שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף יט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יט עמוד א

והא משונה הוא: הקשה ר"מ אמאי לא אוקמה בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. ותירץ משום דהאמורא היה לו לפרש דבריו ואי איתא דרב יהודה כרבי טרפון סבירא ליה נימא נזק שלם מגופו מדקאמר בסתם שמע מינה מן העלייה דסתם נזק שלם מן העלייה. ועוד דעל כרחך דרב יהודה לא סבירא ליה כרבי טרפון דאמרינן לקמן ההוא חמרא דאכליה לנהמא ופלסיא לסלא חייביה וכו' ואסלא חצי נזק אלמא בחצר הניזק הוה ואפילו הכי לא חייביה אסלא כי אם חצי נזק. הרא"ש ז"ל.

וגם הגליונות הקשו כמו כן דאמאי לא אוקמוה בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן והיינו מרויחים שלא נצטרך לומר דדחיק לה עלמא וגם שלא היינו צריכים לומר גללים איצטריכא ליה וגם לא היה קשה לימא מר הלכתא כפלוני וכו'. דאשמועינן דאפילו על ידי שנוי נזק שלם. ותירצו דבצרורות כי אורחייהו צריכין שניהם לסבור כסומכוס ונמצא דשני התנאים היו סוברים דלא כהלכתא רבי יהודה היה סובר כרבי טרפון וכסומכוס דלא כהלכתא ורבי אלעזר היה סובר כסומכוס ורבנן דרבי טרפון ודסומכוס הוי דלא כהלכתא.

וכן יש להקשות על רמי בר יחזקאל דנימא דרמי בר יחזקאל סובר כרבי טרפון ואמרי בי רב כרבנן דרבי טרפון ובמה שתירצו מתורץ זו גם כן. ולזה הטעם עצמו אין להקשות למה לא הביא רש"י ראיה מלעיל שתירץ התלמוד דשני ולא אייעד דאוקימנא לפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן אמאי לא הקשה התלמוד לימא מר הלכה כרבי טרפון ומר הלכה כרבנן אלא ודאי הטעם משום דתרווייהו סבירי להו בצרורות כי אורחייהו כסומכוס ואחד סובר בצרורות על ידי שנוי כרבי טרפון ואחד סובר כרבנן דרבי טרפון ונמצא דשניהם היו סוברים דלא כהלכתא על כן לא הביא רש"י ראיה מזה אבל הביא ראיה מהידוס אינו מועד וכו' שהאחד היה לו לפסוק כמו זה התנא והאחד היה לו לפסוק כמו זה התנא. ע"כ לשונם.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל וכרבי טרפון לא בעי לאוקמי דאם כן הוה מוקי לה תרי יחידאי כרבי טרפון וכסומכוס דרבנן דסומכוס סבירא להו בצרורות על ידי שנוי חצי נזק כדפרישית לעיל לפירוש ריב"א.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו דמשום הכי לא משני דאתיא כרבי טרפון וכסומכוס דאם כן הוה ליה לרב יהודה למימר בהדיא הלכה כרבי טרפון וכסומכוס דהא איצטריך לאשמועינן דסבירא ליה הכי. ע"כ.

ח"מ ש"צ דדחיק לה עלמא וכו': פירש רש"י ז"ל שהיתה משלשלת. ורבינו חננאל ז"ל פירש שהיה המקום דחוק וניתזו הגללים לתוך העיסה כעין דבעינן למימר לקמן היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה ואינו שנוי. הרשב"א ז"ל. והקשה רש"י ז"ל מהאי דאמרינן בפרק קמא טנפה פירות להנאתה וכו' ככתוב בפירושיו.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וז"ל דהאי דאמרינן דטנפה פירות להנאתה תולדה דשן היא בגללים לחים נינהו כמו מי רגלים דנחתו לפירות ומטנפי להו והגללים מחוברים מגופה של בהמה ועד הפירות בלי שיהיו נפרדים דהוה ליה כענין ניזק דקיימא לן חבור הוא והאי דאמרינן בהמה שהטילה גללים לעיסה צרורות הוו בגללים יבשים נינהו וכו'. ע"כ.

ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס: והלא ברייתא היא ולא משנה והרבה ברייתות יש שאינם ידועים לאמוראים והרבה פעמים אמוראים חולקים ואומר עליה התלמוד תניא כותיה דפלוני. ושמא יש לומר דתנו רבנן ידוע לכל כמו משנה וזאת הברייתא שנויה למעלה בתנו רבנן. תוספות שאנץ.

ומה שהקשה רש"י על פי רבותיו דאי תנאי הוא היכי פרכינן לימא מר הלכה כסומכוס וכו'. כבר תירצה הרא"ה ז"ל לקמן פרק ארבעה וחמשה.

כגופיה דמי: פירוש וישלם נזק שלם קמשמע לן דלא ישלם אלא חצי נזק. תימא זה החידוש הוא לרבי אלעזר אבל לרב יהודה דסבירא ליה דמשלם נזק שלם אמאי נקט גללים ומה חידש אכתי לימא הלכתא כסומכוס. וי"ל דלרב יהודה נקט ליה משום רבותא דרבי אלעזר. גליון.

ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל דמילתיה דרבי אלעזר נאמרה ראשונה דקאמר חצי נזק ועלה קאמר רב יהודה נזק שלם. ע"כ.

ואמר רב יוסף אמרי בי רב וכו': קשה מה צריך להביא אמרי בי רב לא יביא אלא ההיא דרמי בר יחזקאל לחוד דקאמר נזק שלם ויוכיח דיש העדאה לצרורות. וי"ל שאם לא היה מביא אלא דרמי לחוד לא הייתי אומר הטעם משום דיש העדאה אלא משום דסבר כסומכוס ולאפוקי מרבנן וזהו חידוש אבל כיון דאמרי בי רב סוס שצנף וכו' משמע דלא אתא לאשמועינן דהלכה כרבנן דפשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואם באנו לומר דהא אתא לאשמועינן דהלכה כרבנן נצטרך לומר דלא פליגי ארמי בר יחזקאל אתי ואצטריך לאפוקי מבר פלוגתיה וכיון דפליגי אהדדי לא משמע דפליגי בהא. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וא"ת נוקי בשנוי וחד מיירי בחצר הניזק וחד ברשות הרבים ולא פליגי. ויש לומר דאי איירי בשנוי הייתי פושט דאין שנוי. וא"ת לפי הסלקא דעתך שלא חש מבעיא דשנוי כיון שבא לפשוט יש העדאה נוקי בשנוי ומה לנו בבעיא דשנוי. וי"ל אם כן לא הוה אשמועינן שום חידוש במאי דקאמרי בי רב חצי נזק דלא כרבי טרפון אך כשפליגי אז הוי חידוש לאפוקי מבר פלוגתיה וכיון דנצטרך להעמיד פלוגתא טוב יותר בפלוגתא דרבנן וסומכוס מפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

ובהא קמיפלגי: הקשו בתוספות מנלן דפליגי וכו'. תימה נימא דעל כרחך פליגי דאי לא פליגי אלא תרווייהו סברי יש העדאה לצרורות אם כן נפשוט דאין שנוי כיון דיש העדאה לצרורות אלא ודאי פליגי. ויש לומר דאי לא פליגי נימא דאיירי בצרורות כי אורחייהו ולא תפשוט אין שנוי. גליון.

דאית ביה בזרוני: ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה בזרוני דאורחיה לאו צרורות הוא אלא בשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו. וכן נראה לי מדברי הרי"ף ז"ל שפסק כן דאי לית ביה בזרוני חצי נזק ואי אית ביה בזרוני נזק שלם אלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כוותיה אלא אפילו לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן. כן נראה לי.

ועוד צריכה תלמוד לדעת הרב ז"ל משום דקיימא לן דאם כן הוה לן למימר אלא דאית ביה בזרוני כלומר ודלא כסומכוס אלא כרבנן. וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נזק שלם ברוח שבין כנפיו משלם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם נפח בכלים ושברם משלם נזק שלם ע"כ. ומשמע דסיפא כולי עלמא היא דאי סומכוס ליעבדא פלוגתא דרישא. הרשב"א ז"ל.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל הרי"ף ז"ל הביא בהלכותיו הא דרמי בר יחזקאל. וצריך עיון אמאי איצטריך להביא הא דרמי בר יחזקאל דהא אוקימנא בגמרא אליבא דסומכוס תני לה ואף על גב דאית ביה בזרוני ולית הלכתא כוותיה אלא כדבי רב דסוס שצנף וחמור שנער דלא משלמי אלא חצי נזק דצרורות נינהו ואפילו אית ביה בזרוני או שעורים מוכנסים בו לא משלמי אלא חצי נזק דלא עדיף היכא דאית בהו בזרוני מהיכא ששברו את הכלים ברוח שבכנפיהם דאף על גב דאורחיה בהכי מיקרו צרורות. ואפשר דסבירא ליה לרב ז"ל דבכהאי גוונא בזב טמא אם הושיט אצבעו לאויר התנור אף על גב שלא נגע בו ומשום הכי בנזקים משלם נזק שלם. ע"כ.

יש שנוי לצרורות: הקשה ריב"א מאי קא מיבעיא ליה אי גמירי הלכה בצרורות אף בשנוי אם כן חצי נזק מחייב ואי לא גמירי אם כן ממילא איכא חצי נזק דהא אמרינן לעיל דכגופה דמיא מסברא ואם כן על ידי שנוי נמי נהי דליכא הלכה מכל מקום ידעינן שפיר דאיכא חצי נזק דהא הוי תולדה דקרן כיון דאיכא שנוי ואם כן בכל ענין שתהא ההלכה איכא חצי נזק אף בצרורות על ידי שנוי. ותירץ דשמא ההלכה לא נשנית רק דצרורות משלמי חצי אב שלהם ואם כן בכי אורחייהו משלמי חצי נזק דהא הוו תולדה דרגל דמשלם נזק שלם ועל ידי שנוי משלמים רביע נזק דהא הוו תולדה דקרן דמשלם חצי נזק כל כמה דלא אייעד ולהכי מיבעיא ליה דשמא כך נשנית ההלכה כדפירשתי ואין שנוי כדפירשתי. תלמיד הר"פ ז"ל.

תפשוט ליה מדרבא וכו': וליכא למימר דרבא מיבעיא ליה אם יש העדאה בצרורות דשנוי להתחייב חצי נזק ובצרורות כי אורחייהו נזק שלם דמילתא דפשיטא היא אם יש שנוי בצרורות לרביע נזק אם כן משוינן ליה כקרן תמה ושייך ביה העדאה לחצי נזק וגם פשיטא דאין העדאה בכי אורחיה דודאי אם אין שנוי ראוי להסתפק כיון דמשלם חצי נזק בקרן אבל אם יש שנוי אז הוי כאורחיה שן ורגל ובשנוי דקרן אלא דגרעיה הלכה למשה מסיני ואוקמינהו אחצי תשלומין ומילתא דפשיטא היא דבשן ורגל לא שייך העדאה. הרא"ש ז"ל.

ח"מ ש"צ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל צרורות משלמין מן העלייה ופטורים ברשות הרבים ואין בהם העדאה ואין בהם שנוי לרביע נזק אלא צרורות כדרכן משלמין לעולם חצי נזק מתורת צרורות מן העלייה ובחצר הניזק וכל שיש בהן שנוי משלמין חצי נזק מדין קרן מגופו ואף ברשות הרבים.

והרמב"ם ז"ל נראה שנסתפק בפסק זה אם יש שנוי אם לאו ומעמידים את התשלומין ברביע נזק ואם תפס הרביע האחר שאין מוציאין מידו. ואין דבריו נראין.

בהמה שהטילה גללים לעיסה אם היה המקום דחוק לה עד שהיא מוכרחת בכך הרי זו כדין צרורות ומשלמת חצי נזק מן העלייה ופטורה ברשות הרבים ואין בה העדאה ואם אין מקומה דחוק משונה הוא והרי הוא תולדה של קרן ומשלמת חצי נזק מגופה וחייבת ברשות הרבים ויש בה העדאה. תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו מכח הצוחה וכן בדרך זה סוס שצנף וחמור שנער ונבקע הכלי לקולם אם הוי בכלי אוכלים הראויים להם הרי זה דרכם ומשלמין חצי נזק מדין צרורות ואם אין שם אוכלים הראויים להם הרי זה משונה ומשלמין אותו מדין קרן וחייבים ברשות הרבים ומשתלמין מגופם ויש בהן העדאה.

וחכמי הדורות שלפנינו פירשו בכל אלו שאם אין שם אוכלים שאין משלמין אלא רביע נזק ואם תפס הרביע האחר שאין מוציאין מידו וכל זה מפני שנסתפק להם אם יש שנוי בצרורות אם לאו. ואין דבריהם נראין לי שהרי כל אותן השאלות כלן סובבות אם הצרורות מתולדת קרן או מתולדת רגל ומאחר שנתברר שתולדות רגל הן אין לנו בהן לא העדאה ולא שנוי. ע"כ. המאירי ז"ל.

בעי רב אשי כח כחו לסומכוס וכו': אבל לרבנן דסומכוס דאית להו הלכתא דצרורות חצי נזק פשיטא ליה לרב אשי דאין חילוק בין כח אחד לכחות הרבה דהכל חצי נזק אבל לסומכוס דלית ליה הלכתא דצרורות חצי נזק אלא סבירא ליה צרורות נזק שלם מיבעיא דילמא מוקי לה להלכתא דחצי נזק בכח כחו או לא. גליון.

או צרורות כאורחייהו משלם חצי נזק ורבנן הוא ותנא הכא הזיקה בבעיטה למימר דכי היכי דבשינוי חצי נזק בכי אורחיה נמי חצי נזק או דילמא הא כי אורחיה משלם נזק שלם דאי חצי נזק למאי הלכתא תנא הכא היזקא דביעוט כלל אלא על כרחך לדיוקא. הר"ש ז"ל.

ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו וזה לשונם הא כי אורחיה משלם נזק שלם. קשה לר"י מנא ליה לדקדק הא נימא כי על כרחך משנה איירי נמי כאורחיה דאם לא כן למה כתבו גבי תולדה דרגל. ונראה דאם כן לא יאמר או צרורות ועל כרחך ידעינן דאיירי בצרורות כי אורחיה מדתנייה גבי תולדה דרגל אבל כיון דכתב או משמע מחמת שנוי כמו היתה מבעטת. ע"כ.

תא שמע דרסה על הכלי ושברתו: מסיפא לא בעי לאוכוחי דעל כרחך רבנן היא מדתנן היה דלי קשור ברגלו או שהיה מהדס וכו' והיינו צרורות כי אורחייהו משום דהך בבא באנפי נפשה. מהר"י כ"ץ ז"ל.

וכי תימא ראשון ראשון להתזה וכו': אלא דבעי רב אשי. עדיפא מיניה הוה מצי לאקשויי דהא לא אפשר לאוקמה הכין דתניא עלה לקמן בסמוך במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת ואי בהתזות אי התזות ברשות הרבים אפילו על האחרון פטורה ואי שתיהן ברשות הניזק על שתיהן היא חייבת אלא דניחא ליה לאתויי הא דרב אשי ולמיפשט מינה דרב אשי כרבנן מוקי לה ואיפשיט פירושא דמתניתין ועלה קא בעי רב אשי אם יש שנוי וצרורות דמחמת ביעוט רביע נזק. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל וכי תימא ראשון להתזה וכו'. נהי דברייתא דמתניא עלה ליכא לפרושה הכי דקאמר במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על הראשון פטור וכו' ומפרש לה תלמודא בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד ואי ראשון להתזה למה לא יתחייב בראשון דומיא דשני אם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד אלא ודאי דראשון בלא התזה ופטור דהוה ליה רגל מכל מקום מתניתין יכולני לפרש ראשון להתזה ושני להתזה. ע"כ.

ואי סומכוס מי אית ליה חצי נזק: קשה נימא דאיירי על ידי שנוי כגון שמתגלגל או התזה שנייה בשינוי. וי"ל דמשמע ששבירת כלי שני דומיא דכלי ראשון דהוי כדרכה וכן משמע שלא נתגלגל שנשבר אותו כלי בלא גלגול. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

תפשוט ליה דלאו ככחו דמי: קשיא לי והיכי תפשוט ליה מהכא והא לא ידעינן אי רבנן קא תנו לה אכתי לסומכוס לא איפשיטא לן ולא מידי. ואפשר דלא שני ליה בין כחו לכח כחו ואכתי בעיא בדוכתא קיימא רבנן קא תנו לה אבל לסומכוס לא ידעינן אי שני ליה בין כחו לכח כחו או דילמא סומכוס קתני לה ושני ליה ומה טעם הוצרך לשנות הבעיא. הראב"ד ז"ל.

והרב רבי ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תפשוט הא דבעי רב אשי כח כחו וכו'. הוה מצי למימר מהכא לא תפשוט דדילמא רבנן היא והיינו בעיא דרב אשי אי כרבנן היא ולא תפשוט בעיא דכח כחו אי כסומכוס ותפשוט אלא דעדיפא מינה קאמר דרב אשי לא נסתפק אי כרבנן אי כסומכוס אלא פשיטא ליה דרבנן היא ובני הישיבה שמעו הבעיא דמיבעיא להו אי צרורות דמתניתין כי אורחייהו או על ידי ביעוט והם בדו מדעתם דמיבעיא להו אי כרבנן אתיא ואי כסומכוס דדייקי הא כי אורחייהו נזק שלם ואמר להו רב אשי לא כן הבעיא אלא הכי דייקינן הא על ידי ביעוט רביע נזק ומיבעיא ליה אם יש שנוי או אין שנוי. עד כאן.

רב אשי כרבנן מוקי לה דבעי לה הכי: כלומר דבעיא דרב אשי דבעי בכח כחו לסומכוס לא איפשר למיפשטה ממתניתין ועל מתניתין אית ליה בעיא אחריתי והכי בעי. איכא למידק דמנא להו דרב אשי בעא הכין דהא לא אשכחן דבעי הכין ולמה להו למימר הכין. וי"ל דבגמרא הוא דאוסיפו בבעיא הכי מנפשייהו וכי אמרינן בעיא דרב אשי לא אפשר למידק ממתניתין דאיהו מתניתין כרבנן מוקי לה אלא בעיא אחרינא אית ליה למבעי אמתניתין. ועוד נראה לי דניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבנן לרב אשי ולא כסומכוס דלית הלכתא כוותיה ואגב אורחיה אתי לאשמועינן הכי. הרשב"א ז"ל.

רב אשי כרבנן מוקי לה: הוה מצי למימר דאם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר לאו ככחו דמי ומתניתין רבנן היא או סומכוס היא. אלא דעדיפא ליה לאוקמי בעיא דרב אשי דלעיל אמתניתין ובעי לה הכי דקים ליה לתלמודא דבעיא זו נשאלה בבית המדרש להכי דחיק לאוקומי הבעיא אליבא דרב אשי. ואם תאמר מאי אוקמתא היא זו בעיא חדשה היא. וי"ל דהיינו בעיא דלעיל ובלשון זה נשאלה בבית המדרש וכו' והתלמוד הוסיף מדעתו וכו' ורב אשי מפרשה בענין אחר. הרא"ש ז"ל.

כיון דלא אפשר לה אורחה הוא: תימה למאי קא בעי לה אי לענין דחייב חצי נזק ולא אמרינן רביע נזק אם כן הוה ליה למימר אם תמצא לומר יש שנוי מי הוי שנוי בהכי או לא. וי"ל דקא בעי לה לענין לחייב ברשות הרבים. ולא נהירא דאם כן היה לו לפרש בהדיא. ועוד דלקמן בתר אותה סוגיא הוה ליה לאיתויי. לכך נראה לריב"א דהכי פירושו אורחיה הוא ומחייב לסומכוס נזק שלם או דילמא כיון דהוי מחמת ביעוט אין להם אלא חצי נזק. תלמיד הר"פ ז"ל.

או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוטא קא אתיא: פירש רש"י בלישנא אחרינא או דילמא השתא וכו' והוה ליה תולדה דקרן ואם הועד משלם נזק שלם. וקשה ולמה לא פירש והוה ליה תולדה דקרן וקנסא הוא ונפקא מינה דלא מגבינן ליה בבבל. וי"ל שלא היה לו לומר בעטה והתיזה אלא בבהמה עצמה לנקוט בלא צרורות. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

בעא מיניה ר' ירמיה וכו': הכי גריס רש"י ז"ל ובעטה והתיזה והאי משום דמשמע ליה דבכי אורחיה לא קא בעי דהא פשיטא דפטור ברשות הרבים כדאמר לעיל בפרק קמא לפטרן ברשות הרבים. וקשה דאם כן בסמוך דפריך ממתניתין וקתני דרסה על הכלי וכו' צריך לומר דמיירי התם על ידי שינוי דאי בכי אורחיה מאי פריך מהתם דקאמר ברשות הרבים פטור והיאך אפשר לאוקמי על ידי שנוי והא קתני גבי חצר הניזק ועל הראשון משלם נזק שלם ואי על ידי שנוי נזק שלם מי משכחת לה ולא משמע כלל דאתיא כרבי טרפון. לכן נראה דלא גרסינן ובעטה ומיבעי ליה בצרורות כי אורחייהו דאי על ידי שנוי פשיטא דחייב הוי תולדה דקרן.

ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דפטורין ברשות הרבים דהם תולדה דרגל. וי"ל דהוי בתר מסקנא דהכא. ואם תאמר על כרחך הן פטורות ברשות הרבים דאם הן חייבות אם כן היכי עביד רבי טרפון קל וחומר במתניתין לחיובי נזק שלם במשונה בחצר הניזק נימא צרורות יוכיחו שחייבות ברשות הרבים חצי נזק ואינן משלמות בחצר הניזק נזק שלם. ויש לומר דמשמע דכסומכוס סבירא ליה דבחצר הניזק משלם נזק שלם. ועוד יש לומר דכי היכי דאין דנין קל וחומר מהלכה הכי נמי לא אמרינן יוכיח מהלכה. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן ה"ר ישעיה לא גריס ובעטה וז"ל יש ספרים דגרסי ובעטה וברוב הספרים לא גרסי ליה. וריב"א הקשה על גירסא זו דעד השתא היה פשיטא דעל ידי שנוי יש להם דין קרן כדפרישנא מאידך בעיא לכל הפירושים ואם כן בכל ברייתות דמותיב מינייהו עליה צריך להגיה ובעטה דאי כאורחייהו אמאי אקשי ליה אשינויא דשני מסתברא תולדה דרגל היא בלאו הכי תיקשי ליה דבכי אורחייהו פשיטא לן דרגל היא ופטירי והכא מחייב להו. ואפילו אם נדחוק להגיה אם כן בההיא דנפל השבר על כלי אחר ושברו דקאמר ועל האחרון חצי נזק אי בביעוט תפשוט דאין שנוי לרביע נזק. ותו מאי פריך לקמן והא אמר רבי יוחנן אין חצי נזק חלוק והא על כרחך חלוק בכי אורחייהו דברשות הרבים פטור ובחצר הניזק חייב דעל כרחך לא מיבעיא לן אלא בבעטה. לכן אומר ריב"א דלא גרסינן ובעטה ובכי אורחייהו קא מיבעיא ליה לקרן מדמינן ליה דכי אמר רחמנא צרורות חצי נזק אוקמינא מכל דין קרן אף להחמיר לחייב ברשות הרבים או דילמא תולדה דרגל ולא דמיא לקרן אלא להקל ופטורין ברשות הרבים. ע"כ.

אמר ליה מסתברא דתולדה דרגל הוא: כלומר משום דאורחיה הוא וקרן תמה לאו אורחיה דכל השוורים בחזקת שימור קיימי והיינו דכי הדר ביה לא הדר מהא והדר ביה מאידך ואף על גב דמעיקרא הוה פשיט ליה דעקירה אין כאן הנחה יש כאן. הרשב"א ז"ל.

דף יט עמוד ב

איני והאמר רבי יוחנן וכו': ואם תאמר מאי מייתי מרבי יוחנן טפי מהברייתא. וי"ל דרבי יוחנן שהוא אמורא יש לו לפדש דבריו.

וכי יאחזנה בזנבה וכו': נראה לי דהכי פירושו אם אתה מחייבו על כשכושה אי אפשר לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואמר ליה אם כן בא ונאמר אף בקרן תמה. ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחיה דבחזקת שימור קאי אף על גב דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא דהיינו דליעבד לה נטירה יתירה אבל הכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה לא חייבתו תורה בכך. ואקשיה אי אורחיה היינו רגל וליפטר מאי קא מיבעיא ליה. ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אף על גב דהוא אורחיה טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שנוי הוא והרי הוא כקרן. ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורה דאורחיה נמי הוא דלא חשבינן ליה שנוי לחייבו בקרן. ונראה שהוא תולדה דשן בנתחככה בכותל דלהנאתה הוא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כשכשה בזנבה והזיקה מהו. לקמיה מפרש דהכי קמיבעיא ליה אי אורחא הוא וברשות הרבים פטורה וברשות הניזק נזק שלם או לאו אורחא וקרן הוי. ואמר ליה אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך כלומר מאי הוה ליה למעבד. ואמר ליה אידך אי הכי קרן וכו' הכי השתא קרן לאו אורחה וכו' וכוונתה להזיק הא אורחה היא. וכי מאחר דאורחיה הוא וכו' פירוש כיון דלא פשיט ליה בהדיא דאורחיה הוא ובא עליו בטעם אחר מן הצד אלמא אידך נמי דאיבעיא ליה פשיטא ליה דאורחיה הוא ולפיכך בא לו האחר בטעם מן הצד ואי תפשוט נמי לאידך מאי קא מיבעיא ליה.

ויש מפרשים דהאיך קושיא דאקשיה אי הכי קרן נמי בעל הגמרא הוא דאקשי לה אבל אידך לא אקשי לה דמידע ידע דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה ומשום הכי אקשיה מאחר דפשיטא ליה דאורחיה הוא ומאי קא מיבעיא ליה כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אי אורחיה הוא או לא. ופשט לך אידך כיון דכשכוש מועט אורחיה הוא מאי הוה ליה למעבד בכשכוש יתירה הילכך ברשות הרבים פטור. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל אי הכי קרן נמי קא סלקא דעתך דהוה בעי למימר וכי יאחזנה בזנבה ואם כן אנוס הוא והיינו דפריך קרן נמי נימא אנוס ומשני התם לאו אורחא הילכך חייב ברשות הרבים והכא אורחא ופטור ברשות הרבים. ומאחר דאורחא מאי קא מיבעיא ליה שראוי להשיב על כך וכי יאחזנה בזנבה הוה ליה למיפשט ליה האי אורחיה הוא ומשני כשכוש יתירה מיבעיא ליה. והכי קא בעי פשיטא לן דרגל ברשות הרבים פטור כשכוש יתירה נימא דחייב דחשיבי הבעלים כפושע שראוהו לעשות כשכוש יתירה ולא עכבוהו ואמר ליה אידך מאי איבעי ליה למעבד וכי יאחזנה בזנבה וילך. והשתא לא תיקשי כל הסוגיא מעיקרא מאי קא מיבעיא דהשיבו וכי יאחזנה בזנבה ותו מאי קאמר וכי מאחר דאורחיה הוא מאי מיבעיא ליה דהא מאן דמיבעיא ליה לא הוה פשיטא ליה דאורחיה הוא ולכך קא מיבעיא ליה. ע"כ.

או דילמא קרן כוונתו להזיק: הקשה ריב"א מאי קסבר אי אורחיה היינו רגל ומה בכך אם אין כוונתה להזיק ואי לאו אורחיה הוא היינו קרן ואפילו אין כוונתה להזיק ליחייב כדאמרינן גבי תרנגול שהושיט ראשו לכלי זכוכית הואיל ומשונה הוא מיחייב חצי נזק ואף על גב דלא מיכוון להזיק. ונראה לו לפרש דכשכש באמתא חשיב ליה כי אורחיה על ידי יצרו והיינו דקאמר מידי דהוה אקרן מועדת דחייבי נזק שלם משום דאורחיה הוא על ידי יצרו או דילמא קרן מועדת כו' כוונתה להזיק האי אף על גב דאורחיה הוא על ידי יצרו לא דמיא לקרן הואיל ואין כוונתה להזיק אבל לעולם פשיטא ליה דלרגל הוא דמיא הואיל ולא הוי אורחיה אלא על ידי יצרו. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ואם תאמר ניחזי אנן אי אורחיה לכשכש פשיטא דפטור ברשות הרבים ומאי קאמר מידי דהוה אקרן ואי לאו אורחיה מאי קאמר קרן כוונתה להזיק הא אין כוונתו להזיק דמה בכך ומכל מקום כיון דלאו אורחיה הוי קרן דהכי אמרינן טרף ואכל חייב כיון דלא אורחיה אף על גב דלא הויא כוונתה להזיק. וי"ל דלעולם מיירי דאורחה בהכי ומכל מקום כיון דמחמת דיצרו תוקפו מכשכש יש לדמותו לקרן דהוה כקרן מועד. ע"כ.

אבל קשרו אדם חייב: דוקא בתר דנח ומשום בור אבל שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדויי אדייה אלמא השתא לאו בדאדייה אלא לבתר דנח ומשום בורו. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הראב"ד ז"ל וז"ל אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם נקשר מאליו חייב מאן אילימא בעל דלי ומשום בור המתגלגל ברגלי בהמה ולבתר דנח קאמר דאי בהדי דאזיל כח תרנגול הוא ואפילו קשרו אדם לא מחייב לא הקושר ולא בעל דלי אלא ודאי מדקאמר דהיכא דקשרו אדם חייב הקושר נזק שלם שמע מינה בתר דנייח קאמר ומשום בורו המתגלגל אם כן נקשר מאליו דמשלם בעל דלי חצי נזק היכי משכחת לה אי דאצנעיה אנוס הוא ואי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם משלם משום בורו המתגלגל דהוי ליה כאלו קשרו אלא בעל התרנגול כלומר בעל דלי לא דבאצנעיה מיירי אבל בעל תרנגול ונקשר מאליו משלם חצי נזק ובקשרו אדם משלם הקושר נזק שלם לפי שהוא בורו המתגלגל. מכל מקום בנקשר מאליו קשיא אמאי משלם בעל התרנגול חצי נזק דמאי שנא כוליה נזק דלא והלא בורו של תרנגול הוא אלא מאיש בור ולא שור בור אם כן חצי נזק נמי לא אלא מתניתין דאדייה אדויי פירוש בהדי דקא אזיל ומשום דהוי ליה משונה ולא שנא נקשר מאליו ולא שנא קשרו אדם ובין אצנעיה ובין לא אצנעיה.

אי דלא אצנעיה פושע הוא: פירוש בעל הדלי. ותימה דבעל תרנגולים נמי פושע הוא שלא שמר תרנגולו. וכי תימא שאין דרך תרנגולים לילך בחצר אחרת ומשום הכי לא הוי בעליו פושע ליתא דהא תנן התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר. והא נמי אין לפרש דכי פריך פושע הוא פירוש איהו נמי פושע כמו בעל התרנגולים דחדא דלישנא לא משמע הכי ותו דהוי ליה לאקשויי איש בור ולא שור בור. וי"ל דאף על גב דתרווייהו פושע הוו סברא הוא לאחיובי טפי בעל הדליל נזקא כיון דבעל תרנגול נפטר מטעם דאיש בור ולא שור בור דהך סוגיא אזלא כרבי נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ונצטרך לאוקמה בהאיך לישנא דקאמר התם האי כוליה היזקא עביד וכו' ואפילו ללישנא דקאמר התם האי פלגא היזקא עבד יש לחייב את בעל הדליל בכוליה היזקא מטעם דמפרש התם מצי אמר ליה ניזק אנא תוראי בבירך אשכחתיה.

ועוד יש לומר דאפילו לרבנן דפליגי התם עליה דרבי נתן הכא מודו דבעל הדליל הוי פושע יותר מכיון שדרך הדליל ליכרך סביב רגל התרנגולים והוי ליה כמו אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה דמשלם נזק שלם אף על גב דרוח נמי מסייע ולא אמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי לא ישתלם מהאי. ודוחק לפרש כן משום דרוח לאו בר תשלומין הוא כלל. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אלא מתניתין דאדייה אדויי: פירש רש"י דלא מתוקמא מילתיה דרב הונא אמתניתין דכיון דצרורות נינהו אפילו קשרו אדם פטור הקושר ובעל התרנגול חייב חצי נזק. וקשה דמסיק תלמודא לקמן גבי כלב שנטל חררה בעל הגדיש משלם חצי נזק מטעם צרורות ופריך ולחייב נמי בעל הגחלת אלמא דראשון חייב עם בעל הבהמה. ואי גרסינן התם ולחייב בעל הגחלת כל שכן דקשה טפי. ונראה לפרש דלא מתוקמא מילתיה דרב הונא אמתניתין דבמתניתין אם קשרו אדם ואדייה אדויי מחייב כל חד וחד חצי נזק כדמסיק לקמן וליחייב נמי בעל הגחלת דההיא גירסא עיקר ורב הונא אמר קשרו אדם חייב דמשמע כל הנזק. דליל הפקר קשרו אדם חייב דבורו הוא דמדאגביה קנייה. כך פירש דש"י ז"ל. ובחנם דחק לומר כן דבלא אגבהיה נמי בורו הוא דכל תקלה ברשות הרבים בורו הוא אף אם לא זכה בה. ושמא הא דפירש כן משום דמשתמע ליה חיובא דרב הונא לחייב בו כלים כי ההיא דמתניתין דקאמר ושבר בו את הכלים ואי לא זכה בו הוה פטרנא ביה כלים אבל כי זכה בו חייב על הכלים דמשור למדנו דרב הונא כרב סבירא ליה דאמר כולם משורו למדנו דתלמידיה דרב הוה. וליכא למיפרך מה לשור שכן יש בו רוח חיים ולומר בור יוכיח ולפטרו מכלים דיש לומר דאדם הקושרו בתרנגול מחייבו. כן נראה לי. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל אבל אם קשרו אדם חייב. פירש הקונטרס דמיירי שהזיק הדליל בתר דנח והוי בור דהויא תקלה שהכלים נופלים על הדליל. ותימא אמאי חייב על הכלים דהא קתני במתניתין ושבר את הכלים בבור פטור. ויש לומר דמיירי דלא אפקריה בעל הדליל וכדרב דאמר לעיל דכל תקלה ברשות הרבים ולא אפקריה משורו למדנו והכא היינו רב הונא תלמידיה דרב דאי כשמואל פטר במתניתין אף על גב דלא אפקריה. אלא מתניתין דאדייה אדויי ומיירי דלא אצנעיה וכי אתמר דרב הונא בעלמא איתמר. פירש הקונטרס דלא קאי רב הונא אמתניתין וכו'. וריב"א פירש קשרו אדם חייב הכל ומשמע קושרו ואי באדייה אדויי בעל התרנגול מיהא ליחייב מחצה והאדם הקושרו מחצה. קשרו אדם חייב ודקנייה בהגבהה. ואין צריך לומר כן שהרי מכל מקום תקלתו היא וחייב עליה דבין לרב בין לשמואל היינו בור. ע"כ.

ח"מ ש"צ ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אם הזיק בזריקת הדלי על כלי והוא הנקרא אדייה אדויי הרי הן צרורות ובין שנקשר מאליו וכו'. בין שיש לדליל בעלים וכו' בכל גוונא חייב בעל תרנגול מדין צרורות ובעל הדליל פטור וכן הקושר. וגדולי המפרשים מחייבים באדייה אדויי משום שנוי ומכח תולדת קרן. וכן יש מפרשים אדייה אדויי שהגביה את הדלי בדליל שברגלו ושברו והוא הוא שנוי ומכל מקום כולם מודים לחייבו חצי נזק אם מדין צרורות כדינם אם מדין קרן כדינו ואם לא הוזק בדרך זו אלא שנתקל בו אדם וכו'. ע"כ.

אכילה על ידי הדחק שמה אכילה: אפילו למאן דעמר בפרק כלל גדול לא שמה אכילה מכל מקום לענין הוצאה דבעי מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא על ידי הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מכל מקום אי אכליה לאו משונה הוא. הרשב"א והרא"ש ז"ל.

גירסת רש"י ז"ל לעולם בבהמה ובפתורא ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן. והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראויין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שנוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא וכו' אלמא אין השנוי במקומות אלא באוכלים. ורבינו חננאל ז"ל גריס בפתותא. והיא הגירסא הנכונה והוא מלשון פתיתין והוא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול כמו דמטוי לחיה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואיבעית אימא לעולם בבהמה ובפתורא. לפי גירסא זו איכא פלוגתא יש אומרים דדינא הכי דדוקא בפתורא ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא דרך דוחק ושינויא בעלמא ולדעתם כל שאין משנין באכילתם אף על פי שמשנים מצד המקום אינו שנוי. ויראה כדעת ראשון שמאחר שתירצו בה בפתורא אלמא פשיטא ליה דמשונה הוא. ויש גורסין בפתותא והוא פת הצנומה בקערה וכו'. עד כאן.