ביאור:שמואל א טו כט

<< · ביאור · שמואל א טו · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה · >>

הפסוק

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א טו כט.

נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם

לאחר ששמואל הדיח את שאול מתפקידו, שאול ביקש משמואל שיבטל את הגזירה, אבל שמואל סירב ופנה ללכת. שאול החזיק בכנף מעילו של שמואל והמעיל נקרע. שמואל אמר לו (שמואל א טו כח – 29): "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך! וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם!"

הפירוש המקובל הוא שה' "לא יינחם" כלומר לא יתחרט. על מה בדיוק 'לא יינחם'?:

1. אם הכוונה שה' לא יינחם על נתינת המלוכה לדוד - זה לא ברור, כי ההבטחה על נצחיותה של מלכות דוד ניתנה רק הרבה יותר מאוחר (שמ"ב ז). הרי רק אתמול אמר ה' לשמואל "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך..." -- איך שמואל יכול להיות בטוח שה' לא יינחם גם על נתינת המלוכה לדוד?!

2. אם הכוונה שה' לא יינחם על קריעת המלוכה משאול -- זה אפילו פחות ברור, כי כידוע 'מידה טובה מרובה ממידת פורענות', ואם ה' התחרט על 'מידה טובה' של נתינת המלוכה לשאול -- בוודאי ייתכן שהוא יתחרט גם על קריעת המלוכה!

3. אם הכוונה שה' לא יינחם על עצם הרעיון של המלוכה, או על ישועת ישראל וכו' -- לא ברור בכלל מה זה עושה פה ולמה זה צריך לעניין את שאול עכשיו.

1. ה' לא יתחרט על קריעת המלוכה / אראל סגל

אולי המשפט "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" לא נאמר כעובדה כללית אלא רק כתגובה למעשים שעשה שאול לפני כן. שאול ניסה להפעיל לחץ על שמואל שיבטל את הגזירה: לחץ מילולי ("שא נא חטאתי") ולחץ פיזי ("ויאחז בכנף מעילו ויקרע"). שמואל רצה להגיד לו שזה לא יילך: ה' הוא לא אדם, שאפשר לגרום לו לשנות את דעתו ע"י הפעלת לחץ.

2. ה' לא יתחרט על המלכת שאול / ידידיה צוקרמן (פרדס-חנה)

השורש נ'ח'מ' מופיע עוד פעמיים באותו פרק: "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך", "וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל". על-כן נראה לי שגם הפסוק "...ולא יינחם..." עוסק בהמלכת שאול מבחינה אמונית. כלומר, אך טבעי הוא שקורא התנ"ך, או אפילו האדם בדורו של שמואל, יעלה שאלה אמונית: לנו, מקריאת הפסוקים, כ"כ ברור ששאול לא היה מתאים למלוך; כל דמותו היא דמות 'נגררת' ופאסיבית, וזה בולט מכל צעד בחייו; ובכל-זאת הקב"ה בחר בו למלך. אם-כן, עתה, כשהקב"ה החליט ששאול כבר לא מתאים, הוא בעצם מודה שהוא פישל. הקב"ה טעה?! הוא חזר בו?! האם הוא מתחרט על המלכת שאול למפרע?! הקב"ה מלך מלכי המלכים?! לדעתי, לשאלה האמונית הזאת עונה הפסוק – "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם". הקב"ה לא באמת מתחרט על המלכת שאול. הכל מתוכנן מראש – המלכת שאול, הורדתו מהמלוכה והמלכת בית דוד. הכל מהלך ידוע מראש, הקב"ה לא חוזר בו. גם אם עכשיו, באמצע המהלך, ה' כביכול "ניחם כי המליך את שאול..." – בעתיד, כשהמהלך יסתיים ותגיע מלכות בית דוד, יתברר כי "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם".

[אפשר לראות לזה הקבלה במסורת חז"ל על משיח בן יוסף (=שאול, מבני רחל) שאמור למות ולהתחלף במשיח בן דוד (=דוד) שימלוך לעד. יש כזה מהלך עולמי של יוסף שמכין את הקרקע ויהודה שמשתמש בכלים שהכין לו יוסף. המהלך הזה מתבטא פה בשאול שמייסד את המלוכה ובדוד שבא להשתמש במלוכה מוכנה].

3. עם ישראל לא יתחרט על המלכת שאול / אראל סגל

נראה לי, בניגוד לפירוש המקובל, ש"נצח ישראל" זה בכלל לא כינוי לה'; אלה שתי מילים נפרדות -- "נצח" זה תיאור זמן (כמו 'לנצח'), ו"ישראל" זה עם ישראל. והכוונה של הפסוק היא שעם ישראל לא ישקר ולא יינחם על כך שהמליך את שאול -- הם יישארו נאמנים לו לנצח. לפי זה, "כי לא אדם הוא להינחם" הכוונה היא שעם ישראל הוא לא אדם אחד אלא עם שלם; אדם אחד יכול להתחרט ולשנות את דעתו, אבל העם כולו לא יתחרט. ואכן רוב העם נשאר נאמן לשאול עד יום מותו -- רק כמה מאות תמכו בדוד (וגם הם לא ממש מרדו בשאול). ייתכן שהדברים האלה הם תגובה לדברי שאול בפסוקים הקודמים. שאול אמר (טו 24) "חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם". ושמואל ענה לו שהוא יקבל 'מידה כנגד מידה': הוא עבר את פי ה' -- ולכן "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום"; "וגם" הוא שמע בקול העם -- ולכן "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם" -- עם ישראל יישאר נאמן לו לנצח.

{אולי אפשר להקביל את זה גם לסיום של פרשת גן עדן: האיש שמע בקול אשתו, ולכן בעתיד היא תהיה נאמנה לו "והוא ימשול בה" (בר' ג 16); האישה חווה שמעה בקול החי (הנחש - חיית השדה), ולכן בעתיד החיות יכבדו אותה כמו שמכבדים אם -- היא תהיה "אם כל חי" (בר' ג 20).}

דיון

"מידד שלם: על פי הפרוש שלך, ש"נצח ישראל" זה עם ישראל -- יותר נכון היה לאמר "אך נצח ישראל" ולא "וגם נצח ישראל", כיון שפרשת את הפסוק הזה במובן של נחמה. וכיון שהפסוק לא נקט מטבע לשון זה אלא "וגם", היינו קשר של הוספה, קשה לי לקבל את הפרוש שלך."

אראל (תגובה לתגובה): אמנם, מבחינתו של שאול יש ניגוד בין שני המשפטים: "קרע ה'..." הוא פורענות ו"נצח ישראל" הוא נחמה. אבל מבחינתו של שמואל אין ניגוד -- הוא רק רצה להציג את שתי התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו של שאול. הוא לא התכוון לנחם אותו.

"נתן קלר: הרעיון המרכזי של המאמר מנוגד למציאות. במציאות, אם המנהיג יפגין חולשה וישמע בקול העם – העם יזלזל בו, ולא ישמע בקולו!"

אראל: מה שאמרת דומה למה שאמרו היועצים הצעירים לרחבעם מלך יהודה: הם יעצו לו להפגין כוח כדי שהעם יכבד אותו. אבל עצת הזקנים היתה שונה – הם אמרו לו "אם היום תהיה עבד לעם הזה, ועבדתם, ודיברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים".

"נתן: כן, אבל המציאות בימינו מתאימה לדעתי. בימינו מנהיג שמפגין כוח זוכה לכבוד. כל העיתונים משבחים את אהוד ברק על כך שהוא מפגין כוח ולא נכנע ללחצי המפלגות (הערה: הדברים נאמרו בתחילת שנת ה'תש"ס, בסביבות 10.1999). אפשר להסביר את זה גם במשל: למאלפי אריות יש כלל חשוב: אסור להפנות לאריה את הגב, כי אחרת הוא אוכל אותך. כך גם בפוליטיקה: ברגע שאתה מראה חולשה – אתה מפסיד. גם בתנ"ך רואים שהמעמד של שאול בעם היה מאד נמוך. ניתן לראות זאת, למשל, מדברי הנשים המחוללות: "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". וגם מדבריו של שאול עצמו בשמ"א כג 21: "ויאמר שאול: 'ברוכים אתם לה' כי חמלתם עליי...'". מלך שצריך לחמול עליו הוא במצב גרוע, אפילו מאד..."

אראל: בשני הפסוקים אפשר להסביר ששאול היה 'פרנואיד' (היתה עליו רוח רעה), והוא היה בטוח שכולם נגדו, למרות מה שאמר לו שמואל, ולמרות שהמציאות היתה שונה. המחוללות התכוונו להגיד ששאול הוא גיבור – הוא מכה את הפלשתים גם כשיש לו צבא קטן, של אלפים (כמו במלחמת מכמש), ודוד מכה אותם רק כשיש מאחוריו צבא גדול, של רבבות [ע' בספר "עוז מלך"]. גם אם נאמר ששאול הבין נכון את המצב – זה עדיין לא סותר את דבריי. הפסוק הראשון אמנם הוכיח (לדעת שאול) שהעם אהב יותר את דוד, אבל העם עדיין שמע בקול שאול; אף אחד לא העלה בדעתו למרוד בשאול ח"ו. כולם ראו בדוד עבד נאמן לשאול. בפסוק השני שהבאת -- אפשר גם להסביר ששאול הבין היטב את דבריו של שמואל: הוא הבין שבנ"י מתייחסים אליו "מידה כנגד מידה". כמו שהוא שמע בקול העם "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר...", כך גם כאן – הזיפים "חמלו" עליו.

"נתן: אתה ממעיט מערכו של שאול. שאול לא היה טיפש ולא היה פרנואיד, הוא היה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". כל מעשיו של שאול ניתנים להסבר בלוגיקה אנושית פשוטה (אתה יכול לבקש מרוני אביקם, ממחוז חיפה, שתסביר לך עוד על דמותו הדגולה של שאול {אראל: אפשר גם לבקש מעמוס}). אם שאול אמר "נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים" הוא כנראה הבין את המציאות וידע שהעם אוהב את דוד יותר מאשר אותו, ומכאן והלאה הוא פחד מדוד, ובצדק."

רועי: בעניין הפסוק "הכה שאול באלפיו..." - לדעתי ייתכן שהמחוללות התכוונו להלל את שאול. שאול לא הבין נכון את המשפט - לא מפני שהיה פרנואיד, אלא מסיבות אחרות:

• המחוללות אמרו "הכה שאול" ולא "הכה המלך שאול" - וזה העליב אותו.
• פסוק מפורש: "ברוב עם הדרת מלך": כבודו של מלך הוא שכל העם בא אתו. דברי המחוללות הזכירו לשאול שבעבר (למשל בתחילת מלחמת מכמש) לא כל העם בא אתו, וזה העציב אותו.
• כמה פסוקים לפני-כן שאל שאול את דוד "בן מי אתה, הנער?" ודוד ענה "בן עבדך ישי בית הלחמי". לפי המאמר " מי אלה ובן מי זה הנער " הכוונה היא ל"בן" במובן של "תלמיד" - דוד ראה את עצמו כתלמיד של אביו ולא כתלמיד של שאול. זה הרגיז את שאול (ע' במאמר הנ"ל), וכבר מאז שאול התחיל לשנוא את דוד, ופירש את דברי המחוללות בצורה שלילית.

לפי דברי חז"ל, הכוונה של שאול בשאלה הנ"ל ("בן מי אתה, הנער?") היתה לברר את הייחוס של דוד – הוא שמע שדוד בא מרות המואביה, ומכיוון שהתחייב לתת לדוד את בתו לאישה – הוא חשש שדוד יטמא את זרעו.

תגובות

מאת: רז

נראה לי שהכוונה ב "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להנחם" היא "אל לו לאדם העומד בראש נצחון ישראל לשקר ו/או להתחרט שכן לא אדם מן המניין הוא"

מאת: אלדד ראובן מרון

לדעתי אומר הכתוב :כי אין יש נחמה בשקר כי הקב"ה אמר כי נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי המרתה את פי ה ולא שמעתה בקולו כי הנצח ישראל הוא דברי האלוקים ולא ישקר לעמו וצאן מרעיתו כי אין נחמה לממרה את פי אלוקים כי נצח "ל"ישראל היא דברי ה .

ולנצח ישראל לא ישקר ואין נחמה לממרה פיו ומוצאי דברו .

ואין בשגגה ( בטעות של שאול שלא היכה את אגג העמלקי

כפי שציוה עליו אלוקים) כדי להינחם.

תת-נושאים

מאת: בעל הסולם

ע"ע י"ב גבולי אלכסון, שנתבאר, כי עיקר ז"א הוא הנצח, וחג"ת שלו הוא מהעליונים, והוד מתחתונים, שהיא המלכות. וכל אחיזת הס"א יכול להיות רק במלכות, ולא בז"א עצמו, ולכן הס"א יכול להתאחז בהוד דז"א, להיותה מהתכללות המלכות בו, ולא מנצח שהוא בחינת ז"א עצמו.

אמנם מצד המשכתו של ז"א מאו"א ומע"ב דא"ק, שנתחלפו בהם האורות, ונמצא שאור ההוד עלה בכלי דנצח. והנה מצד התחלפות הזאת עולה הס"א ומתאחזת גם בנצח דז"א. וז"ס שקר אין לו רגלים, כי הס"א משטקר לאחוז בב' רגלים, דהיינו גם בנצח, וזה שקר, כי הנצח הוא כבר באמת עיקר ז"א, ואין שם שום מקום להאחז בה הס"א, כנ"ל. וז"ס ונצח ישראל לא ישקר וכו', כי ז"א שנקרא ישראל, לא יתן לס"א להאחז בנצח שלו, כי אחיזת הס"א שם בשקר הוא, כי באמת עיקר ז"א הוא הנצח.

וז"ס ותקע כף ירך יעקב, שהמלאך, שהוא שרו של עשו, נאחז רק בהוד שלו שהוא ירך השמאלי, ולא בב' ירכים. כי נצח ישראל לא ישקר וכו', ולא נתן לו לאחוז בנצח שבו.

(תע"ס חלק י"ב).

מאת:

האם לאור הדמיון לדברי בלעם - לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם - לא סביר יותר לפרש כאן ש"נצח ישראל" הוא הקב"ה?

-- Tomer Greenberg, 2012-06-29 11:57:19

אכן, זה קרוב יותר לפשוטו של מקרא.

-- Galya and Erel Segal-Halevi, 2012-07-01 21:26:06

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם

מקורות

על-פי מאמר של ידידיה צוקרמן, מידד, נתן, רועי מעודה, אראל שפורסם לראשונה במכתבים ועוד וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-10-23.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvir/jmuela/ncx_ysrel