תוספות יום טוב על יומא ו

משנה אעריכה

במראה בקומה ובדמים ולקיחתם כאחד. פירש הר"ב דג' קראי כתיבי כו' במראה בקומה ובדמים והכי איתא בגמרא דהכא ודספ"ק דשבועות וקשיא לקיחתן כא' מנלן ולפי' התוספת שכתבו דלר"ש מראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקא, ודמים מחד קרא נפקא, והשלישי מיבעי להיקש לענין כפרה איכא למימר דדמים ולקיחתן כאחד נמי מחד קרא נפקו דכמו שאמרו דמראה וקומה שקולים והיינו טעמא ששניהם דברים שבגופן של השעירים ה"נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. ותלמודא דלא נקט אלא תלת לא מפקי הרביעי אלא דנקט קצתם והוא הדין לכולהו. והשתא דאתית להכי איכא למימר לרבי יהודה נמי דפליג אדר"ש ומצריך לתלתייהו להיקש דשוין דס"ל דמראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקי ואינך תרי חד לדמים וחד ללקיחה. א"נ איפכא דדמים ולקיחה שקולים ומחד קרא נפקי ומראה וקומה בעי תרי קראי ובהכי ניחא טפי דנקטינן מראה וקומה ודמים ולא נקט נמי לקיחתן כאחד משום דלר' יהודא הוי לקיחה בכלל דמים:

ואף ע"פ שאינן שוים כשרים. דכתיב שעיר שעיר ריבה. גמרא. וכתב הרמב"ם דהל"ל האחד ומדנקט שעיר יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום:

והשני ירעה. פירש הר"ב שני שבזוג שני וכו' שאין ב"ח נדחים. דיליף ממום עובר דאע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי דכתיב (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכא נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון. ועיין משנה ו' ז' פ"ט דפסחים:

[1]רבי יהודה אומר תמות ועוד אמר ר"י וכו'. דהא דאמר ר"י תמות לאו על אותו שאמר ת"ק ירעה שהוא שני שבשני אלא דפליג על ז"ש שאין חטאת ציבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו' לאשמועינן דבעלי חיים נדחין ס"ל. ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתי לאפלוגי. גמרא. ופירש תמות כתב הר"ב [שמכניסין כו'. ולא כתב כן] במשנה ד' פ"ד דנזיר: [ועיין מ"ש ברפ"ד דתמורה]:

משנה בעריכה

אנא השם עוו פשעו חטאו. ה"ג בכולה מתניתין ברישא עון ובסיפא חטא כדלעיל משנה ב' פ"ד. וע"ש בפי' הר"ב. וז"ש הרמב"ם בכאן כבר בארתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע ע"כ ש"מ דגירסתו במשנתינו לא כן הוא:

[אנא בשם כפר נא כו'. ותימה דבב' וידויי הפר תנן אנא השם כפר נא כו' כדלעיל פ"ג משנה ח' ופ"ד משנה ב'. וראיתי בטוא"ח סי' תרכ"א דכתב ג"כ חילוף גירסאות. אבל כל הוידויין שוין דבכולן גרסי' בשני בבי"ת אנא בשם כו'. ובירושלמי אמר רבי חגי בראשונה היה אומר אנא השם. ובשניה אנא בשם. והביא ב"י דברי הרא"ש שכתב וז"ל וסבור אני דאנא השם היה אומר [בראשונה] ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה [נשנית] בלשון העולם ע"כ כלומר שאע"פ שבמשנה כתוב בשניהם אנא השם לישנא דעלמא נקט שדרך העולם לומר בתפלותיהם אנא השם אבל כהן גדול היה אומר בשניה אנא בשם עכ"ל הב"י. וא"כ משמע דגירסת המשנה בשלשת הוידויים גם בשניה אנא השם כו'. ומ"מ צריך טעם לפי הירושלמי ולמאי דכתב הרא"ש שכן צ"ל אף למשנתינו שכהן גדול היה אומר בשניה בבי"ת אנא בשם כו' ומאי שנא שניה מהראשונה ונ"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להש"י בשמו כדי שיתודה לפניו. ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם ר"ל שבשם הזה יכפר כי הוא המקור לכל השמות. וכדברי הרא"ש. שהוא שם בן ד'. ועיין בד"ה כשהיו כו']:

עמך בית ישראל. אפילו לת"ק דספ"ק דשבועות דס"ל דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות. לא הוצרך להזכיר אני וביתי ובני אהרן דאטו כהנים לאו בכלל עמך בית ישראל נינהו. גמ':

והכהנים והעם וכו'. השתא מפרש דכל היכא דתנן והן אומרים בשכמל"ו דר"ל הכהנים והעם. אבל אין לומר דדוקא הכא העם דאוידוי דידהו הזכיר השם. דמ"ש. דלאו בוידוי תליא מלתא אלא בהזכרה. וא"ל דהעם לא היו בעזרה אלא בשעת וידוי שלהם דאמאי לא אלא דתנא נטר לה עד הכא שהוא סוף ההזכרות. וכ"כ הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' עי"כ על כולם והכהנים והעם וכו'. וכן הוא בפיוט אלא דגבי לה' חטאת לא כתב כלל. והטעם נ"ל שבכל מקום שאמר לפני ה' תטהרו תיקן הפייטן כדי שהחזן יאמר להן תטהרו. כמו שאמר הכהן לברך העם שיקוים בהם תטהרו. אבל בלה' חטאת שלא אמר הכהן פסוק דתטהרו לא תיקן הפייטן ג"כ והכהנים והעם כו':

כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כ"ג כו'. משמע דאלו כשהיו שומעין מפי שאר כהנים, וא"נ מפי כ"ג ודלא בהני דתנינן לא היו עושין כל אלה. ואע"פ שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במשנה ו' פ"ז דסוטה ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם מהר"ר משה קרדואירו בסוף עבודת יה"כ שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בברכת הכהנים בנקוד אל"ף דלי"ת דהיינו וכו' וביום זה היה מזכיר בנקוד חול"ם סגו"ל קמ"ץ סגו"ל:

משנה געריכה

הכל כשרים להוליכו. מהו דתימא כפרה כתיבא ביה ולבעי כהן קמ"ל דאיש כתיב להכשיר את הזר. גמרא:

הכהנים גדולים. בי"ס ל"ג גדולים. אבל הרמב"ם העתיק גדולים, בפרק ג' מהלכות עבודת י"כ:

משנה דעריכה

הבבליים. לא בבליים היו אלא אלכסנדריים כו'. בגמרא. כמ"ש הר"ב בפי' משנה ז' פרק י"א דמנחות:

צוק. עיין במשנה ו':

שבעה ומחצה לכל מיל. [כתב הר"ב] שהן י"ב מיל. וז"ל התוספות בפ"ב דב"ב דף כ"ג. פעמים נותן שיעור בריסין ופעמים במילין. ופעמים בפרסה ע"כ. ופי' הר"ב רו"ס פסיעות כו'. עיין משנה ד' פ"ד דעירובין. והא דתנן התם במשנה ח', וכן ברפ"ה דנשכר לזויות, מסקי בתוספות דהכא דדוקא כשהולך מקרן דרומית מערבית של עולם למזרחית צפונית. אבל ההולך ממזרח העולם למערבו או מצפון לדרום אין נותנין לו זויות דאלת"ה הרי היה יכול לילך בכאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן שהן ת"ת אמה תרי חומשיהן ע"כ וכבר כתבתי בזה שם רפ"ה:

משנה העריכה

אלא עומד מרחוק כו'. לא היו עושין סוכה אחת עשרה שא"כ לא היה מקרי ארץ גזירה כיון שמן הסוכה רשאין לילך עד לשם בו ביום. כך נ"ל:

משנה ועריכה

ודחפו לאחוריו. דכתיב (ויקרא טז כב) אל ארץ גזירה אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד. ומשום הכי בעינן שיהא צוק דתרווייהו יליף בברייתא מדכתיב גזירה:

בא וישב לו תחת סוכה אחרונה. כתב הר"ב דלזה התירו לפי שירא כו' כ"כ רש"י. ומצינו עוד כיוצא בזה במשנה ג' פ"ד דעירובין דיוצא להציל וכו' ויראים מפני האויבים לאוקמתא חדא כמ"ש שם בס"ד ולפי שבגמ' לא הביאו לההוא אוקמתא ראיה מדהכא. ש"מ דהכא שאני דטפי חששו ליראת המדבר מיראת האויב. להכי שפיר כתב רש"י לזה התירו כו':

משיצא חוץ לחומת ירושלים. דוהמשלח משמע משעה ששילחו כבר לצד המדבר. ור' שמעון דריש והמשלח לעזאזל דחיפתו וזריקתו הוא שילוחו. גמ':

משנה זעריכה

[במגיס. פירש הר"ב בקערה. ועיין בפירושו לסוף פ"ה דפסחים]:

והקטירן. כתב הר"ב א"א לומר שהיה מקטירן עכשיו כו' ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן. וכן לשון רש"י ולאו דוקא כו'. וזה שהאריך רש"י וכתב ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם. ויטבול שניה להוציא כף ומחתה. ויטבול שלישית למוספים ואימורי חטאות הללו כו' כדקתני בפרקין דלקמן וכו' ועיין שם:

קלען במקלעות. [והר"ב העתיק קלען במקלות כגירסת הירושלמי ומה שפירש הר"ב כמין קליעה] מסיים רש"י ז"ל ארבעה בני אדם נושאים ב' מוטות שנים לפנים שנים לאחור. ומהלכים מוט אצל מוט הפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זה על זה וכופפין זה תחת זה כמין קליעה ושלמים וכו'. ואולי השמטת סופר הוא בדברי הר"ב שהשמיט ממלת קליעה עד מלת קליעה:

והוציאן לבית השריפה. לשון הרמב"ם פרק ג' מהלכות עי"כ ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה ע"כ. ומעשה זה נמי לא עכשיו היה ומיהו בשעת הקריאה היה בפרק דלקמן ועיין במשנה דלקמן:

משיצאו חוץ לחומת העזרה. דכתיב (ויקרא טז כז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. ולהלן ילפינן לפר ושעיר שיהיו נשרפין חוץ לג' מחנות כפר העלם דבר. א"כ למה נאמר כאן מחוץ למחנה דמשמע מחנה אחת אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים והיינו חוץ לעזרה. והר הבית הוא מחנה שניה. וירושלים מחנה שלישית כמפורש משנה ח' פרק קמא דכלים. ור' שמעון אצטריך האי מחוץ למחנה למילף מפרה אדומה דמה להלן דכתיב נמי בה אל מחוץ למחנה ושריפתה במזרח ירושלים דכתיב בה אל נוכח פני אהל מועד ופתח האהל במזרח הוה אף כאן שריפתם במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון. גמרא:

משנה חעריכה

הגיע שעיר למדבר. כתב הר"ב שנאמר ושלח וגו' ואח"כ ואת חלב וגו' וכפירוש רש"י ולאו דוקא כמ"ש לעיל. אלא משום דלעיל תני ליה והקטירן וכו' וכן בכתוב לא נכתב אח"כ ואת חלב וגו' אלא ועשה את עולתו וגו' ואת חלב וגו' ופירש רש"י בגמרא אדאמר ויודעים שהגיע שעיר למדבר ונעשית מצותו כתב ומתחיל לקרות הפרשה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שהגיע שעיר למדבר הרי שאפילו הקריאה לא היתה קודם שהגיע שעיר למדבר:

דרכיות. פירש הר"ב אבנים גדולות. וכ"פ הרמב"ם מצעות גדולות [ונ"ל שצ"ל מצבות גדולות‏[2]] ולא פירשו מאיזה לשון הוא. ורש"י כתב דרכיות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה כו'. ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי"ת ויהיה מלשון דרבנאי בעובדא דסבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות דף ח' שפירש"י אורבים ושומרים:

בית חדודו. על שם הצוק שהוא זקוף וחדוד נקרא המדבר בית חדודו והכינוי שב לשעיר וזה לגירסת הס' ובגמרא ורש"י. אבל גירסת רמב"ם שמגיע לבית חורון שהוא במדבר ע"כ. וביהושע סימן י"ו בית חורון תחתון ובית חורון עליון:

על פתחו של היכל. ותנא קמא ורבי יהודה סברי כדאיתא בברייתא דף ס"ז דבראשונה היו קושרין וכו'. ולפי שהיו מציצין ורואין ואם לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. ולבתר הך תקנתא מנין היו יודעין וכו' אלא דרביות היו עושין כו':

  1. ^ בדפוס פראג בא כאן ד"ה שאין חטאת צבור כו' ומביא דברי הרמב"ם בפירושו ובדפוס קראקא הסירו יען כי כבר הביאם הרע"ב.
  2. ^ וכ"ה בפירוש הרמב"ם דפוס נאפולי.