תוספות הרא"ש על הש"ס/ברכות/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות הרא"ש |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |
פרק חמישי
עריכה
דף ל'
עריכהלצורת הדף ראה כאן
אין עומדין. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת.
שע"י כן היו מכוונין בלבם ומחשבין ביראת שמים כדי שתתחונן דעתם עליהם
דף ל"א
עריכהלצורת הדף ראה כאן
אייתי זוגא חיורתא ואתבר קמייהו ואתעצבו. הכא משמע דזכוכית לבנה היתה מצויה אחר החורבן, והכי נמי משמע בפ' אלו מציאות {ב"מ דף מח.} דקאמר התם מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית ומוקי לה בזגי חיורתא. וקשה דבפ' בתרא דסוטה {דף מח.} תנן משחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה ושירא פרנדא. וי"ל דודאי לא בטלה לגמרי אלא לא היתה מצויה כמו שהיתה בזמן הבית, תדע דקאמר התם דבטלה שירא פרנדא ובריש במה מדליקין אמרו דרבין ואביי הוו יתבי קמי דרב נחמיה [אחוה] דריש גלותא [חזייה] דהוה לביש מטכסא א"ל רבין לאביי היינו כלך דתנן א"ל אנן שירא פרנדא קרינן לה פי' לההוא מטכסא אלמא שירא פרנדא [היה] לאחר החורבן אלא לא היה מצוי כל כך כבזמן הבית, ור"ח דחק לפרש שירא פרנדא קרינא לכלך דמתניתין וניחא כדפר"י.
טיפת דם כחרדל. לאו טעמא, משום דפחות מחרדל אינה טמאה דהא תנן דמטמא, כחרדל ובפחות מכן אלא נקט כחרדל לאשמועי' שאע"פ שהיא ראיה מועטת ואינה ראויה ליחלק לשלש ראיות להיותה זבה גמורה אם ראתה בימי זובה אפ"ה יושבת עליה ז' נקיים.
רב אשי עביד כברייתא. ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי שמחה של מצוה שעוסק בדברי תורה, ירושלמי ר' (אמי) [ירמיה] אומר לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה א"ר ירמיה העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת.
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדבדי שבח ותחנונים. ירושלמי א"ר אליעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחה א"ל ר' יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום ולפי שהיה ירמיהו חוזה ומתנבא על המקדש יכול בחורבן הבית חתם ת"ל עד הנה דברי ירמיהו במפלת מחריביו חתם ולא חתם בדברי תוכחות, [והכתיב] והיו דראון לכל בשר בכופרים בעיקר הוא עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו השיבנו תחת כי אם מאוס, ומסוף תרי עשר וקהלת לא פריך דלא חשיב הני קראי פורענות.
הני ציניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון. והא דאמרינן במדרש איכה רבתי שארבעים שנה קודם שגלו ישראל לבבל נטעו שם דקלים לפי שהמתיקה מרגלת הלשון לתורה, מתחלה לא היו אלא באותו מקום ובארבעים שנה הללו נטעו בשאר מקומות.
ומוצאו בזויות אחרת [וכ"כ למה] מפני כריעות והשתחויות. וא"ת והא אמרינן לקמן {דף לד.} בסוף פרקין אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ואין לומר דמיירי הכא בתחנונים שהיה אומר אחר תפלתו ולא בי"ח ברכות דמשמע דמיירי דומיא דכשהיה מתפלל עם הצבור, י"ל דודאי בסוף כל ברכה וברכה אין לשחות אבל באמצע הברכה מותר לשחות וכשהיה מגיע לסוף הברכה הי' זוקף, ולכך יש נוהגין בר"ה וביה"כ כשמתפללין זכרנו ובכן תן פחדך ששוחין וכשמגיעין בסוף הברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכה אלא היכא דתקון.
מכאן ששכור אסור להתפלל. בירושלמי מס' תרומות פ"ק ר' זירא בעא קומי דר' יוסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת אפילו, מדומדם, פי' אפילו כ"כ שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת.
לצורת הדף ראה כאן
בר שאינו הגון.
אע"ג דליכא איסורא דאורייתא דאי איכא איסורא דאורייתא פשיטא הוכח תוכיח כתיב.
שלשה בדקי מיתה. כרבנן דאמרו בפ' במה מדליקין {שבת דף לב.} על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתן, ואמרי לה דבקי מיתה כר' אלעזר דאמר נשים מתות ילדות, דבקי כלומר שנדבק בהן מהרה.
מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה בין מלפניו בין מן הצדדין צריך להרחיק ד' אמות. עמכה בז"ה בגמטריא י"ב דהיינו ד' אמות לג' רוחות. וכתב בתשובת הגאונים דוקא כשהוא יושב בטל אבל אם עוסק בתפלה כגון ק"ש וברכותיה וכיוצא בה אפילו יושב שפיר דמי. עמכה משמע בתוך ארבע אמות, וקאמרה הנצבת עמכה משמע שהיה נצב כמותה שלא היה רוצה, לישב בתוך ד' אמות שלה, וי"א עמכה מלא שלא היה יושב בתוך ד' אמות שלה כי אם בחמישית.
מורה הלכה בפני רבך את. ואע"פ שלא למד לפניו מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו.
כל היושב בתענית בשבת. פר"ח בתענית חלום ופירש בה"ג שאומר עננו באלהי נצור, ואע"פ שקובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח ברכות אין לחוש או שמא כוללו באלהי נצור, ובירושלמי דתפלת השחר ר"ח שחל להיות (בו תענית) [בתענית] היאך לוא מזכיר תענית במוסף ר' זירא אמר בהודאה ר' אבא בר ממל אמר בעבודה ר' אבינא אמר אומרה ברכה רביעית ר' אבא אמר מה מצינו בכל מקום [אומרה] ברכה רביעית אף כאן ברביעית וכן נפקא עובדא כהדא דר' אבא, ונראה שיש טעות סופר בירושלמי והכי יש לגרוס ר' אבינא אומר אומרה ברכה חמישית, פי' שיאמר עננו אחר ברכה של קדוש היום ר' אבא אמר מה מצינו בכל מקום ברכה רביעית כלומר שאומר קדושת היום בברכה רביעית אף כאן אומר קדושת היום בברכה רביעית ועננו יאמר בחמישית, ובש"ץ מיירי שקובע ברכה לעצמו וכמו שאומרה בין גואל לרופא בחול אבל ביחיד יכול להיות שאומרה באלהי נצור כמו שפי' בה"ג ואם הלכה כר' אבא בר ממל דירושלמי שאומר עננו בעבודה יכול להיות שגם יחיד בתענית חלום אומר בעבודה ודלא כפי' ה"ג, ובירושלמי שפוסק כר' אבא אין לעמוד עליו אם פוסק כר' אבא בר ממל דאמר בעבודה או כר' אבא דמסייע ליה, לר' אבינא דאמר בברכה חמישית.
דף ל"ב
עריכהלצורת הדף ראה כאן
כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב.
פי' שמצפה מתי תבא בקשתו לפי שהאריך בתפלתו בכוונה והיינו עיון תפלה דאמרינן בפ' בתרא {דף נה.} שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וחשיב עיון תפלה. אבל ההיא דגט פשוט {ב"ב דף קסד:} דקאמר ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום ואלו הן, הרהור עברה, ועיון תפלה ולשון הרע. היינו שאין אדם יכול לכוין בכל שעה, וכדאמרי' בירושלמי פ' היה קורא התפלל ומצא עצמו בשומע תפלה, חזקה כיון. ר' ירמיה בשם ר' אלעזר התפלל ולא כיון לבו, אם הוא יודע שחוזר ומתכוין, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. א"ר חייא, רובא אנא, מן יומוי לא כוונית. אלא חד זמן בעית מכוונא, והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמוי, אי ריש גלותא אי ארקפתא. שמואל אמר, אנא מנית אפרוחיא. ר' אבין ב"ר חייא אמר, אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניא, מחזיק אנא טיבו לרישי, דכך הוה מטי למודים כרע מגרמיה.
קודם תפלתו מנין, שנאמר אשרי יושבי ביתך. לפיכך תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד.
דף ל"ג
עריכהלצורת הדף ראה כאן
אבל עקרב פוסק. בירושלמי קאמר אם היה [מרתיע] נחש ובא כנגדו, פוסק, לפי שבא בכעס כנגדו ומתכוין להזיקו. ואם פסק, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה. ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש, בג' אחרונות חוזר לעבודה.
מתני'. מזכירין גבורות גשמים. בריש תענית קא דייקי, מאי גבורות גשמים. א"ר יוחנן, שיורדין בגבורה. וראוי היה שרב אשי יקבע ההיא מימרא אמתניתין דהכא, דמסתמא ברכות נסדרה קודם תענית שהיא מסדר זרעים, שנאמר והיה אמונת עתך חוסן. אלא שאותה משנה עיקרה בתענית, לפיכך קבעה שמה.
כי אל דעות ה'. בירושלמי קאמר, איכא דשמעי' לה מהכא, אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. והכי נמי הוה מצי למימר, גדולה תחנה, שנאמר {תהלים ו', ה'} תחנתי ה' תפלתי יקח.
אלא אימא הואיל ואומרה על הכוס. פסק רב סעדיה גאון, שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל.
טעה בזו ובזו מאי. תימ[ה] לי מאי בזו ובזו, והלא להבדיל יש לו שהות [עד] אחר ג' ימים אחר השבת. ונראה לפרש, כגון שאכל ועשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס. וי"מ, ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת ולא אמר ותודיענו בתפלה, ועל הכוס אחר קדוש לא אמר הבדלה. ותירוץ זה לא שייך למה שאמרתי, דמאי נפקא מנה אם לא אמר הבדלה עם הקדוש, עדיין הוא יכול להבדיל. אלא משום ששתה.
לצורת הדף ראה כאן
ההוא דנחית קמיה דרי חנינא, אמר האל הגדול וכו'.
ובתפלה מיירי שאין להוסיף על מה שתקנו אנשי כנה"ג, אבל בינו לבין עצמו לית לן בה.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. פי', כל מדותיו של אדם שיש לו להתנהג בהם כל ימיו, גוזרין עליו בשעת לידה. חכם או טפש, גבור או חלש, עשיר או עני, אבל צדיק או רשע לא קאמר. והא דאמרי' בפ' המקבל {ב"מ דף קז:} ובפ"ק דעבודת כוכבים {דף ג:} הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, היינו מאורעות הבאות לאדם בכל יום.
[הא דאמר פסוקא ותנייה. פירש"י], אמר פסוקא וכפליה משתקין ליה דמחזי כשתי רשויות. לפיכך אותן בני אדם שאומרין בי"ה אחר סיום תפילת נעילה שני פעמים או ג' [פעמים] שמע ישראל, משתקין אותו דמחזי כשתי רשויות. אבל מה שאומרים ז' פעמים ה' הוא האלהים כנגד ז' רקיעים, מנהג כשר הוא. דבקרא נמי כתיב ב' פעמים ה' הוא האלהים.
דף ל"ד
עריכהלצורת הדף ראה כאן
מהיכן מתחיל, מתחלת הברכה שטעה זה. ירושלמי בטיטיי אשתתק באופניא. אתון ושיילין לר' אבון, אמר לון ר' אבון בשם ריב"ל, זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק. [אמרו ליה] והא תנינן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. אמר לון, מכיון דעניתון קדושתא, (דמי) [כמי] שהוא תחלת הברכה.
העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. אבל אם לא מפני הטירוף לא הוה חשיב לי' הפסקה מה שעונה אמן, דצורך תפל' חשיב לי'. והכי נמי אמרינן [במדרש], טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלא וא"ו, מלמד שש"ץ אומר לכהנים (על) [כל] דבור ודבור. ור"ת ז"ל היה אומר, דאין ש"צ יכול להפסיק ולומר כהנים שיעלו לדוכן, דהפסקה היא. ואפילו ליהא שמיה רבא מברך אסור להפסיק, ואפילו המלך שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקבו. והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרין {דף ל"ח}, דלשנים קורא כהנים, אחזן קאי ולא אש"ץ. וכן תניא בסיפרי, אמור להם, מלמד שהחזן אומר להם אמרו. ובירושלמי דפירקין קאמר, ובלבד שיהא החזן ישראל. וכן כתוב בפי' ר"ח, לשנים קורא החזן כהנים, אבל ש"ץ המפסיק עברה היא בידו. ובערוך פי' חזן, ש"ץ. וטעות הוא, כי חזן הוא המתעסק בצרכי בהכ"נ, וש"ץ [הוא] המתפלל להוציא הצבור ידי חובתן. ועוד אמרינן בסוטה {דף ל"ט}, אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא, ובסיפא קאמר אין ש"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל, אלמא דש"ץ לאו היינו חזן.
אמצעיות אין להם סדר. פרש"י, אם דילג ברכה ואח"כ נזכר בה, אומרה ואף שלא במקומה. ולא נהירא, דהא אמרי' לעיל פרק תפלת השחר {דף כ"ח}, שמעון הפקולי תקן י"א ברכות על הסדר לפני ר"ג ביבנה, ובפ"כ דמגלה {דף י"ז}, מפרש טעמא דכולהו למה נסדרו בסדר הזה. ועוד תנן במגלה, הקורא את המגלה למפרע לא יצא, ותניא, וכן בהלל וק"ש ותפלה. ופרשב"ם, אין להם סדר, שאם טעה ודילג ברכה אחת ולבסוף נזכר ששכח, יתחיל מאותה ברכה שטעה בה, ואומר מכאן ואילך הכל על הסדר, ואין צריך לחזור לאתה חונן, כמו שחוזר בראשונות לראש, ובשלש אחרונות לעבודה. וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכילתין פרק שני, הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד, לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו, אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סופה, וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה. ותניא נמי בפרק ב' דמגלה {דף י"ח}, שאם השמיט פסוק א' במגלה, חוזר וקור' (על) [כל] הסדר מאותו פסוק ואילך. והתם משוה יחד סדר תפלה ומגילה וק"ש, ונפקא מינה להך פירושא, בתענית צבור שש"ץ קובע ברכה לעצמו, ואומר עננו בין גואל לרופא, אם שכחה ולא אמרה במקומה אין מחזירין אותו, כי היה צריך לומר אח"כ כל הברכות על הסדר, והוה ברכה לבטלה. אבל לפי' רש"י, יאמר (אותה ברכה) במקום שהוא נזכר, ואין כאן ברכה לבטלה. וכן אם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר"ה לי"ה דאמרינן לעיל דמחזירין, לפי' רש"י יאמר אותה ברכה במקום שנזכר, ולפרשב"ם יתחיל בברכת השיבה, ויאמר מכאן ואילך על הסדר. ופסק בה"ג כרב אסי דאמר אין להם סדר. חדא דרב הונא הוא כמו תלמיד חבר לגבי רב אסי. ועוד, דפרכינן לרב הונא ממתני' ודחיק לשנויי אליביה, דכולהו אמצעיות כחדא ברכה דמיין. ועוד, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וכן פסק ר"ח.
לא ישאל אדם צרכיו, לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' בה"ג וכן ר"ת וכן ר"ח, דהיינו דוקא בצרכי יחיד, אבל בצרכי רבים שרי, דהא כולהו שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שהעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים, דהיינו שבח וכבוד לרב דרבים צריכין לו. ומטעם זה (נמי) נהגו לומר קרובות בג' ראשונות. וגם ר' אליעזר הקלירי שהיה מארץ ישראל מקרית ספר, ובימיו היו מקדשין על פי הראיה, שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני. וי"א שתנא היה, כדאמר בפסיקתא, כד דמיך ר' אלעזר ב"ר שמעון קראו עליו דורו, מכל אבקת רוכל, דהוא תנא (קרובן) [קרוב"ץ] דרשן ופייטן, והוא תקן קרובות לאומרן בשלש ראשונות. ועוד, שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג' אחרונות, אלמא צרכי צבור שאני.
באבות תחלה וסוף. שכן דרך בני אדם כשבאין (ש)משתחוין. ורמז מן הפסוק, ואקוד ואשתחוה לה' ואברך.
מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יבוא לעקור תקנת חכמים. ואהאי נמי חיישינן ליוהרא.
לצורת הדף ראה כאן
קידה על אפים, דכתיב ותקד בת שבע אפים ארצה. וא"ת השתחויה נמי הא כתיב, אפים ארצה ישתחוו לך. אומר ר"ת, דקים להו לרבנן בקבלה דקידה על אפים, ואיסתייעו מקרא דמצינו גבי קידה שכתוב בה על אפים.
חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי. פי' מוטין על צדיהן. וטעמא, לפי שהיה שם רצפת אבנים, ואית להו דאסור מדרבנן ואפילו בלא פשוט ידים ורגלים, ולכך מצלי אצלויי. והכי איתא בפ' שלישי דמגלה {דף כב.}, דרב לא נפיל על אפיה.
רבא כרע בהודאה תחלה וסוף, אמר חזינא לרב נחמן דכרע. מכאן משמע דלא גריס במתני' דלעיל בהודאה תחלה וסוף, אלא ה"ג, אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות ובהודאה. דאלו גרסי' בהודאה תחלה וסוף, מאי קמ"ל רבא, מתני' היא. והראב"ד פי', דהאי פלוגתא לא בכריעת ש"ץ ויחיד המתפללין איירי, דפשיטא דכרעי תחלה וסוף כברייתא דלעיל. אלא בכריעת מודים דרבנן הוא. והכי איתא בירושלמי, הכל שוחין עם הש"ץ בהודאה, א"ר זירא ובלבד במודים. ר' זעירא הוה סמיך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף. והכי פירושא, ר' זירא הוה שוחה עם ש"ץ במודים, אבל לא בסוף הודאה. וזעירי, היה מכוין ואומר מודים דרבנן בנחת ומאריך, והיה מכוין לסיים עם ש"ץ בכיוון הברכה, והיה שוחה עמו בסוף הודאה.
יכוין את לבו באחת מהן. והא דא"ר אלעזר בסוף תפלת השחר{דף ל:}, לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל, [ואם לאו אל יתפלל. יש לפרש], אם יכול לכוין לבו באחת מהן, והיינו באבות כדקאמר הכא.
חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת, והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה {בראשית כ"ד}. וי"ל, דהיינו בהר המוריה כדאמרינן בפסחים פ' האשה (צ"ל כתובות דף פח.), לא כיצחק שקראו שדה. א"נ, בקתא היינו בקעה, שרגילין שם בני אדם לעבור.
כסוי חטאה. לפי שמתבייש ממנו. אבל אם מפרש חטאיה נראה שאינו מתבייש מחטאיו, ואמרינן לעיל בפ"ק {יב:}, כל העושה דבר ומתבייש, מוחלין לו מיד.