משנה בבא מציעא ה ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ה · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

המלוה את חבירו, לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית.

מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר. כיצד?

השכיר לו את חצירו, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חדש בחדש, בסלע לחדש, מותר.

מכר לו את שדהוז, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא שלך באלף זוז, אם לגורן, בשנים עשר מנה, אסור.

נוסח הרמב"ם

המלווה את חברו לא ידור בחצרו חינם ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהיא ריבית מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה ואם משל חודש בחודש מסלע בחודש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור.

פירוש הרמב"ם

המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם וכו': מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו': מבואר הוא ג"כ שמכירה כזו במטלטלין רבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית ואינו יוצא בדיינין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מרבין על השכר - בשכר המתנת מעות השכירות:

ואין מרבין על המכר - בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ו, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש, דהוו להו שתים עשרה סלעים, אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה: אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה, הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר, משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה: אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא:

מכר לו את השדה וכו' - והוא הדין מטלטלין וכל סחורה, אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית, אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא, יוצאה בדיינים:

פירוש תוספות יום טוב

מרבין על השכר. כתב הר"ב דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף על פי דקיימא לן בקדושין [משנה ו' פרק ג'] דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ"י:

מכר לו שדהו. ולא תנא חצרו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן שאם הגיע לידי כך למכור קרקעותיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. והדר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) ואע"פ דקיי"ל בקדושין פ"ג מ"ו דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ"י:

(ז) (על המשנה) שדהו ולא תני חצירו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמ"ל שאם הגיע לידי כך למכור קרקעתיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר ומכר מאחחתו וגו'. והדר כי ימכור בית מושב:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המלוה את חברו:    נלע"ד שיותר צחות לשון הי' להיות המלוה לחברו וכו' בכל מקום שהוא שנוי:

לא ידור בחצרו חנם וכו':    כתבו תוספות ז"ל בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ז) דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצרו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפילו סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר ודויקא נמי דנקט במתני' חצרו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו בפחות עפ"ל ז"ל. וכתב רש"י ז"ל יש לי ללמוד מכאן שאסור ללוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן ולא ישכור הימנו בפחות ול"ד למשכנתא דכרם דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה מנכה לו נמצא קונה הפירות בנכייתא זו על הספק אבל זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ"ל ז"ל. והרמב"ם ז"ל הסכים לדעתו אבל ר"י ור"ח חולקין עליו. וז"ל תוס' והרא"ש ז"ל ואין נראה לר"ת דבית נמי נופל או נשרף א"נ זימנין שאין צריך לאותו הבית. ואומר ר"ת ז"ל דהיינו טעמא לפי שאין הבית ממושכן למלוה דלא קתני הלוהו על חצרו הלכך כשדר בו בחנם או שוכר בפחות מיחזי כרבית אבל אם הלוהו על חצרו שאין החצר בחזקתו של לוה ואינו ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח הוא הן רב הן מעט. ואין נראה לר"י שהמלוה יוכל לעכב על ידו של לוה ולא יקח הפירות שלא יניחם לירקב על כרחו אלא או יקחם הוא וינכה לו בחובו או יקחם הלוה ויפרע הדמים ומ"מ נראין לו דברי ר"ת ולאו מטעמי' אלא משום דמשכנתא הוי כעין מכר כדקאמר לעיל בגמרא אינהו בתורת זביני אתו לידי' הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא בין כרם בין בית אבל מתני' דלא הוי משכנתא אם ישכור הימנו בפחות הוי רבית והרמב"ם ז"ל הסכים לדעת רש"י ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל. [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה ריש סימן עק"ב מה שאמרו המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות היינו משום דהוי הלואה ממש דקאי המלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ויש לפעמים בו משום רבית קצוצה ולפעמים משום אבק רבית אבל היכא דקאי המלוה קרוב לשכר ולהפסד או באופן שאינו נקרא הלואה אלא שכירות או מכר אין בו משום רבית ומותר לפיכך אמרו משכנתא שריא והיכי דמי כגון המלוה את חברו ומשכן לו בית או שדה לשנים ידועות ע"מ שידור בבית ויאכל פירות השדה כל ימי המשכונה וכותב לו במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף וכשיעשה באופן זה אז אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוה מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם אע"פ שלפי חשבון זה לא יגיע לשנה רק עשרה דינרין והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרין לשנה מותר שאין זו הלואה אלא כמי ששכר בפחות ואע"פ שאמרו לא ישכור ממנו בפחות היינו שהלוה תחלה מעות ואח"כ שכר הימנו את הבית בפחות ואוזיל גבי' מחמת ההנאה שהלוהו כבר או שהלוהו ע"מ זה שישכור לו הבית בפחות וישארו אלו המעות בתורת הלואה גבי' וה"ז רבית גמור שאסרה התורה. אבל הכא כל אלו המעות אינו נותנו לו בתורת הלואה אלא בתורת שכירות אלא שמשכיר לו בזול לכמה שנים קצובות וזה יכול כל מי שיש לו קרקע לעשות להשכיר בתיו ושדותיו בזול כי מי ימחה בידו ואם התנו ביניהם שאין אחד מהם יכול לכוף את חברו לפדות תוך הזמן שקבעו ובכלות הזמן תחזור הקרקע לבעליה חנם אין כאן חשש איסור בעולם אע"ג דאוזיל גבי' משום שהי' צריך למעות כן הוא דרך המשא ומתן בעולם שמי שצריך למעות הוא מוכר קרקעותיו בזול ושכירות ליומי' ממכר הוא וזה ג"כ מפני שהי' צריך למעות השכיר בזול ואין כאן איסור ולאו דוקא אם שניהם אין יכולין לחזור בהם תוך הזמן אלא הה"נ אם התנו שכל זמן שירצה הלוה לסלקו הרשות בידו ויביא לו מעות ויחשוב לו עשר [דינרין] בכל שנה וינכם לו ויסלקו מן המותר במעות מן השדה או מן הבית ה"ז מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום כל ימי המשכנתא ולהחזיר לו הקרקע ללוה אינה הלואה אלא שכירות ששכר ממנו הקרקע לשנים הללו ולא יוכל לחזור בו והמשכיר יכול לחזור בו אם ירצה ואין שייך בו רבית וזהו הנקרא משכנתא דסורא משום שבסורא היו נוהגין כן וזה דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שהתירה התורה ללוה לגואלו לפי חשבון הדמים ואין זה דומה לשאר ההלואה דהתם כל אחריות המעות על הלוה ואין למלוה שום חשש הפסד אבל הכא אין אחריות ההלואה על הלוה רק על המלוה שאם שטפה נהר או נשרף הבית אינו נוטל כלום אלא פירות כפי מה שהן ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים והרי המלוה קאי קרוב לשכר ולהפסד עכ"ל ז"ל ועיין עוד שם]. ואיתה בתוס' פ' בתרא דערכין דף ל"א. וכתבו הם ז"ל בפ' הספינה דף פ"ו נראה לרשב"א דהא דתנן באיזהו נשך מרבין על השכר ואין מרבין על המכר היינו שנכנס ודר מיד בבית דבענין אחר הוה אסור כדאמר הכא ע"כ וע"ש בברייתא: בפי' רעז"ל וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. אמר המלקט בגמרא מסמכי לה אקרא דכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא לשנה אחרת ומשום הכי היכא דקא מקדים אוזולי הוא דקא מוזיל גבי' ושרי וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי"ב [אלף זוז] לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא הי' משתלם עד הגורן אוזולי הוא דקא מוזיל גבי' משום שיפרע לו מיד וכן כתב הרי"ף ז"ל דאיתא בתוספתא ובירושלמי. וכתוב בספר הלבוש בי"ד סימן קע"ו וכן בשכירות בכה"ג משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצרו מעכשיו בי' סלעים והחזיק בה ואח"כ אמר לו אם תתן לי בכל חדש סלע אמתין לך על המעות הוי כמו מכר דהא אינו שוה יותר מי' סלעים שכבר החזיק בה בכך והוי הב' דינרים אגר נטר ואסור ע"כ. ומוכח בגמרא דדוקא משום שאמר לו אם מעכשיו בכך ואם לאחר זמן בכך הוא דאמרינן במתני' דאסור מפני שקצץ בתחלה ובסוף אבל אם לא הי' מפרש מתחלה אם מעכשיו בכך אלא שכך בלבד אמר לו לאחר זמן בכך שרי והיינו טרשא דבר חמא דאיתא בגמרא דשריא וקיימא לן כותי' ועיין בנמקי יוסף. ופי' נ"י דהא דקיימא לן פ"ג דקדושין ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום ע"כ. וביד שם ר"פ ששי וסימן ב'. ובפ"ז סימן ח' ט' ורפ"ח. ובטור י"ד סימן קס"ו וסימן קע"ג. וכתוב שם בבית יוסף שהורו חכמי לוניל שיכול אדם לומר לחברו קרקע זה אני מוכר לך ואם תפרעני מעכשיו הרי הוא לך במנה ואם תאחר עד שנה מלפורעני תן לי מאתים דינרין ואין בזה משום רבית ולא מיקרי אגר נטר לו שהרי כשאמר לו אם תתן לי מעכשיו אתנהו לך בק' דינרין הרי לא החזיק בו הלוקח ויכול המוכר לחזור ולומר לא אתנהו לך כי אם במאתים ואין לקרקעות אונאה דלא קייצי דמיהן דכי תנן באיזהו נשך מכר לו בית או שדה וא"ל אם מעכשיו בכך וכך וכו' אסור התם דוקא כשהחזיק בו הלוקח עכשיו כדי ליתן לו עכשיו אלף דינר ואח"כ אמר לו אם לגרן בי"ב מנה ולא אמר לו כן קודם שיחזיק דהמכירה נתקיימה באלף זוז כי שקיל י"ב מנה לגרן שכר מעותיו עומד ונוטל וכתב בעל התרומות ודבריהם צריך עיון ע"כ. ועיין ג"כ בסוף סימן קע"ו:

תפארת ישראל

יכין

ולא ישכור ממנו בפחות:    אפילו בחצר ואדם כאינן עומדים להשכיר [(שו"ע יו"ד, קסו)]:

מרבין על השכר:    מותר ליתן שכר יותר מהראוי בעבור שממתין לו בתשלומי השכירות:

ואין מרבין על המכר:    ליתן טפי מהראוי מדממתין לו בתשלומי המכר:

השכיר לו את חצרו:    ה"ה אדם בהמה וכלים:

ואמר לו:    קודם שהחזיק בו:

ואם של חדש בחדש:    ה"ה באמר אם הכל יחד בסוף, רק אורחא דמלתא נקט:

בסלע לחדש מותר:    דאף דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, עכ"פ אינו משתלם עד לבסוף, ומה שנותן לבסוף יותר, אינו אגר נטר, כי אז ראוי לשלם [(שו"ע יו"ד קעו, ו)], ולפיכך בשכירות גופה, אם מרבה לו על השכר מדממתין לו משם ואילך אסור, ולפיכך נמי שאל התנא כיצד:

מכר לו את שדהו:    ה"ה מטלטלין רק נקט קרקע אף דאין אונאה לקרקעות [והא דנקט לעיל חצר, והכא נקט שדה. נ"ל משום דרגיל יותר להשכיר בית מלהשכיר שדה. דבשדה יוכל בעצמו ליקח הרווחתו. משא"כ גבי מכירה, רגיל טפי למכור שדהו שא"צ כל כך כבית [כמו (ערכין ל, ב)]:

אם לגורן:    נקט לגורן מדאורחא דמילתא הכי שיתנה כך דאז יהיה להקונה מעות מהתבואה שיגדל מהשדה שקנה, ואעפ"כ אסור:

בשנים עשר מנה אסור:    דתיכף כשמשך המקח או החזיק בקרקע נתחייב לשלם, ומה שנותן לבסוף יותר מהשתא, אגר נטר הוא. מיהו בלא פירש אם מעכשיו בכך וכך, שרי להעדיף בדמי קרקעות בהמתנה, דמדאין אונאה לקרקעות אמרינן כך הן דמיה, ולא אגר נטר. ובמטלטלין, אם שומתן ידוע, אפילו בלא פירש אם מעכשיו בזול, אסור, ובאין שומתן ידוע, שרי בלא פי' [(שו"ע יו"ד, קעג)]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי סד ב  שולחן ערוך יורה דעה קסו א בבלי סה א  שולחן ערוך יורה דעה קעו ו