• לדף התרגום על כל הפרק •

לאחר ששמואל הדיח את שאול מתפקידו, שאול ביקש משמואל שיבטל את הגזירה, אבל שמואל סירב ופנה ללכת. שאול החזיק בכנף מעילו של שמואל והמעיל נקרע. שמואל אמר לו (שמואל א טו כח – 29): "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך! וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם!"

הפירוש המקובל הוא שה' "לא יינחם" כלומר לא יתחרט. על מה בדיוק 'לא יינחם'?:

1. אם הכוונה שה' לא יינחם על נתינת המלוכה לדוד - זה לא ברור, כי ההבטחה על נצחיותה של מלכות דוד ניתנה רק הרבה יותר מאוחר (שמ"ב ז). הרי רק אתמול אמר ה' לשמואל "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך..." -- איך שמואל יכול להיות בטוח שה' לא יינחם גם על נתינת המלוכה לדוד?!

2. אם הכוונה שה' לא יינחם על קריעת המלוכה משאול -- זה אפילו פחות ברור, כי כידוע 'מידה טובה מרובה ממידת פורענות', ואם ה' התחרט על 'מידה טובה' של נתינת המלוכה לשאול -- בוודאי ייתכן שהוא יתחרט גם על קריעת המלוכה!

3. אם הכוונה שה' לא יינחם על עצם הרעיון של המלוכה, או על ישועת ישראל וכו' -- לא ברור בכלל מה זה עושה פה ולמה זה צריך לעניין את שאול עכשיו.

אולי המשפט "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" לא נאמר כעובדה כללית אלא רק כתגובה למעשים שעשה שאול לפני כן. שאול ניסה להפעיל לחץ על שמואל שיבטל את הגזירה: לחץ מילולי ("שא נא חטאתי") ולחץ פיזי ("ויאחז בכנף מעילו ויקרע"). שמואל רצה להגיד לו שזה לא יילך: ה' הוא לא אדם, שאפשר לגרום לו לשנות את דעתו ע"י הפעלת לחץ.

השורש נ'ח'מ' מופיע עוד פעמיים באותו פרק: "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך", "וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל". על-כן נראה לי שגם הפסוק "...ולא יינחם..." עוסק בהמלכת שאול מבחינה אמונית. כלומר, אך טבעי הוא שקורא התנ"ך, או אפילו האדם בדורו של שמואל, יעלה שאלה אמונית: לנו, מקריאת הפסוקים, כ"כ ברור ששאול לא היה מתאים למלוך; כל דמותו היא דמות 'נגררת' ופאסיבית, וזה בולט מכל צעד בחייו; ובכל-זאת הקב"ה בחר בו למלך. אם-כן, עתה, כשהקב"ה החליט ששאול כבר לא מתאים, הוא בעצם מודה שהוא פישל. הקב"ה טעה?! הוא חזר בו?! האם הוא מתחרט על המלכת שאול למפרע?! הקב"ה מלך מלכי המלכים?! לדעתי, לשאלה האמונית הזאת עונה הפסוק – "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם". הקב"ה לא באמת מתחרט על המלכת שאול. הכל מתוכנן מראש – המלכת שאול, הורדתו מהמלוכה והמלכת בית דוד. הכל מהלך ידוע מראש, הקב"ה לא חוזר בו. גם אם עכשיו, באמצע המהלך, ה' כביכול "ניחם כי המליך את שאול..." – בעתיד, כשהמהלך יסתיים ותגיע מלכות בית דוד, יתברר כי "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם".

[אפשר לראות לזה הקבלה במסורת חז"ל על משיח בן יוסף (=שאול, מבני רחל) שאמור למות ולהתחלף במשיח בן דוד (=דוד) שימלוך לעד. יש כזה מהלך עולמי של יוסף שמכין את הקרקע ויהודה שמשתמש בכלים שהכין לו יוסף. המהלך הזה מתבטא פה בשאול שמייסד את המלוכה ובדוד שבא להשתמש במלוכה מוכנה].

נראה לי, בניגוד לפירוש המקובל, ש"נצח ישראל" זה בכלל לא כינוי לה'; אלה שתי מילים נפרדות -- "נצח" זה תיאור זמן (כמו 'לנצח'), ו"ישראל" זה עם ישראל. והכוונה של הפסוק היא שעם ישראל לא ישקר ולא יינחם על כך שהמליך את שאול -- הם יישארו נאמנים לו לנצח. לפי זה, "כי לא אדם הוא להינחם" הכוונה היא שעם ישראל הוא לא אדם אחד אלא עם שלם; אדם אחד יכול להתחרט ולשנות את דעתו, אבל העם כולו לא יתחרט. ואכן רוב העם נשאר נאמן לשאול עד יום מותו -- רק כמה מאות תמכו בדוד (וגם הם לא ממש מרדו בשאול). ייתכן שהדברים האלה הם תגובה לדברי שאול בפסוקים הקודמים. שאול אמר (טו 24) "חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם". ושמואל ענה לו שהוא יקבל 'מידה כנגד מידה': הוא עבר את פי ה' -- ולכן "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום"; "וגם" הוא שמע בקול העם -- ולכן "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם" -- עם ישראל יישאר נאמן לו לנצח.

{אולי אפשר להקביל את זה גם לסיום של פרשת גן עדן: האיש שמע בקול אשתו, ולכן בעתיד היא תהיה נאמנה לו "והוא ימשול בה" (בר' ג 16); האישה חווה שמעה בקול החי (הנחש - חיית השדה), ולכן בעתיד החיות יכבדו אותה כמו שמכבדים אם -- היא תהיה "אם כל חי" (בר' ג 20).}