שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד א

ונתן פדיון נפשו דמי ניזק: פירש רש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהיפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השוד בכופר שהרי שורו הרג לרבי ישמעאל דאמר דמי מזיק פירוש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא נעשה מעשה בידים הכא אפילו הוא בעצמו כהאי גוונא לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא פטרי ליה וכל שכן שורו. הרשב"א ז"ל.

פלוגתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ואליבא דרבי יהודה בן בתירא דאמר אחרון חייב דאלו אליבא דרבנן ליכא פלוגתא דהא שור אינו נסקל דכמיתת בעלים כך מיתת השור. הר"ש ז"ל.

נפל מן הגג ונתקע וכו': פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף על פי שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב אפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אף על פי שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האשה ומי שנזוק שם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור. הרשב"א ז"ל.

נפל ברוח שאינה מצויה וכו'. חייב על הנזק: אף על גב דאונס הוא מכל מקום היה לו לשמור עצמו שלא לעלות. קשה לר"י דהכא משמע אדם המזיק חייב כשמזיק ברוח שאינה מצויה ורוח שאינה מצויה היא כעין גניבה ואבידה וכו'. ובפרק האומנין תנן המעביר חבית ממקום למקום וכו' ככתוב בתוספות ריש פרק המניח דבור המתחיל ושמואל אמר באפלה שנו וסוף פרק האומנין. וי"ל דרוח שאינה מצויה שהוא כעין אבידה וכו' אבל נתקל הוא כעין גניבה וכו'.

וריב"א פירש דודאי נתקל דמי לרוח שאינה מצויה ואדם המזיק חייב בנתקל ולכך פטור שומר חנם דכיון דהוי שומר חנם לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר ולכך לא מחייב רק בפשיעה אבל אדם דעלמא מה היה לו להתעסק בדבר כיון שאינו מוטל עליו לכך חייב בכעין גניבה ואבידה. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לעיל גבי מתניתין דתנן אדם מועד לעולם בין שוגג וכו'. וז"ל בין ער בין ישן בירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אחד ישן ובא חבירו וישן אצלו זה הוא המועד משמע דאינו חייב בכל האונסים וכן בפרק המניח מוקי שמואל באפלה וכן לקמן בפרק הגוזל וכו'. וצריך עיון לדון באיזה אונסין מחייב ואומר מכל מה ששומר שכר חייב הוא חייב כגון מילי דדמו לגניבה ואבידה. וכן מוכח בשמעתין דאמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה וכו'.

וקשה דבפרק האומנין אמר ר' יהודה במעביר חבית וכו'. ואומר ר"י דאדם המזיק דמי לשומר שכר דמחייב בכעין אבידה ולא דמי ליה לכל מילי דלא מחייב בכעין גניבה דאונס גדול הוא ורוח שאינה מצויה דמי לאבידה ונתקל וטבח שקלקל דמי לגניבה. וריב"א פירש דאדם המזיק דמי לשומר שכר בין לכעין גניבה בין לכעין אבידה ואם נתקל ונפל על הכלים ושברם חייב והא דפטר נתקל במעביר חבית וכן טבח שקלקל משום דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ויש להם דין שומר אם שומר חנם שומר חנם ואם שומר שכר שומר שכר. ע"כ לשונו.

ואם כיון ונתהפך משהתחיל ליפול והזיק אפילו לא כוון אלא להצלת עצמו הואיל והוא ידע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבושת שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה וכו'. שאף על פי שאין כוונתה אלא להציל את בעלה הואיל ומתכוונת מכל מקום להזיק חייבת אף על הבושת. וגדולי המפרשים טרחו היכן מצינו מכוון להזיק שלא נקרא מכוון לבייש. ולפי מה שפירשנו אין בזה צורך שכל שאינו מכוון אלא להצלת עצמו אף על פי שהוא מכוון להזיק אינו מכוון לבייש. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ואם נתהפך עליו שכבר נתכוון להזיקו חייב על הבושת דכתיב והחזיקה במבושיו וכו'. כיון שנתכוונה להזיק אף על פי שלא נתכוונה לבייש. האי מימרא הוה קשה לי טובא וכי אין בושת בכלל הנזק והיכן מצינו נזק שאין עמו בושת וכשנתכוון להזיק הרי נתכוון לבייש. עד שראיתי בירושלמי פרק החובל הכהו במקום שאינו נראה וצבה נותן לו שתים צער ורפוי אבל בושת לא אלמא איכא נזק בלא בושת והוא מקום שאינו נראה. הילכך איכא לפרושי הכי שאם נתכוון להזיקו במקום שאינו נראה והזיקו במקום הנראה חייב על הבושת. ע"כ.

ח"מ תי"ח הניח גחלת על לבו ומת פטור: פירוש לפי שהיה לו לסלקה מעל לבו ולמה הניח לצערו על בגדו ונשרף חייב. פירוש דכיון דאין לו צער בזה לא סלק אבל על אחד מאבריו פטור אף על גב דלא הוי על לבו כיון דאית ליה צערא הוה ליה לסלוקי מדלא אשכח חיובא רק על בגדיו. בגדו דתניא האומר קרע כסותי וכו'. תימא אם כן על אחד מאבריו נמי היאך אמרינן דפטור כדפרשינן לעיל והא תנן לקמן קטע את ידי וכו' חייב. וי"ל דהיינו דוקא התם שקטע את ידו בבת אחת וכשאמר לו לא היה יודע שיעשה זה כדבריו אבל גבי גחלת היה שהות לסלקה ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה כיון שהיה לו צער בזה.

וא"ת אם כן מאי מייתי מהא דקתני קרע את כסותי וכו'. שאני התם דלא אפשר לו לעשות תקנה בזה דמיד שאמר לו קרע קרע אבל כשהניח גחלת על בגדו שהיה לו לסלקה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. וי"ל דזה ודאי יודע התלמוד דגבי ממון אין לו לסלק שהוא אומר בלבו למחר תבענא ליה מיניה דדוקא גבי אחד מאבריו יש לו לסלקה כיון שיש לו צער בכך דמעוות לא יוכל לתקון הוא אבל בממון שיוכל לתבעו בדין למה יסלקנה כיון שישיב לו על ההפסד ואם כן מייתי שפיר ראיה דכי היכי דגבי קרע כסותי חייב ולא אמרינן דמחיל ליה כמו כן כשהניח גחלת על בגדיו לכך לא סלקה משום דאמר למחר תבענא ליה בדינא ולאו משום דמחיל ליה. תלמיד הר"פ ז"ל.

הא דבעי רבה עבדו כגופו וכו': רש"י ז"ל פירשה בעבד שאינו כפות ולענין נזיקין. כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד היה לסלקה וכשלא סלקה הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקו מעליו. וכן פירש רבינו חננאל.

אבל הראב"ד ז"ל וכן בתוספות פרשוה בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא. ולפי פירושו בעיא דרבא בין לחיוב מיתה בין לנזקין הוא וכן שורו כפות בפני הבעלים.

והקשה הראב"ד מאי קא מיבעיא ליה דשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו על מנת לפטור חייב ולא אמרינן הוה ליה להציל את עצמו. ותירץ דדילמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל את עצמו וכי איבעיא ליה לרבא בשורו כגון שהיה יכול להצילו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל עבדו כגופו. תימא מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דכגופו דמי דכיון שהוא בר דעת למה לא יסלקנה כיון שיש לו צער בזה. וי"ל דמיירי בעבד כפות דאין בידו לסלקה וכגון שהוא עומד לפני הבעלים דומיא דעל בגדו דלעיל דשמא כממונו דמי דכיון שאין לו צער בגופו אינו חושש לסלק מעל עבדו דאמר למחר תבענא ליה בדינא או שמא כגופו דמי שעל הבעלים לסלק מעל עבדו ומדלא סילק איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואם תמצא לומר עבדו כגופו היינו משום דאיכא צער דאדם ולכך מוטל עליו לסלקו שורו מאי מי אמרינן כיון דאיכא צער בעלי חיים כגופו דמי או דילמא כממונו דמי ואין על הבעלים לסלק הגחלת מעל שורו. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל בעי רבא עבדו כפות לפני רבו כגופו דמי והיה לו להצילו הילכך לא מחייב ביה לא מיתה ולא תשלומין או כממונו דמי וחייב מיתה עליו ופטור מן התשלומין אם תמצא לומר כגופו דמי שורו בפני רבו מאי כיון דבעלי חיים נינהו חביב עליו כגופיה ומיבעי ליה לאצוליה ופטור או כממונו דמי וחייב. ותמיהא לי טובא מאי קא מיבעיא ליה אטו שורו חמור מראשי אבריו וכו'. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הניח גחלת על בגדו אף על פי שהיו בעליה לשם והיה יכול לסלקה חייב בתשלומי הבגד שהרי מי שהיו כלים של חבירו או בגדו ברשותו בפקדון או באיזו שמירה ואמר לו קרע את כסותי וכו'. אם קרע חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור או שיתנהו בידו ויאמר קח כל זה ושברהו כמו שיתבאר. הניח גחלת על לבו של עבד כנעני והיה יכול לסלקה פטור בין ממיתה בין מתשלומים שהיה לו לסלקה ואם בענין שלא היה יכול לסלקה חייב במיתה ופטור מתשלומים ואפילו לא התרו בו הואיל ויש כאן דין מיתה. היה כפות אלא שרבו עומד אצלו יראה לי שמכל מקום דין מיתה יש כאן והיא שפוטרתו מן התשלומין ואין אנו צריכין לפטרו מצד שרבו לשם. וגדולי הדורות כתבו בה דברים שלא נראו לי.

הניח גחלת על לבו או על גבו של שור מצד שאפשר לשור להפילה פטור דהיה לו לברוח או להפילה שאף בעלי חיים יש להם דעת לדחוק היזקן ואם בצד שאי אפשר להפילה אפילו היו הבעלים לשם חייב והרי הוא כבגדו או שאר ממונו. ויש בדין זה סברות אחרות ואל תחוש להם. ע"כ.

( ראה המשך פירוש השיטה בדף כ"ז בפרק הבא - ויקיעורך )