משנה בבא מציעא ה ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ה · משנה ח | >>
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטין לזרע, אבל לא לאכול.
שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע. ביוקר והוזלו, או בזול והוקרוכד, נוטל מהן כשער הזול, ולא מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.
מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע,
- אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל;
- שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע.
- בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ,
- נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל.
- וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן,
- אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ:
מלווה אדם את אריסיו חיטים - בחיטים לזרע,
- אבל לא לאכל.
- שהיה רבן גמליאל,
- מלווה את אריסיו חיטים ביוקר והוזלו - או בזול והוקרו,
- ונוטל מהן - כשער הזול.
- לא שהלכה כן - אלא שרצה להחמיר על עצמו.
ובלבד שיהיה המנהג באותו מקום שיתן האריס הזרע, שהרי בעל השדה עושה עמו חסד במה שהלווה לו, אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלוותו חיטים בחיטים, אלא אם כן האריס הזורע לא התחיל עדיין בעבודת השדה, אבל אם עבד בשדה שום עבודה ואפילו דבר מועט אסור שילווה לו, לפי שכבר נתקיימה באריסות ולא יכול בעל השדה לסלקו מן האריסות, ונתחייב לתת הזרע רצוני לומר בעל השדה:
חטין בחטין לזרע - סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא בשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע וכשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע, ואין כאן רבית:
שהיה רבן גמליאל - כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול כה, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:
ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהן כשער הזול. שאם היו ביוקר והסאה עומדת בשני סלעים. והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה. אע"פ שבשעה שנתן. היה נותן לו מה ששוה שני סלעים ואם היה בזול כשנתן ועמד סאה בסלע. ואח"כ עמד סאה בשני סלעים לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו. לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד. והר"ב שהעתיק שאם הוזלו נוטל וכו' וכן בפרש"י בבא הראשונה נקטי אבל בזול והוקרו הוה רבותא טפי. דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן. ובנ"י העתיק שאם הוקרו:
(כד) (על המשנה) ופוסק וכו'. ארישא קאי, יצא השער פוסקין. ואע"פ שיש נוסחא דלא גרסינן לאותה בבא כמ"ש תוספ'. מ"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו:
(כה) (על הברטנורא) ואע"פ שאין לו. וגם מתחלה בשנתן לו המעות לא התנה. לא תוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה אבל הכא בתורת מקח נותן לו וכ"ב התוספות:
חטין בחטין לזרע: סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרוע וטעמא דמתני' מיירי באתרא דאריס הוא שנותן הזרע ואם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית הלכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה מבע"ה וזורע וכו' כדמפרש רעז"ל. וברייתא דקתני מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע בד"א שלא ירד אבל ירד אסור מיירי באתרא דרגילי דמארי ארעא יהיב בזרא וזה הי' קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר והטיל על האריס הלכך אם פסק כן עמו בתחלתו קודם שירד דמצי מסלק לי' כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד ומתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואחר מכאן נתרצה מאליו ע"י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גבי' ואסור:
שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו ביוקר וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק מכאן מלות חטין בחטין לזרע. ועיין בתוס' י"ט. וביד שם פ"י סי' ה'. ובטור יו"ד סי' קס"ב:
יכין
מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע: אף דאסור להלות סאה בסאה [וי"א גם מטבע זהב במטבע זהב אסור, ונוהגין להקל], אפ"ה באריס מותר. ודוקא כשנהגו שהאריס נותן זרע השדה ואח"כ חולקין התבואה, וא"כ כשאין לאריס לזרוע מסלק לי' בעה"ב, להכי כשנותן לו הבעה"ב השתא הזרע, אינו הלואה רק פיסוק חדש דהרי יכול לסלקו, והו"ל כפסקו מחדש שיתן הבעה"ב הזרע על מנת שיטול האריס פחות משאר האריסין, כשיעור שיקח הבעה"ב לסוף מחלקו [(שו"ע יו"ד, קסב)]:
אבל לא לאכול: שלא ילוה לו תבואה לאכל. ולהכי אצטריך מתני', משום שהיה וכו':
נוטל מהן כשער הזול: דכשהוזל התבואה נוטל רק מדת התבואה שנתן, וכשהוקר נוטל תבואה רק כפי הדמים ששוה כשנתן:
אלא שרצה להחמיר על עצמו: וקמ"ל מתניתין דר"ג רק מחמיר על עצמו היה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת