ביאור:מלאך הדרך - מערכה ב

(הופנה מהדף Tnk1/tora/mlak2)
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




לאחר מעמד הר-סיני, כשהיחסים בין ה' לבין עם-ישראל היו בשיאם, החליט ה' לשלוח מלאך שילווה את בני-ישראל בדרכם לארץ, וה' בעצמו יבוא לשכון בתוכם (במשכן שיבנו לו) רק אחרי שיגיעו לארץ (ע' מערכה א ).

גם לאחר חטא העגל, בשמות לג1-3, חזר ה' על הבטחה דומה: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה: 'לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, 'לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה'. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ ; וְגֵרַשְׁתִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ , כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה--פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ": המלאך יילך לפני בני-ישראל בדרך, אך כאשר יגיעו לארץ - ה' בעצמו יגרש את עממי כנען.

אולם, כאן תגובתם של בני-ישראל היתה שלילית: (לג4) "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, וַיִּתְאַבָּלוּ; וְלֹא-שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו"; וגם משה התנגד וניסה לשכנע את ה' לבטל את הגזירה (ע' הויכוח על הליכת פני ה' ). מדוע התנגדו, אם ה' בסך-הכל חזר על ההבטחה המקורית?

1. הר"ן (נדמה לי) פירש, שיש הבדל בין שני המלאכים: המלאך שהובטח קודם, היה אמור להיות קרוב אל ה', כמו שנאמר שם (כג21) "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ "; אולם עכשיו ה' אומר "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ ", כלומר - המלאך יהיה רחוק מה'. בני-ישראל לא התאבלו על עצם שליחת המלאך, אלא על הריחוק מה'.

  • קשה להבין מה המשמעות המעשית של ההבדל הזה, הרי בכל מקרה יש מלאך שמתווך, כך שיש ריחוק בין ה' לבין עם ישראל.
  • אבל ייתכן שיש כאן גורם פסיכולוגי: כשה' אומר "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" זה נותן לשומעים תחושה של קרבה, וכשה' אומר "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" זה נותן תחושה של ריחוק.
  • אפשר להגיד את אותו הדבר בדיוק, בשתי דרכים שייצרו רגשות הפוכים לגמרי: אפשר להגיד "מי שיהיה חבר מועדון יקבל 10% הנחה", ואפשר להגיד "מי שלא יהיה חבר מועדון ישלם קנס - 11% ממחיר הקניה": זה בדיוק אותו הדבר, אבל בצורה הראשונה מרגישים שזה "מבצע" או "הזדמנות", ובצורה השניה מרגישים שזו "הפליה" או "כפיה" (ע"ע מילים ורגשות ).
  • הפירוש ה"פסיכולוגי" יכול להסביר את האבל של בני-ישראל, אך לא את ההתנגדות של משה: קשה להניח שמשה רבנו הושפע עד-כדי-כך מגורמים פסיכולוגיים...

2. אברבנאל פירש, שהתוכנית המקורית (מפרק כג) השתנתה כאשר ה' ציווה לבנות את המשכן (בפרקים כה-לא), ועכשיו (בפרק לג) ה' חזר לתוכנית המקורית, וזה מה שעורר את ההתנגדות.

  • אולם, פירוש זה לא יכול להסביר את האבל של העם, שכן העם לא שמע עדיין על פרשת המשכן, ולכן לא יכל לדעת שהתוכנית המקורית השתנתה!
  • בנוסף לכך, כפי שהסברתי ב מערכה א , נראה סביר יותר שהציווי על המשכן נועד מלכתחילה להתקיים בארץ ישראל ולא בדרך, ולכן אין סיבה להניח שהוא מהווה שינוי מהתכנית המקורית.

3. ייתכן, שבני-ישראל בכלל לא שמעו את התכנית המקורית: ה' אמר למשה (שמות כא א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ואז ציווה אותו שורה ארוכה של משפטים, ורק אחרי שהמשפטים הסתיימו, אמר לו ה' (כג20) "הנה אנוכי שולח מלאך...". משה שם את המשפטים לפני בני ישראל, אך את פרשת המלאך לא סיפר להם, כי ה' לא ציווה עליו לעשות כן, וזה לא נראה לו חיוני בשלב זה. בני-ישראל שמעו על התכנית בפעם הראשונה לאחר חטא העגל, והם מייד התאבלו עליה, כי לא רצו שה' יתרחק מהם אפילו לזמן קצר.

משה, לעומת זאת, כבר ידע על התכנית המקורית, אך רק עכשיו, לאחר חטא העגל, הגיע למסקנה שהתכנית הזאת לא מתאימה לעמו: דווקא הריחוק מה' הוא שגרם לבני ישראל לעשות את העגל - "עשה לנו אלהים אשר יילכו לפנינו".

וכאן התעלה משה לרום המעלה האפשרית לבן-תמותה, התווכח עם ה' והצליח לשכנע אותו לשנות את החלטתו!

  • שתי הטענות הראשונות של הויכוח מוסברות כאן
  • והטענה האחרונה מוסברת כאן

ואכן, לאחר שמשה ירד מההר בפעם השלישית, הוא הורה לבני-ישראל להתחיל מייד לבנות את המשכן לה' (שמות לה ד), כדי שיוכל לשכון בתוכם כבר עכשיו, עוד כשהם בדרך לארץ.

גם בהמשך התורה, לא נזכר שום מלאך שמלווה את בני ישראל לארץ, רק "ה' בדד ינחנו"; ע' מערכה ג .

מקורות

עריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-01-15.

קיצור דרך: tnk1/tora/mlak2