מ"ג שמות כב ז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם לָא יִשְׁתְּכַח גַּנָּבָא וְיִתְקָרַב מָרֵיהּ דְּבֵיתָא לִקְדָם דַּיָּינַיָּא אִם לָא אוֹשֵׁיט יְדֵיהּ בְּמָא דִּמְסַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין לָא אִישְׁתַּכַּח גַּנְבָא וְיִתְקְרֵיב מָרֵיהּ בֵּיתָא לִקְדָם דַּיָינַיָא וְיוֹמֵי דְלָא אוֹשִׁיט יְדֵיהּ בְּעִיסְקָא דְחַבְרֵיהּ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְנִקְרַב – אֶל הַדַּיָּנִין, לָדוּן עִם זֶה וְלִשָּׁבַע לוֹ שֶׁלֹּא שָׁלַח יָדוֹ בְּשֶׁלּוֹ.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
"אל האלהים" - פירוש הגמרא ידוע, שהקרבה זו לשבועה. ולמדו זה מגזירה שווה ד"נאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה".
ופירש רש"י כאן "ונקרב אל הדיינין, לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו", עד כאן לשונו. ולא פירש רבינו משמעות "שלא שלח ידו בשלו", כמו שפירש להלן בשומר שכר: "שבועת ה' תהיה - יישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר-כך נאנסה - חייב באונסין". וכאן לא פירש כל זה. מבואר דרש"י מפרש לפי הפשט כאן, שיישבע אם לא שלח ידו וגו', פירש, שאינו ברשותו עתה והטמינה באיזה מקום.
והא דאי' בגמרא בבבא מציעא דף מא, דדין שליחות יד כתיב גם בשומר חינם גם בשומר שכר, אינו אלא דרך דרש, מדכתיב בלשון אחד. ועל זה הדרש אסמכי עוד מקרא הסמוך "על כל דבר פשע" לעניין שליחות יד, כדתנן סוף פרק ג דבבא מציעא, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
אבל משמעות המקרא כך הוא. ולמדנו מזה הפשט דעת רש"י, דאם יש עדים שנגנבה ואינה ברשותו, אין עליו שבועה שלא פשעתי.
ובזה מיושב, אמאי לא כתיב בפרשה ראשונה דשומר חינם "שבועת ה' תהיה בין שניהם", ובשניה יכתוב סתם ונלמוד בגזירה שוה; אלא משום דיש כאן עוד משמעות: ונקרב בעל הבית - להביא עדים על אמיתת טענתו, שאין הפיקדון בידו, ופטור. אבל בשומר שכר, אפילו מביא עדים על עיקר טענתו, שמתה וכדומה, צריך שבועה שלא הוי מיעוט שמירה כעין גניבה ואבידה. מה שאין כן שומר חינם, אינו צריך להישבע מהתורה אלא על עיקר הטענה שאינה ברשותו, ואינו צריך לישבע שלא פשע בשמירתה אלא בתורת גלגול שבועה שהוא מהתורה; אבל אם מביא עדים שנגנבה, ואינו צריך לישבע שאינה ברשותו, שוב אינו צריך לישבע שלא פשע (א).
(*) "במלאכת רעהו" -
- בממון, הפרחון ערך לאך, והוא כינוי מלשון שליחות, דממונו של אדם עושה שליחותו בכל שהוא צריך.
- ובכלים הוא כמשמעו מלשון מלאכה, שהרי כל כלי עושה איזה דבר.
הרחב דבר
(א) והכי מבואר ברמב"ם ושולחן ערוך רצד, ולא כהרא"ש שלהי מסכת שבועות, שכתב דעיקר שבועת שומר חינם היא שלא פשעתי, ושבועה שאינה ברשותו אינה אלא בגלגול, אלא להיפך [ולא דמי להא שהעלה ר"ה ריש פרק המפקיד, דאפילו אמר "הריני משלם" צריך לישבע שאינה ברשותו שמא עיניו נתן בה, ושקיל וטרי טובא עלה, דהתם מיירי במשלם, אבל בפוטר עצמו מפיקדונו עליו לישבע מן התורה שאינה ברשותו], ד"לא פשעתי" לחוד עיקרו אינו מן התורה, כאשר יבואר עוד במקרא הסמוך ובפרשת שומר שכר, אלא מדרבנן חייב להישבע שלא פשעתי אפילו הביא עדים שאינה ברשותו, כמו שכתוב בהגהת רמ"א שם. וזהו דעת הרמב"ם והשאילתות פרשת ויצא, דבעינן עדים דנטרה כי אורחא, פירוש שלא פשע. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן.
וזהו עיקר פירוש הגמרא: (בבא קמא סג:): "ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. או אינו אלא לדין? [פירש רש"י: לפירעון, דשומר חינם שטען שנגנבה ישלם]", ואין הפירוש שיהא חייב על גניבה ואבידה, דאם כן מה בין שומר חינם לשומר שכר? אלא הכי קאמר, דמחוייב להביא עדים שנגנבה, ולא מהני שבועה, ונימא דלא נזכר שבועה כלל בשומר חינם. והא דטוען טענת גנב חייב כפל, אפשר דאפילו לא נפטר מלשלם בטענה זו חייב כפל על הא דמכל מקום העלים הפיקדון בידו. על זה הביא הגמרא גזרה שוה, דבכלל "ונקרב בעל הבית" מיירי בשבועה גם כן, שאם אין לו עדים שנגנבה - יישבע ופטור.
אבל מכל מקום, הפשט לא נעתק ממקומו, שאם יביא עדים שנגנבה הרי זה פטור ואינו צריך לישבע שלא פשע בשמירתה. ופירש רש"י בסמוך, על הא דאמרו "או אינו אלא לדין", ש"משעה שטען בבית דין "נגנבה", אף על גב שלא נשבע, ישלם כפל אם באו עדים", עכ"ל. אינו מבואר כלל, שהרי עדיין לא נזכר עיקר דין כפל לשומר בטוען טענת גנב, אלא הפירוש כמו שכתבתי, שאם לא הביא עדים חייב לשלם, וממילא יהא הדין שאע"ג שלא נשבע ישלם כפל.
(*) הגם שלא נפטר בכך חייב כפל, לדעת הרמב"ם הלכות גניבה פרק ד הלכה ה, דהא דאיתא בבבא קמא דף קב לפי האמת כך הדין בשומר חינם שטען טענת גנב, אע"ג [שבאו] עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען נגנב, אע"ג שכבר חייב באונסין משעה שנשבע, מכל מקום דין שומר חינם עליו להשביעו בבית דין שאינו ברשותו, וממילא חייב כפל, ולא דמי לשומר שכר, דחייב על הגניבה ואין משביעין אותו שאינו ברשותו, וממילא פטור מכפר אפילו בטוען "נגנבה" ונמצא ברשותו.
אמנם, לא זכיתי להבין זה הדין, וצריך לומר דהוא גזירת הכתוב בשומר חינם, אף על גב דעיקר טעם חיוב הוא ממה שפוטר עצמו מכ"מ ממילא אפילו אינו פוטר עצמו חייב כפל.תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (בבא קמא סג:): "טוען טענת גנב... משלם תשלומי כפל, אבל... טוען טענת אבד - לא משלם תשלומי כפל; ואפילו טוען טענת גנב, בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.
- מנהני מילי?
- דתנו רבנן: אם ימצא הגנב - בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. אתה אומר בטוען טענת גנב, או אינו אלא בגנב עצמו? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
- תניא אידך: "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר. אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" הרי טוען טענת גנב אמור. הא מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר.
- דכולי עלמא מיהת, אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב. מאי משמע?
- - אמר רבא: אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו, ישלם שנים.
- ומנלן דבשבועה?
- - דתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין? נאמר שליחות יד למטה, ונאמר שליחות יד למעלה; מה להלן לשבועה, אף כאן לשבועה..."
"ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" -
- (בבא קמא קז:): "אמר רבי חייא בר יוסף: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד. מאי טעמא? ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, מכלל דאי שלח בה יד מיחייב."
- (בבא מציעא מא:): "ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין? - נאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה."
- (סנהדרין ב:): "משנה: דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה... גמרא: אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו?!
- - אמר רבי אבהו:... "מה הן" קתני, "מה הן דיני ממונות? גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות לא..." והאי דקתני "גזילות וחבלות" משום דעיקר שלושה דכתיבי, בגזילות וחבלות כתיבי: גזילות, דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים; חבלות, מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו"
- (סנהדרין ג:): "שלשה מנלן? דתנו רבנן: ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן אחד, עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלהים הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה... ונקרב בעל הבית אל האלהים - משעת קריבה שלשה..."
- (סנהדרין נו.): "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין וברכת השם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי... מנהני מילי? אמר ר' יוחנן: דאמר קרא (בראשית ב) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל... אלהים זו דינין, דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים..."
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קמז. ונקרב בעל הבית . שומע אני לשאול באורים ותומים. תלמוד לומר אשר ירשיעון אלהים. לא אמרתי אלא אלהים שהם מרשיעין.
ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא בשבועה ושלא בשבועה. הרי אתה דן. נאמר כאן שליחות יד, ונאמר להלן שליחות יד. מה להלן שבועה אף כאן שבועה. מה להלן ביו"ד ה"א, אף כאן ביו”ד ה”א. מה כאן בבית דין אף להלן בבית דין. מה (להלן) [כאן] לצרכה, אף (כאן) [להלן] לצרכה. מה כאן על כל דבר פשע, אף להלן על כל דבר פשע.
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו לצרכו. אתה אומר לצרכו, או אינו אלא (לצרכה ושלא לצרכה) תלמוד לומר על כל דבר פשע.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קמו. אם לא ימצא הגנב . והיה די לומר ואם לא ונקרב בעה"ב, כמו הכצעקתה הבאה אלי וכו' ואם לא אעשה (בראשית י"ח) אם ישכם עושים חסד ואמת וכו' ואם לא הגידו לי (שם כד). ולמה חזר התנאי אם לא ימצא הגנב. השיבו חז"ל שאז הייתי מפרש, שמה שנאמר ואם לא, מוסב על כלל המאמר. שאמר אם ימצא הגנב משלם שנים. ואם לא [הינו אם אין לו לשלם שנים], יקרב בעה"ב לשבועה. לכן הוצרך לבאר שעיקר התשלום אם לא ימצא הגנב. כי אם ימצא הגנב, אף שאינו משלם בעה"ב פטור. ועדיין היה די אם היה אומר אם לא ימצא ולמה חזר שם הגנב. על זהו בנו חז"ל דרושיהם בבבא קמא (דף סג ע"ב) שנוסדו על שם הגנב שבא כפול, עיי"ש.
קמז. ונקרב בעל הבית אל האלהים , לא באר באיזה אופן יברר הדברים שם. ומצאנו השאלה באלהים לברר דברים נעלמים על ידי אורים ותומים. כמו ושאול לו באלהים (שמואל א' כב). אולם פה אי אפשר לו כן, דהא אמר אשר ירשיעון אלהים, שמשמע שמדבר בדיינים השופטים ומחייבים ומזכים. ועל כן פי' שיברר הדבר על ידי שבועה. וכמה שאמרו בפרשה שניה, ושבועת ה' תהיה בין שניהם. ולמדנו משווי הלשון שאמר בשניהם אם לא שלח ידו, שגם קריבה אל האלהים דפה, הוא לשבועה. ושתהיה השבועה בשם כמו שם שכתוב שבועת ה'. וכן למדנו שם מפה שתהא השבועה בב"ד ושמה שנאמר אם לא שלח , היינו שלא שלח יד להשתמש בה לצרכו, כמה שאמרו בבבא מציעא (דף מ').
וכלל בלשון, שמלת אם המחובר בלשון שבועה, מורה תמיד הפך הכתוב. ואם אקח מכל אשר לך (בראשית יד) אם אתם תבואו אל הארץ (במדבר יד) אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם). ואם כן הו"ל פה אם שלח ידו במלאכת רעהו. מזה ראיה למה שאמרו התוס' בבא מציעא (דף ו' ד"ה שבועה) דשבועה שלא שלח בה יד אינו שייך רק אם לא מתה בפנינו, לדעת ר"ת. או שהוא רק על ידי גלגול. ופי' אם לא שלח בה יד אז יקרב אל האלהים לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו. [ואז ישבע גם שלא של בה יד על ידי גלגול]. אבל אם שלח בה יד לא ישבע עוד כי נתחייב לשלם אפי' באונסין. ולדעת הרמב"ם (פ"ד מה' גנבה ה"ב) אם טען אח"כ נגנבה ונשבע, ובאו עדים פטור מן הכפל. וכן פי' הרמב"ן בפירושו