פתיחת התפריט הראשי

זהר חלק ג כו ב

דף כו ב

זוהר חלק ג דף כו/ב מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוחא אחרא דאיהי גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, ובגין כך עולה קדש קדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא כלהו מכמה סטרין, ומארי דדינין, לאתעברא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרי לעילא לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר כמה דאוקמוה, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהי כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש. תא חזי מה כתיב, ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מיחדין לקדושה, בד יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא דא קדש, אלא רזא דמלה כדקאמר, דאיהי קדש קדשים דסלקא כלא, ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דמסאב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי דקודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי. ואמר רבי שמעון, הא אתמר דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו"ה, והכי סלקא רזא דאדם מסטרא דאדם, ובהמה מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו בקרא, אדם ובהמה, ודא איהו רזא דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה כדקאמר. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנא, ואפילו עולה, כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה, אלא רזא דא, מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא, וכלא חד. עוף יעופף על הארץ, הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא, ובהו תסתלק רוח הקודש לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא. ובגין כך מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרת אתתא בבעלה, למהוי חד, וכלא מסתלק ומתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתתקף. ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא, כל חד מתקשר לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא, אתדבקותא דרעוא דכהני ליואי וישראל לעילא עד היכן איהו סלקא. אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולא למעבד סוף ולא למעבד ראש, דאין (נ"א ראש כמה דאין) קדמאה אפיק ראש וסוף, מאן ראש, דא נקודה עלאה דאיהי רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה, ועביד סוף דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף. לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין, אין. וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעין בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם, ולאו דא נייחא (ס"א ניחח), דהא כתיב (ויקרא כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירותא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההיא אקרו ניחח, רעותא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות, כמה דאתמר. ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב