ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף ד

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא מציעא | פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ד עמוד א

עריכה

מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן:    והשתא משמע דפקדון דהוחזק כפרן לא משוי רבי חייא העדאת עדים כהודאת פיו משום דאיכא פירכא. וקשיא דלקמן גבי ההוא רעיא קאמר אם איתא לדרבי חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא. ויש לומר כיון דבמלוה יליף דליכא פירכא מהשתא ידעינן דבכל דוכתא העדאת עדים כהודאת פיו ובפקדון שהוחזק כפרן ישבע שכנגדו.

ורמ"ה ז"ל פירש דכל היכא דעל ידי העדאת עדים הוחזק כפרן לא מתחייב שבועה משום דלא ילפינן מבינייהו דאיכא פירכא ושאני גבי רעיא דלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים שמעידים שאכל תרתי מינייהו דכיון דאכלן הוו גביה כמלוה ואיכא למימר אשתמיט עד דהוו ליה זוזי ולא הוחזק כפרן בעדותן שהעידו שכפר והאי דמפסיל אגזילה הוא דמפסיל וכיון דכפירה דקא מחייבא ליה שבועה לא איהו קא מסלא ליה איכא תיוב שבועה עליו וכיון דהוי ליה גזלן מפכינן שבועה אשכנגדו. ויתכן פירושו אי פירכא שכן הוחזק כפרן הויא פירכא דקולא וחומרא כשאר פירכות אקלים וחמורים ואינה כך דקולא בעינן למיפרך כדפרכינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים וכו' והאי דהוחזק כפרן חומרו היא וכל שכן שחייבוהו שבועה כיון דחמירי להחויקו כפרן. ועיד אי פירכא דקולא וחומרא הוה מאי קאמר ובמלוה מי הוחזק כפרן מכל מקום איכא למיפרך שכן הותזק כפרן בפקדון אלא הכי פירושו שכן הוחזק כפרן ולכן אין להטיל עליו שבועה כי ישבע לשקר וכן פירש רש"י ז"ל גבי ההוא רעיא נהי שלא הוחזק כפרן על ידי העדאת עדים מכל מקום נעשה גולן ופסול בעדותו ואין לחייבו שבועה כלל בעדותן כי ישבע לשקר וכיון דמדאורייתא לא מחייב שבועה גם שכנגדו לא ישבע מדרבנן. כן נראה לי הרא"ש ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל: ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. פירוש אם כפר ואחר כך הודה אינו נפסל כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וכן אם כפר והעיד עליו עד אחד אינו נפסל שנאמר לא יקום עד אחד וגו' תאמר בעדים שאם כפר והעידו עליו עדים שנפסל הוחזק כפרן. עד כאן.

וז"ל הריטב"א ז"ל: מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. גם בזה פירש רש"י ז"ל יפה דלא אתינן בתורת קולא וחומרא אלא בתורת טעמא חדא דמאי מומרא היא לפי שלא הוחזק כפרן אדרבה קולה היא אצלו. ועוד כי אמרינן תאמר בעדים שהוחזק כפרן היכי דחינן לה שלא הוחזק כפרן על פיהן במלוה דהא מכל מקום הוחזק כפרן על פיהן בפקדון ובהכי סגי לדון ק"ו אלא ודאי בתורת טעמא אתינן עלה דאם איתא שאנו מחייבין אותו שבועה בהצד השוה היאך הוא נשבע והלא הוחזק כפרן על פי העדים ואין לנו להאמינו בשבועה אלא שיהא נדון בחשוד או במוחזק כפרן וישלם הכל. והשתא מהדרינן שפיר דרבי חייא מיירי במלוה ובמלוה לא היהזק כפרן אלא על אותו ממון שהוכחש בלבד שאינו נאמן עליו לומי פרעתי אבל במה שלא הוחזק אינו מוחזק כפרן ואפילו היה הכל תביעה אחת כי הא דרבי חייא. עד כאן.

ובעדים מי הוחזק כפרן:    איכא למידק דהכי הוה ליה לאקושיי ומי הוחזק כפרן דפשיטא דבעדים עסקינן. ולש ספרים דגרסי ובמלוה מי הוחזק כפרן דבשלמא אי איירי רבי חמיא בפקדון ניהא דהוחזק כפרן אלא אי איירי במלוה כדמשמע לישניה דקאמר מבה לי בידך מי הוחזק כפרן. וגירסא נכונה היא. ולספרים שלנו צריך לומר דהכי קאמר ואמילו בעדים מי הוחזק כפרן וקאמר הכי כי היכי דלא תדחי לומר דמימרא דרב חסדא איירי בעד אחד והא ודאי ליתא דאי בעד אחד בפקדון אמאי פסול אלא ודאי בעדים קאמר. מורנו הרב נר"ו.

וז"ל רבינו חננאל ז"ל: ואמרינן ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה וכו'. והא דתני רבי חייא מלוה היא. עד כאן.

והא אמר רב אידי וכו':    ואף על גב דאמרינן לקמן אמר רבי יוחנן מנה לי בידך וכו' הוחזק כפרן לאותו ממון היינו מדרבנן אבל אין להרץ דבמה שהכחישוהו עדים דוקא הוי מוחזק כפרן ולא באידך חמשין דהא מייתי מדרב אידי דלא הוחזק אפילו במה שהוכחש. ולי נראה לתרץ דיש לתרץ כן דחשיב ממון אחר לפי שלא נתחייב לו בבת אחת שהרי מעידין שלא הלוה לו בפעם אהת ופריך שפיר ובעדים מי הוחזק כפרן לממון אחר והאמר רב אידי הכופר במלוה כשר לעדות דהיינו לממון אמר.

עוד הקשו דמאי פריך תאמר בעדים שהוחזק כפרן מה בכך מכל מקום כשר לשבועה. ואין נראה לי קושיא זו דאף על גב דכשר לשבועה משום דמסקינן לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא מכל מקום לרבי חייא דבעי למילף מק"ו איכא למיפרך ולא מצי למילף בקל וחומר. ואותו פירוש שמפרש דגזלן אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן נתרץ דלא מטעם דפסול לשבועה פריך אלא משום דעל מה הצד פרכינן כל דהו אבל לפי פירוש זה לא חשו להקשות כמו שלא חשו להקשות אדרבי חייא מה לעדים שכן הוחזק כפרן בפקדון.

גליון תוספות ופירש בגליון וז"ל: כתוב בגליון תוספות ואין לתרץ דבמה שהכחישוהו עדים דוקא וכו' פירוש כגון שטען לא לויתי ועדים מעידים שלוה ושוב אחר כך טען פרעתי או כהאי גוונא או כאיצטלא דכלתיה דרבי שבתאי לקמן בפירקין. וקל להבין.

עוד כתוב בגליון. דהא מייתי מדרב אידי דלא הוחזק כפרן אפילו במה שהוכחש. פירוש ועל כרחך עדות הוי כמו אותו ממון שהוכחש דאם לא כן בפקדון אמאי פסול.

ועוד כתוב בגליון. ולי נראה דיש לתרץ כן וכו'. נאמר דלעולם הוחזק כפרן היכא דאיכא תרתי לריעותא אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא לא הוחזק כפרן כגון ממון אחר ושייך משתמיט אבל אותו ממון אפילו שייך משתמיט אמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון והיכא דלא שייך משתמיט כגון פקדון אפילו ממון אחר כגון עדות דהוי לממון אחר פסול.

עוד כתוב בגליון מכל מקום כשר לשבועה וכו'. פירוש ואין להקשות שהוחזק כפרן לעדות דהיינו עדיפותא דעדים אבל היה פסול לשבועה אז היה שייך בטוב למפרך כיון שהוחזק כפרן ופסול לשבועה לכך יש לפטור בהעדאת עדים שהוחזק כפרן ולכך נמי לא שייך למפרך שכן הוחזק כפרן בפקדון דהיינו יפוי כח דעדים כיון דבהעדאת עדים דהכא לא הוחזק כפרן. עד כאן.

מה להצד השוה שבהו שכן אינן בתורת הזמה:    פירוש פיו כדאמרינן עד אחד כיון שאינו קם אלא לשבועה אף על פי שאם יעיד ויחייבנו שבועה ויבאו עדים ויעידוהו נעשה זומם ונפסלה עדותו אבל אין מתקיימת עליו הזמה דאורייתא שנאמר ועשיתם לו כוושר זמם והוא כגון ששבינו מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וכו' אין אומרים יעשה בן גרושה וכו' כך אין אומרים בוה ישבע תחתיו ובהדיא אמרו אפילו אם העידו שנים וחייבוהו ממון והוזם האחד לבדו אין משלם הלא תראה כיון שאמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקי אקשינן עליה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ותריצנא להאי דרב באומר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ממון כי האי גוונא משלם אבל בתורת הזמה בעד אחד ליתיה. ומתנתין נמי דקתני מה שנים אין נהרגין עד שיוזמו שניהם אף שלשה איך נהרגין עד שיוזמו שלשתן הכי דייקינן ופרקינן דילמא רבי חייא תורת הזמה לא פריך כלומר אין זה דרך פירכא. רבינו חננאל ז"ל.

רש"י ז"ל מפרש דרבי חייא לא חשיב תורת הזמה פירכא כי כיון דהעד יש בו דין הזמה לבטל עדותו אף על פי שאינו משלם קנס איך זה אצלו יפוי כח עד שנאמר כי מפני כן מיחייב שבועה ועדים שישנן בתורת הזמה לא יחייבר שבועה אדרבה משום גריעותא דעד הוא שאינר נדון בתורת הזמה לפי שאין בו כח לחייב ממון ובחיוב שבועה אי אפשר לדון דין הזמה. זהר פירוש לפירוש רש"י ז"ל. בכיון זה הוצרכתי לפרש שיש גדולים משבשים פירושו ומקשים עליו ובאין לפרש כן דרבי חייא לא חשיב תורת הזמה פירכא מכיון דלא שייכא בעד אחד ואיך אומרים קולא וחומרא אלא היכא דשייכא ביה ולא דיינינן בה. וכי מעיינת בה גם זה בדברי רש"י ז"ל אלא שהוסיף בה תוספת ביאור שאין זה יפוי כח אלא גריעותא. הריטב"א ז"ל.

דאילו אית ליה סהדי ללוה בהא לא אמר וכו'. פירש רש"י ז"ל אי אית ליה סהדי ללות שפרע חמשים. ואינו מחוור דאי בדאמר ליה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום שפרעתיך והעדים מעידים שפרע חמשים ועדיין נשארו חמשים מאי שנא כי אית ליה סהדי ללוה שפרע אפילו לית ליה סהדי שפרע אינו נשבע דהוה ליה שעבוד קרקעות כיון שהעדים מעידין שעדיין הוא חייב לו וכמו שכתבתי למעלה. ואם כשהוא טוען אין לך בידי שלא היו דברים מעולם והעדים מעידים שלוה מנה ופרע מחצה אמאי פטור הא כיון דאמר לא לויתי פאומר לא פרעתי דמי וכיון דאיכא סהדי דלוה מנה משלם את הכל דלגבי הלואה סמכינן אעדים ולגבי פרעון אפיו וכאותה שאמרו פרק שבועות הדיינים ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אתו סהדי אמרי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי אמאן נסמוך אהני וכו' רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וקיימא לן כרבא. אלא נראה לי דהכי פירושו אי אית ליה ללוה כגון שוה טוען שהלוה ביום פלוני בפני פלוני ופלוני מנה והלה טוען לא היו דברים מעולם והעדים מעידים שלוה חמשים ולא יותר וזה נכון ופשוט. הרשב"א ז"ל.

והילך חייב:    פירש רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והרי הם שלך בכל מקום שהן. ונראה מדבריו תרתי חדא דמלוה שהוציאה אף על פי שנותן מעות אחרים בבית דין לא חשיב הילך ועוד דכל שלא הוציאם והם בעין ברשותו אף על פי שאינם עתה בבית רין הוי הילך ואדרבה איפכא מסתברא דכל שנותן מעות בבית דין זה הילך גמור הוא כאלו פרע והוי באידך כופר בכל וכל שאינם שם בבית דין אין כאן פריעה של כלום ומשום דהוי זוזי דמלוה גופיה ברשותיה מאי הוי דהא מלוה להוצאה ניתנה ח~ידיה נינהו. ומהו בפקדון ודאי כל היכא שהוא בעין ברשותו חשוב הילך אף על שאינו בבית דין דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה והכי מוכח לקמן בשלשה פרות דרמי בר חמא כדבעינן לפרושי התם בסייעתא דשמיא ומשכון לא חשיב הילך דהא מחוסר שומא וגוביינא אלא אם כן דמיו קצובין ונתנו לו מיד בפרעון גמור וידעינן דלית ליה זוזי לאידך דכל היכא דאית ליה זוזי בעין לית ליה למפרעיה בשומת מטלטלין כדכתבי רבוותא ז"ל וזה ברור ופשוט לפי עניות דעתי. ואף על פי שרבים וגדולים חולקין בדבר. ומורי הרב כן הורה כדברי דמשכון לא הוי הילך אלא כדאמרן. הריטב"א וול וציין בתשובות ה"ר יצחק בר ששת זול סימן שצ"ו.

ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מיקרי הילך או לאו הרב בעל העטור כתב דכהילך דמי אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל כתב דבכהאי גרונא לא מיקרי הילך וכו'. והביא ראיה וכו' ואחרים דוחין ראיה זו וכו' ולפי דעתי יפה אמר ה"ר יהוסף וכו' ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו וכו' כמו שכתוב בהר"ן שעל ההלכות בפרק הדיינים דף שי"ג ב'.

וכתב הרשב"ץ ז"ל עליו וז"ל: והנהו דמסכת קידושין דמשכון אין כאן איכא מרבוותא ז ל דסבירי להו דהתם היינו טעמא משום דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן שלא נתחייב בו אין השעבוד נתפס על המשכון אבל אי אמר קנה במשכון וה שעבוד מנה קנה משכון לאותו שעבוד ואפילו באשה איכא מאן דאמר דמוקדשת באותו שעבוד אלא שהרמב"ן ז"ל אומר דכיון דכסף קידושין אגיד גביה דבעל לאו קידושין נינהו אבל בעלמא מיהא קני משכון לההוא שעבודא וכיון שכן יפה דתו הדוחים ראיית ה"ר יהוסף הלוי ז"ל דכיון שהוא מקנה לו המשכון לשעבוד המנה שתודה לו משכון יש כאן לפי דעת זו וליכא מיהא ראיה כלל לדינו של הרב ז"ל אלא שאפשר שהרב ז"ל סובר שלא כדבריהם שבכל ענין שהוא משעבד המשכון אין השעבוד חל דמנה אין כאן משכון אין כאן ומפני כך הביא ממנה ראיה אבל שיהיה דינו מוכרח כשבאת חבילה לידו. מתלמידי הרי"ף ז"ל והריטב"א ז"ל.

ותנא תונא אאידך דרבי חייא אנן סהדי הא דתפיס וכו':    פירש רש"י ז"ל כיון דהוי וכו' ככתוב בתוספות בסוף זה הדבור. כתוב בתוספות מכתיבת יד ולי נראה דאנן סהדי דוקא והוי כהעדאת עדים ומשתבע לכל הפחות מדרבנן כי זה יש להוכיח ממתניתין דבהעדאת עדים יש שבועה מדרבנן דאי ליכא שבועה כלל אפילו משום כדי שלא יהא הולך ותוקף לא היה לתקן כדמוכח נמי השתא יוי הילך פטור הוי ליה כופר בכל ויפטור אפילו משבועה דרבנן ומשום שלא יהא הולך כל אחד ותוקף אין לתקן. עד כאן.

וכתוב בגליון. ותנא תונא אאידך דרבי חייא וכו':    דעת רש"י ז"ל כי היכי דהעדאת עדים דמודה מקצת הוי כמודה במקצת הא ידעינן מק"ו הוא הדין העדאת עדים דהילך כהילך ומתניתין נמי העדאת עדים דהילך שמע מינה הילך חייב דאי פטור לא עדיף העדאת עדים דהילך מהילך. וקל להבין.

כתוב בתוטפות. כי זה יש להוביח ממתניתין דבהעדאת עדים יש שבועה דרבנן פירוש דהעדאת עדים אפילו פטור מדאורייתא סברא לחייב מדרבנן משום דאיכא ק"ו אבל הילך אי פטור מדאורייהא אז הוי ככופר הכל אז גם מדרבנן פטור. ודוחק דדילמא מדרבנן חייב משום דדמי למודה במקצת. לכן יש לומר במתניתין איכא תרתי לטיבותא העדאת עדים והילך והשתא אי הילך לחודיה והעדאת עדים לחודיה תרווייהו פטורים מדאורייתא אפילו אי כל חדא לחודיה חייב דרבנן במתניתין דאיכא תרווייהו לא היה להם לתקן כיון דאיכא העדאת עדים והילך להאי ולהאי אלא ודאי חד מינייהו דאורייתא אז מסברא דהיינו הילך דהוי כמודה מקצת. אי נמי יש לומר כיון דרב ששת אמר הילך פטור היינו פירושו אפילו מדרבנן דאמורא הלה לו לפרש שמע מינה מאן דפטר פטר אפילו מדרבנן אם כן שמע מינה ממתניתין דהוי כרבי חייא ולא כרב ששת וחייב מדאורייתא דאם לא כן גם מדרבנן היה פטור כרב ששת. עד כאן.

וז"ל הרא"ש ז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן טהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל וכו' וקשה לפירושו וכו' כמו שכתוב בתוטפות. ויראה דלא גרסינן הכא אנן סהדי דלא שייר כאן עדות כמו לעיל דמייתי לה על העדאת עדים אלא הכי גרסינן והא הכא מאי דתפיס האי הילך הוא ואפילו הכי משתבע וכעין דאורילתא הוא וכדמפרש ואזיל במסקנא ולא שייך למימר כי היכי דלהאי הילך להאי נמי הילך כדפריך לעיל דנהי דשייך הילך בזה ובזה מכל מקום משתבע משום דלא מודו להדדי אלא דמכל מקום חשיב הילך לפי שהוא בפנינו ועל כרחו נוטלו הילכך מסייע ממתניתין לרבי חייא בתרייתא דאי הילך מדאורייתא פטור לא הוו מתקני שבועה דליתא דכוותה באורייתא דאי מאי דתפיס כל חד חשוב כהעדאת עדים אם כן איכא סהדי דאין בידו חמשים אחריני דקא תבע דאם כן למה ישבש אלא ודאי מה שאנו רואין שהוא תפוס בחצי הטלית לא חשיב כעדים מעידים שיש לו בידו חמשים רשמא שלא כדין תפס בו ואינם מעידים שהוא שלו אבל מכל מקום כהילך חשיב אף על פי שחברו אינו מודה שיהא שלו כיון שהוא בפניו ועל כרחו נוטלו.

וז"ל תוספות חיצוניות: לא גרסינן אנן סהדי דבלאו סהדי הילך הוא שכל אחד מוהזק בחצי ולא מיחסר גוביינא והכי גרסינן והא הכא כיון דתפיס דמאי דתפיס האי הילך הוא והשתא אתי שפיר דשבועה דרבנן ותקנת חכמים היא ומכל מקום מייתי סייעתא כדמסיק בסמוך" אי אמרת בשלמא הילך דאורייתא וכו'. ואם תאמר אם כן הוה ליה לסיועי לדרבי חייא קמייתא מהאי טעמא אי אמרת בשלמא עדים מחייבי שבועה דאורייתא. ויש לומר דלא חשיב ליה כעין דאורייתא כיון דבמתניתין איכא סהדי להאי ולהאי.

ואם תאמר השתא נמי בהילך לא הוי כעין דאורייתא דבמתניתין איכא הילך להאי ולהאי וכהאי גוונא מודה רבי חייא דבעי אשתבועי. ויש לומר דמכל מקום כיון דהילך במתניתין אינו מחמת הודאת הבעלי דינים דהא אינם מודים זה לזה לכך שייך ביה שבועה וכעין הילך קאמר לפי שהוא מוחזק אבל לענין סהדי גבי דרבי חייא קמייתא הכי חשיבי סהדי דהכא דמתניתין כסהדי דעלמא ואין לחלק ביניהם ולכך לא דמיא לדרבי חייא קמייתא. עד כאן.

וכן כתבו בתוספות תלמיד ר' פרץ זול. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס וכו'. וקשיא לי היאך יש הילך במשנתנו והלא כבר דחינו למעלה דמשנתנו אינה בדין מודה מקצת כלל דהא אנן סהדי לתרווייהו והיכי אדרינן השתא למאי דהוה טעינן מעיקרא. ורש"י ז"ל נשמר מזה ואמר דהשתא קא טלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא נמי סייעתא דמתניתין משום העדאת עדים הוא דמחייב שבועה דהוי כמודה במקצת מק"ו ואף על גב דאיכא הילך נמי ומאי דאיתמר לעיל דליתא לדרבי חליא קמייתא ממתניתין ואאידך בתרייתא איתמר ההוא לישנא אמרינן ליה אדעתא דאמסקנא דפריך תלמודא בסמוך אבל השתא לא מסקינן אדעתא דהכי וכאלו תאמר כי לא היינו בבית המדרש כשנדחית ההיא דלעיל דלאו בהדדי איתמר סוגיא דלעיל והא דאמרינן אשתא ויפה עיין רש"י ז"ל.

וראיתי מן הגדולים שהוסיף על פירוש רש"י ז"ל שרבינו סובר דבמסקנא נמי הדרינן לדרבי חייא קמייתא דאית ליה סמך ממתניתין כדאמרינן גבי הילך דאי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מקתני יבנן שבועה כעין דאורייתא שעשו התופס הזה לעין הילך ומינה נמי דמתניתין עשאוהו כמודה במקצת משום דאנן סהדי למר ולמר וכאלו יש כאן העדאת עדים ומאי דדחינן לעיל היינו משום דקא סלקא דעתין דרבי חייא סבר כי שבועת משנתנו מן הדין ומן התורח אבל השתא דפרישנא גבי בתרייתא דרבי תייא שאין שבועת משנתנו מן התורה אלא תקנת חכמים כעין של תורה הדרינן לסיועי נמי לקמייתא דמשום דבדאורייתא אדם מתחייב שבועה על פי עדים במקצת תקון רבנן במתניתין שבועה דאנן סהדי להאי דמאי דתפיס דידיה הוא וכן לאידך.

וזה אינו נראה לי מדברי רש"י ז"ל כלל ואלו יאמר כן הוה ליה לאקושיי עליה דהא תלמודא קאמר לעיל דכי איתמר ותנא תונא אדרבי חייא בתרייתא אלמא אקמייתא לא איתמר כלל ומה נפשך אי בעית לומר דאבתרייתא איתמר ישבועה דמתניתין מדין מקצת והילך ומדאורייתא הא לא סלקא דעתך דהא דחי דלתרווייהו איכא סהדי ואי בעית לומר משום מסקנא דהויא כעין של תורה בהילך הא אמרת דאפילו אקמייתא במי אמרינן הכי אלא ודאי הא ליתא ולא נתכוון בה רבינו לפי קוצר דעתי. והא דאמרינן ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא ומיהו אי אמרת בשלמא דאורייתא חליב פירש רש"י ז"ל גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה דמקצת פירוש דבמתניתין ליכא מודה במקצת כלל על דרך האמת כדדהי ליה מעיקרא לעיל ואפילו כעין של תורה אי אפשר לאמרה וטעמא דמילתא שאין לסמוך לדרבי חייא ממשנתנו שתהא כעין של תורה "שום דהכא אנן סהדי למר ואנן סהדי למר ועל כן אי אפשר לעשות אלא אחד משני דברים או שנניח עדותנו במקומה או שנסלקה לגמרי מכאן שאי אפשר להניח עדותנו לזה ולסלקה מזה שהרי בבת אחת ראינום תפוסים הילכך אם נסלק עדותנו מכאן שנאמר שאין ראייתנו בתפיסה ראיה לחד מינייהו אין כאן שום העדאת עדים כלל ולא סייעתא לרבי חייא ואם נניח עדותנו במקומה הא אנן סהדי לתרווייהו ולית סייעתא לדרבי חייא אבל בבתרייתא דהילך נסלק עדותנו כמי שאינה והרי זה דומה כאלו כל אחד מהן תובע לחברו כל הטלית וחברו כופר מה שבידו כי הכפירה שביד חברו אינו כלום ומילי דעלמא נינהו לצערו והילך גמור חשיב וכאומר לחברו הריני נותן לך מחצה אף על פי שאיני חייב לך והוי כעין דאורייתא. וזה נראה לי נכון וברור והוי כשיטת רש"י ז"ל ואיני חושש להאריך בכאן בשיטות אחרות דסוף סוף לכולהו איכא פירכי. עד כאן.

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואף על גב דהילך הוא ולא סלקא דעתין דמתניתין תקנת חכמים היא עד דאוקמה רב ששת בהכי ודאמר כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאלמא לקמייתא ליכא ראיה כלל אמסקנא קיימינן דאמרינן תקנת חכמים היא ולא משום עדים כדפרכינן כי היכי דאנן סהדי להאי הכי נמי אנן סהדי להאי והא דאמר רבי חייא אי אמרת בשלמא הילך חייב וכו' פירש רש"י ז"ל גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאת מקצת משמע דבמתניתין ליכא הודאת מקצת כלל ועל כרחך אתה אומר כן דהא כי אמרינן מעיקרא דאאידך דרבי חייא איתמר להאי פירושא דמפרשינן השתא בגמרא קאמרינן אלמא לקמייתא ליכא מינה ראיה כלל וכך פירושא אי אמרת בשלמא היכא דאיכא שבועה דאורייתא הילך לאו כמאן דנקיט ליה דמי הכא נמי לאו כמאן דנקיט ליה דמי אלא אי אמרת הילך בדאורייתא פטור דכמאן דבקיט ליה דמי הכא נמי נימא דהרי היא כמי שחלקוה כבר ולא ישבעו. זהו פירוש לפירוש רש"י ז"ל. וזה הפירוש כתוכ בספר המאור והוא פירוש נכון.

ומיהו תמיהא לי ודאי מה שתפס בידו כמאן דפסיק דמין שאפילו בחליפין קנה כדאיתא לקמן ואפילו הכי מחוי רבי אבהו ובשבועה ואמאי הא ודאי כמי שחלקוה דמי. ולא קשיא דמשום דקיימא לן כרב ששת הוא דאמרינן לקמן הכי דאף על גב דכמאן דפסיק דמי חייב שבועה לאו מי אמר רב ששת הילך כמאן דנקיט ליה דמי ואפילו הכי במתניתין ישבע הכא נמי אף על גב דכמאן דפסיק דמי ישבע דשבועה זו תקנת חכמים היא וכל זמן שחולקים ומתעצמין בה חולקים בשבועה. ואלו לרבי חייא לא מחייבי שבועה אלא היכא דתפסי בכרכשתא דלא כמאן דפסיק דמי אי נמי אפילו תפסו בגופה ולא סבירא ליה כמאן דפסיק דמי ולית ליה זה נוטל עד מקום שידו מגעת.

ולי נראה דכי אמרינן אאידך דרבי חייא איתמר הדרינן ממאי דסלקא דעתין דכיון דתפיס אנן סהדי דהכי הוא אלא משום הכי חייב שבועה משום דהאי תבע ליה כוליה טלית ואמר כולה שלי ואף על פי שחברו כופר בכל אנו רואין מחצה ביד זה ואין כפירתו של חברו כלום אחציה אבל בחצי האחר כפירתו כפירה ואנו מחייבין אותו שבועת מודה מקצת מפני חציה שביד חברו שלא כפר בה דכהודאה דמיא והילך הוא. ומהדר רב ששת ואמר מתניתין תקנת חכמים היא דהא אם אין כפירתו של זה בחציה כפירה אף של זה בזה נמי נמצא שאין כאן לא טענה ולא כפירה לחייב עליה שבועה ורבי חייא אמר לך אין הכי נמי אלא רבנן כעין דאורייתא תקון וחשבי כל חד וחד כאלו הוא טוען הכל והלה מודה ואומר הילך במקצת וכן זה אבל ללישנא קמא אי אנן סהדי דהאי וסהדי דהאי לא הוה להו לתקוני שבועה כלל ואדרבה היא הנותנת שיפטרו. עד כאן.

והר"ן ז"ל כתב וז"ל: והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי וכו'. פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתין דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואף על גב דהילך הוא ולא סלקא דעתין דמתניתין תקנת חכמים היא עד דאוקמה רב ששת בהכי. ולפי דבריו ז"ל כי אמרינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר דאלמא דליכא מינה ראיה לררבי חייא קמייתא כלל אמסקנא סמכינן דמסקינן דתקנת חכמים היא אבל למאי דסלקא דעתין מעיקרא ליכא למימר דתנא תונא על אידך דרבי חייא איתמר ולאו אקמייתא. ומסקינן ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אי אמרת בשלכא הילך מדאורייתא חייב הוי לה שבועה זו כעין דאורייתא שכשם שבשבועת התורה כל שהתובע נוטל מקצת תביעתו הנתבע נשבע על מה שכפר אף במשנתנו כיון שהתובע נוטל מקצת תביעתו כעין מודה מקצת הוא. ותקינו רבנן לנתבע שבועה כעין דאורייתא ול מה שכפר אלא אי אמרת דהילך מדאורייתצ פטור אם כן אף בדאורייתא כהאי גוונא דנוטל תובע מקצת תביעתו אין הנתבע נשבע על מה שכפר היכא דאמר ליה הילך דומיא דמתניתין ואם כן היכי תקינו רבנן במתניתין שבועה דלאר כעין דאורייתא דאפילו בשבועה דאורייתא ממש. כל שהוא כעין של משנתנו אינו נשבע והשתצ לא אתינן עלה משום דרבי חייא קמייתא דתנצ תונא אבתרייתא איתמר ולא אקמייתא כלל. זה יש לומר לפירושו של רש"י ז"ל.

אבל הרב בעל המאור פירש דבין למאי דסלקא דעתין מעיקרא. בין למאי דמסקינן לבסוף לאו משום דרבי חייא קמייתא אתינן עלה כלל אלא הכי קאמרינן הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי כלומר. שאין אומרים שכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע כבר ונמצא שאין כאן הודאה במקצת כלל דלא אמרינן הכי דודאי מי שהוא מזומן לתת אינו כאלו נתן כבר ומייתינן סייעתג ממתניתין דשנים אוחזין בטלית והא הכא כיוך דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כלומר דאנן סהדי דודאי טלית זו היא מזומנת לחלוק. ואפילו הכי לא אמרינן שכיון שהיא מזומנת לחלוק הרי הוא כאלו נחלק כבר שאלו היינר אומרים כן למה הן נשבעין עליה דודאי אי פלגיה מקמי דאתו לקמן לא מחייבינן להו שבועהן אלא על כרחך אף על פי שהן מזומנים לחלוק אינו כחלוק ומשום הכי נשבעים הכא נמי אף על פי שהוא מזומן לפרוע אין דנין אותו כאלו. פרע כבר ומשום הכי נשבע. ואמרינן ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא וכרבי יוחנן כלומר לעולם מי שמזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע הילכך הילך פטור ולא תיקשי לך מתניתין דמתניתין תקנת חכמים היא ואף על פי שהוא כאלו נחלק כבר כל שלא חלקוה ממש נשבעים עליה מתקנת חכמים אבל לעולם אימא לך דהילך פטור ורבי חייא מהדר ואמר דודאי מתניתין אין הכי נמי דתקנת חכמים היא ומיהו אי אפשר לך לומר שתהא שבועה דרבנן חלה על מה שלא מלה שבועה דאורייתא כיוצא בה דאם איתא דהילך פטור משום דכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאלו פרע כל שכן שאין לגו לתקן במשנתנו שבועה של דבריהם שכיון שהן מזומנים לקלוק הרי הוא כאלו נחלק כבר אלא ודאי העומד לחלוק אינו כחלוק ואף כאן העומד ליפרע לאו כאלו פרע כבר והילכך הילך חייב.

ולי נראה לאמרה בלשון אחרת והכי קאמר ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וקא סלקא דעתין דשבועה זו של משנתנו שבועה דמודה מקצת היא לפי שזה אומר כולה שלי הרי הוא כתובע מנה מחברו וזה שמשיב לו לא כי אלא כולה שלי אף על פי שהוא כופר בכולה מכל מקום אינו ככופר בכל דעלמא דכופר בכל נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר בו וזה על כרחך נותן לתובע חצי תביעתו נמצא שסופו של דין זה כמודה מקצת דעלמא ולפיכך אנו רואין כופר בכל זה כאלו הודה מקצת מן הטעם שאמרנו ונשבע ומשום הכי אמרינן אף על פי שהוא כמודה מקצת מכל מקום הילך הוא אלא לאו שמע מינה דהילך חייב.

ואם תשאל והיכי סבירא לן דשבועה זו שבועה של מודה מקצת היא שמפני שסוף טלית זו ליחלק הוה ליה כאלו הודה במקצת שאם אנו אומרים כן אף תביעתו של זה שהוא תובע כולה אינה תביעה דאנן סהדי דסוף טלית זו ליתלק ואם כן אין כאן לא טענה ולא כפירה וכי היכי דבדרבי חייא קמייתא אקשינן כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי הכי נמי הוה ליה לאקשויי השתא היכי סלקא דעתך דשבועה זו של מודה מקצת היא. והא כי היכי דאנן סהדי דאין כפירתו כפירה אלא בחציה הכי נמי אנן סהדי דאין תביעתו תביעה אין בדבריך כלום דודאי כופר בכל שאינו נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר אינו ככופר בכל דעלמא דהתם נשאר אצלו כל מה שהוא כופר עליו והכא על כרחו נותן חציה והרי הוא כמודה מקצת וכי שותי' בעלמא הוא דקא מחוי ולפיכך ראוי הוא שישבע כמודה מקצת גמור אבל תובע זה אף על פי שאינו משיג כל תביעתו לא נשתנה כלל משאר כל התובעין שאף הן אינן נוטלין אלא אותו מקצת שהנתבע מודה עליו וזה ברור. אף על פי שנעלם מעיני הראשונים ז"ל.

ומשום הכי הוה סלקא דעתין השתא דשבועה זו של משנתנו שבועה של מודה מקצת היא ואמרינן ולרב ששת קשיא מתניתין ומהדרינן לא קשיא אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא כלומר שאפילו לפי דבריך שאתה בא לידון כופר זה כאלו הודה אי אפשר לך לומר דשבועה זו של תורה היא אלא תקנת חכמים בעלמא שכיון שהודאתו אינה מתבררת מתוך דבריו דאדרבה בכל הוא כופר ואינה הודאה אלא מתוך הדין בעצמו שהוא כך נמצא שקדמה הודאה לתביעה שמכיון שבאו לפנינו והיו שניהם אוחזין בטלית אנו רואין כאלו כל אחד הודה לחברו בחציה וכל שקדמה הודאה לתביעה אפילו במודה מקצת גמור אין שבועת התורה חלה עליו מדאמרינן בפרק שבועת הדיינים טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב ואם במתכוין פטור וכבר כתבנוה שם בסייעתא דשמיא וכיון דעל כרחך שבועה זו תקנת חכמים היא אין לך ראיה דהילך חייב דהכא מן התקנה בלבד הוא נשבע. ומהדר ליה רבי חייא אין תקנת חכמים היא כדקאמרת אלא מיהו אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב הויא לה שבועה זו של דבריהם כעין מודה מקצת של תורה אלא אי אמרת דהילך מדאורייתא פטור היכי תקינו רבנן שבועה דליתא כעין דאורייתא כלל. כן נראה לי. עד כאן.

ומורי הרב נר"ו כתב וז"ל: אלא אי איתמר וכו'. האי סוגיא עמיא טובא ורש"י ז"ל כתב גבי ותנא תונא קא סלקא דעתין וכו'. ואיכא למידק מאי דוחקיה דרש"י ז"ל לומר הכי. ובזה יש לומר חדא גירסת הספרים דגרסי והא הכא כיון דתפיס האי אנן סהדי וכו' משמע דהשתא נמי אית לן דרבי חייא קמייתא. ותו אי איתא דהשתא אית לן דשבועה מדרבנן כדשנינן לעיל מאי פריך ולרב ששת קשיא מתניתין וכל זה דחקו לרש"י ז"ל לומר קא סלקא דעתין וכו'.

אבל קשה עלה דו;א מכה קושיא הדרינן ואמרינן אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא איתמר משמע ולא אקמייתא. ותו כי היני דאקשינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי השתא נמי נימא כי היכי דאנן סהדי להאי דמאי דתפיס הילך הוא אנן סהדי נמי להאי דמאי דתפיס הילך הוא. ותו אמאי לא מסקינן לעיל לקמייתא דרבי חייא כי היכי דמסקינן הכא אין תקנת הכמים היא ומיהו וכו'. ובראה לי בכוונת רש"י ז"ל דמאן דמסיק איא אי איתמר ותנא תונא אאידך דרבי חייא אית ליה קושיין דלעיל ז.מתניתין תקנתא דרבנן ומיהו אי אמרת בשלמא וכו' כדמסיק ואמסקנא סמיך והא דלא מסקינן הכי אקמייתזו דרבי וקייא כיון דשבועת העדאת עדים לא כתיבי אלא דמייתי לה מק"ו אפשר דתקינו רבנן שבועה דליכא דכוותה בדאורייתא דליכא בדאורייתא מה שמודה הפך שבועה זו ומשום הכי ליכא סייעתא ממתניתין אבל שבועת מודה מקצת כתיבא באורייתא אי אמרת בשלמא הילך חייב מדאורייתא תקינו רבנן וכו'.

אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא אלא אדרבה איכא בדאורייתא איפכא דהילך פטור ומאן דפריך ולרב ששת קשיא מתניתין סבירא ליה דהכוו נמי אדרבי חייא קמייתא סמכינן מדקאמר והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דהילך הוא כלישנא דלעיל ותו מדלא אקשינן הכא כדלעיל כי היכי דאנן סהדי להאי דהילך הוא אנן סהדי להאי דהילך הוא משמע דהשתא נמי סבירא ליה דשבועה דמתניתין דאורייתא וקושיין דלעיל לא שמיע ליה אי נמי לא סבירא ליה דנהי דליכא סייעתא ממתניתין לדרבי חייא קמייתא מכל מקום סבירא ליה דשבועה דאורייתא דהאי תפיס בכולה והאי תפיס בכולה כדכתב רש"י ז"ל לעיל ולא דמי למי שטענו הברו מנה ואמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו אצלו פרס ופרעו פרס דהתם ודאי פטור משבועה אבל הכא דכל חד תפיס בכולה אימא שבועה דאורייתא היא ומשום הכי אסיק אדעתיה דאדרבי תייא קמייתא סמכינן והיינו דשריך ולרב ששת קשיא מתניתין ומסיק אין תקנת הכמים היא וכיון דמסיק הכי לא שייך תו לאקשויי כי היכי דלהאי הילך הוא להאי נמי הילך הוא דהא משום קושיין דלעיל דדמיא להאי הדרינן למימר שבועה זו דרבנן ולא מן התורה. עד כאן.

והראב"ד ז"ל כתב לקמן וז"ל: ורבי חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב וכו'. שאלו התלמידים שלא שמשו למעלה למה לא אמר כן באידך דרבי חייא ומה טעם דחה אותה ממנה וזו אינה שאלה לפי המימרא הראשונה אין עליה חולק ולא קושיא שתדחה אותה ומה שאמר למעלה אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי וכו' לאו לדהויי דרבי חייא אלא דלא דמיא למתניתין ודרבי חייא אלימא טפי ממתניתין להיובי שבועה דלוה ריע טענתיה ודמלרה לא ריע וסהדי נמי קמסייעו ליה בחמשין ודינא הוא דליחליב לוה שבועה אבל מתניתין תרווייהו כי הדדי נינהו ואמאי סייעיה למילתיה ממתניתין דמתניתין תקנת חכמים היא ומדינא ליכא עלייהו שבועה אבל בהאי מימרא בתרייתא איצטריך סייעתא ממתניתין דאיכא מאן דפליג עלייהו וטעמא דאידך מסתבר טפי וקיימא כוותיה. ע"כ.

עוד נאמר כי מה שאמר למעלה אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא לא על מה שתופס בידו בלבד הוא אומר אלא על חציה ממש כי לבסוף כך יחלוקו אותו ואין לזה יתרון על זה ועל כן הקשה לן כי היכי דאית ליה סהדי להאי איה ליה סהדי להאי ובעלמא כהזלי גוונא אי אמרי עדים חמשין אית ליה ועדים אומרים חמשין אחריני לית ליה מי איכא שבועה כלל אם כן הכא אמאי תקינו ליכא למימר דמעין דאורייתא היא אלא תקנתא אחריתי הוא דיא שייכא כלל בדאורייהא אבל דרבי תייא בתרייתא מא . דתפיס בידיה הילך ואיכא כפירה דמאי דקאי ביני ביני והודאה דמאי דתפיס בידיה הוי כהודאה וכפירה בעלמא אלא דליכא הכא תובע ונתבע שיהא נתבע יותר מוחזק מן התובע וליכא הכא שבועה דאורייתא אבל היא מעין דאורייתא ולפיכך תקנוה כאן אבל בעלמא דאיכא תובע ונתבע איכא שבועה דאורייתא זו היא ראייתו של רבי חייא ורב ששת אמר לך דכולה מילתא תקנת חכמים היא אף על גב דבעלמא נמי ליתא והא מילתא מפני שנראין כתוקפין זה את זה כדרך חמסנין עד כאן.

וז"ל גליון תוספות: כתוב בתוספות רבינו שמשון פירוש יפה דלא גרסינן הכא דאנן סהדי אלא כעין הודאה הוא ולעיל ודאי קאמר שפיר כי היכי דאנן סהדי להאי אנן נמי סהדי להאה וליכא לחיוביה אפילו מדרבנן אבל הכא ליכא למימר כי היכי דהאי הילך האי נמי הילך דמכל מקום נשבעין כיון דלא מודו להדדי אלא דמכל מקום חשוב כהילך לפנינו לפי שהכל לפנינו ועל כרחו נוטלו. עד כאן.

כתוב בספר המאור הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וכו'. ואיכא מאן דקשיא ליה מאי טעמא לא אקשי ליה מי דמי כדאקשי לרבי חייא קמייתא. ותירץ ה"ר יצהק בן מרן ז ל אלו היכא דאמר ליה חד לחבריה שקול מנאתיך כולה בלא שבועה אפילו הכי משתבע אידך וכו'.

וכתב עליו הראב"ד וז"ל: אמר אברהם. אין זה התירוץ מיישב את הדעת כי אף על פי שאמר האחד לחברו טול המחצה בלא שבועה איך יצאו שניהם מידי שבועה והלא המחצה שהודה לו נוטל בלא שבועה וזה נוטל מה שתופס בידו והשאר חולקין בשבועה ויש אילך בשניהם זה אומר הילך במחצה וזה אומר הילך מה שתופס בידו. ועיקר הקושיא אינה כמו שהן אומרים אבל היא למה לא אמר על רבי חייא קמייתא כמו שאמר בכאן ורבי חייא אין שבועה זו תקנת חכמים היא דהא אית להו סהדי לתרווייהו מיהו אי אמרת בשלמא בעלמא איכא שבועה דאורייתא במקום דאיכא עדים במקצת תקינו ליה רבנן הכא אף על גב דאיכא עדים לתרווייהו וכו' כדאמרינן בבתרייתא. זהו עיקר הקושיא ויש אתנו תירוץ יפה על זה. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור ודאמרינן אי אמרת בשלמא הילך מדאורייתא חייב וכו'. עד וזה הפירוש יפה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל: אמר אברהם. זה אי אפשר והאיך בהילך דהכא הם מזומנים לחלוק והלא כל אחד תובע את כולה והן צריכים שבועה קודם חלוקה מפני חלוקתם ואיך ידמה זה למודה לחברו ואומר הילך. עד כאן.

ורב ששת אמר הילך פטור וכל מודה מקצת לא מהימן במיגו דאי בעי הוה אמר פרוטה אני חייב לך והילך דשמא לא היתה מזומנת בידו ושמא הטעם זה לא יתכן לומר לקמן לרבי שמעון בן אלעזר דלא חשיב ליה משיב אבידה בשלש אף על גב דלא צריך לומר בשתים הילך שהרי בלאו הכי כל שטר הילך הוא אלא יש לומר דכאן הילך פטור מטעם דחשבינן ליה ככופר הכל והויא ליה העזה. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מי מתקני רבנן שבועה דליכא דכוזהח באורייתא. ואף על גב דכל הנשבעין ונוטלין ליכא דכוותייהו באורייתא מכל מקום כיון דכופר הכל פטור אפילו מדרבנן לא היה להם לתקן כאן שבועה כיון דהוי דומיא רכופר הכל ו"א דמי לנשבעים ונוטלים דהתם איכא מיהי שבועה דאורייתא על החשוד ושקלוה רבנן ממנו ושדיוה אשכנגדו. הרא"ש ז"ל.

וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: מתקני רבנך שבועה דליתא וכו':    אף על גב דנוטלין דליתצ דכוותה באורייתא דמחייבי רבנן אפילו היכץ דליכא הודאה ודאי נשבע ונוטל לא מהני הרדאה במקצת טפי מכופר הכל לא דמיא למתניתין. אי נמי הכא אליבא דרבי יהודה דפרק כל הנשבעין דאיק דמצריך שם הרדאה. עד כאן.

מיתיבי סלעין דינרין אפילו אם נעמיד פלוגתא דרבי חייא ורב ששת בהילך בפקדון מכל מקום מייתי שפיר מהך דסלעין אף על גב דמיירי במלוה בשטר דחשיב ליה הילך. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.


דף ד עמוד ב

עריכה

סלעין דינרין:    קשיא לי מה לי סלעין מה לי דינרין ותרתי למה לי. ויש לומר דקתני סלעין לרבותא דרבי שמעון דאפילו שהודה בסלע שהוא דבר גדול לא מיקרי משיב אבידה. וקתני דינרין להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפילו משום דינר אחד חשיב ליה משיב אבידה. מורנו הרב נר"ו.

הכי גרסינן בכולהו נוסחי וכך היא גירסת הגאונים ז"ל רבי עקיבא אומר אינו אלא וכו'. ולא אשכחן ר' יעקב בעיקר נוסחי וטעמיה דרבי עקיבא משום דמסייע ליה שטרא דכיון דשטרא מסייע ליה יכול היה להעיז בו פניו ואינו דומהלשאר מודה מקצת דחייב רחמנא דהתם לא מצל להעיז פניו בפני בעל חובו וכדאמיו לעיל אבל זה כיון דמסייע ליה שטרא מעיז ומעיז וכדאמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ובתר הכי אוקים בגמרא בהדיא דמשים הכי פטר ליה רבי עקיבא משום דקא מסייע ליה שטרא אי אמר שתים ולאו למימרא דמעיקרא לא תיסוק אדעתין דטעמיה משום דשטרא מסייע ליה דאי הכי תיקשי לך היינו מודה מקצת דעלמא איא מעיקרא קא סלקא דעתין דסיועי בעלמא מסילע ליה והשתא אמרינן דסהדותא מעליא היא למפטר אומר שתים. ורש"י כך פירש בתתלה אמר שהוא משיב אבידה דהוי ליה לימר שתים והשטר מסייעו. דכיון שלא פירש ניכרים הדברים ששתים היו ולבסו" כתב שהעדים החהומים בשטר מעידים כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירש מניינא ורבי שמעון בן אלעזר סבר אף על גב דמסמיע ליה שטרא אינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו וכי מודה מקצת ליכא להימוניה משום משיב אבידה הרמב"ן.

וז"ל הריטב"א לקמן: אלא קשיא לרבי מייא שאני התם דקא מסייע ללה שטרא:    קשיא לי מה חידש לנו התלמוד בזה בין לדברי רבי עקיבא בין לדברי רבי שמעון בן אלעזר והלא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דהוי טעמא דרבי עקיבא ולהכי הוא הדין לכולי עלמא דהא מיעוט סלעין שנים ורש"י נשמר מזה דלעיל פירש לדברי רבי עקיבא דלהכי הוי משיב אבידה לפי שהיה יכול לומר שתים והשטר מסייעו וכיון דלא פירש ניכוילם הדברים ששתים היו וכו' ובכאן פירש שאני התם דקא מסייע ליה שטר כי העדים מעידמם כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פיישו מניינא כלום דכעדות גמורה חשיבי ובתוספות פירש דמטליע ליה ששויא למלוה וכיון דכן אין עיקר תביעתו אלא השלש ואין כאן מודה במקצת. עד כאן.

וכתב מורנו הרב נר"ו וז"ל: ונראה לי דמשום הכי הוצרך לתרץ תירוץ אחר דקאמר לקמן אי נמי משום דהוי ליה שטר שעבוד קרקעות וכו' דהא האי טעמא דקא מסייע ליה שטרא מעיקרא נמי הוה ידעינן ליה ואפילו הכי הוה מותבינן. עד כאן.

וכתב עוד הרמב"ן וז"ל: ויש אומרים אינו אלא שתים והלה טוען שלש או חמש שאפילו היסת אינו נשבע דשטר מסייע ליה סיועא מעליא ואף על גב דאמרינן עלה אי נמי לאו לדחויי טעמא קמא אלא אעיקר טעמא סמיך ולאו מילתא היא דלעולם נשבע היסת ואף על גב דמסייע ליה שטרא והכי נמי משמע בפרק המקבל בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומי שלש ולוה אומר שנים ואסקינן דאם קדים מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו דפירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ולא אמרינן שטרא מטייע ללוה סיוע מעליא. עד כאן. ואפשר לדחות דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותא. אמר הכותב זה אינו כלום דמי לא עסקינן בשאכל שלא בפניו ולא היה יכול למהות. ה"ר שמואל וידש.

רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה כדתנן בגיטין המוצא מציאה לא ישבע וכו':    ולא דמי לההיא אלא הכא פטור מטעם מיגו שהיה יכול לומר שתים כדמפרש לקמיה. תלמיד הר"פ.

קתני מיהת רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו':    ואם תאמר אדמותבת ליה מרבי שמעין תסייען מדרבי עקיבא ואי בעית למימר דהוי פלוגתא דתנאי הוה ליה למימר לימא כתנאי דהכי הוי אורחא דתלמודא. ויש לומר דלא פליג רבי עקיבא אלא דחשיב ליה משיב אבידה ומרבי עקיבא נמי מותיב טעמא דהוי משיב אבידה הא לאו הכי חייב וטעמא דאמר שלש הא אמר שתים פטור ושמע מינה הילך פטור ומשום דלא הוי מפורש הכי בדברי רבי עקיבא אמר קתני מיהת רבי שמעון אומר וכו' דאיכא למימר דלרבי עקיבא הא שתים חייב כדדייקינן לאיכא דמותיב מסיפא ומאן דמותיב מסיפא נמי מתרווייהו מותיב ודוק. מורנו הרב נר"ו.

טעמא דאמר שלש הא שתים פטור:    ולמאי דקא סלקא דעתין השתא לרבי עקיבא נמי שתים פטור משום הילך ומשום הכי בשלש נמי פטור משום משיב אבידה דהא איכא מיגו ואף על גב דכיון דהילך פטור אי אמר שתים הוה ליה נופר בכל ואין אדם מעיז פניו ואם כן אין כאן מיגו כי אמר שלש כדאמר רבה במודה במקצת שאני הכא דמסייע ליה שטרא ויכול להעיז הוא ואף על גב דהשתא לא ידעינן טעמא דמסייע ליה שטרא היינו דלא חשבינן ההוא טעמא עדות גמור למפטריה משבועה אבל מכל מקום ידעינן דסגי דיכול להעיז כמו שכתבו זה המפרשים וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכי דחי לעולם אימא לך שתים נמי חייב סבירא ליה דלרבי עקיבא נמי שתים חייב דלא הוי סלקא דעתיה דהילך תנאי היא ואפילו הכי בשלש הוי משיב אבידה אף על גב דליכא מיגו כיון דאי אמר שתים הויא טענה יפה משום דמסייע ליה שטרא וכן נמי אית לן למימר כאידך לישנא דמותיב מרבי עקיבא טעמא דאמר שלש הא שתים חייב דאף על גב דבשתים חייב סבירא ליה דבשלש הוי משיב אבידה משום דבשתים מטייע ליה שטרא עד דמוכהינן במסקנא דליכא למיפטר משום משיב אבידה אלא היכא דאיכא מיגו לפיטורא אבל היכא דבטענה האחרת היה חייב אין לפטרו בטענה שאומר עתה בשום פנים שאם נפטור אותו אתי לאיערומי ונמצא שהפטור גורם לו לטעון כן ונסתלק טעם השבת אבידה. וגם מלשון רש"י ז"ל יראה כן דמקמי דאית לן טעמא דאיערומי הוה סלקא דעתין דהשבת אבידה הואי משום סיוע השטר אף על פי שהיה חייב בשתים ואין כאן מיגו של פיטור שכך כתב בריש סוגיין אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו וכו' ולא הוכיר בלשונו כלל שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שתים. כן נראה לי. הריצב"ש ז"ל.

הא שתים פטור:    פירש הקונטרס מדנקט פלוגתייהו בשלש ותימה דאדרבה איכא למידק איפכא הא שתים דלאו משיב אבידה הוי חייב אפילו לרבי יעקב. ונראה דממילתיה דרבי יעקב דייק מדחשיב ליה משיב אבידה ואי בשתים חייב מאי משיב אבידה איכא הכא דאיערומי קא מערים. וקצת קשה מהא דמסיק איכוו דמותיב מסיפא משמע דלישנא קמא דייק סייעתא מרישא. ויש לומר משום דאיכא מאן דמותיב איפכא ודוחק הוא.

ונראה דהשתא דייק מדברי רבי שמעון בן אלעזר מדקאמר הואיל ומודה משמע דבשתים לא חשיב כמודה דעל כרחך צריך לומר שתים הוי פטור אי נמי דייק מדלא קאמר אף זה ישבע כדמסיק לקמן ולמאי דקאמר דשתים פטור טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דלא חשיב ליה משיב אבידה דהיינו משום דהילך פטור מטעם כופר הכל והויא העזה אם היה אומר שתים ורבי יעקב סבירא ליה שהיה יכול להעיז ולומר שתים הואיל והשטר מסייעו כדפירש הקונטרס ואף על גב דאכתי לא ידעינן דיחויא דלקמן דנהי דלא מהני האי דקאמר מסייע ליה שטרא לפטרו מהני מיהא לענין העזה. מהר"י כעץ.

וז"ל הר"פ: הא שתים פטור:    ואם תאמר אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים. יש לומר משום דהוי מיגו דהעזה דהשטר משמע שתים ואין כאן הודאה אלא כופר הכל הוא אי אמר הכי. עד כאן.

והאי שטר דקא מודה הילך הוא:    ואם תאמר אפילו לפי גירסת רש"י הכי הוה ליה למימרנ והא שטרא הילך הוא דהא אפילו בלא הודאתג כל שטרא הילך הוא. ויש לומר הני מילי בשטר מקויים או שיש עדים מצויין לקיימו אבל היכא דליכא חד מהני לאו הילך הוא אלא אם כן הודה וכיון שהודה אין צריך לקיימו והשתים דמפורשים בשטר הילך הוא. מורנו הרב נר"ו.

וז"ל הריטב"א: הכי גרסינן והא שטרא דקא מודה ביה הילך הוא ה ש גרסינן כיון דקא מודה ביה דבלאו הודאתו נמי הוי הילך וכמו שכתב רש"י ועוד פירש לעיל וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדות על כך ולמדנו מדבריו דדוקא משום שעבודא הוא דהוי הילך ומיפטר הא לאו הכי אף על גב דלא מצי כפר ביה מודה במקצת גמור הוא ומתייב ואם כן שמעינן מינה שהטוען לחברו מנה חמשים בכתב ידו וחמשים בעל פה והודה בתמשים של כתב ידו וכפר באידך חייב ואפילו מיה בחתימת ידו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא. וכן פירש אדונינו הרמב"ן עד כאן.

וז"ל תלמיד ה"ר פרץ: ושטר דקא מודה הילך הוא. פירש רש"י משום דהשטר הוי שעבוד קרקעות וקרקעות לא מיחסרי גוביינא ואם כן הילך הוא ואי נמי משום הכי חשיב ן לך מן השתים משום דהשתא משמע תרי. כך פירש הקונטרס ולא גרסינן כיון דקא מודה דאם כן משמע דוקא משום דהוה מודה מן השתים הוא דחשיב להו הילך וזה אינו דבלא הודאתו נמי הילך הוא כדפרישית. עד כאן.

לעולם אימא לך אפילו שתים נמי חייב:    תימה אם כן מאי טעמא דרבי יעקב דחשיב ליה משיב אבידה והא אערומי קא מערים ואי השתא סבירא לן דלא חייש רבי יעקב לאערומי אם כן לדידיה הטוען את חברו במנה והודה לו בחמשים יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מודה ייה בפחות ויש לומר דניחא ליה למיפרך ממילתיה דרבי שמעון בן אלעזר דקיימינן עלה. מהר"י כ"ץ.

וז"ל הגליון: לעולם אימא לך שתים חייב וכו':    הכא הוי מצי למיפרך אי שתים חייב בשלשה היכי פוטרו רבי עקיבא אם כן אערומי מערים אלא ביהא ליה לגמור שיטתו מדרבי סמעון בן אלעזר כמו שהתחיל וכן לקמן כי קאמר הכי נמי מסתברא הוה מצי למימר דאי שתים חייב לימא רבי שמעון בן אלעזר אף זה ישבע מיבעי ליה ולא לימא הואיל כדקאמר הכא אלא משום דהתחיל בדרבי עקיבא אסיק ביה עד כאן.

אי הכי וכו':    כתב רש"י אי הכי דבשתים נמי לא שמעינן דלא מכולי תירוצי הדרינן דהא דקתני שלש לאפוקי מדרבי עקיבא קושטא הוא ולא הדרינן אלא ממאי דמתרצינן דשתים נמי חייב מורנו הרב נר"ו.

אף זה ישבע מיבעי ליה:    פירוש דלשון הואיל ממעט ולשון אף מרבה ובשלמא לדידי שפיר נקט הואיל דדוקא משום דהודה בשלישי ישבע הא אלו אומר שתים פטור אלא לדידך דאפילו בשתים נמי חייב מאי הואיל אדרבה הוי ליה למימר אף זה ישבע כלומר כשם שמודה בשתים בלבד נשבע כך מודה בשלש נמי ישבע. הריטב"א.

אלא לעולם שתים פטור:    פירש הקונטרס אלא לעולם אי אית לד לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא שהשטר מוכיה שאין הילב לזה אלא שתים. ודוחק הוא דלא משמע הכי אדרבה משמע והילך בעלמא חייב דהוי מודה "קצה ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל משום דקא מסייע ליה שטרא. לכך נראה דהכי פירושו לעולם שתים פטור דהוי כופר הכל והילך בעלמא חייב דהוי מודה מקצת ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל משום דקא מטייע ליה שטרא למלוה דמעיקרא נמי לא הוי תבע ליה אלא מייתורא דשתים ומזה לא הודה לו כלל והוה ליה כופר הכל ומשום הכי פטור. תלמיד ה"ר פרץ

ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא תימה לי אי בעלמא הילך חייב והכא פטור מהני תרי טעמא אם כן יכול להעיז ולומר שתים ומאי טעמא דרבי שמעון בן אלעור. ונראה דקסבר כיון דשתים אינו מודה לו מחמת טענה אלא מכח משמעות השטר הויא העזה. מהף"י כ"ץ.

אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין וכו':    ואם תאמר והיכי אמרינן הכי לרבי עקיבא דהא רבי עקיבא דריש כל ההורה בריבוי ומיעוט כדאיתא התם בפרק שבועות שתים בתרא ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעט אלא שטרות כדמוכח יייש שבועות לענין פדיון בכרר ומשמע דהוא הדין לשבועה. ויש לומר דכיון דלענין כפל אימעיטו להו לקרקעות ואפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטל משום דמיעוטי טובא כתיבי על שור על חמור על שה על שלמה ודרשינן להו בריש פרק מרובה חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים והד למעוטי שטרות והני מיעוטי נמי גבי סבועה דמודה מקצת כתיבי דהיינו אשר יאמר כי הוא זה כי היכי דממעטינן להו מכפל הכי נמי ממעטינן להר משבועה ואפילו למאן דדריש ריבויי ומיעושי. הר"ן.

והרא"ש תירץ דאפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי דריש להאי קרא דכי יתן איש אל רעהו כסף וגו' בפרט וכלל כדאיתא בנזיר בפרק שלשה מינין ורבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה נפקא ליה מהאי קרא דכי יתן איש אל רעהו חמור או וגו' פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט וכן היה ר"ת אומר דרבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי לא פליג אכוליה תלמורא באתר דדריש כלל ופרט אלא הוא הוה דריש פרט וכלל ופרט דסבירא ליה מיעוט וריבה ומיעוט אינה מדה בתורה וכל מקום שקדם המיעוט יש לדרשו בפרט וכלל ופרט. עד כאן

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: קשיא לי אשמעתין דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא והיכי מותבינן מינה ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי אלא לארווחי בטעמי ואיתא להא ולהא. ויש לומר דדילמא רבי שמעון דריש ריבויי ומיעוטי ולמאן דדריש ליה לקרא בריבויי ומיעוטי לא ממעטי אלא שטרות בלבד דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות אלא דאכתי קשיא דהא בכולהו נוסחי עקיבא גרסינן ורבי עקיבא הוא דדריש ריבריי ומיעוטי ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כראיתא הכא וטעמא משום דגבי מודה במקצת דהיינו אשר יאמר כי הוא וה כתב על שור על חמור על שה וגו' הילכך אף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו אפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ושמא נאמר כי מעיקרא כי מקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור והמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה אבל לענין שבועת מודה מקצת לא כיון דקיימא לן עירוב פרשיות כתיב כאן ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מהאי סברא ואמרינן דאפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי לענין שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות משום דמעטינהו קרא משור וחמור וגו' עוד יש לומר דהא דקאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא אי נמי משום דהוי ליה שעבוד קרקעות הני תרי פירוקי לאו אליבא דרבי שמעון בן אלעזר בלחוד פריק להו אלא חד לרבי עקיבא וחד לרבי שמעון בן אלעזר ומשום דבעי לפרוקי בין למר ובין למר והכי קאמר שאני הכא דבין לרבי עקיבא בין לרבי שמעון בן אלעזר פטור מטעמא אחרינא דלרבי עקיבא פטור משום דמסייע ליה שטרא ולרבי שמעון בן אלעזר פטור משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא ואף על גב דהכא מותיב מדרבי שמעון והוי ליה למינקט ברישא טעמא דרבי שמעון ולימא משום דהוי שעבוד וכו' כיון דאיצטריך לפרוקי אליבא דתרווייהו לא דאיק בין מוקדם למאוחר ועוד כיון דלאידך לישנא נקיט להו הכי להאי לישנא נמי נקיט הכי כן נראה לי.

וז"ל רבינו חננאל: אלא לעולם שתים פטור ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא דסתם סלעים שתים הן וכן דינרין. אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פירוש נמצא המלוה טוענו חמש סלעים ועידי השטר מעידים עליו בשתים לדברי רבי חייא חייב דהא בהדיא תני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והערים מעידים אותו שיש בידו חמשים נותן לו אותם חמשים וישבע על השאר ופריק כי אית ליה לרבי חייא האי סברא במלוה על פה אבל במלוה בשטר דשעבודא על הקרקע הוה כאלו טענתו על הקרקע היא וקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות וכשם שאם יטעון עליו שדה זו שלי היא והלה כופר בו אינו חייב שבועה על כפירת שעבוד קרקעות וטעמא דרבי שמעון משרם דסבר הוא דטעין עליה בתמשה תרתי מנהון בשטר ותלת בעל פה כפר בתלת פטור כדתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור הודה אמת חייב. עד כאן.

משום דהוי שטר שעבוד קרקעות וכו':    כתב הריא"ף ושמעינן מינה דהיכא דאמר לו מנה לי בידך וכו' ויש מי שמוכיח מדבריו שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה הלויתיך בתשרי והודה לו באחת מהם דמקרי מודה מקצת אף על פי דלאו בפעם אחד הלוהו דהא הריא"ף לא פטרו אלא משום שטר דהוי שעבוד קרקעות הא משום דלא הוי בפעם אחד לא פטר ליה. ה"ר יהונתן והוא מפרש הלכות הריא"ף איכא דמותיב לה מסיפא. ולא מותיב מרישא לרבי חייא משום דאיכא למימר רבי חייא תנא הוא ופליג כדמסקינן לקמן ומשום הכי מותיב לרב ששת מסיפא ותלמודא קאמר אלא קשיא לרבי חייא לגלויי אי אמרינן רננא הוא ופליג ואמרינן דכל דאפשר לתרוצי לא דחקינן נפשין לומר תנא הוא ופליג. מורנו הרב נר"ו.

ורבינו חננאל פירש וז"ל: איכא דמותיב ליה לדרבי חייא מסיפא מדברי רבי עקיבא שפטר בשלש וכל שכן בשתים והנה בשתים הילך הם ופטר רבי עקיבא קשיא לרבי חייא ופריק שאני הכא דמסייע שטר אי נמי משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות ופירושא כדאמרינן לעיל שמע מינה דדברי הכל הודה בשתים פטור שאין נשבעין על שעבוד קרקעות כי פליגי בשלש רבי עקיבא משוי ליה משיב אבידה והאי בלחוד בטענתיה בשטר כדאמרן דכיון דאלו אמר שתים פטור כי אמר שלש משיב אבידה הוא ולא דמי לכל טענתא דעלמא דכי כפר בכל פטור וכי הודה במקצת חייב וכדרבה דהא מדאורייתא חייב דכתיב כי הוא זה וכדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דנכפריה וכו'. ובכאן האי כיון דאיתא עליה שטרא ולא יכול למכפריה לית עליה האי סברא ורבי שמעון האי ככל טענתיה דעלמא היא הכופר בכל פטור והמודה במקצת חייב.

ולענין פסק כתב הרמ"ך אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כגון שטר שכתוב בו סלעים סתם והמלוה אומר חמש והלוה אומר שתים דמלוה בשטר שעבוד קרקעות היא והא לא צריך למימר דפטור משבועת התורה דהא לא מודה ליה כלל והודאת שתי הסלעים אינה הודאה כיון שלא היה יכול לכפור בה דמיעוט סלעים שנים הן כתובים בשטר. אלא אפילו מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש משיב אבידה הוא ופטור כרבי עקיבא ונשבע היסת על הכפירה וכן נמי היכא דטענו במאה חמשים בשטר וחמשים על פה וכפר ליה בכל הני חמשין דעל פה פטור משבועת ההורה ונשבע היסה.

והיכא דהודה לו מקצת חמשים דעל פה וכפר בכל השאר כמשיב אבידה הוי ובודאי הוא דשבועת התורה איכא עליו בדין כל מודה מקצת כיון שהכל תבעו כאחת והודה במקצת מה שטענו על פה אין לך מודה מקצת גדול מוה והודאת מה שבשטר לא שמיה הודאה דהא לאו כל כמיניה דליכפריה ועל כן אודי ליה ועל מקצת הנהו חמשין דעל פה אודי משום דרבה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הא לא דמיא אלא לטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות ומקצת כלים דכתב מרנא זצ"ל בתשובה דחייב שבועת התורה וליכא לדמוייה להא דלעיל דשטר דכתוב בו סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דהתם כל מה שהוא טוען עליו הוא תובעו בשטר ואומר חמשה סלעים נתחייבת לי בשטר זה והסופר הוא שטעה שלא הזכיר ההשבון וצריך עיון. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש בתשובה וז"ל: מה ששאלת פירוש כפירת שעבוד קרקעות ואמרת שאם טען ראובן שיש לו אצל שמעון מאה דינרין בקנין והודה לו שמעון בחמשים מהם והשאר כפר אם יקרא זה כפירת שעבוד קרקעות אם לאו תשובה. פירוש כפירת שעבוד קרקעות אמנם הוא כמו שטר שכתוב בו סלעיו דינרין מלוה אומר שלש ולוה אמר שתים שאין נקרא כפירת שעבוד קרקעות אלא אם כן היה השטר לפנינו בעין והיתה ההכחשה בכוונתו אבל אם לא היה השטר לפנינו בעין וטען ראובן יש לי אצלך מאה דינרין בשטר או בקנין והודה לו מהם במקצת אין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות וכבר ביארנו זה בפרק שנים אוחיין וזכרנו שם ראיות לזה. עד כאן. וכן כתב בחידושיו בפרק יש נוהלין עיין שם.

ובתשובה אחרת האריך יותר וז"ל: וששאלת אם ראובן טוען שיש לו אצל שמעון מנה בקנין והודה לו מהן שמעון בחמשים אם הוא חייב לישבע לו שבועה התורה או נאמר כיון שהיתה עיקר הטענה בקנין וההודאה בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות.

תשובה. כיון שהודה שמעון לראובן שיש אצלו חמשים גם שהטענה היתה בקנין וההודאה בקנין הוא חייב שבועה ומה שאמרו אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הוא אם היה השטר יוצא לפנינו בסך סתם כמו סלעים דינרים שיש במשמעו מה שטוען המלוה ימה שמודה הלודע ומכל מקום הסך שטוען המלוה זהסך שמודה בו הלוה שטר שעבוד קרקעות הוא להיות השטר בעת מצוי אבל שטר שאינו מצוי לפנינו כי אם בטענתם לבד כגון שטוענו מנה לי בידך בשטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר בלבד עם היות שהמלוה תובעו בממון בשטר והלוה מודה לו במקצת ואומר שהוא בשטר הואיל ואין השטר מצוי לפנינו (אין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות הלא תראה אמרם שלח ליה רב יוסף בר תמא לרבא המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר וכר עד מנכסים בני חורין והטעם שאינו גובה אלא מבני חורין להיות זטהשטר כבר נתבטל במה שהעידו העדים שהוא פרוע והוי כמאן דליתיה הנך רואה כי אם היות שהלוה מודה שיש בידו מקצת אותו טך בשטר להיות שאין כאן שטר לפנינו כי אם טענות לבד היה השטר כמאן דליתיה ונתחייב שבועת התורה ולא נקרא אותו כפירת שעבוד 'קרקעות הרי מכאן ראיה שאינו נקרא כפירת . שעבוד קרקעות אלא בטענות שיהיו על שטר שמצוי לפנינו לא בטענות שיהיו על שטר בלהי נמצא שאינו שטר אלא בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד ואם תאמר הא לא דמיא לדרב יוסף בר תמא דאלו התם טענת המלוה והודאת הלוה היה בשטר מצוי ונתבטל תיכף בהעדאת העדים אבל הכא שאין כאן עדים שמבטלים השטר שטוען בו עם היות שהשטר בלתי נמצא כי אם באמירה לבד ראוי להקרות כפירת שעבוד קרקעות.

אם תדקדק היטב תמצא שמאחר .שהמלוה ולוה מכחישין את העדים חזר להיות מה שהמלוה אומר לא נפרעתי כלום שהיא טענה שיש לו אצלו אותו הסך בשטר ומה שהלוה אומר פרעתי מחצה שהיא הודאה שיש לו אצלו חצי הסך בשטר ועם כל זה הואיל ואין כאן שטר מצוי לפנינו כי אם בטענות בלבד שאין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות גם ממלת שעבוד קרקעות תדון שלא נאמרו הדברים אלא בשטר מצוי לפנינו דאיכא שעבוד קרקעות ואפשר לו לטרוף בו מן הלקוחות וההפרש שנפל בין המלוה והלוא אמנם היה במשמעות מנין הסך שלו אבל בשטר שאינו נמצא אבל אנו קוראין אותו שטר בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד זה לא יקרא שעבוד קרקעות דהא אנן סהדי דאי אפשר לו לטרוף בו מן הלקוחות ואפילו שיצא שטר לפנינו ולא היה מקויים אף על פי שהלוה מודה בו אין המלוה טורף בו מן הלקוחות והואיל ואינו טורף בו מן הלקוחות לא יקרא שעבוד קרקעות עד שיקיים אותו המלוה וכל שכן אם לא היה שם שטר מצוי כי אם בדברים בלבד שלא יקרא שעבוד קרקעות כיון שאנחנו רואין בלא ספק שאי אפשר לטרוף בו מן הלקוחות. עד כאן מתשובותיו המועתקות מלשון ערבי.

או שהודה במקצת קרקעות פסור לא זו אף זו הוא דאף על גב דכפירה והודאה ממין אחד פטור. הרא"ש.

הודה במקצת כלים חייב:    ואם תאמר יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכלים והיה מודה במקצת קרקעות ויש לומר דשמא הוא חפץ בקרקע יותר. גליון תוספות.

דומיא דכלים וקרקעות:    פירש רש"י שהכלים שהודה בהן מונחין לפנינו ואמר לו הילך. ולא היה צריך רבינו לכך דכיון דכלים דהדרי בעין הא אמר מרן דלא בעי הנחה בבית דין והשתא קסלקא דעתין דלהכי תני רישא למידק דסיפא דומיא דכלים וקרקעות הוא דאי לא למה לי למתנייא לרישא דהא תנן שאין נשבעין על הקרקעות והינו דמאריך תלמודא השתא למנקט טעמא דכלים וקרקעות וכו' והיינו נמי דמתרצינן מאי דקמשמע לן תנא ברישא דקתני כלים וקרקעות. הריטב"א.

וכן כתב הרא"ש זל: הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב. אם רוצה לדקדק משום דקרקע לא משכחת אלא בהילך ואמילו הכל לא פטר אלא משום דאין נשבעין על הקרקעות הא כלים כיוצא בהן חייב אם כן הוה ליה לשנויי כדמשני בתר הכי אקרא דאיצטריך היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ובכי הנך קרקעות איצטריכא מתניתין למיפטר ודומיא דהני כלים וכלים תייב. ונראה דמייתורא דמתניתין קא דייק דלמפטר קרקעות משבועה לא איצטריך דבהדיא קתני בסיפא פרק שבועת הדיינין אלו דברים שאין נשבעין עליהם וכו' ולא איצטריכא ליה לתנא דמתניתין אלא לאשמועינן כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב אף על גב דסתם קרקעות הילך הוא ומשני דלאו משנה יתירה הוא אלא זוקקין אתא לאשמועינן ולעולם הילך פטור. עד כאן.

והר"ן כתב וז"ל: טעמא דכלים וקרקעות וכו'. ומשני הא קמשמע לן וכו' קשיא צי ולישני ליה דמשום רישא נקט לה בכלים וקרקעות דהודה בכלים אף על פי שאבדו אותם כלים דהודה בהן דלאו הילך הוא אפילו הכי כפר בקרקעות פטור ואלו כלים וכלים כהאי גוונא ודאי חייב ולמה ליה למימר דמשום זוקקין נקט לה והכא עיקר התם אגב גררא נסבא הא בלאו הכי אשמועינן בכלים וקרקעות מה שאין לומר כן בכלים וכלים. ונימא לי דמסיפא קא דייק ומקשה דמדקתני הודה מקצת קרקעות פטור הודה מקצת כלים חייב משמע דהא אתא לאשמועינן דטעמא דפטורא דקרקוות משום דקרקע לאו בת שבועה היא אבל הודה מקצת כלים דכוותה דומיא דקרקעות אף על גב דהילך הוא חייב והיינו דתנא הודה מקצת כלים חייב כלומר אפילו דומיא דקרקעות שאם לא תאמר כן אלא כי קתני מקצת כלים חייב כגון דלאו הילך הוא עסקינן מאי קמשמע לן וכי מודה מקצת אתא לאשמועינן הא תנן ליה ולמה סמכו ענין לקרקעות ומשני הוא הדין דאפילו כלים וכלים נמי פטור וכי קתני מקצת כלים חייב היכא דלאו הילך הוא עסקינן וכי תימא מאי קמשמע לן הא קמשמע לן דהודה מקצת כלים חייב אף של הקרקעות ולפיכך סמכו ענין לקרקעות והיינו דמקשה מאי קמשמע לן ווקקין תנינא דאלמא דעיקר פירכיה לומר דאי לאו הכי מאי קמשמע לן ומשני דהכא עיקר התם אגב גררא נסבא וזוקקין אתא לאשמועינן. עד כאן.

והגליון כתב וז"ל: הא כלים וכלים וכו':    אין להקשות ולמה לא תירץ דנקט כלים וקרקעות לאשמויינן דהודה בכלים וכפר בקרקעות פטור אף על נב דהודאת כלים לאו הילך וזה הוה עדיף טפי דנקטיה בשביל רישא מלומר דנקטיה בשביל סיפא דסיפא כדמסיק.

ויש לומר אם לא היה החידוש רק בשביל זה. אם כן הוי זו ואין צריך לומר זון דכל שכן דהודה בקרקע וכפר בכלים דפטור דהודאת קרקע הוי הילך ואפילו בכלים וכלים כהאי גוונא פטור אבל כשמתרץ דנקטיה בשביל סיפא כדמסיק אז לא הוי זו ואין צריך לומר זו דאתא לאשמועינן כי היכי דכפירתו לצ אתיא לידי שבועה גם הודאתו לא תביא שישבצ על הכלים ולא איירי בהילך כלל. עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו פירש כפירוש הרון חה לשונו: מתיב מר זוטרא וכו'. ושמע מינה הילך חייב. איכא למידק הודה במקצת קרקעות פטור.

למה לי אי משום הודאה ואי משום כפירה הא תנא רישא דאין הודאת קרקע ולא כפירתו מחייבת שבועה. ותו מסיפא דמקצת כלים חייב הוה ליה לאקושיי דכיון דלא סלקא דעתיה דזוקקין אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן.

דאי כלים דלאו הילך הוא כגון שנאבדו ובעי לשלומי עד השתא לא ידעינן דמודה מקצת חייב אלא מאי אית לך למימר כלים דאיתנהו בעינייהו וקתני הודה מקצת חייב ושמע מינה הילך חייב. ותו דמרישא לא דאיק שפיר דהצ דקתני כלים וקרקעות לאו לאשמועינן כלים דומיא דקרקעות אלא לאשמועינן דכיון דכפר בקרקעות אפילו הודה בכלים דליתנהו בעינייהר דלאו הילך הוא פטור משום שהכפירה היתה בקרקעות. ותו כיון דמצי לאותביה מגופית דברייתא לא מותיב מדיוקא ותו דהיכי פסיקא.

דכל קרקעות הילך הוא והא איכא היכא דחפר בה שיחין ומערות כדמשני בסמוך. לכן נראה לי דמסיפא מותיב דלהכי קתני מקצת קרקעות פטור משנה דלא צריכא לאשמועינן כלים דומיא דקרקעות מה סתם קרקעות הוי הילך.

אף כלים דהוי הילך כגון דאיתנהו בעין דאי לאשמועינן דכיון דכפר בקרקעות אפילו בכלים דליתנהו בעינייהו פטור הא תנא ליה רישא. והשתא דאיק שפיר טעמא דכלים וקרקעות וכו' דסיפא דקתני מקצת קרקעות פטור מקצת כלים חייב ארישא קאי. עד כאן.

ומהר"י אבוהב כתב וז"ל: מתיב מר זוטרא וכו'. טעמא דכלים וקרקעות וכו'. יש להקשות שמר זוטרא היה יכול להקשות קושיא זו מסיפא דמתניתין דאמרה בבירור אם הודה במקצת כלים חייב והוא סתמיה בין איכא הילך או לא אם כן למה הקשה מדיוקא. ועוד שדרך הדיוק הוא שחלוקה אחרת טובה מזאת היה יכול להביא התנא דמינה משתמע זאת החלוקה שהביא עכשיו וממה שלא לקחה נראה דדוקא בזאת החלוקה שייך זה הדין אמנם בזה הדיוק שעשה מר זוטרא אין זה למי שבזאת החלוקה דנקט מתניתין שהוא כלים וקרקעות מורה לנו חדוש גדול והוא שבין איכא בכלים הילך בין ליכא הילך פטור אבל בכלים וכלים לעולם אימא לך שפעמים יהא פסור פעמים חייב בזמן שיש הילך פטור בזמן דליכא הילך חייב.

ונאמר שהקושיא היא מסיפא דמתניתין ומה שאומר טעמא וכו' אין הכוונה להו:שיא הקושיא דרך דיוק אלא לאמת מרישא דמתניתין שהסיפא היא כוללת בין בהילך בין בלא הילך ועל ידי כך ממה שאנו רואין שהתנא נקט הפטור שיש בקרקעות ולא לקח גם כן פטור אחר שיהיה בכלים וכלים שהוא בזמן שיש הילך נראה שוה הדין של חיוב בכלים וכלים הוא כולל בין הילך בין לא הילך מה תאמר אין זה דוחק כלל שאין הכרח לתנא שיאמר כל הפיטורין לוה נאמר שאין הכי נמי אם החלוקה שהניח לא יורה לנו בחליקתח חזיוש גדול מהחלוקה דנקט אבל זה אינו שחדוש גדול יותר בתלוקה שהניח דבקרקע יש שתי סבות לפטור ראשונה דכל קרקע הילך הוא שנית דקרא מיעטיה אבל בכלים אין כי אם סיבה אחת והיא בזמן שיש הילך. מה חאמר בחלוקה דנקט שהוא קרקעות נקט חדוש גדול דלקמן מוקמינן לה בהיכא דחפר בה בורות דליכא הילך ואפילו הכי פטור דקרקע לאו בת שבועה היא.

לזה נאמר אחד משני תירוצין אחד .שאחר שטעם פיטור הקרקעות מתחלף מפיטור הכלים היה לו לתנא ליקח שניהם שנית שאם הוא שהחדוש שיורה לנו בקרקעות הוא דאפילו ליכא הילך פטור למה לא לקח התנא חלוקה בקרקעות לבדה ויאמר לנו שהקרקעות אפילו בליכא הילך פטור ולא עשה כן אלא ציוף הקרקעות עם הכלים נראה דבצד מה טעמם שוה בין בכלים בין בקרקעות והוא טעם הילך ועוד טעם אחר שהכתוב מיעטו ואם כן עכשיו יבא היטב שמאחר שבקרקעות שתי סיבות לפטור ובכלים אין אלא אחת למה לא אמר הפיטור בכלים וכל שכן בקרקעותץ נראה דבכלים וכלים ליכא פטור כלל.

מאי קמשמע לן זוקקין תנינא כו'. קשה דכל זה מיותר דלא הוה ליה למימר אלא תנינא. ויש לומר דשתי חלוקות במשנתנו אחד של פיטור ואחד של חיוב ואף על פי שלא יאמר חדוש בחלוקת החיוב אם יודיע לנו חדוש באחת מחלוקת הפיטור לא היה מקום לקושיא אבל עכשיו שכל מה שהאריך התנא לא אמרו אלא להדוש החיוב אם כן כל משנתנו מראש ועד סוף אין לה צורך כלל וזה רצה באמרו מאי קמשמע לן וכו'. או ירצה לפי שכשתעיין בזאת המשנה תמצא חדושין אתרים והאחד מהם מה שאמרנו דרישא דמתניתין מורה שמה שאמרו הודה במקצת כלים רצה לומר שאלו הכלים הילך ולזה אמר מאי קמשמע לן זוקקין תנינא.

וז"ל הריצב"ש: הוא הדין דאפילו כלים וכלים נמי פטור והא דקתני כלים וקרקעות וכו'. הא דלא משני דמשום הודה בכלים וכפר בקרקעות נקט לה לאשמועינן דאין נשבעין על הקרקעות ובהא דוקא כלים וקרקעות אבל כלים וכלים לא. נראה לי דהא נמי תנינא התם אלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והקרקעות והשטרות ופשטא דמתניתין שאין נשבעין על הקרקעות שכפר בהן ובשלמא אי הילך חייב אשמועינן דאף על פי שאין השבועה באה על הקרקע אלא על כלים שכפרו כיון שמפני הודאת קרקע באה לו פטור דאין נשבעין כלל על הקרקעות ומתניתין משום הודה בקרקעות וכפר בכלים איצטריך אבל אי הילך פטור לא קמשמע לן מידי בהודה על הקרקעות וכפר בכלים דהא תיפוק ליה דפטור משום הילך ואפילו בכלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות הוה מיפטר.

עד כאן

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_ד"