שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף יז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד אעריכה

בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו:    פירוש אף על פי שבא מלוה מיד והעדים מעידים שלא פרעו. וטעמא דמילתא דכיון דמלוה על פה היא לית לן למעבדה מלוה בשטר. אבל חייב אתה ליתן לו וחזר ואמר פרעתי אינו נאמן ולאו למימרא דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין דהא ודאי גמר דין הוא וכדאמרינן בסנהדרין היכי דמי וכו' וליכא לפרושי כדפירש ר"ת דהא לענין פשרה בלחוד אתאמרא. גם אין לומר דההיא בקרקעות דוקא שכל זה דוחק הוא. אלא ודאי נגמר הדין אלא לפי שלא החליטו דינו לומר ליתן לו טועה בעצמו וסבור דדילמא בעו רבנן לעיוני בדיניה וזהו לשון הגמרא שאמר בסמוך סבר עד דמעייני רבנן בדינאי. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ תירץ דהתם מיירי בדברים שאינו מחוסר גוביינא כגון קרקעות וכיוצא בהם דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ומשום הכי מיד שאמרו בקרקעות חייב אתה ליתן לו הוי כאלו הגיעו לידו. אבל הכא מיירי במטלטלים דמחסרי גוביינא ומשום הכי לא הוי גמר דין. עד כאן.

והרא"ש כתב וזה לשונו: חייב אתה ליתן לו. והא דאמרינן בסנהדרין דחשיב גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. לאו דוקא לשון זה אלא נקט האי לישנא לפי שיש דין דלא שייך ביה צא תן לו להכי נקט לשון פטור וחיוב דשייך בכל דינין. עד כאן. ובפרק מרובה תירץ דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לאתה חייב ליתן לו. ע"כ.

בא מלוה לכתוב כותבים ונותנים לו:    פירוש שהרי אין מוסיפין עליו חיוב דבלאו הכי נמי לא מצי טעין פרעתי. וגבי נמי ממשעבדי דהעמדה בדין קלא אית ליה כדאיתא לעיל. ומכל מקום אומרים שמודיעין ללוה מה שכתבו לזה כדי שאם יפרע יקבל ממנו שטר זה.

ומיהו הא קיימא לן דאפילו חייב אתה ליתן לו אם אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו. ומיהו אם היה סרבן על פי בית דין כותבין לו למלוה מעשה בית דין. הריטב"א.

ובשיטה כתוב ונראה לי דקודם שיצאו מבית דין אם תבע לכתוב פסק דין כותבים ונותנים לו אי נמי אפילו אחר שיצאו מבית דין והוא שהודיעו למחוייב ולא אמר פרעתי. עד כאן.

והעדים מעידים אותו שלא פרעו:    פירש רש"י כגון שמעידים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע וכו'. ואינו מחוור חדא דאטו מי שסירב פעם אחת וכו'. ועוד הוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו וכו'. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן. פירשו הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דהכי קאמר אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן. ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דמסכת שבועות.

אבל רש"י פירש כשאמר פרעתי כמו שאמרו בבית דין והעדים מעידים אותו שאחר שיצא מבית דין חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בבית דין וכן פירש הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה. ואין דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והעדים מעידים אותו שלא פרעו. פירש רש"י שהעידו בפנינו תבעו ולא פרעו. והקשו בתוספות דדילמא פרעו אחר כך. ויש לומר דמיירי שבאו מיד לבית דין. ובתוספות פירשו כגון שאמר פרעתיך ביום פלוני והעדים מעידים שלא פרעו באותו היום כי לא זזו ממנו כל אותו היום. ואמר לו אין לך בידי כלום פירוש שאמר כן בבית דין שאין אדם מוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין והעדים מעידין אותו שיש לו בידו.

ואם תאמר והיאך הם יודעים שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו שהוא אחר שלושים יום כסתם מלוה ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי כלום דמשמע אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך. ויש לומר כגון שטען בפירוש שפרעו ביום מסויים ואלו מעידים שלא זזו ממנו כל אותו היום ולא פרעו. והנכון דהכא בשטען בפירוש לא היו דברים מעולם וכעובדא דמייתי בסמוך וכיון שהעדים מעידים שלוה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי זה כאלו מעידים שלא פרעו והוחזק כפרן לגבי בני חרי מיהת. וכן פירשו בשם רבינו האיי גאון וכן פירש מורי בשם רבינו הרמב"ן.

וקבלה עליה:    פירוש שהיה ערב בכתובתה ואף על גב דערב בכתובה לא משתעבד אבל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה כדאיתא התם ואין צריך להעמידה כשהיה קבלן.

הוחזק כפרן לאותה איצטלא:    ואם תאמרן בלאו הכי נמי תיפוק ליה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום למאן דמוקים לה אפילו במקום שכותבים כתובה. ויש לומר דהני מילי בעיקר כתובה שהיא תנאי בית דין אבל לגבי תוספת ונדוניא לא גביא. ומה שאמרו בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי זהו לדברים הנפרטים שם וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. עד כאן לשון הריטב"א. ועיין בתוספות לקמן דיבור המתחיל הטוען אחר מעשה בית דין.

הוחזק כפרן לאותו שבועה:    כלומר שאינו יכול לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו כשנתחייב שבועה בבית דין. כתב הריא"ף ושמע מינה דהיכא דנתחייב שבועה בבית דין וכו' כלומר מדקאמר ובאו עדים שלא נשבע התם הוא דהוחזק כפרן הא לא אתו סהדי נאמן וצריך עיון אם צריך שיאמר נשבעתי בבית דין והלכו להם או אמרינן אפילו לימא ביני ובין עצמי. אבל חייב עצמו שבועה כגון שהיה טענו בטענת שמא ואמר הוא לבית דין אף על פי שאין אני חייב לו שבועה אף על פי כן אשבע לו ולאחר זמן כפר בשבועה שאמר שנשבע ולא עשה לא אמרינן בכי הא הוחזק כפרן וישלם דכיון דחברו אינו יכול לישבע דהא טענת שמא היא ליהוי כשניהם חשודים דאמרינן חזרה שבועה למקומה וישלם מאי טעמא דעביד איניש דמיקרי ואמר דאשתבע כלומר אשתמוטי הוה משתמיט עצמו מאותה שבועה כיון שלא חייבוהו בית דין עלוהי. ה"ר יהונתן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: מסתברא מילתיה דרב אבין שנתחייב שבועה בבית דין אבל חייב עצמו שבועה לא כגון האומר לחברו עבדי גנבת לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול וזה הלוקח לא החזיק בו שני חזקה והיה זה התובע יכול ליטלו בלא שבועה וחייב עצמו שבועה שקבל בבית דין שלא יטלנו עד שישבע דהוה ליה כמחול לך ואינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין אם אמר נשבעתי והעדים הכחישוהו יכול לומר אחר כך נשבעתי. וההיא דיש נוחלין דאמרינן בכהאי גוונא נשבע אינו יכול לחזור בו דמשמע שהתופס את העבד מוותר לו לתובע וזה לא קניא. ונראה לי דלא קרינן מחייב עצמו שבועה שהרי זכות היא לו וההיא דהתופס החזיק בעבד שני חזקה והוא מוותר זכותו לתובע על ידי שבועה אם נשבע אז הוא גמר דין ואינו יכול לחזור בו ונוטל את העבד אם לא חזר בו דאתן לך הוא ואין כאן גמר דין. עד כאן.

ובתוספי תוספות להרא"ש כתוב וזה לשונו: אבל חייב עצמו שבועה לא דעביד איניש דמיקרי ואמר. הוה קשיא לן אם חייב עצמו שבועה ומצי למהדר ביה ולמימר לא בעינא אשתבועי אם כן מאי שקיל וטרי ביה תלמודא כאלו הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לחזור בו. ומצאתי כתוב בפירושי ה"ר מאיר הלוי אבל חייב עצמו שבועה בבית דין כגון דאמר משתבענא ושתקי בית דין אף על גב דמדינא הוה מחוייב בגווה כיון דלא חייבוהו בי דינא לא מתחזק עלה בכפרנותא דעביד דאמר נשבעתי אף על גב דלא אשתבע דסבר לא מחייבנא לאשתבועי. עד כאן.

הוחזק כפרן לאותה שבועה:    איכא מאן דסבר דלא תקנו היסת אלא על כפירת ממון אבל לא על כפירת שבועה ומיהו אי בעי לאחרומי סתם הרשות בידו. אבל רבינו האיי כתב בתשובה דבנתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי אינו נאמן אבל נשבע היסת. ומסתברא שהטוען על חבירו שבועה יש לי בידך מטענת ודאי שטענתי עליך במנה בטוענו מנה לי בידך או השבע ותפטר וזה שאמר נשבעתי כאומר אין לך בידי כלום והרי זה כופר בכל וראוי להיסת אלא שכבר הורה הגאון בהיסת שאין מחמירין בה להשביעו היסת עליה כיון דספק הוא לקולא עבדינן בה. הרמב"ן והר"ן.

לפריעה בת יומא לא חיישינן:    פירוש דאף על גב דכיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן לפרעון ואפילו תוך זמן אפילו הכי לפריעה בת יומא לא חיישינן והכא פריעה בת יומא היא דליכא למיחש שמא שטר מאוחר הוא דאם כן מכתב הוו כתבי ליה בשטרא שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוה אחרנוהו וכתבנוהי כדאיתא בפרק גט פשוט דאף על גב דנפל ואיתרע ליה לית לן למיתלי ריעותא בסהדי.

מאי איריא שכבר נמחל שעבודו וכו':    פירש רש"י דאפילו לא נפרע ולא נמחל מעולם אלא שנעשה על הלואה זו אלא שלא הגיע השטר לידו עד היום הוה ליה מוקדם ופסול. וקושיין בשטרי דלאו אקנייתא ודלא כאביי דאלו לאביי הא עדיו בתחומיו זכין לו ואקשינן מיהא סתמא משום דקים לן דרבי יוחנן לית ליה דאביי. ויש בתוספות מי שכתב דקושיין הכא אפילו לאביי דעד כאן לא אמר אביי אלא בשנחתמו על אותה מלוה אבל היכא שלא נחתמו על אותה מלוה לא אמרינן הכי. וזה שיבוש דהכא כיון שלא נמחל השטר ולא נפרע בינתיים אותה מלוה עצמה היא וכדפירש ר"י. הריטב"א.

לא שכיחי דפרעי קאמינא:    פירוש ולמילתא דלא שכיחא לא חיישינן ואף על גב דנפל ואיתרע ליה. דאף על גב דפרעון תוך זמן לא שכיח וחיישינן ליה ההוא שכיח ולא שכיח לאפוקי הא דלא שכיח כלל. הריטב"א.

רב כהנא אמר בשחייב מודה:    ואם תאמר ליחוש לקנוניא. יש לומר לקנוניא בת יומא לא חיישינן. תלמיד הר"פ.

בשחייב מודה:    כתב הרי"ף וכן הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות גזילה דדוקא בשכתוב בו הנפק. ונראה שהזקיקו לומר כן מפני שבעיקר דברי רב אסי שאמר משום רבי יוחנן איכא וכתוב בו הנפק ורב כהנא לפרש דברי רב אסי אמר רבי יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הם דכיון שחייב מודה הנפק למה לי דהא משום קנוניא ליכא דאי בעיא כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא ודאי לרב חסדא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא כדרב אסי אמר רבי יוחנן הנפק כלל. הרשב"א והר"ן.

והתוספות תירצו דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק דפשיטא דיחזיר ולא אמרינן האי שטרא מפרע פרעיה והאי דקאמר דלא פרעיה משום דקא בעי מהדר מוזפא ביה זימנא אחריתי דהא בהאי חששא איכא תרי ספיקי דכיון דלא כתיב ביה הנפק שמא לא לוה בו והשתא מצי שפיר להלוות בו ואפילו אם תמצא לומר דלוה בו דילמא קושטא קאמר דלא פרעו ואם כן פשיטא דלא אמרינן האי חששא דמפרע פרעיה אלא אפילו כתוב בו הנפק ודאי לוה וכיון שכן סלקא דעתך אמינא דחיישינן דילמא מפרע פרעיה קמשמע לן דאם כן מלוה גופיה לא שביק. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: רב כהנא אמר בשחייב מודה. פירוש דכיון שזמנו של שטר בו ביום הרי הוא נאמן עליו דאי בעי משעביד נכסיה מהשתא שלוה ולא פרע. ואם תאמר וכיון דחייב מודה למה לי כתוב בו הנפק. ויש שכתבו דאליבא דרב כהנא לא גרסינן בדרבי יוחנן וכתוב בו הנפק. ולא נהירא. ואחרים כתבו דלהכי נקט וכתוב בו הנפק לאשמועינן דדוקא בשכתוב זמנו בו ביום הא לאו הכי אף על גב דכתיב בו הנפק וחייב מודה לא מהני מידי דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ולא מחוור דלפום פשטא לגופה נצרכה הא דכתוב בו הנפק ולא משום האי דיוקא דאם כן לישמעינן הכי בהדיא ועוד דהא שמעינן לרבי יוחנן זימנא אחריתי דחייש לקנוניא. ורבינו יהודה ז"ל פירש דלרבותא נקט וכתוב בו הנפק דלא מיבעיא אם אין כתוב בו הנפק דאיכא תרי טעמי לומר שאינו פרוע וכו' ככתוב לעיל בלשון הר"ן ז"ל. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות תימה אמאי נקט הנפק. אין להקשות דנימא דנקטיה לומר אפילו הנפק דליכא למיחש שמא לא לוה אפילו הכי דוקא חייב מודה אבל אין חייב מודה חיישינן לפריעה בת יומא. יש לומר דזה אינו משמע מדברי רבי יוחנן דרבי יוחנן בעצמו לעיל לא הזכיר חייב מודה. עד כאן.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ורבי יוחנן לא סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי בעי שיהא כתוב בו הנפק. עד כאן.

ולפשיטי דספרא קא חייש:    אף על גב דלעיל פי' תוספות דמשום פשיטי דספרא לא יפסיד לקוחות יש לומר דהכא הוי רק צריכותא אי נמי הכא לא יפסיד לקוחות כי מה להם שטר זה מה להם אחר שיכתב היום. אך התוספות שהזכירו פשיטי דספרא צריך ליישב. ונראה דלעיל פירשו תוספות אליבא דמאן דאית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ולא הוצרכנו לחוש בשום מקום לפשיטי דספרא אבל למאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אם כן בשטר שאין בו הנפק אי חייב מודה חיישינן שמא כתב ללות בניסן ורוצה ללות בתשרי להרויח פשיטי דספרא אך אגב זה אפילו כתב בו הנפק חשו לשמא פרעו ורוצה להרויח פשיטי דספרא. אי נמי יש לומר דהכא פי' תוספות ממה נפשך אי משום קנוניא ואי ליכא קנוניא כגון שלא מכר אך עושה להרויח פשיטי דספרא כיון דליכא פסידא ללקוחות כדפירשתי ולעיל אמר טעמא דקנוניא משום דאיכא פסידא. גליון.

הטוען אחר מעשה בית דין:    כתוב בתוספות ואם תאמר למה כותבין כתובה וכו'. אין לומר משום שלא יאמר במקום שאין מכירין אין את אשתי או פרעתי במיגו אז יכתבו רק פלוני נשא פלונית בתולתא. גליון.

לא אמר כלום:    כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: בתוספות רבינו שמשון כתוב דאין מפסיד במה שתשאר הכתובה בידה אלא מנה שלא יוכל לומר אלמנה נשאתיך. אבל לענין אם יבא למקום שלא יהא לה עידי קידושין אין נפסד דנהי דאין יכול לומר אין את אשתי מפני הכתובה מכל מקום יוכל לומר לא גרשתיך כיון דאין מכירין ואפילו שתוציא שטרו אז יהא נאמן לומר פרעתי הכל אף על פי שהכתובה בידה מיגו דיכול לומר לא גרשתיך. ומיהו סבר רבי יוחנן אין כותבין שובר אף על גב דלא אמר כלום ואין נאמן לומר פרעתי מכל מקום מנה מיהא היה יכול לעכב בידו עד שתחזיר את הכתובה כיון שבמה שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד מנה ועל מנה מצריך לפרוע כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר. אבל בפרק גט פשוט איתא בהדיא דכותבים שובר והשתא דלא אמר כלום גובה את כל המאתים. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות או פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי. ובגליון תוספות הקשה על זה דלא יפסיד בזה דאפילו הכתובה בידה מצי למימר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך כדכתבו תוספות לקמן. ונראה דעת התוספות דיפסיד שתגבה על ידי הכתובה מיורשיו דלא שייך מיגו אף על גב דלעיל פירשו דטונינן ליתמי פרעתי היכא דאבוהון הוה מצי טעין אף על גב דלית להו מגו הני מילי בפקדון אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיח או טענת לא גרשתיך לא שייכא כלל גבי יתומים. ועוד יש לומר דיפסיד דעל ידי הכתובה תתבענו מזונות אבל אי לא היה לה כתובה יכול לומר אין את אשתי. אבל הגליון תוספות קאי רק על לשון הפנים. עד כאן.


דף יז עמוד בעריכה

הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום:    כתבו בתוספות אפילו במקום שכותבין כתובה ואינה מוציאה הכתובה. וצריכין למימר דקסבר רבי יוחנן דבעלמא כותבין שובר לאדם שאבד שטרו ולא יוכל הלוה למימר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי שמא יאבד שוברי ותוציא שטרך ותגבה פעם שנית דאי אין כותבין שובר בעלמא ואם אבד שטרו לא יפרע לו היכי קאמר רבי יוחנן הכא שגובה כתובתה בלא כתובה דילמא תוציא כתובתה ותגבה פעם שנית.

וכי תימא לעולם קסבר בעלמא אין כותבין שובר שמא יאבד שוברו וכו' והכא שאני שאפילו תחזיר לו הכתובה עדיין צריך הוא לשובר שהרי תוכל לגבות שנית אף בלא כתובה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הילכך מה לי תחזיר הכתובה מה לי לא תחזיר לעולם הוא צריך לשמור את השובר. ליתא דלעולם הוא נפסד יותר כשכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידו דאי אין כתובה בידה נהי דלא מצי למימר פרעתי מכל מקום נאמן לומר אלמנה נשאתיך או פרעתיך במיגו דאי בעי אמר לא נשאתיך מעולם ועתה שהכתובה בידה לא יוכל לטעון אחת מכל אלה וכיון שהוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידה אין לפרוע לה עד שתוציא כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר.

וכן מוכח בריש פרק שני דכתובות דמוקמינן לברייתא דקתני אבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים נשרפה ואי לאו הכי לא יהבינן לה כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר אף על גב דבלאו הכי צריך הוא לשובר דילמא מפקי לעידי הינומא תרי זימני הואיל ויכול לבא לידי הפסד יותר על ידי כתובתה כדפרישית והיא לא תמצא עידי הינומא בכל פעם הילכך ודאי כותבין שובר.

ויש לומר דאין להוכיח מדסבירא להו לרבי יוחנן ולאביי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר ואפילו הכי חייב לפרוע אף על פי שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה בית דין ואפילו לא אלמוה נמי מצינו למימר דהאי אין כותבין היינו במקום שהיה יכול לומר פרעתי אם לא היה השטר בידו הלכך לא יפרענו עד שיחזיר לו שטרו אבל הכא דאפילו אם אין כתובה בידה אינו יכול לומר פרעתי לא נמנע בשביל זה מלפרוע כתובתה אף על פי שמפסיד בדבר אחר שהיה יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד. וההיא דפרק שני דכתובות שאני התם שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומר פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היה הכתובה בידה היה יכול לומר פרעתי כשהביא עדים שכתב לה דמיירי התם במקום שאין כותבין וכתב לה אבל במקום שכותבים יפרענה אף על פי שאין כתובתה בידה דלא מהימן לומר פרעתי כשאין לה כתובה. הרא"ש.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין וכו'. פירש רש"י מעשה בית דין תנאי בית דין כגון כתובה וכגון מזונות האשה והבנות הטוען בהם פרעתי לא אמר כלום דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. והא דמשמע בפרק אלמנה ניזונית גבי מזון אלמנה שאם אמרו יתומים פרענו נאמנים. התם במזונות שעברו דחזקה לא משהו להו ואי אפשר לתת להם בכל יום מזונות בעדים כן פירשו בתוספות. והשתא ודאי רבי יוחנן מילתא פסיקתא קאמר שאפילו במקום שכותבין כתובה אינו נאמן לומר פרעתי דגדול כח תנאי בית דין שהוא כאלו היה שם שטר כתוב וחתום.

ואם תאמר והא קתני לעיל בברייתא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון. תירצו בתוספות דהתם לענין תוספת שאינו תנאי בית דין.

ולא נהירא כלל דסתם שטר כתובה היינו שטר כתובה ממש וכדאמרינן התם דחיישינן לשתי כתובות וההיא אינו אלא בעיקר כתובה בלחוד שמא חזר וכתב לה כשאבד הראשון כדי שיהא מותר לשהותה ויש שתירצו שלא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום במקום שכותבין אלא בשאין שם עדים שכתב לה שיכולה היא לומר לא כתב לי שרציתי לסמוך על תנאי בית דין ומיגו דאי בעי אמרה לא כתב לי אי אמרה כתב ואבדתיו ולא נפרעתי נאמנת. אבל היכא שהביא הבעל ראיה שכתב לה אי מפקא כתובה גביא ואי לא לא גביא. וזה דעת מורנו וה"ר פנחס הלוי אחיו וטעמא דמסתבר הוא. ומיהו קושיא מעיקרא ליתא כולי האי דעל כרחך לא אמר רבי יוחנן אלא בעלמא אבל הכא דנפל ואיתרע ליה רגלים לדבר לחוש לפרעון וכדאמרינן בעלמא גבי שטר חוב שנמצא בשוק ואפילו תוך זמן. עד כאן.

ועיין לשון הרא"ש לקמן דיבור המתחיל אלמנה מן האירוסין במאי גביא. ולענין תוספת אף על פי שיש עדים שהוסיף לה אם טען ואמר פרעתי נאמן. וכן השיב רבינו הגדול בתשובה ואף על גב דאמרינן בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי להנהו מילי דמני התם וכו' ואף רבינו חננאל כתב שם דדוקא להנהו מילי וכו'. ומכל מקום אפילו תאמר שתוספת כעיקר לכל דיניהן הני מילי למיהוי בקולא וחומרא דכתובה אבל לטעון אחריה כיון דליתיה מעשה בית דין ועדים הוא שמעידים שהוסיף לה מלוה בעדים בעלמא היא.

ויש להביא עליו ראיה מהא דאמרינן לעיל דשבתאי בריה דרב מרינוס כתב ליה לכלתיה וכו' פירוש ערב דכתובה הוה דאלו מחמת עצמו לא הוה כתב לה מתנתו בכתובה וכך מפורש בירושלמי בפרק שבועת הדיינים לסוף אמר להו פרעתיה ואמר ליה הוחזקת כפרן לאותה איצטלא ושמע מינה שאם לא הוחזק כפרן היה נאמן לומר פרעתי אלמא הטוען אחר תוספת אמר ואמר וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב אף הערב חייב ואין צריך לפנים. הרמב"ן.

וכן כתב הר"ן וזה לשונו: וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב בה אף הערב חייב וכן נראין הדברים אף על פי שבתוספות חלקו בזה. עד כאן. אבל זו הראיה לפי דעת רבינו הגדול יש לדחותה ולהעמידה במקום שכותבין כתובה שאפילו בעיקר כתובה יכול לומר פרעתי כדבעינן למכתב קמן. הרמב"ן ז"ל.

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והלא משנתינו היא זו וכו':    פירוש דסבירא לן דטעמא דמתניתין משום דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומתניתין בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גובה כתובתה. ואם תאמר אם כן היכי תנן בסיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו ולמה לא תפרע כל שהיא מביאה עדי הגט והא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום והשתא לא סבירא לן דגט היינו כתובה.

יש לומר דנהי דלא סבירא לן דגט היינו כתובה משום דכל מאן דמגבי לאו בבי דינא מגבה וכמסקנא דסוגיין מכל מקום כל מאן דמגבה בבי דינא קרעי ליה לגיטא וכתבינן אגביה גיטא דנן קרענוהי וכו' הילכך כיון שאין הגט בידה איתרע ליה מעשה בית דין דאמרינן בבי דינא הגבוה וקרעוה לגיטא. ולפי זה נראה לי דכי תנן והוא אומר אבד שוברי לאו דוקא דעיקר חששא היא משום דילמא קרעוה לגיטא דאי לא חיישינן להכי לתברא לא חיישינן דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הר"ן. ועיין בהר"ן שעל ההלכות במסכת כתובות סוף פרק הכותב.

והראב"ד כתב בהשמטה שבסוף המסכת וזה לשונו: (חסר תחילת הלשון) להכריחו שיכתוב אבל הן כותבין על כרחו ויהא כח שטרם כשטרו לכל דבר ואין אנו צריכין ללמד שיהא כח ביד בית דין להכריחו שיעשה ממונו כך וכך שהרי משנה שלימה שנינו לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים וכו'. דאם תשתבאי אפרקינך בנין דכרין. בנן נוקבן. את תהא יתבא בביתי. אבל כל אלה תוכל לומר לא יועילו התקנות אלא לחייבו בלא שום כתובה שלא יוכל לומר לא התניתי לה. אבל אם יאמר פרעתי וקיימתי תנאי בית דין לא שמענו ובא רבי יוחנן ללמדנו שאינו יכול לטעון.

ואם ישאל שואל מאי איריא מעשה בית דין והלא משעמד בדין נעשה כמלוה בשטר וגובה מלקוחות כדאיתא בהאי פירקא ומעשה בית דין משמע עד שיכתבו לו שטר כי אז יש בו מעשה. ועל כו רצו לומר קצת החושבים כי העמדה בדין שאמרו אינה אלא לאחר שטר בית דין ונעזרו מעט ממה שאמרו במקום אחר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ובא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו וכיון שהוא נאמן לומר פרעתי איך יגבה מן הלקוחות. ועוד שאמרו שאם בא לכתוב אין כותבין לו. ולא היא אין לנו להוציא דבר מפשוטו כי עמד בדין קאמרת משעת העמדה ובגט פשוט בענין החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אמרינן שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין להחזיר דמי שור לבעליו ואפילו למאן דאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ומוקי לה בשעמד בדין דיתבי בי דינא אפומא דבירא וחייבוהו מקמי דמית אלמא לאלתר הויא לה כמלוה בשטר והטעם מפני שיש לו קול.

מיהו דוקא בשיש עדים שלא פרעו משעמד בדין ואם בא מלוה לכתוב לו כותבין לו אי נמי בשחייב מודה אי נמי בשטען בבית דין שאין בידו לפרעו והשביעו אותו שיכתבו לו ויהיה השטר בידו עד שיזדמן לו לפרעו או שיצא מלפני בית דין בסרבנות ושמתוהו כל אלה כותבין למלוה בלא דעתו של לוה ואם טען אחר כך פרעתי לא אמר כלום מפני שהוא כגוף השטר של מלוה בין לטענת פרעון בין למשועבדים ואין צריכין בית דין להכריח את הלוה לכתוב לו אבל בית דין כותבין לו על כרחו ויהיה בידו כגוף השטר לכל דבר.

אמר לו רבי חייא בר אבא ולא משנתנו היא הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ומשנה זו בשיש ביניהם טענת פרעון כדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכו' ואף על פי שלא הוציאה שטר הכתובה שכתב לה הבעל הרי היא גובה בתקנת בית דין כי הגט אין בו שום תנאי כתובה אלא מתקנת בית דין שתקנו לה מנה ומאתים אם תתגרש או תתאלמן וכשהוציאה שטר הגירושין גובה בתנאי בית דין ואף על פי שהבעל עומד ואומר פרעתיה והחזירה לי ששר הכתובה ואבד ממני ואינם צריכים להכריחו שיכתוב לה פעם אחרה שתגבה בה מלקוחות אבל בכח תקנה היא גובה.

ודחה אביי דבריו ואמר משנתנו זו במקום שאין כותבין כתובה שתקנו בית דין של אותו מקום שתגבה כתובתה בלא שטר מפני מקרים שארעו להם על עסקי שטרות שאובדות מהן והיו יוצאין לקטטות אי נמי שלא היו בני תורה ולא היו סופרים מצוין להן ומתאחרין מן הנישואין על כן תקנו להם שיגבו בלא כתובה וכיון דנהגו שלא לכתוב הלא הוא כמי שאין הבעל עומד שם שיכתוב לה ולפיכך היא גובה בתנאי בית דין. אבל במקום שנהגו לכתוב והבעל עומד ויכול לכתוב אין כח בתנאי בית דין להציל מטענת פרעון ולגבות מלקוחות אבל יכריחוהו לכתוב וגובה בה.

חזר אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי שהרי אלמנה מן האירוסין שאין בידה שטר ולא שום תנאי כתובה ואף על פי כן היא גובה בתנאי בית דין ואינו יכול לטעון פרעתי וגובה ממשועבדים ואף על פי שהבעל עומד והיה יכול לכתוב שהרי יש מי שכותב ויש מי שאינו כותב ואף על פי שלא כתב ולא התנה הרי היא גובה בתנאי בית דין. והקשו על אביי מנין לך שתגבה בלא שטר כתובה ובלא תנאי הבעל ודילמא עד דכתב לה ואם התנה עמה ולא כתב לה יכול לומר פרעתי כמלוה על פה. חזר אביי ואמר מגוף המשנה נשמע מה שאמר רבי יוחנן שיש כח בתנאי בית דין בגוף שטרו של בעל לכל דבר ואפילו הוא במקום שאין כותבין.

ומה שאמרתי כי מקום שאין כותבין הרי הוא כמי שאין שם הבעל שיכתוב לה כתובה אינו כלום שהרי הבעל עומד שם ויכול לכתוב שאם תקנו שלא יצטרך לכתוב לא אמרו שאינו רשאי לכתוב ואם הועילה תקנתם במקום שאין שם הבעל אבל במקום שהבעל עומד ואמר פרעתי איך תועיל ולא עוד אלא שגובה מן הלקוחות בגט לבדו ולטעון ולומר פרעתי וכל שכן לקוחות שמע מינה שיש כח ביד בית דין להתנות לגבות בלא גוף השטר וכל שכן בשטר מעשה בית דין בין מן הלקוחות בין מן היורשין ואפילו טעין ואמר פרעתי ואף על פי שהבעל עומד אינו צריך להכריחו לכתוב אבל הן כותבין לו וגובה בו כאלו בידו גוף שטרו של לוה. עד כאן השגתי בפירוש שמועה זו מדוחק.

אבל אני שואל על מעשה בית דין שהוחזק כפרן באותה תביעה ובסוף נתחייב בה או מכח שטר או מכח עדים וכתבו לו מעשה בית דין אם יבא לטרוף מלקוחות אם ישביעו אותו הלקוחות אם נחוש בכאן לצררי או לשובר או לא והלא כפר בעיקר התביעה והוחזק כפרן עליה בבית דין איך נחוש שהיה לו זכות אחרת ללוה ויחזיק עצמו כפרן בבית דין.

עוד אשאל היכא דשמתוהו ומית בשמתיה או עומד בשמתיה ובית דין כתבו לו שטר טירפא על לקוחות אם ישבע להן או לא ליתומים לא קא מיבעי לי דהא אמרינן בשחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה גובה אפילו מיתומים קטנים קתני שמתוהו דומיא דחייב מודה מה התם אינו נשבע אף האי נמי אינו נשבע. אבל בלקוחות איבעיא לי דהודאתו לא מהניא ליה לגבי לקוחות למפטריה משבועה שמתוהו ומית בשמתיה מי מהניא ליה סרבנותיה דהאיך למפטריה משבועה או לא.

עוד אשאל הא דאמר רב פפא אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך וכבר אמרו שאינו נאמן עוד לומר פרעתי ואיך ישביע אותו בטענת פרעון. ומסתברא שאינו יכול להשביעו. אבל אם יבא אחר כך ויחרים כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין יחרים ואין ממחין בידו. וכן הדעת בכולן שאינו נשבע. עד כאן לשונו בהשמטה הנזכר.

כתוב בספר המאור והא דאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פירוש טענה זו שטוען וכו'. עד והאידנא לא צריכא לן וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם זה הפירוש אי אפשר וכי בית דין כותבין שובר הנפק בפני עצמו במקום שיש שטר קיים ואם יכתבו אותו מה יועיל אם לא יפרש בו כל נוסח השטר הטופס והתורה ובאמת וברור אין בית דין רשאין לעשות כן מפני שהם שני שטרות על הלואה אחת אלא אם כן יקרעו את השטר וכיון שהשטר קרוע איך יוכל לעכב את הממון עד שיחזיר לו את השטר ואיננו ובחזרת הקיום סגי ליה או בקריעתו ולמאן דאמר אין כותבין שובר כנגד שטר חוב גם זה כנגד מעשה בית דין זה אין כותבין שובר ומה הפרש בינו לבין שטר חוב הלא צריך לשמרו מן העכברים. עד כאן.

כתוב עוד בספר המאור. אי נמי יש לומר קמשמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה בית דין ואף על גב דליכא למימר בה עבד לוה לאיש מלוה. וכתב הראב"ד אמר אברהם גם זה אי אפשר דרבי יוחנן מעשה בית דין קאמר. ועוד כי לענין הגמרא אין הכתובה מעשה בית דין כי אם הגט. עד כאן.

עוד כתוב שם ועוד שובר בזמנו טורף אביי לטעמיה דאביי אמר עדיו בתחומיו זכין לו ולכתבה ליתן ולא נתנה לא חיישינן. וכתב הראב"ד אמר אברהם כל זה אי אפשר כי לא יועיל חתימת העדים כי אם לכתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי דסוף סוף מטי שטרא לידיה אבל לכתבה ליתן ולא נתנה כלל לא יועיל. עד כאן.

עוד כתוב שם ומאי דקאמר ומאי חיישינן היינו דקאמר לשתי כתובות לא חייש ועל תרי טעמי סמיך. וכתב הראב"ד עליו לא ידענא מאי קאמר והוה ליה למימר היינו דקאמר ועוד. עד כאן.

הוציאה גט:    כתוב בתוספות נאמן במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך. אין להקשות מאי מיגו איכא אי אמר לא גרשתיך היה צריך לפרוע יורשים אם ימות. ויש לומר אם נאמר דגם ליורשיו טענינן פרעתי במיגו ולא תגבה שום אלמנה כתובה אלא אם כן יש לה עדים דסמוך למיתה יתבה תותי בעלה ניחא וכן משמע בפרק הכותב הכי. ונראה דהכי פירושו נאמן שלא יצטרך לפרוע הוא כל ימי חייו במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך. גליון.

והאי דנקט אבד גיטי לאו דוקא דהוא הדין אם אומרת מגורשת אני שהרי הבעל מודה שגרשה אלא אורחא דמילתא קתני דבטוענת מגורשת אני קאמר נמי אבד גיטי דלא לימא לה בעל היכן גיטך. אי נמי להכי קתני אבד גיטי דלא לימא לה בעל אין גיטך בידך לפי שכשבאת לגבות ראיתיו בידך והזקיקוך בית דין לקרעו דאף על גב דסבירא ליה לרבי יוחנן כותבין שובר וגביא בלא כתובה היינו דלא מפסדא כתובתה אם לא תביא אותה מיהו היכא שאנו רואין אותה בידה הזקיקוה בית דין לקרעה וליכא מאן דפליג.

הוא אומר אבד שוברי:    פירוש דלאו הכי לא הוה מהימן לומר פרעתי דאמרינן ליה אחוי שוברך שהרי לא היה פורע בלא שובר פן תגבה פעם אחרת על ידי הכתובה לאחר מיתה או מחיים ובעדי גירושין. תוספות שאנ"ץ.

עוד כתוב בתוספות שמא אם היה הבעל בפנינו היה מודה לדבריה. אין להקשות אמאי לא חיישינן דילמא הוה טעין פרעתי כדחיישינן גבי שטר חוב לעיל. ויש לומר כיון דבלאו הכי איכא קצת חזקה דאין אשה מעיזה פניה נהי דאינה טובה כל כך כיון דתובעת כתובתה וגם שאינו כאן מכל מקום לזה תועיל החזקה שאין לנו לחוש שמשקרת כל זמן שאינו מכחישה ואינו בפנינו.

עוד כתוב בתוספות לאחר הסכנה נמי ייפו כחה שלא יועיל לו מיגו דאם איתא דפרעיה איבעי ליה לאזדהורי בשובר שלו. גליון.

עוד כתוב בתוספות ובפרק המקנא דתנן אמרה נטמאתי וכו'. שגם רבא דאית ליה וכו'. מיהו קשה כיון דסבירא ליה לאביי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום אמאי איצטריך ליה למתני מקרעת שפיר תני שוברת דלא סגי דלא לכתוב שובר שלא תגבה פעם אחרת שאינה צריכה כתובה לגבות דבלא כתובה אינו יכול לומר פרעתי. ובלאו הכי קשיא מאי קאמר שמע מינה כותבין שובר לעולם אימא לך אין כותבין שובר בעלמא והא דתנן שוברת משום דלא אפשר בענין אחר שאי אפשר לדוחקה ולהוציא מתחת ידה שטר כתובה שהרי אין לה כתובה לזו שאמרה טמאה אני.

ונראה דהכי פירושא שמע מינה כותבין שובר דאי אין כותבין שובר בעלמא הוה לן למגזר שובר דהכא אטו שובר דעלמא ולא הוה ליה למימר שוברת דמשמע לשון שובר אלא היה לו לכתוב בלשון מחילה שמחלה לו כתובתה או שזינתה והפסידה כתובתה. ומשני אביי תני מקרעת כלומר שוברת דקאמר לא שכתבו בלשון שובר אלא שמשברין כתובתה ומקרעין אותה ומכל מקום צריך הוא לשטר מחילה שלא תגבה פעם אחרת הואיל ואינו יכול לטעון אחר מעשה בית דין לאביי. ורבא משני במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דלא שייך למגזר התם אטו שובר דעלמא דידעי אינשי דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר.

מיהו הדרא קושיא לדוכתה מה דחק אביי הא לדידיה לא קשה מידי דכתובה שהיא מעשה בית דין לא אפשר הוא וליכא למגזר אטו שובר דעלמא. וצריך לומר משום דאיכא תוספת שאינו מעשה בית דין. ואם תאמר והא אביי לא גזר אטו שובר דעלמא בריש אף על פי גבי הא דתנן רבי יהודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי מנה. ופריך וסבר רבי יהודה כותבין שובר והתנן וכו'. ומשני אמר רבי ירמיה בששוברתה מתוכה אביי אמר וכו'. ומסיק רבי ירמיה לא אמר כאביי גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא מכלל דאביי לא גזר.

ויש לומר דאביי ודאי גזר אלא סבר אביי דלא שייך למגזר התם כדמפרש התם טעמא דידעי אינשי וכו' ותחילת הקושיא כך היא וסבר רבי יהודה כותבין שובר דמדקתני שכותבת לו התקבלתי ולא גזר אטו שובר דעלמא אלמא סבירא ליה דבעלמא כותבין שובר. ומשני אביי דלא שייך למגזר הכא דלא דמי לשובר דעלמא דמילתא בעלמא הוא דאמרה ליה אי נטרי תנטרי. והא דבסוטה גזרינן אף על גב דמילתא בעלמא היא התם שלא בשעת נישואיה ולא ידעי אינשי אבל הכא דבשעת נשואין ידעי אינשי דמילתא בעלמא היא דאמרה ליה. תוספות שאנ"ץ.

עוד כתבו בתוספות ורב מיירי התם בין במקום וכו'. התוספות הקשו פרק הכותב כיון דרב אית ליה בפרק גט פשוט דאין כותבין שובר וכן מוכיח כאן מדקרעין לגט ואי כותבין שובר למה קורעין הגט יכתבו שובר ואם כן כיון דאית ליה אין כותבין שובר אם כן איך גובה אפילו אית לה כתובה על ידי הגט מנה מאתים הא איכא למיחש לפסידא אם ימות ויאבד שוברו אז תטמין הגט ותאמר לא נתגרשתי ותגבה על ידי הכתובה מנה מאתים אבל כי לית ליה לזה כתובה כיון דאית ליה בטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום דמאן דאית ליה אין כותבין שובר כל מקום דאיכא למיחש לשום פסידא אין מניחין לו השטר. ולשם נשארו התוספות בקושיא. ואם נאמר דמיתומים לא גביא לרב לעולם אלא אם כן אית ליה סהדי דיתבא תותי בעלה סמוך למיתה משום דדילמא גירשה ניחא. ועיין שם. גליון.

אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא:    בקרקעית הים יש אבנים רחבות וחדודות ודקות כעין חרסים והיינו חספא. והיינו דכתיב בלויתן תחתיו חדודי חרס ירפד חרוץ עלי טיט כלומר עורו קשה ושוכב על אבנים מחודדות בקרקעית הים ואינו ניזוק. ירפד לשון רפידתו מרוץ מורג חרוץ וכפל מלה הוא. תוספות שאנ"ץ.

מי משכחת מרגניתא:    כלומר לפי שיש לומר דטעמא כדאביי דגט היינו כתובה והוה ליה לאקרועי גיטה וכתיב אגביה גיטא דנא לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו' ולא עביד הכי איהו דאפסיד אנפשיה. הרשב"א.

כתב הרמב"ן וזה לשונו: אי לאו דדלאי לך חספא וכו'. פירוש רבי יוחנן קא מוקי לה למתניתין בגט עצמו אלא אפילו היו שם עידי הגט נמי גביא דכיון דסבירא ליה הטוון אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא מצית למימר לה היכן גיטך כי היכי דלא מצית למימר לה היכן כתובתך. וסיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי בשאין שם אפילו עידי הגט דמיגו דיכול למימר לא גרשתיך יכול למימר גרשתיך ונתתי לך כתובתך. ובין ברישא בין בסיפא עידי הגט כגט אלא אורחא דמילתא בגט עצמו ואף על פי שאמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' ככתוב בתוספות.

ויש לומר שאף על פי שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הני מילי בשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים שכל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עידי גרושין שאני אומר פרעה וכתבו עליו בית דין גיטא דנן דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא דכיון שעיקר ראייתה שתגבה בה אינה אלא מחמת הגט שמשגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה ראיה בידה תולין בפריעה דהא איתרע ראיית מעשה בית דין. ואף על פי שאלמנה גובה בעידי מיתה אף על פי שאין לה כתובה ואפילו במקום שכותבין לרבי יוחנן התם משום שעיקר מעשה בית דין הן עידי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת. הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לרבי יוחנן כפשטא דמתניתין וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר. והכי נמי מוכח בשילהי פרק הנושא דאקשינן בגרושה אי דלא נקיטה כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה התם בעידי מיתה. דוק ותשכח. עד כאן.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: אמר אביי מאי מרגניתא דילמא מתניתין וכו'. פירש רש"י ובתוספות דאביי מודה במקום שאין כותבין כתובה גדול כח תנאי בית דין למחשביה כמאן דאיכא שטרא והא דקתני הוציאה גט לאו דוקא אלא הוא הדין לעידי גירושין וכו'.

ואם תאמר אם בעידי גירושין היא גובה אפשר דגביא בחד בי דינא והדר גביא בבי דינא אחריתי בעידי גירושין. יש לומר דרבי יוחנן סבר כותבין שובר הילכך איבעי ליה למכתב שובר. זו שיטת התוספות. אבל מורנו מפרש בשם רבותיו שלא אמרו רבי יוחנן ואביי אלא בשהוציאה גט דוקא אבל בעידי גירושין לא גביא ואביי היינו מאי דקאמר הכא דדילמא מתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ולאו משום דאלים כח מעשה בית דין אלא משום דתקון רבנן שיהא הגט במקום כתובה כדי שלא תגבה ותחזור ותגבה וגט עומד במקום שטרא דאמרינן ליה אם איתיה דפרעתה הוה לך למקרע גיטא. והכין מוכח שילהי סוגיין להדיא. עד כאן.

דגט היינו כתובה:    ואם תאמר אמאי הוצרך לומר דגט היינו וכו' לימא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ודאי אין נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבין א"ל דנאמן לומר פרעתי אי לא נקיטא כתובה. ולפי המסקנא דמסיק אפילו דגט לאו היינו כתובה אמאי הדר ביה. ויש לומר דמשמע ליה לאביי דמתניתין בדכתב לה איירי כדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכיון דבדכתב לה איירי היה לו להיות נאמן לומר פרעתי אי לאו דגט היינו כתובה. ואף על גב דהיה יכול להעמיד כגון שאינו יכול למצוא עדים שכתב לה ולכך לא יהא נאמן אפילו אי גט לאו היינו כתובה דהכי נמי מוקי לה שמואל בהכותב. לאביי נראה לו דוחק להעמיד כן כי מסתמא רוב פעמים יש לו עדים שכתב לה. והשתא אתי שפיר דלמסקנא הדר ביה כיון דגט לאו היינו כתובה איכא למימר כמו שפירשתי בפנים לבסוף. גליון תוספות.

עוד כתוב שם אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא דבמקום שכותבין אין סברא לומר דגט היינו כתובה. והכי פירושא דמתניתין לאביי הוציאה גט פירוש גט ממש ולא עידי הגט גובה כתובתה דגט היינו כתובה. אין עמה גט אבל יש לה עידי גירושין היא אומרת אבד גיטי ולא נקרע והוא אומר אבד שוברי כי כבר הוציאה הגט בלא כתובה ופרעתי משום דגט היינו כתובה ונקרע הגט ולכך אינו בידה והיה לי שובר בידי שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה. (חסר כמו שורה אחת או שתים) עד כאן גליון תוספות.

וכתוב בגליון עליון וזה לשונו: דוק בגליון כי הוא סתום. עוד כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות דבמקום שכותבין אין סברא לומר דגט וכו'. פירוש בשלמא במקום שאין כותבין אז אחרי דכל הנשים גובות בגט לבדן אז אף על גב דכתב לה גובה בגט כדפירש בתר הכי. אבל במקום שכותבין לא תגבה בגט כיון דיש לה נמי כתובה כמו שנפרש בסוף ההלכה. עד כאן.

עוד כתוב בגליון תוספות והיה שובר בידי שלא תחזור ותגבה וכו'. פירוש לכך לקחתי שובר פן ימות בקרוב כדפירשתי ולכך קאמר אבד שוברי. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: דילמא במקום שאין כותבין כתובה דגט היינו כתובה. ותימה אמאי איצטריך ליה למימר טעמא משום דגט היינו כתובה לימא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דהואיל ואין לה כתובה לא מצי בעל לומר פרעתי אבל במקום שכותבין יכול לומר פרעתי. ויש לומר דמשמע ליה לאביי דאיירי מתניתין בדכתב לה דומיא דסיפא דקתני הוציאה כתובה ואין עמה גט והואיל ואיירי בדכתב לה כשאבד כתובתה יכול לומר פרעתי אי לאו דגט היינו כתובה. ואף על גב דמצי לאוקומי בדכתב לה ואינו יכול למצוא עדים שכתב לה דאז לא מהימן לומר פרעתי. לא משמע ליה הכין דגובה כתובתה משמע מילתא דפסיקא והואיל וכתב לה רוב פעמים מוצא עדים דכתב.

ולי נראה דאינו קשה דאף במקום שאין כותבין מצי למימר פרעתי אי לאו כח דמעשה בית דין ואביי בעי לאקשויי דלא אמרינן כלל מעשה בית דין. ואין לומר דבלא מעשה בית דין גובה דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם בכל פעם יאמר פרעתי. לא היא דיכולה להתנות בו בשעת גירושין לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני. ולא דמי לאלמנה מן האירוסין שאינה אצלו ואינה יודעת במיתתו ויכולין היורשין לומר פרענוה.

אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה וכו':    ולא ניחא ליה לאביי למימר דשויוה לגט כשטר אף במקום שכותבין כמו שאומר במקום שאין כותבין דהוי שטרא אפילו כתב לה דלמה היו חכמים מתקנין כך הואיל וכל שעה היא יכולה לגבות על ידי כתובה. אבל במקום שאין כותבין דתקינו הגט שטר כדי שלא יטעון פרעתי לא רצו לחלק בדבר ואפילו כתב לה תגבה בו. עד כאן לשונו.

אמר אביי לאו מילתא היא וכו':    עד אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. זו קשה לפירוש התוספות דמאי קשיא ליה לאביי השתא מיהא דהא על כרחך קושיין מאלמנה מן האירוסין לפי שאין כותבין דאלו במקום שכותבין מאי קושיא נימא דתפיק כתובתה. ואי לא מפקא לא תגבה אלא על כרחך לפי שאין כותבין ולא קשיא ליה מאלמנה מן הנישואין משום דברוב המקומות כותבין כתובה ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין שלא היו רגילין לכתוב וכיון שכן מאי קשה ליה לאביי דהדר ביה ממימריה דהא איהו נמי שפיר מודה דבמקום שאין כותבין כתובה הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום.

ובתוספות פירשו בשם רבינו יהודה דקושיין במקום שכותבין כתובה מן הנישואין ואפילו הכי אין כותבין מן האירוסין וע"כ בכתובה דמן האירוסין אינו יכול לומר פרעתי וכיון שכן דבכתובה מן הנישואין כיון דבמקום שכותבין יכול לטעון פרעתי נמצא כח כתובה מן האירוסין גדול במקום ההוא יותר מן הכתובה דמן הנישואין ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דאף על גב דאיכא טעמא משום דהני כותבין והני אין כותבין מכל מקום לא מיחזי תקנתא הגונה והוה להו לרבנן לתקוני דכל שכותבין כתובה מן הנישואין דלכתבו כתובה מן האירוסין אלא ודאי דשפיר קאמר רבי יוחנן דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. זו שיטת התוספות.

אבל לפי שיטתנו אין אנו צריכין לכך אלא הסוגיא פשוטה לפנינו כי מה שהודה אביי לעיל דבמקום שאין כותבין הטוען פרעתי אינו נאמן כדתנן הוציאה גט וכו' לאו משום כח מעשה בית דין דליהוי כמאן דכתב שטרא אלא תקנתא אחריתי היא כשהוציאה גט דוקא ולתועלת הבעל גם כן תקנו שלא יצטרך לשובר ותקנו גט במקום כתובה ממש וכי היכי דבכתובה אמרינן שטרא בידה מאי בעי אמרינן נמי גיטא בידה מאי בעי אם איתא דפרעתה והיינו דקשיא ליה השתא מכתובה מן האירוסין דליכא הכא אלא עדים בעלמא וליתיה להאי טעמא ואפילו הכי אינו נאמן לומר פרעתי וכיון דכן על כרחך היינו משום כח מעשה בית דין דחשיב כמאן דאיכא שטרא וכיון דכן מה לי מקום שאין כותבין מה לי מקום שכותבין. וזה נכון. מרבי בשם ה"ר פנחס. הריטב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: והדר ביה אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי דאי סלקא דעתך וכו'. אלמנה מן האירוסין דגביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. איכא דקשיא ליה אלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין נמי במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. וליכא למימר דהוא הדין וחדא מינייהו נקט דהא כי אמרינן דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה הדרינן מהך מימרא ואמרינן דאביי מגופיה דמתניתין הדר ביה ולא קאמרינן דבאלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין אינה גובה בעידי מיתה אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו דודאי לא פרעה ואי פרעה סמוך למיתה איהו דאפסיד אנפשיה והוה ליה למכתב שובר וליזהר בו הואיל ונהוג בכך ולאו משום טוען אחר מעשה בית דין הוא ובהכי רהטא שמעתא דפרק הכותב. אבל אלמנה מן האירוסין הרי אינה יושבת תחתיו ומשמשתה ואם פרעה מאי הוה ליה למעבד וליכא למימר דאפסיד אנפשיה במידי דרבנן לא תקון שיכתבו אלא מן הנישואין וכיון שכן לטעון פרעתי ומה הועילו חכמים. וכן כתב רש"י אלמנה מן האירוסין דאף במקום שכותבין אין כותבין אלא מן הנישואין וכו'. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: אלמנה מן האירוסין במאי גביא וכו'. תימא אמאי לא הקשה מן האלמנה מן הנישואין במאי וכו' וכי תימא דמכולהו פריך אלא דניחא ליה למינקט אלמנה מן האירוסין דמילתא דפסיקא היא לפי שבכל מקום אין כותבין לה. ליתא דאם כן לבסוף דהוצרך לומר מגופה דמתניתין הדר ביה אמאי לא קאמר מאלמנה מן הנישואין הדר ביה. ונראה לפרש דמאלמנה מן הנישואין לא מצי פריך דאיכא למימר דתקנת חכמים היא דלא מצי למימר פרעתי במקום שאין כותבין אף על גב דבעלמא יכול לטעון אחר מעשה בית דין אבל מאלמנה מן האירוסין פריך שפיר דאם תמצא לומר דלא אלים מעשה בית דין ויכול לטעון פרעתי במקום שכותבין מן הנישואין אם כן מן האירוסין במאי גביא דאין סברא לומר שתהא תקנת חכמים בארוסה בלא שטר דהואיל ונשואה לא גביא בלא שטר כתובה אין סברא לתקן בארוסה שתגבה בלא כתובה שלא תהא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והיה להם לתקן שיכתבו לארוסה כתובה ולא תגבה בלא כתובה אלא ודאי אלים מעשה בית דין ואפילו נשואה גביא בלא כתובה. והכא נמי מצי למימר דמנשואה לא מצי פריך משום שהיא אצלו בשעת מיתה ויכולה להתרות ביורשין שלא יפרועה אלא בפני פלוני ופלוני ואם לא עשתה כך איהי דאפסדה אנפשה.

ויש מפרשים הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום לא שלא יוכל לטעון פרעתי במקום שכותבין בשאין לה כתובה דודאי מדלית לה כתובה מוכחא מילתא שקרעוה מחמת הפריעה ויכול לומר פרעתי והא דאמרינן לא אמר כלום היינו היכא דאיכא עדים שנשרפה דליכא ריעותא התם אלים מעשה בית דין אי נמי במקום שאין כותבין כדפרישית לעיל. וצריך עיון לפירוש זה שתתישב המשנה דהוציאה וכולה שמעתין. עד כאן.

כתוב בתוספות אבל אי אף משום מנה ומאתים תקנו וכו'. פירוש אף במקום שכותבין זה עושין לטובת הבעל כדי שתצטרך לשמור כתובתה ולא יצטרך הוא לשמור שוברו אם כן באותו מקום על כרחך מן האירוסין נאמן לומר פרעתי דאי לא מהימן אז יתקנו שיכתבו לה כתובה מן האירוסין כמו מן הנישואין לטובתו שלא יצטרך לשמור שוברו וכיון דנאמן לומר פרעתי אם כן אלמנה מן האירוסין במאי גביא אנו נטעון ליתמי פרוע. גליון.

ולענין הלכתא כתב רבינו הגדול דהלכה כרבי יוחנן וכל הגאונים כך פסקו ואין ספק בדבר. אבל תמהני שרבינו הגדול כתב במסכת כתובות הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין והלכתא כוותיה. ואמאי כיון דקיימא לן דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום כרבי יוחנן ואפילו במקום שכותבין נמי אינו יכול לומר פרעתי ואי משום דאמר לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובה כדדייקי התם בגמרא אנן הא קיימא לן כותבין שובר. וראיתי בתשובותיו אלמנה שלא הוציאה שטר כתובתה אינה גובה כלום. ואמאי הא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום.

ונראה לי שהוא מפרש דאביי מעיקרא טעה וקאמר ודאי מדמסייע ליה ממתניתין שמע מינה סבירי להו דלרבי יוחנן אפילו במקום שכותבין אינו נאמן לטעון פרעתי משום מעשה בית דין ואף על פי שאין מעשה בית דין שעשה לה בידה. וסייעתא דרבי חייא בר אבא לא משנתנו היא זו משום דמשמע ליה דמתניתין במקום שכותבין היא. דסבירא ליה לאביי דבמקום שאין כותבין לאו משום מעשה בית דין הוא ומינה לא תפשוט דטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום דמה כח בית דין יפה משום דהתם היינו טעמא משום דגט היינו כתובה. ולפיכך קשיא לאביי מאי מרגניתא דילמא מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין או בכל מעשה בית דין אמר כגון אלו שכתבתי למעלה הטוען אחריהם אמר ואמר. והדר השתא ואמר טעיתי שאף במקום שאין כותבין טעמא משום מעשת בית דין הוא ולא משום דגט היינו כתובה דאטו גט מנה מאתים כתיב ביה הלכך משום כח בית דין הוא וכי אמר רבי יוחנן נמי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום יש בכלל זה כתובה במקום שאין כותבין ולפיכך שבחיה לרבי חייא דמתניתין סייעתיה בהדיא.

אבל במקום שכותבין לא אמרה רבי יוחנן דכיון דעל כתיבתן סמכו ועכשיו אינו בידה כבר איתרע לה מעשה בית דין שהרי רגלים שפרעה הילכך במקום שכותבין לעולם אין לה עד שתוציא לה כתובה וכשהוא פורעה קורעה ובמקום שאין כותבין גביא בגט בלחוד וכשהוא פורע קורע הגט וכותבין עליו גיטא דנן דקרענוהי לאו משום דגיטא פסולא וכו' ובעידי גירושין אינה גובה דאמרינן לה היכן גיטך.

ואם תאמר נכתוב שובר. כיון דגט במקום כתובה קאי אין כותבין שכל זמן שהשטר קיים לפנינו אין מרעין כוחו של זה לכתוב שובר כמו שכתב רבינו הגדול. ואיכא דקשיא ליה במקום שאין כותבין למה לי משום מעשה בית דין תיפוק ליה דאם אמר לה פרעתיך אמרה ליה אחוי שוברך דהא אמר רבי יוחנן כותבין שובר. וזהו אינה קושיא שכיון שאין לה שטר אין צריך שובר למה זה דומה למלוה בעדים שאם טען לוה ואמר פרעתי נאמן. וגט לאו היינו כתובה לענין פרעון כמו שפירש אביי וכמו שכתבנו עליו דברי רבינו הגדול כהוגן. אלא דלישנא דגמרא קשיא פורתא דקאמר דאי סלקא דעתך במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה וכו' ולא היה לו לומר אלא דאי סלקא דעתך משום דגט היינו כתובה דהשתא נמי במקום שאין כותבין מוקמינן.

ומיהו איכא לדחוקי כדשנינן דהא לא מסיימינן בה השתא אבל במקום שכותבין אי נקיטא גביא וכו' כדאמרן לעיל. ולפי דרך זו אין ספק (שבת וספק) שנאמן לומר פרעתי דהא תוספת כותבין בכל מקום ואם כן שופטני דלא כתבי סמכי אהימנותייהו מה שאין לומר כן בעיקר כתובה משום דלא סמכה דעתה כדכתיבנא.

ויש מי שאומר דכי אומרים כותבין שובר הני מילי ממלוה ללוה משום דעבד לוה וכו' אבל גבי כתובת אשה אין כותבין דאמרינן אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי כדאיתא בפרק גט פשוט ולפיכך אוקמוה למתניתין במקום שאין כותבין. ולאו מילתא היא משום דבהך סוגיא משמע דסבירא ליה לרבי יוחנן כותבין דהא רבי יוחנן מוקים לה למאי דסלקא דעתין מעיקרא אפילו במקום שכותבין כתובה ועל כרחך כותבין שובר דאי לא לטעון ולימא לא אפרעיה עד שתחזיר לי כתובה. ועוד מדאמרינן התם שמע מינה כותבין שובר ואי סלקא דעתך בכתובה לכולי עלמא אין כותבין ליקשי בהדיא ולימא אמאי אפילו למאן דאמר כותבין שובר הני מילי ממלוה ללוה אבל בכתובה לא. ועוד דסוגיין בעלמא מצא שובר בזמן שהאשה מודה וכו' משמע דמדינא כתבי מדשכיחי שוברים. ודברי הבאי הם דכיון דתקון רבנן שובר בכל הלואות שבעולם תקנו וכל מי ששעבד עצמו לאחד לוה ועבד מקרי שהרי כתב רבינו מפורש בתשובה באלמנה שלא הוציאה שטר כתובה דחוששין שמא מחלה לבעלה או אתפסה צררי ואין לה לא כתובה ולא מזונות.

וגם כן מצינו לרב רבי משה הספרדי תלמידו ז"ל שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו מקום לכתוב הרי זה נשבע היסת שפרעה ונפטר וזו היא הסברא שקבל מהריא"ף ז"ל וכפי מה שפירשנו. ויש ראיה לדבר ממה שאמרו לעיל בהאי פירוקא נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט בגט גובה אם אין לה גט הרי לא תגבה כלום אלא שמע מינה דבמקום שכותבים אף בגט אינה גובה. וכך מצאתי בכתובות בהלכות הנגיד שאמר רבינו שרירא גאון ז"ל דאינה גובה כלום עד דמפקה שטר כתובה והכי הוה עביד גאון אביו ואביו אבי זכר כולם לחיי עולם.

ושוב מצאתי בתוספות שדוחים דברייתא דלא יחזיר בשטר כתובה שיש בה תוספת דנאמן לטעון אחר התוספת. ואינו במשמע כלל. ועוד היאך ניחוש לשתי כתובות בתוספת מי חיישינן הכי במוצא שטר חוב למאן דלא חייש לפרעון לא אמרו אלא בעיקר משום דאסור היה לשהותה משעה דמרכסא. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ויש מביאין ראיה ממה שאמרו לעיל בהאי פירקא נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לוה ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט בגט גובה אם אין לה גט הרי לא תגבה כלום אלא שמע מינה דבמקום שכותבים אף בגט אינה גובה ובתוספות דוחין דברייתא דלא יחזיר בשטר כתובה שיש בה תוספת דנאמן לטעון אחר התוספת ואף על פי שאינו נאמן לטעון אחר העיקר.

ואינו מחוור דאם כן הוה להו לפרושי בהדיא. ועוד דהא אוקים טעמא דרבנן דאמרי התם דלעולם לא יחזיר משום דחיישינן לשתי כתובות ואי משום תוספת מי חיישינן דחזר וכתב לה תוספת פעם שנית דאי להכי חיישינן אף במוצא שטר חוב דעלמא לשמואל דאמר בשטר הקנאה יחזיר ולא חיישינן לפרעון ניחוש דילמא נאבד וכתב ליה שטרא אחרינא אלא דטעמא דחיישינן בכתובה משום דאסור להשהותה שעה אחת בלא כתובה ולפום כן חיישינן דילמא כתב לה עיקר כתובה להתירה לו. ואפשר דכיון דהוזקק לכתוב העיקר אף הוא כותב לה תוספת כעין כתובתה הראשונה.

ומיהו עיקר ראיה מהא ברייתא ליתא בעיני דשאני התם דכיון דנפל איתרע ליה מעשה בית דין דנפילה מוכחת על כתובתה שנפרעה ותדע לך דהא הטוען אחר חוב דעלמא תוך זמנו לא אמר ולא כלום וגובה אפילו מיתמי ואפילו הכי כי נפל איתרע ליה ולא יחזיר ותדע דאם איתא למאי דסבירא ליה לאביי מעיקרא דרבי יוחנן אף במקום שכותבים כתובה קאמר לותביה מברייתא אלא דמהתם ליכא ראיה כלל כדאמרן אלא שהדברים מוכרעין כן. עד כאן.

אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן:    פירוש ודאי דשפיר מודו כולהו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה כיון דתפיס לה לעיל להדיא אלא להאי מקשה פריך מנא ליה דאיתניא בשום דוכתא עד דנימא דיהבי לה כח מעשה בית דין ושהועילו חכמים בתקנתן דילמא לא איתניא בשום דוכתא מפני שלא העמידו בה חכמים דבריהם עד שנאמר בה מה הועילו חכמים בתקנתן ושקלינן וטרינן אילימא מדתנן נתארמלה וכו' ואלא מהא דרבי חייא וכו' ואידחו להו. הריטב"א ז"ל.

כתוב בתוספות כדמוכח בפרק האומר דקתני היא אומרת קדשתני וכו'. ואין לומר באתרא דכתבי והדר מקדשי שאין הכתובה ראיה על הקידושין דאם כן הוה ליה לפרושי בהדיא דבהכי מיירי. ועוד דכל כמה דלא קידשה אין הכתובה בידה. ועוד תנן פרק נערה בכתובות המארס את בתו וגרשה וכו' השיאה וגרשה וכו' רבי יהודה אומר הראשונה וכו'. ומפרש בגמרא הואיל וברשותו נכתבים אבל מארס את בתו קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה דבשעת נישואין רגילין לכתוב כתובה וכבר בגרה ויצאה מרשותו והדר בעי מיגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת וכו' ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין. ופירש הקונטרס דמשום הכי מיבעיא ליה מאימת גביא כלומר לענין זכייה דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפילו לרבי יהודה כדקתני ומודה רבי יהודה במארס את בתו קטנה ובגרה וכו' אלמא בתר כתיבא אזיל לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי. עד כאן לשונו.

אלמא משמע ליה שיש לארוסה כתובה אף על פי שלא כתב לה דבלא כתב לה איירי ואפילו לרב אסי דאמר אחד זה ואחד זה מן הנישואין לא פלוג משום שלא יהא לארוסה כתובה אלא דוקא לענין משעבדי קאמר כך פירש הקונטרס שם טעמא דרב אסי משום דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצית בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת. מיהו רבינו חננאל פירש שם: הכותב לאשתו מנה מאתים מן האירוסין ובשעת נישואין כתב לה צביתי ואוסיפת לך אמנה ומאתים דאית ליך עלי משעת אירוסין.

כתובה מאימת גביא רב הונא אמר וכו':    במסקנא דהתם פירש ומסקינן בשמעתין והלכתא אחד זה ואחד זה בין מנה בין תוספת מן הנישואין ואף על גב דכתב לה מנה מאתים מן האירוסין. ולפירושו אין להוכיח משם שיהא לארוסה כתובה בדלא כתב לה. אבל קשה לפירושו דהתם קאמר רב נחמן שני שטרות היוצאין זה אחר זה בטל השני וכו' ואמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף וכו'. וזהו תימה דהתם פסקינן והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין ואף על גב דאוסיף לה אם כן הויא פליגא דרב נחמן דמודה דהיכא דאוסיף דלתוספת כתביה ולא בטל שני את הראשון הכא נמי הא אוסיף לה.

וקיימא לן כרב נחמן בדיני וסוגיא דהתם כוליה כוותיה דאפליגו במילתיה רפרם ורב אחא ודייקינן נמי בסוף פרק הכותב כוותיה. ולפירוש הקונטרס דמוקי לה בדלא כתב לה ניחא דכתובה אף על גב דאיכא תוספת גובה מן הנישואין משום דליכא שטר כתובה מן האירוסין ודאי בטל שני את הראשון על ידי שטר אבל שני שטרות דאוסיף בשני הואיל והראשון עדיין בידו לא לבטל את הראשון כתבו. ויש לומר לפירושו דהא דלא פשיט הכא בשמעתין דיש לארוסה כתובה אפילו בלא כתב לה מההיא דרב בקידושין או דרב הונא ורב אסי בכתובות משום דבעי למפשט או ממשנה או מברייתא. ואף על גב דבההיא דכתובות אמר רב יהודה משום רבי אלעזר בן שמוע מנה מאתים מן האירוסין וכו' ובדלא כתב לה איירי דעל פלוגתא דרב הונא ורב אסי מייתי לה דקאמר מאי הוי עלה תא שמע דאמר רב יהודה ורבי אלעזר בן שמוע תנא הוא ומכל מקום לא בעי לאיתויי הכא כיון דלאו ברייתא היא אלא מימרא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו. וממתניתין דהתם דמארש את בתו ליכא למפשט דאיכא לאוקמי בדכתב לה וכו' ככתוב בתוספות. עיין שם בפרק נערה (דף מד.). עד כאן לשון תוספות שאנ"ץ.

אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה וכו':    אין להקשות דנוקי לההוא במקום שאין כותבין אז ארוסה אית לה כתובה דהתם אפילו בנשואה אינו נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבים נימא אין הכי נמי דאלמנה מן האירוסין לית לה כתובה ויש לומר דהא פשיטא דלא פלוג דמאי שנא דתקנו כתובה הכא ולא הכא דאלמנה מנישואין אית לה בכל מקום ולא דמי לגרושה שתוספות פירש דפשיטא דאית לה כתובה. דיש לומר היינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל באלמנה אי במקום שאין כותבים תקינו לה כתובה אם כן גם במקום שכותבים יתקנו לה כתובה ויכתבו לה כמו לנשואה אלא ודאי אי אית לה במקום שכותבין גם במקום שאין כותבין לית לה. גליון.

דילמא היכא דכתב לה וכי תימא מאי למימרא לאפוקי וכו':    תמיה לי פשיטא דמתניתין לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה אתיא כדקתני בהדיא אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף וכו' נתאלמנה או נתגרשה וכו' ואי משום דקתני יוסיף ולא קתני יכתוב הא דייקינן לה בריש ההוא פירקא בגמרא. ואפשר משום דהוה ליה למיתני מי שרצה להוסיף לאשתו אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה וכו' אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים משמע דעיקר מיהא גביא ודחינן לה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני גובה סתם והכל בכלל משמע דלא אתא אלא לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה ותנא רישא אגב סיפא. הרמב"ן.

שלא כתב לה וכו':    פירש רש"י התוספת. פירוש דאפילו למאן דאמר ארוסה לית לה כלל מכל מקום כיון שכתב לה מנה או מאתים דהיינו כשאר כל הנשים ודאי להכי כתב לה מהשתא כי היכי דתגבה מהשתא דאי לאו הכי למאי כתב לה מהשתא הא בשעת נישואין יכתבם לה בעל כרחו. אבל תוספת אמרינן דכתב לה כדי שלא יחזור בו בשעת נישואין ואף על גב דאיכא למימר אגב תוספת כתב לה מנה מאתים והכל על מנת לכונסה מכל מקום כיון דאיכא דעבדי דכתבי מנה מאתים לבד ומן האירוסין לזכותה מעכשיו וכדפרשינן אי כתבי בהדי תוספת נמי הכי דיינינן ליה כיון דאיכא דיהיב מהשתא אבל תוספת לעולם אמרינן שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל. שיטה.