תוספות יום טוב על יומא ז

<< · תוספות יום טוב · על יומא · ז · >>

משנה א

בא לו כהן גדול לקרות. פירש"י דילפינן ממלואים (כמ"ש הר"ב בריש פ"ק) ואמרי' בפ"ק (דף ה') מנין שאף מקרא פרשה שנצטוה בואתה תצוה מעכב. ת"ל (ויקרא ח ה) ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות בעשיית המלואים בצו את אהרן. זה הדבר אפי' דיבור מעכב:

חזן. פי' הר"ב שמש. ומה משמש פי' במשנה ז' פ"ז דסוטה. ונקרא חזן כמ"ש במשנה ג' פ"ק דשבת שהוא לשון חוזה שצריך לראות מה הם צרכי צבור וכ"פ בעל חכמת שלמה בפ"ג דמכות דף כ"ב ע"ב:

הכנסת. בה"כ היה סמוך לעזרה בהר הבית. רש"י:

וראש הכנסת נותנו לסגן. אהא פירש הר"ב משום יקרא כו' דלא תימא שזה שהסגן אינו מקבלו מהחזן לפי שהחזן חולק כבוד לסגן שיקבלו מראש הכנסת וקי"ל דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דרביה פליג ליה יקרא ואנן סתמא תנן דלעולם המנהג כן כ"פ התוספת פ"ז דסוטה דף מ' ומ"ש הר"ב להראות שיש שררות וכו'. כ"פ תוס' שם. ורש"י התם והכא. וע"ש בפי' הר"ב:

וכהן גדול עומד. כתב הר"ב מכלל דעד השתא יושב כו' דבעזרת נשים היה כו'. גמרא. ונראה טעמא אי משום יקרא דכ"ג שלא יהיה עומד כל כך זמן רב בלא עבודה מתחלת שילוח השעיר עד הגיעו למקומו כמ"ש בסוף פרק דלעיל וא"נ משום חולשא דכ"ג:

שבחומש הפקודים. ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל. רש"י:

קורא על פה. עיין בפי' משנה ז' פ"ז דסוטה:

על התורה. פי' הר"ב שתי ברכות וכ"פ הרמב"ם כאן ובסוטה פ"ז וכן מפרש על ישראל ועל שאר התפלה לחדא ברכה וגרסי כנ"א ועל הכהנים ועל ישראל ועל שאר התפלה אבל בפ"ז דסוטה מפרש הר"ב כפירש"י. וכן הוא בירושלמי דהכא ודהתם. ומיהו הרמב"ם בספ"ג מהלכות עי"כ כתב דהני שמנה ברכות כולן לאחריה הן שכתב ומוסיף לאחריה ז' ברכות ואלו הן רצה מודים סלח לנו ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים. ואח"כ אומר תפלה תחנה וכו' וזה כגרסת הספר על ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה. וברייתא בגמרא ועל הכהנים בפני עצמן ועל ישראל בפני עצמן ועל שאר תפלה:

ועל העבודה ועל ההודאה. מברך בשביל העבודה שעבד והודאה סמוכה לעבודה דכתיב (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני אחר עבודה תודה והיא הודאה. רש"י:

ועל שאר התפלה. כתב הר"ב מפרש בגמרא תחנה רנה בקשה כו' כד"א אל הרנה ואל התפלה. מלכים א' ח' [כ"ח]. ות"י צלותא ובעותא ובפרק אין עומדין [ברכות לא.] אל הרנה ואל התחנה^[1]. רנה זו תפלה. פירוש שבח ובירמיה ז' י"א מתרגם רנה בעותא. וברבות ריש ואתחנן רנה זו קילוסו של הקב"ה:

משנה ב

ומלאכת שניהן שוה כאחת. ואע"ג דכתיב (ויקרא טז כז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו, בתר אילו ואיל העם ואימורי חטאת, יליף בגמרא, דכתיב נמי והמשלח בתר הכי ומה המשלח דמעיקרא דאין עמידה שלו אלא עד מתן דמים דחבירו, כמ"ש הר"ב בריש פרק ו', ה"נ והשורף יכבס דמעיקרא. וקראי דלא כסדרן כדלקמן:

משנה ג

אם בבגדי בוץ קורא קדש כו'. דאילו קרא באצטלית כבר קידש קודם שפשט בגדי בוץ ואינו צריך עתה אלא טבילה וקידוש. הרא"ש:

ויצא ועשה את אילו וכו'. פירש הר"ב דכל דכתיב בפרשת אחרי מות קדים לדכתיב בחומש הפקודים דאמרינן בגמרא דמתניתין לאו מתקנתא היא דהא לא קאמר פר ושעיר ואימורי חטאת אימתי עביד להו. אלא כדתני בברייתא משמו דר"א כמ"ש הר"ב ופירשו התוס' דאע"ג דלאו מתקנתא היא מ"מ לאו משבשתא והא דתנא דמתניתין שייר לאמורי חטאת דאינו אלא גמר קרבן דאינהו עצמן שלא הוקטרו אימוריהן כשרין. ושייר פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ דאדברי ר' עקיבא קאי דמקדים לשבעה כבשים בשל שחר. קאמר איהו דמאחר להו ואנא ידענא דטעמא משום דלבסוף כתיבי. וא"כ ה"ה לפר ושעיר דחוץ (וכה"ג עיין במשנה ב' פ"ט דערובין) וניחא ליה למנקט כבשים משום דתנאי אחרינא פליגי בכבשים עצמן מר סבר אחד בשחר וששה בערבית. ומ"ס ו' בשחר ואחד בערבית עכ"ד. והא דמאחר הוצאת כף ומחתה לאילו כו' אפרש בדרבי עקיבא בס"ד ואיל העם דאמרן הוא איל האמור באחרי [מות] והוא האיל האמור בחומש הפקודים. דכתיב איל אחד. גמרא:

[תמימים בני שנה. צריך לי עיון אמאי נקט הכי בכבשים ולא כן בשאר הקרבנות. ובס"א ל"ג בני שנה ואכתי קשיא תמימים למה לי]:

עם תמיד של שחר היו קרבין. קאי אשבעת כבשים ופר העונה נמי עם של שחר. וכדכתב הר"ב מטעם הברייתא שבגמרא. וטעמיה דכתיב מלבד וגו'. ור"א ס"ל דאין למדין יוה"כ מרגלים. דלהכי סידר רחמנא עבודת היום ברישא. ומ"ש הר"ב ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ. לפי שהוא מן המוספין שהיה ראוי להקדימו. אלא דקרא קאמר מלבד חטאת הכפורים להקדים הפנימי. ומיהו בתריה לא מאחרינן ליה. ור"א דס"ל דכל המוספין מאחרין איצטריך למלבד חטאת הכפורים לדרשא אחריתי על מה שזה מכפר זה מכפר במ"ג פ"ק דשבועות. וצ"ל דלר"ע תרתי שמעינן. מדלא כתב עם חטאת הכפורים. דהא ליכא למטעי ולפרש שיבא עמו ממש. דהא בפרשת אחרי מות כתיב שני שעירים. ולא שלשה. ומ"ש ואח"כ אילו ואיל העם והא דלא קתני להו משום דר"א מודה לו דבטבילה שלישית הוו. כ"כ התוספות. ומ"ש הר"ב ואח"כ אימורי החטאת בטבילה ג' ואח"כ הוצאת כף ומחתה. כ"כ רש"י ז"ל. ונ"ל דטעמו משום דואת חלב החטאת כתיב בתר ויצא ועשה את עולתו. ודעת התוספות והרמב"ם עיין בסמוך. ומ"ש ואח"כ הוצאת כף ומחתה ור"ל בטבילה רביעית וטעמא מפורש בגמרא דכתיב (שם טז כג) ובא אהרן אל אהל מועד, ופשט את בגדי הבד אשר לבש. כלום אדם פושט אלא מה שלבש ומה ת"ל אשר לבש שלבש כבר. אלמא זו היא פשיטה שניה ש"מ דיש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להך ביאה. ובמאי איירי דבכולהו עבודת פנים כבר כתיב ובא והביא. כמ"ש התוס' פ"ג דף ל"ב. אלא בהוצאת כף ומחתה איירי. הלכך כיון דש"מ דאיכא הפסק ש"מ דהך קרא שלא כסדרו. ודכתיב בתריה ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם מוקדם לשל זה. וכי תימא דהא אפסקיה שעיר הנעשה בחוץ ונקיים מקראות כסדרן דובא בהוצאת כף ומחתה. ואח"כ ויצא ועשה את וגו'. ליתא דקרא הכי משמע ויצא ועשה את עולתו מיציאה ראשונה עביד אילו ואיל העם ש"מ דביציאה ראשונה נעשה אילו ואיל העם ואילו עבדי בתר הוצאת כף ה"ל ביציאה שניה. ומיהו שעיר קדים נמי דקרא לא קאמר מה דהוה ביציאה ראשונה. אלא ממאי דכתיבי באותה פרשה בפרשת אחרי מות. והשעיר הזה בפרשת פנחס כתיב. ומ"ש ואח"כ תמיד של בין הערבים מסיים רש"י בטבילה חמישית ולרש"י הא דקתני היו קרבים עם תמיד כו'. לאו דוקא אלא לאפוקי עם של שחר. והתוספות חולקים על רש"י כמ"ש דאימורי חטאת בטבילה השלישית וסוברים דעם תמיד של בין הערבים קרבים. ואהא קאי מאי דאמר ר"ע היו קרבין עם תמיד של בין הערבים. ר"ל אימורי חטאת ולא הוצרך להזכירם בשם מהטעם שלא הזכירם ר"א. כמ"ש לעיל. והכי קאמר היו קריבין עוד קריבות אחרות ושעיר הנעשה בחוץ דקתני ה"ק ושעיר כו'. קרב אח"כ בזמנו עם אילו ואיל העם שהזכיר כבר ר"א. ולהתוספות, הך קרא דובא אהרן שנכתב שלא כסדר אינו מוקדם אלא לפסוק ורחץ. ומיד ובא להוצאת כף ומחתה. ואח"כ ואת חלב וגו'. וכ"כ הרא"ש. דהסברא נותנת שהאימורים היו קרבים אחר הוצאת כף ומחתה. כדי למעט ההפסקות בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה דכתובים מיד אחריהם ומ"מ בסדר קצרה שלו כתב כדרך רש"י ז"ל. וכן דעת בעל המאור. ולהרמב"ם דרך אחרת דמאחר להוצאת כף ומחתה עד אחר תמיד של בין הערבים קודם קטורת הערבים והטבת נרות. ונראה טעמו כטעם התוספות. דמתניתין מוכחת דאימורי חטאת קריבין עם התמיד. וסובר נמי דמתניתין בסדרא קא מיירי דהא דתני היו קרבים עם תמיד. היינו שאחר השעיר והעולות היו אימורי חטאת קריבים עס התמיד. וכך היה סדרן. ואח"כ קדש וכו' להוציא כף ומחתה וכו' ונכנס להקטיר וכו' כסדרא דמתניתין דלקמן ואזלא תמיהת התוספות במשנה דלקמן דתנן נכנס להקטיר ולא תנן תמיד של בין הערבים. ותירצו משום דכבר תנא ליה ברישא בדברי ר"ע וזה דוחק. אבל להרמב"ם ניחא שכבר נעשה התמיד קודם הוצאת כף ומחתה. וסדר המשנה כוותיה דייקא וטעם קדימת התמיד ואיחור הוצאת כף נ"ל דסבר דמצוה שישארו כלי הקטרת בדביר כל כמה שיוכל לאחרו ולשהותו שם. ויותר ראוי ג"כ שסוף ביאת כהן גדול יהיה בהיכל ממה שיהיה סוף ביאתו בקדשי קדשים הלכך מאחרין אותן מלהוציאן עד קודם קטורת הערב שזהו סוף ביאתו להיכל בו ביום. והפייטן נקט אילו ואיל העם תרב חטאת ומוספין והוצאת כף וסדר תמיד וכו'. ובתורת כהנים נשנו אילו ואיל העם ושבעה כבשים תמימים ואח"כ הוצאת כף ומחתה ואחר כך עושה התמיד. ונ"ל שצ"ל וששה כבשים וכו' דסתם ספרא ר' יהודה. והכי ס"ל בגמרא. אבל פר ושעיר חיצון לא הזכיר כלל. וצ"ע. ובירושלמי אמר רבי יוחנן זו דברי ר"א ור"ע. אבל דברי חכמים כולם היו קרבים עם תמיד של בין הערבים. ולזה נראה שכוון הפייטן. וז"ש ר"י עם תמיד לאו דוקא עם ממש. אלא לאפוקי עם של שחר. דה"נ בגמרא דידן בפלוגתא דתנאי בכבשים. אמרו האי לישנא עם תמיד ולאו דוקא. דהא בדרבי עקיבא פליגי. וכ"כ בעל המאור בדרבי (מאיר) [אליעזר] בברייתא דלאו דוקא:

משנה ד

ונכנס להקטיר. עיין לעיל דלרש"י ותוספות ר"ל אחר שהקריב התמיד. ולהרמב"ם מתניתין כמשמעה:

ולהטיב את הנרות. כתב הר"ב הטבה זו הדלקה היא דהא בשחר מטיב את הנרות דהיינו דשונן ותיקון הפתילות החדשות. אלא הטבה זו הדלקה היא. אבל הרמב"ם ס"ל בפרק ג' מהלכות תמידין, וכמ"ש הר"ב בשמו בפרק ג' מתמיד, דבשחר נמי מדליקין אחר שמטיבן. וא"כ בערב היה צריך לחזור ולתקנן ולהדליקן ולדידיה שפיר תנן להטיב. והתוספות תירצו בע"א. דהכא קודם שמת שמעון הצדיק שנמצאו שני נרות מזרחיות דולקים והניחן דולקים מפני הנס עד הערב שמטיבן ואח"כ מדליקן. אבל הר"ב פירש בסוף פ"ג דתמיד דאף בימי שמעון הצדיק לא הניחו דולק, אלא המערבי שמשני המזרחים ואנן להטיב הנרות תנן. וכבר כתב הראב"ד בזה בפרק ב' מהלכות עי"כ. שאע"פ שלשון המשנה כך היא לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד. [ועיין מ"ש בסוף פרק ג' דמסכת תמיד]:

משנה ה

[ומצנפת. בתורה נקרא דשל הדיוטות מגבעת ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. תוספות פרק ב' דף כ"ה. ורש"י מפרש בפירוש החומש דהכל חדא. ותלמידי הר"י כתבו בפרק אין עומדין דמצנפת קטנה ממגבעת. והרמב"ן בפירוש החומש בואתה תצוה כתב שהמצנפת היא כמין צניף שצונף בו את ראשו. מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום. אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות. ואף היא מצנפת היא. אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כמין מגבעת שהוא כובע. כדברי אונקלוס כו'. בחילוף כ"ף וגימ"ל באותיות גיכ"ק. ולפי שהמגבעת כמו מצנפת הזכירו חז"ל תמיד בכהן גדול, ובכהן הדיוט מצנפת וכו'. ולשון הרמב"ם בריש פרק ח' מהלכות כלי המקדש קרוב לדברי הרמב"ן שז"ל מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו אלא שכהן גדול צונף בה כמי שלופף על השבר ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת עכ"ל. אבל הראב"ד השיגו שמגבעות הם ככובעים שלנו חדין מלמעלה והן קצרין ע"כ. ולדבריו צ"ל כדברי התוספות]:

באלו נשאלין. כתב הר"ב השואל פניו אחורי הכהן. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דלישנא דברייתא פניו כלפי הכהן ה"פ פניו פונות למקום שפונים פני הנשאל. והכ"מ הכריח שכן הוא בסוף פ"י מהל' כלי המקדש. ומ"ש בקול נמוך, זה לשון הרמב"ם [שם] בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ע"כ. והיינו דמתפלת חנה ילפינן:

משנה יומא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

1. במלכים שם ואל התפלה וברי"ף ואל התחנה שלא ככתוב ועי' במהרש"א בח"א שם שפי' דברי הגמ' בבאור הכתוב בטוב טעם ודעת.