואחרים מתנדבין כן. פי' הר"ב אחרים שהתנדבו קודם לכן. רשאים להתנות קודם שתתעשר כו'. וללא צורך מפרש קודם לכן וגם לשון המשנה מתנדבין כן לא משמע לשעבר. וז"ל רש"י. ואחרים מתנדבין כן. שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כו' ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה. והוי כנדבה. ולהכי קרו להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם. ע"כ. ומ"ש הר"ב ומגומגם הוא מטעם שכתבו התוס' [ד"ה הפועלים] דלישנא לא משמע כן והל"ל ואחרים מתנים בכך. ועוד קשיא דבתוספתא קתני ליה גבי פועלים ופרה. והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש. לכך נראה לפרש ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהיא חולין וכן פועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבים לפרנסם. ע"כ. ועיין עוד מ"ש בשמם בדבור ולד המעושרת:
הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש"י. והתוס' כתבו דאתקש חוסם לנחסם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ז דב"מ:
וכן פרה לא תאכל כו'. פי' הר"ב דכתיב לא תחסום שור בדישו וכו'. גמ'. ופי' רש"י דענינא כולה בחולין קמיירי [*ודברי הר"ב הן פי' הרמב"ם]:
ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'. פירש הר"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט"ז אמה כו'. וא"ת ולתני אידי ואידי תוך ט"ז ולתני סיפא מועלין א"נ אידי ואידי אחר ט"ז ולתני ברישא מועלין. וי"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט"ז ובין חוץ לט"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ"ב דב"ב דף כ"ו:
המים שבכד כו'. בפ"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ"ש הר"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ"ג דב"ק ובסוף דמאי וכמ"ש שם בס"ד:
רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם. פי' הר"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש"י. ומ"ש הר"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ"ל דת"ק לא פליג דהא קי"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ד דנדרים. ור"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה"ג ול"פ וכמ"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב"ם כתב בפירושו וז"ל ומ"ש ר"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע"פ שדעת ר"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע"כ. וכן בחבורו פ"ה מה"מ לא העתיק דבריו. וצ"ע למה דחאו מהלכה:
זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א"נ לחשיבותם הורשו ליקח:
קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע"כ:
יתיז בקנה. לשון הר"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ"כ הרמב"ם יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע"כ. ומ"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ"מ בפ"ה מה"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר"ב]. וא"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ"ה שרי ע"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ"מ. שבהלכות מעילה [פ"ה] העתיק גירסתינו ובפ"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ"מ דברי הר"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש"י פי' בפ"ג דמס' עבודה זרה דף מ"ב ע"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע"כ]:
מועלים בכולו. עמ"ש בשם התוס' במ"ו בדבור מועלים בהם כו':
לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש"י:
ולא בנוייה. והר"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ"ח פ"ג דעבודה זרה. והרמב"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי"ת. אבל בחבורו פ"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי"ת:
משנה מעילה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב