משנה בבא מציעא ה א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ה · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

איזהו נשך ואיזהו תרבית?

איזהו נשך? המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש, מפני שהוא נושך.

ואיזהו תרבית? המרבה בפירות. כיצד?

לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חיטין בשלשים דינרין, אמר לו תן לי חיטי, שאני רוצה למכרן וליקח בהן יין. אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.

נוסח הרמב"ם

איזה הוא נשך ואיזה הוא תרבית איזה הוא נשך המלווה סלע בחמישה דינרין סאתים חיטים בשלש מפני שהוא נושך ואיזה הוא תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חיטים מדינר זהב לכור וכן השער עמדו חיטים בשלשים דינר אמר לו תן לי חיטיי שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין אמר לו והרי חיטיך עשויות עליי בשלשים דינר הרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו.

פירוש הרמב"ם

איזהו נשך ואיזהו הרבית כו': מה שקורא נשך הוא רבית דאורייתא ומה שקראו תרבית הוא רבית דרבנן ומה שהתנה ויין אין לו שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה עליו בחוב אבל הוא זה כשהיה לו עליו חוב ואמר לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בהם חטים והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשם עלי בשער אם היו אצלו חטים הוא מותר ואם לאו הוא אסור. ואמרו לקח ממנו חטים רצוני לומר לקח בהלואתו כלומר שהעלה על הלוה חטים כמה שיהיה אצלו אבל כשיתן איש לחבירו מעות ליקח ממנו כך וכך מדה מחטים והשער ידוע לא פחות ולא יותר זהו מותר ואע"פ שאין לו חטים וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר או יקבל מי שפרע ויחזור בו. וכך פירש וביאר הירושלמי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

איזהו נשך - שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה:

המרבה בפירות - המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית א. שהרי מתרבה ממונו ב. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש ג שהוא דרך מקח וממכר:

דינר זהב - עשרים וחמשה דינרי כסף:

וכן השער - כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ד ואע"פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין: יצא השער פוסקין, אע"פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו:

עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי - וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע"פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל, אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין, וכי אייקר ברשותיה אייקר ה:

פירוש תוספות יום טוב

מפני שהוא נושך. הכי גרסינן בס"א וכן ברי"ף ורא"ש. ולא גרסי אסור מפני וכו':

המרבה בפירות. כתב הר"ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירותהוירבית. דכתיב (ויקרא כ"ה) את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך. הוי ליה להקדים אוכל למרבית] קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ"ש הר"ב שהרי ממונו מתרבה. וכן פירש"י והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש"י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ"ש הר"ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו'. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח"כ:

וכן השער. כתב הר"ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו' וכפירש"י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ"כ התוספות [דף ס"ב ע"ב] . אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה:

ויין אין לו. כתב הר"ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו' ואע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש"י בגמרא [דף ס"ג ד"ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז'. ונראה שר"ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב"י בי"ד סימן קס"ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע"פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו' דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ"כ רש"י בהדיא בגמרא [ד"ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע"כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש"י דע"י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ"ש במשנה ז'] היא כדעת הפוסקים. ומהם הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה [הלכה ד']. אבל השיג הראב"ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ"ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע"כ. ור"ל שאף ע"פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ"ש במשנה ז'. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז' ולא בפ"ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב"ם. נראה דאפילו לסברת רש"י והרמב"ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך. ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית. קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליה בב' לאוין. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) רש"י. נראה לי דלא טעמא דקרא קאמרי ולא קאי אפירות אלא אהלואת כסף וכלומר דמרבית דקרא קאי נמי עליה וכן בגמרא מי איכא נשך בלא תרבית. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרכית שכתוב אחר כך.:

(ד) (על הברטנורא) רש"י. ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור, אע"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. והתוספ' הקשו עליו ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין:

(ה) (על הברטנורא) ואע"ג דלא משך לא הו"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. רש"י. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

איזהו נשך:    דאורייתא

ואיזהו תרבית:    דרבנן כמו שיתבאר בסמוך:

אסור מפני שהוא נושך:    אית דלא גרסי מלת אסור. גם הר"ר יהוסף ז"ל מחקה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג אסור דלא בא לדבר מענין אסור ומותר שהרי גם התרבית אסור אלא ה"ק איזהו נשך המלוה וכו' ואח"כ קאמר למה נקרא זה נשך מפני שהוא נושך ע"כ:

איזו היא תרבית:    גמרא אטו כל הני דאמרינן עד השתא המלוה סלע בחמשה דינרין לאו רבית נינהו א"ר אבהו ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם ואפילו ע"כ דרבית דאורייתא היא יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק ילבש דאינו חייב להחזיר. ע"כ ריבית קציצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו מכאן ואילך אבק רבית:

וכן השער:    כך היו נמכרין בעיר והוא השער היפה לעולם פחות מכאן ווי לזבינא יתר מכאן ווי למזבונא ע"כ נמקי יוסף. בסוף פי' רעז"ל וכי אייקר ברשותי' אייקר. אמר המלקט אבל אם אין לו יין והוא לא קבל עכשיו מעות שנוכל לומר יכול הוא לקנותו בדמים שקבל נמצא שאינה אצלו אלא בהלואה בעלמא רש"י ז"ל והכי תרצוה רבה ורב למתני' ואמר רבא כי שכיבנא ר' אושעיא נפיק לותי דמתריצנא למתני' כותי' שהוא נותן הפרש בין אין לו ליש לו וכדתנא וכו':

והרי לך אצלי יין וכו':    ירושלמי פ' האיש מקדש דף ס"ב וביד רפ"ד דהלכות מלוה ולוה ורפ"ו וס"פ עשירי. ובטור י"ד סימן קס"ג:

ויין אין לו:    ושנויה היא בתורת כהנים פרשה ה' דפ' בהר סיני וכתב שם ספר קרבן אהרן ובעל לחם אבירים הקשה בזה דלמה לא נכנס במה שיצא או לימא סלע בסלע ודינר או ד' דינרין בחמשה והוא תירץ לזה דכוונת התנא בשנוי זה לאשמועי דאע"פ דהוקר הסלע בעת הפרעון בחמשה דינרין כיון דבעת ההלואה לא היה שוה אלא ד' דינרין והלווהו בה' הוי נשך ע"כ ובאמת ובודאי כי האנשים האלו שלמים הם אתנו בקשו להקשות קושיות עד שמהדבור הישר שאלו למה לא עותו וכו' עד ואין לומר לישר שלמה לא עוות דבריו. כוונת הרב בקיצור לומר כיון שרבינו הקדוש מצא לשון צח וקצר לא רצה להאריך. ועוד כתב שם ובעל לחם אבירים הקשה דלמה לא אמר התנא בחלוקה הראשונה כמו בשני' ולימא איזהו נשך הנושך כיצד וכו' כמו שאמר בתרבית איזהו תרבית המרבה וכו' ותירץ דרש"י ז"ל הוקשה לו זה על אופן אחר דלמה לא קיצר בתרבית כמו שקיצר בנשך ולימא איזהו תרבית לקח ממנו חטין וכו' ולזה אמר בגמרא מפ' דבהלואת כסף וכו' והכא רבית דרבנן קמפרש שר"ל דלהכי שינה להראות חלוק דאורייתא אדרבנן ע"כ ומי יתן ונדע איך הראה זה וכו' ע"ש:

תפארת ישראל

יכין

ואיזהו תרבית:    רבית דאו' הוא רק דרך הלואה. ונקרא נשך, שנושך ממנו ונוטל יותר ממה שנתן לו, ורבית דרבנן, הוא שנתהווה ע"י מכר ונקרא תרבית, שנתרבה ממילא, ולא מחמת שנתן לו המלוה פחות. והחילוק בין דיני רבית דאו' לדרבנן. רבית דאורייתא יוצא בדיינין, משא"כ דרבנן רק בבא לצאת ידי שמים יחזיר, מיהו בתפס לוה, אין צריך להחזיר [(שו"ע יו"ד, קסא)]:

המרבה בפירות:    שנתרבה הרווחתו בקניית פירות:

כיצד לקח הימנו חטין בדינר זהב:    הוא כ"ה דנרי כסף.

הכור:    הוא ל' סאה:

וכן השער:    כך נמכרין אז בשוק, ונתן המעות, וחיטין לא היו להמוכר, ואפ"ה מותר לוקח ליטול אחר כך החיטין כשיתיקרו, מדכבר יצא שער הזול בשעת נתינת המעות. היה יכול ליקח באותן המעות בכל מקום שירצה:

אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו:    ואף שכבר יצא שער היין אפ"ה כשיתיקר אח"כ היין, אסור מדרבנן ליטלו אפילו בשער של עכשיו, מדלא נתן לו מעות בעין, וגם יין אין לזה בשעת הפסיקה [(שו"ע יו"ד, קסג) ו(שו"ע יו"ד, קעה)]. והוה מצי למנקט היה נושה בו מנה, ומכר לו בעדו יין ויין אין לו דאסור, רק לרבותא דהיתירא נקט ברישא מקח של חיטין, דאף שאין לו חיטין, עכ"פ מדנתן מעות, ויצא השער שרי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי ס ב  רמב"ם הלכות מלוה ולווה ד א