שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

מתניתין אוחזין בטלית:    פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה וכו'. איכא למידק דמאי חדושא והא אוחזין קתני ומהיכא תיתי לן למימר דלאו דוקא. ותו דפתח בתרתי דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה וסיים בחדא שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה וכו', וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ויש לומר דכולה מתניתין קשיא ולית בה בבא דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא קתני למילתיה. ברישא קשה דהוה ליה למתני פרק אלו מציאות ברישא, ותו מאי האי דקאמר זה אומר וזה אומר ליתני כל אחד אומר. ותו זה ישבע. שבועה זו למה. וכבר הקשו קושיא זו בגמרא (ג.). וכן שאין לו בה פחות מחציה אמאי תקון כי האי לישנא. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. קשה נמי דאמאי יטול זה שלשה חלקים וזה רביע, והלא בתפסי בכרכשתא עסקינן בכולה מתניתין ושניהן מוחזקין בה בשוה והיה לו לומר יחלוקו כרישא דמתניתין. ועוד דלמה ישבע זה על שלשה חלקים אחרי שחברו מודה לו בחציה. ועוד מה טעם האומר כולה שלי והאומר חציה שלי זה ישבע וזה ישבע הוה ליה למימר כרישא דמתניתין. שנים רוכבין בזמן שהם מודין וכו'. הוא מותר אגמור וכדפריך בגמרא (ח.).

נמצא דלית תיבה בכולה מתניתין דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא נקט למילתיה בכולה מתניתין, לזה אמר הרב דוקא אוחזין. ואין צריך לזה הכרח שדרך התנא לדבר בדקדוק גדול ודקא קשיא לך במתניתין, בגמרא מפרש אמאי תנא תרתי ובגמרא מפרש אמאי ישבע וכן כולם. ואחרי שאין קושיא בחלק מחלקי המשנה ממילא שמעת שכולה בדקדוק ולכן לא יצא רש"י ז"ל עם החלוקה האחרת והיא בדלא תפיס חד מתרווייהו ולהכריח שאינה צודקת שאין צורך לדעתו ז"ל כיון שאנו יכולים לפרש בדוקא ושהתנא דבר בדקדוק כדאמרינן. אמנם למה שכתב שאין לזה בה כח יותר מזה הביא ראיה מכח הדין המוסכם דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכדאוקימנא בגמרא דתפסי בכרכשתא מהאי טעמא. ומה שיצא רש"י ז"ל עם זו החלוקה ושכח האחרת משום דכולה חדא מילתא היא דזיל בתר טעמא דמוציא מחברו עליו הראיה, אף הכא נמי כשתפס האחד יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה.

ואי קשיא לך דנימא החלוקה האחרת שאלו היה לאחד כח יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה והוא הדין לאחרת. יש לי לומר דאי כתב הכי נפק מיניה חורבא דהוה אמינא עליו להביא ראיה ולא יטול אפילו מה שבידו בשבועה וכל שכן מאי דביני ביני וזה אינו. ודוק בלשון רש"י ז"ל שכתב בסופו ואינו נאמן ליטול בשבועה כלומר כשכולה היא ביד חברו צריך להביא ראיה ואינו נאמן בשבועה, אבל אם היה לזה כח בה יותר מזה ודאי דנאמן במה שבידו בשבועה וכל שכן אשארא. והיינו דלא גרס רש"י ז"ל בגמרא במילתיה דרבי אבהו והשאר בשבועה, דאם לא כן מאי דקאמר רש"י ז"ל ואינו נאמן וכו' הוא מיותר, מה תאמר דנימא תרווייהו ודאי זהו אריכות גדול.

ולמה שהקשינו דליתני כל אחד אומר וכו' כיון שטענותיהן שוות. איידי דבעי מיתני בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דלא סגי בלאו הכי דטענותיהן חלוקות תנא נמי ברישא הכי. ולמאי דאקשינן דיחלוקו נמי בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה כיון דתפסי בכרכשתא, תירץ רש"י ז"ל מודה הוא שהחצי של חברו וכו' כמשפט הראשון וכו' ומאי דסיים בלישניה מה שהן דנין עליו נשבעין שניהן והוא מיותר, אפשר שכוון לתרץ הקושיא השנית דאמאי ישבע על השלשה חלקים אחרי שחברו מודה בחציה, לזה אמר מה שהן דנין עליו כלומר כפי חומר הענין והנושא אשר הם דנים כך היא השבועה שאם הוא בדבר הראוי ליחלק לשליש ולרביע אלו רצה נוטל ממנו החצי ואחר כך נשבע על מחצית הנשאר, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על שלשה חלקים כי תכלית הכל הוא שישבע על חצי טענתו, ומשום דתנא דידן נקט טלית דלא שייך בה חלוקה נתן הדין שישבע על שלשה חלקים.

וכן כתב הרשב"א ז"ל (ב. ד"ה זה ישבע (הראשון)) כמו שהביאו הרב המגיד פרק ט' מהלכות טוען ונטען (ה"ח). ואחרי שהדין דין אמת אפשר שלזה כוון רש"י ז"ל. והשתא ניחא האי דקאמר האומר כולה שלי ישבע כלומר אפילו שאומר כולה שלי והאחר מודה בחציה דהוה ס"ד למימר דלא ישבע אלא על רביע קמשמע לן. והאומר חציה שלי הוה אמינא דישבע על חציה כיון דתפיס בכרכשתא קמשמע לן דישבע על רביע לבד שהיא חצי טענתו. היו שנים רוכבין. פירש רש"י לאשמועינן אתא וכו' רצה בשבכולה מתניתין יש מציאות חדש קרוב או רחוק אמנם בבא זו אגב סיפא נקטה. עד כאן דברי אחרון אחד.

ומורנו הרב הרדב"ז נר"ו כתב עליו וז"ל כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. וראיתי מי שהקשה עליו פשיטא ותירץ משום דאיכא למיפרך עלה דמתניתין טובא, והוה אמינא דרישא נמי לאו דוקא קמשמע לן רש"י ז"ל דאוחזין דוקא. והקושיא אינה כמו שאני עתיד לבאר בעזרת השם והתירוץ אינו עולה יפה וכי מפני שמקצת דברי התנא באו בלי דקדוק לדעת המקשה משום הכי תיסק אדעתין דרישא נמי לאו דוקא. והם הקשו על רש"י ז"ל פשיטא, ואני מקשה למה דאמרינן בגמרא (ג.) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' אלא מאי רבנן, כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמיא דספיקא הוא, ומדקא מדמי לה לשאר שהוא מונח ביד שליש משמע דלאו דוקא אוחזין.

ומתוך קושיא זו פרשה ריצב"א דלאו דוקא אוחזין אלא אפילו שאין שניהם מוחזקים בה דומיא דארבא, והא דתני יחלוקו דאימר שניהם מצאוה או שניהם קנאוה. ותו קשה דסיפא דמקח וממכר איירי בדוקא כשאינם אוחזין אלא שהיא ביד מוכר ומשום הכי נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שאם יצא המקח מתחת ידו שוב אינו נאמן, ורישא דקתני שנים אוחזין ארישא דמציאה קאי ולא אמקח וממכר וכן כתב הריא"ף ז"ל.

ומדברי רש"י ז"ל נראה דכולה מתניתין דוקא אוחזין וברישא לאפוקי מדריצב"א ובסיפא לאפוקי מדברי הריא"ף ז"ל, ואם כן צריכין אנו לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהאי דמדמינן לה לשנים שהפקידו ביד אחד היינו היכא דקא סלקא דעתין דאיכא ודאי רמאי, דהיכא דאיכא ודאי רמאי כך לי מוחזקין שניהם כמו מופקד ביד אחרים או מונחת בסימטא כדכתב רש"י ז"ל (ד"ה במקח וממכר) על זה אומר אני ארגתיה וכו', אף על פי ששניהם מוחזקים אין חזקתם כלום כיון דאיכא ודאי רמאי אבל בתר דמסקינן דמי יימר דאיכא רמאי, אוחזין דוקא כפשטא דמתניתין אבל אם אין שניהם מוחזקים לא. והקושיא השנית כבר תירץ רש"י ז"ל בפירושיו וכן התוספות. ומה שכתבו הוא דעת בעל המאור ומשום הכי כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. והשתא ניחא מאי דאצטריכא ליה לתלמודא לומר חדא במציאה וחדא במקח וממכר ולאצרוכינהו ולא אמרינן דחדא באוחזין וחדא אפילו שאין אוחזין.

כתב עוד דשניהם מוחזקין דהוה אמינא מאי אוחזין דמסרך סרוכי קא משמע לן דשניהם מוחזקים בה. ועדיין הייתי אומר שניהם מוחזקים דחד תפיס בגופה משום הכי קאמר ואין לזה כח בה יותר מזה. ועדיין אני אומר כיון דאיכא שבועה אף על גב דיש לזה כח יותר מזה פלגי לה בשוה כיון שכל אחד טוען כולה שלי ואתיא מתניתין כללית. לזה כתב שאלו היתה וכו' כלומר אין אתה מודה שאם כולה ביד אחד שאין השבועה מועילה להוציאה אף הכא לא שנא כיון שיש לזה כח יותר מזה. והיינו דהוצרך רש"י ז"ל לומר בגמרא מפרש שבועה זו למה, דבשלמא אם היינו מפרשים דאף על פי שיש לזה כח יותר מזה יחלוקו היינו דמשביעין ליה משום דנוטל יותר ממה שהוא מוחזק אבל כיון דמוקמת לה דאין לזה כח יותר מזה ושניהם תופסים דשנים אוחזין, שבועה זו למה על כן קאמר בגמרא מפרש לה. וכן מה שכתב גבי זה אומר כולה שלי בגמרא מפרש וכו' על דרך זה מתפרש, דבשלמא אי הוה אמרינן דאוחזין לאו דוקא משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן אפילו שאין אוחזין פלגי לה אבל השתא דאמרת דאוחזין דוקא הך סיפא למה לי בגמרא מפרש וכו'.

ומה שהקשה עוד אמאי תנא זה אומר וזה אומר הוה ליה למיתני וכל אחד אומר ותירץ דנקט לה אגב סיפא דאין טענותיהם שוות. אני אומר כי לתרץ זה התירוץ לא היתה הקושיא כדאי לאמרה, אבל נראה לי דמילתא אגב אורחיה השמיענו התנא שלא נשאל את שניהם בערבוביא כשבאים לפנינו אלא שואלין לזה לבדו איך היה הענין והוא אומר אני מצאתיה וכן לשני והיינו דקתני זה אומר וכו'. ומה שהקשה עוד כיון דשניהם תפיסי בכרכשתא היה לנו לומר יחלוקו כדין הבבא הראשונה, לא ירדתי לסוף דעתו דאיך יעלה על דעת אדם לומר כן והרי זה תפוס וזה תפוס זה נשבע וזה נשבע וזה נוטל כל טענתו וזה לא יטול אלא חצי טענתו אפילו דייני דשפלי לא דייני הכי. ומה ששאל עוד אמאי תני הכא האומר כולה שלי ולא תני כדתני רישא זה אומר וכו', אינה שאלה דבשלמא ברישא שהטענה והחלוקה והשבועה שוה לשניהם תני זה אומר וזה אומר אבל הכא צריך למיתני האומר להבדיל בין זה לזה וזה ברור מאד לא היה כדאי ליכתב, עד כאן. ולהלן אכתוב מה שכתב מורנו הרב נר"ו בלשון זה אומר חציה שלי שכתב רש"י ז"ל:

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים וכו'. פירוש לפירושו דוקא כששניהם מוחזקים בה לאפוקי שהאחד מוחזק בה והשני מסתרך ומסתבך בה וקמשמע לן דסירוכא לאו כלום הוא וכדאמרינן בגמרא לשון אוחזין הכי משמע, וכן נמי בששניהם אוחזין בה בשוה שאין לזה כח בה יותר מזה בההיא דאמרינן יחלוקו וכגון דתפסי בכרכשתא כדאיתא בגמרא (ז.) אבל אם האחד מחזיק יותר מחברו זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום וכו' כדתני רב תחליפא, ולישנא דמתניתין הכי דייק דשניהם אוחזין בשוה זה בא ללמדנו רש"י, ולא בא ללמדנו שאם האחד אינו מחזיק בה שלא יטול בשבועה דהא פשיטא כדאקשינן בגמרא (ו.) על ברייתא דתניא במה דברים אמורים בששניהם אדוקים בה וכו'. ומה שכתב רש"י ז"ל אחר כך שאלו היתה ביד האחד לבדו הוי אידך מוציא מחברו אינו אלא לתת טעם למה בעינן שיהו שניהם שוין בה, שאלו היה האחד יותר מחזיק מחברו לא היו חולקין בשוה דמאי דתפיס חבריה האי דיליה הוא ואין להוציאו בלא ראיה בעדים ואינו נאמן בשבועה, ואף על פי שהוא מחזיק בה גם כן כיון שאינו מחזיק בה בשוה כחברו ודינו באותו חלק (שהוא) שמחזיק חברו כדין מוציא מחברו דעלמא כאלו אינו מחזיק בה כלל, וכיון שאלו היתה ביד חברו לבדו הוי מוציא מחברו הכא נמי אין להוציא מידו מה שהוא מחזיק יותר מחברו אלא בעדים, והכי דייק לישניה דקאמר שאלו היתה ביד האחד ולא אמר אבל אם היתה וכו'. כן נראה לי. עד כאן.

ויחלוקו:    כתוב בתוספות דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא פירוש ולכך ניחא למימר יחלוקו אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שבית דין לא ישתדלו כלל וכל דאלים גבר אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו. עוד כתבו בתוספות וכן מנה שלישי וכו'. פירוש התם אין שייך לומר כל דאלים גבר דכיון שהוא ביד הנפקד אין לבית דין להוציאו ממנו ולומר כל דאלים, כי אין להם לעשות מעשה לומר כל דאלים כי אולי יבא ליד מי שאינו שלו על ידי בית דין וכל זמן שהוא ביד הנפקד לא שייך למימר כל דאלים כי אולי תבא לנפקד תקלה מזה, לכך קשה היכי מדמי ליה למתניתין. גליון.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב לד:) גבי זה אומר של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומפרש לה התם בגמרא (לה:) משום דליכא דררא דממונא גוגבי ארבא נמי אמרינן כל דאלים גבר ד. ורבינו חננאל ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו האבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל. ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יוסי דקא סלקא דעתן למימר במתניתין יהא מונח עד שיבא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאין מידם לומר יהא מונח. לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן ליה כי היכי דלודי, אף על גב דתפסי נמי הוה לן למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמיה דרב יהודאי וניפקיה לממונא ונימא יהא מונח. ועוד דהתם כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפילו הכי אמרינן יהא מונח. הרמב"ן ז"ל:

ולי נראה אף על פי שיש חילוק בין תפסי ללא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בה לא נוציא דבר מידם אלא שתעמוד ביד בית דין בעד שניהם כמו שהן תפוסים בה עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי היא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים בדתפסי תרווייהו הנה בית דין נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חברו מה שהוא תפוס. הריצב"ש ז"ל:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח, אמאי נימא כל דאלים גבר. הרי אמרו (ב"ב לד:) אי תפס לא מפקינן כל שכן הכא דתפס ברשות והתם לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי, ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן (כה:) ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כל שכן הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל, והיינו דאמרינן בגמרא (ג.) וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרינן נמי אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא אלמא תפיסה מהניא. עד כאן.

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. ואם תאמר רבנן דלא קנסי לרמאי כי היכי דלודי הוה להו למימר כל דאלים גבר כיון שאי אפשר לומר חולקין מטעמא דאמרינן בגמרא דהאי מנה ודאי דחד מינייהו הוא ואמאי אמרו יהא מונח, בשלמא לר' יוסי קנסינן ליה לרמאי כי היכי דלודי אלא לרבנן אמאי אמרו יהא מונח. הא לא קשיא דהא אמרינן גבי ארבא דאי אמר חד תפסוהו עד דמייתינא סהדי לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן, הכא נמי כיון שביד הנפקד הוא אין להוציאו מידו, דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאפשר שלא תחזור לבעליה. וריצב"ם ז"ל סובר דההיא דשנים שהפקידו אצל אחד לא מקריא תפיסה וכיון שכן אין לחלק בין אוחזין לאין אוחזין דאם כן לא הוי אמרינן לימא מתניתין דלא כר' יוסי וכדכתיבנא, אם כן הדרא קושיא לדוכתה. ומשום הכי תירץ דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא ודאי רמאי וכו'. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל. ויש אומרים דהתם היינו טעמא דאמרינן כל דאלים גבר דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמר כדאמרינן בהאי שמעתא בהדיא, דכיון שזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ודאי לאו במקח וממכר אתי לידא דתרווייהו כדי שתאמר דתרווייהו היא דהא קאמר של אבותי, ודאמרינן התם גבי ארבא האי אמר דידי היא ואמרינן עלה כל דאלים גבר הכי נמי קאמרי דידי היא שאני עשיתיה או שירשתיה מאבותי, אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכשחולקין נטל כל אחד את שלו ויצא.

ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרינן בגמרא (ג. ) אפילו תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתניתין רמאי דינא הוא שיהא מונח, וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמר זה אני ארגתיה וזה אני ארגתיה תהא מונחת. ולא קשיא דכי אמרינן בגמרא דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרינן דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמא רמאי ור' יוסי לית ליה כל דאלים גבר, אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרינן כל דאלים גבר היכא דאיכא רמאי, והא דאמרינן אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימר דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הוה ליה למימר יחלוקו כי היכי דלא אמרינן התם יחלוקו אלא הוה לן למימר דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון, ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרינן עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. עד כאן:

וכתוב בשיטה ודעתי מסכמת בסברא קמייתא דכל שבאין לפנינו כי תפיסי לה תרווייהו לא מפקינן מינייהו לא לומר כל דאלים גבר ולא לומר יהא מונח אלא חולקין בשבועה, ולא דמי למנה שלישי דרבנן דהתם לאו תרווייהו תפיסי ליה דמכח דחד הוא דתפיס ליה נפקד ולא ידעינן מאי ניהו והוי כי התם דאמרינן בההיא ארבא אי תפס לא מפקינן. ותו דהתם במנה שלישי גם בלא טענותיהן ידוע הוא לנפקד דשל אחד מהם בלבד הוא עד כאן. והר"ן ז"ל האריך לקמן בזה עיין שם גבי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי:

זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי:    איכא למידק כיון דהאי סיפא איירי במציאה ובמקח וממכר אמאי לא תני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר בין שנינו מצאנוה וחציה שלי וחדא במציאה וחדא במקח וממכר. ויש לומר דהא מרישא שמעינן לה ועלה דרישא קאי וסיפא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דרך שבועתם. מורנו הרב נר"ו:

ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים:    לאו דוקא, שאם רצה ליטול חציה שלא בשבועה הרשות בידו הואיל וחברו מודה לו, אלא משום דפלגי ליה בטלית לדמי ואכתי לא מסיימא חולקא דחד מינייהו צריך הוא לישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, שאם ישבע על הרביע שמא מאותו רביע אחר שיש לו בה הוא נשבע ואין כאן שבועה לחנם שכולה שבועה אחת היא ולצורך הדין הוא. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ש ז"ל. מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה וכו' זאלא שלא יוכל לכלול שום רמאות בשבועתו, לפי שהאומר חציה שלי אף על פי שהוא מודה לחברו בחציה אינו מודה לו בחצי מסויים אלא שותפין הם בכל הטלית ואף אם תחלוק הטלית לשנים כל חצי וחצי משותף בין שניהם, ואם האומר כולה שלי יטול חציה בלא שבועה אף אם אין לו בטלית אלא חציה ישבע באמת על חצי האחר שאין לו בה פחות מחציה שהרי שניהם שותפין בשני החצאין, לפיכך אף על פי שנטל החצי האחד לעצמו כיון שלא נטל על מנת להסתלק מחציה השני לא אבד זכותו מחציה השני וכשהוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה כדין הוא נשבע, אלא שחייב להחזיר חצי חציה הראשון שנטל אלא כיון שהוא טוען כולה שלי אי אתה יכול להוציא מידו בלא ראיה לפיכך הזקיקוהו לכלול כל שלשה חלקים בשבועתו וכו' ככתוב בפסקיו עיין שם. עד כאן:

כתב רש"י ז"ל וזה האומר חציה מודה הוא שהחצי וכו'. כתב כן לומר דאפילו לא אמר בין שנינו הגבהנוה אלא שאמר חציה שלי ולא פירש החצי האחר למי, בזה הלשון לבד שאומר חציה שלי מודה שהחצי האחר של חברו. אבל אכתי קשה לי על מה שכתב כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין וכו' והלא על החצי שהוא מודה אין דנין עליו ונשבעין עליו כדקתני זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים תקנת חכמים כדי שלא ירמה אותנו וכדכתיבנא, חדא דעיקר תקנת השבועה גם כן מדרבנן היא ולא מדינא ותו דאמאי נתן מכשול לפנינו רש"י ז"ל וכתב דברים שאין בהם צורך ואינם מוסכמין לדברי התנא. ונראה לומר שרש"י ז"ל נשמר כדרכו שלא נפרש שדין הסיפא הוא דין חדש ולא כמשפט הראשון כדי לתרץ הקושיות ונפרש כך, שזה שאומר חציה שלי אף על גב דאין המיגו שלו מועיל להוציא מה שביד חברו מכל מקום מועיל לגלות לנו שאינו כל כך רמאי כמו חברו שטוען כולה שלי, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליו אפילו אמאי דמודה ליה חבריה כדי שיודה גם הוא לחברו שחציה שלו ויחלוקו בלא שבועה כדי שלא יבאו לידי שבועת שקר.

ונמצא לפי פירוש זה שאין משפט שבועה זו כמשפט שבועה של הבבא הראשונה שאפילו על מה שאין דנין עליו נשבעין, לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו הם נשבעין וכו'. דהיכי לישתבע לימא שבועה שיש לי בה רביע מרע ליה לדבוריה, לימא כולה שלי ולדבריכם שאין לי בה פחות מרביע קרובה לשבועת שוא שהרי חברו מודה לו שיש לו בה חציה, לימא כולה שלי וחברי מודה לי שיש לי בה חציה ולדבריכם שבועה שבאותו החצי אין לי בה פחות מרביע כל זה אריכות ענין הוא, ואין הכי נמי שאם השביעוהו בסגנון זה שנפטר אלא בחרו להם חכמים סדר שבועה בלשון קצרה כדרכם בכל מקום. מורנו הרב נר"ו:

והאומר חציה שלי ישבע וכו':    איכא דקשיא ליה ולישתבע ולשקול חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ויש לו חציה בשבועה, כדאשכחן (ב"ב ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבועה חומשום מיגו. הרמב"ן ז"ל.

פירוש ואין לומר שאין אומרים מיגו אלא בטענה שלא יצטרך לישבע עליה דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (שם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה. הרשב"ץ ז"ל.

וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו, ומכאן יש לו ראיה שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשותיה דמריה. הרמב"ן ז"ל.

ואף על גב דאמרינן בכתובות (יב:) דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ויש לה כתובה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, שאני התם דבחזקת בתולה נשאת וגם היא טוענת ברי והבעל ספק. הרשב"ץ ז"ל: עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו אינה ראיה דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומר חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלי טומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו, והאיך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי, אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טעון יבלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו. ובפרק חזקת הבתים (לב: ד"ה אמאי) יתבאר בסייעתא דשמיא. עד כאן. וכן כתב הר"ן ז"ל (ד"ה וזה נוטל) וכמו שכתוב בנמוקי יוסף עיין שם:

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל (ד"ה זה ישבע) תירץ וז"ל אפילו למאן דאמר מיגו להוציא יש לפרש דלא אמרינן מיגו כי האי גוונא אלא מאותו ממון יאוהכי הוי מיגו, מיגו שיכול להרויח ממון זה דאי בעי אמר טענה אחרת בזה הממון שהיה נאמן בה, אבל כי האי גוונא לא האמינוהו על חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי בכי האי גוונא לא אמרינן מיגו. ולא נהירא לשר מקוצי ז"ל דבגמרא (ג.) אמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דאמרינן מיגו מממון לממון אחר. לכן נראה לי דכיון דלא נחית לשקר דאי נחית לשקר היה אומר כולה שלי אלא סבור שהגביהה בשעה שחברו הגביהה ולא היא ואם כן לא אמרינן מיגו. וראיה לדבר מדאמרינן (יבמות קיד:) מת בעלי במלחמה אינה נאמנת במטתו נאמנת ואמאי, דין הוא שנאמין אותה במת בעלי במלחמה מיגו דאי בעיא אמרה מת במטתו יבאלא אומר מסברא מת במלחמה שהלך. עד כאן:

וזה לשון גליון וזה נוטל רביע. כתוב בתוספות כדאמרינן בגמרא האי מיגו גופיה וכו' צריכין התוספות להביא ראיה דאם לא כן הוה אמינא דלא הוי מיגו טוב דשמא אינו מעיז פניו ברצון לתבוע הכל כדאמרינן במודה מקצת וכופר הכל. עוד כתוב בתוספות דהתם היינו טעמא משום דאפילו הוה שתיק וכו' פירוש אחרי שכבר טען הא שטרא אם היה שותק והיה מחזיק באותה טענה די אבל הכא צריך לטעון שום דבר. ובגליון תוספות תירץ אין לומר מיגו אלא במקום שיש לו טענה אחרת על אותו ממון וכו'. ונראה שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוספות קורין מיגו להוציא אם היינו מאמינים לו על החצי, דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפיס כל חד דידיה הוא דהוי חציו לכל חד לכך רצה לומר הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק אבל אין לומר מיגו אלא היכא שהיה לו טענה אחרת גם להחזיק דהיינו על אותו ממון, אבל כשטוען חציה שלי דהוי להחזיק אין להאמינו במיגו שהיה טוען כולה שלי דטענה זו היתה להוציא חצי האחר דהיינו ממון אחר, אבל בגמרא קאמר שפיר דאי לאו איערומי היה נאמן על הרביע מיגו דאי בעי אמר כולה שלי דטענה זו הויא להחזיק ברביע האחר דהא בלא זה טוען יותר ממה שנותנים לו. עד כאן.

ומהר"י כהן צדק פירש דמתניתין בהאי בבא מיירי כגון דאותו שטוען כולה שלי ידו מגעת עד חצי הטלית דמאי דתפיס דידיה הוא ואידך חציה הוא דהוי בחזקת שניהם ולכך יכול להוציא מחברו עוד רביע מאידך חציה, ואין צריך לדחוק ולפרש כמו שפירשו בתוספות דלא חשבינן כאלו כל אחד מוחזק חצי טלית. וגם יתורץ בזה מה שמקשים בתוספות דאמאי לא מהימן במיגו, דהא אי נמי הוה טעין על כולה לא היה נוטל חציה כדאמרינן לקמן (ז.) שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. והא דמוקי לקמן (שם) מתניתין בדתפסי בכרכשתא היינו רישא דקתני יחלוקו עד כאן.

אבל הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אי האומר חציה שלי מוחזק בחציה לא היה נוטל חצי טענתו אלא כולה דהא אמרינן בגמרא דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו', אלא מתניתין בכל פורתא ופורתא שניהם מוחזקין דתפסי בכרכשתא כדאמרינן בגמרא וכאלו כל אחד מהן מוחזק בכל פורתא בטלית ואין לאחד יתרון על חברו בחזקת חלק ממנה ומשום הכי כל אחד נוטל חצי טענתו בשבועה כדינא דרישא. עד כאן:

עוד הקשה מורנו הרב נר"ו דנהי דלא יועיל המיגו ליטול מה שביד חברו דמיגו להוציא לא אמרינן מכל מקום יועיל המיגו לפטרו משבועה ויטול רביע בלא שבועה למאן דאמר אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חברו ויאמר חציה שלי כדי שיאמינוהו בלא שבועה ויטול רביע והכי איתא בגמרא. עד כאן דבריו.

והקשו עוד בתוספות דנימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. כדאמרינן בפרק החולץ וכו'. ואין לתרץ דלכך אין מאמינין לו על הרביע בשבועה משום דאית ליה מיגו והוי להחזיק דכיון דאין ספק מוציא מידי ודאי אז הודאי הוי כמוחזק ואי אמרת מיגו אז הוי מיגו להוציא. גליון.

והרא"ש ז"ל תירץ דשאני הכא דהאי דאמר כולה שלי אינו ודאי בחצי הטלית אלא מתוך דברי האומר חציה שלי שהרי גם הוא מוחזק בחצי הטלית יגואי בעי הוה אמר כולה שלי ומשום דטען האמת לא יפסיד, ולא דמי ליבם שהוא ודאי בחצי הנכסים. עד כאן.

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל שאני התם דטענותיו ברורות אבל הכא אין טענותיו ברורות וראיה מההוא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי יתומים וכו'. (יבמות לא.). עד כאן.

והרשב"ץ ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל לא דמי דהתם היבם הוא ודאי בכל הנכסים והספק ספק בכולן ואין לו ליטול כלום אבל זה אף על פי שהוא ודאי במקצת טלית לא חשיב ודאי בכולה הילכך מה שחברו מודה לו יטול מפני שהוא ודאי והשאר הוה ליה ספק וספק, ויחלוקו. עד כאן.

וכן תירץ הריצב"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דלא דמי דהתם כיון שהיבם בנו ודאי מיד שמת הסבא הרי הוא מוחזק בכל הנכסים והספק בא להוציא מחזקתו ועליו להביא ראיה, אבל כאן אף על פי שהודה לו זה במחצית והחזיקו בטלית למאי דאתחזק דהיינו במחצית אתחזק ולא במחצית האחר. עד כאן:

גמרא למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי:    הלא באמרו אני מצאתיה שמעינן מינה דכולה שלי. ופרקינן דלא הדר תנא כולה שלי אלא לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני למציאה. ואקשינן תו והאמר רבינא ומצאתה דאתא לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא (ב"ק קיג:) הלכתא אין פורטין לא מתיבת המוכסין ופשיטא היא. ושקלי וטרי לאוקומה למתניתין בחדא ולא מתוקמא ואוקימנא רישא במציאה וסיפא בקנייה זה אומר כולה שלי אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה ונתתי דמיה. רבינו חננאל ז"ל.

והרא"ש ז"ל פירש למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וכו'. פירוש סלקא דעתיה דמתניתין תרתי קתני רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בירושה או בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה. ופריך תרתי למה לי ליתני חדא ושמעינן אידך מינה. ומשני חדא קתני וכולה איירי במציאה. ותו פריך כיון דחדא קתני ליתני אני מצאתיה וכולה שלי יד. עד כאן.

וכן פירש מהר"י כהן צדק ז"ל וז"ל חדא קתני וכו'. תימה לי מה תירוץ הוא זה ומאי שני ליה ממאי שהקשה ליתני חדא. ונראה דהמקשה סבור לאוקמה מתניתין בתרתי מילי חדא במציאה וחדא במקח וממכר אבל אכתי לא אסיק אדעתיה צריכותא דלקמן דאי כולה במציאה לשתוק מכולה שלי, והכי פירושו ליתני חדא או מציאה או מקח וממכר ומשני חדא קתני ולא איירי בתרי מילי והדר פריך אי חדא קתני ליתני אני מצאתיה וכו'. עד כאן:

וזה לשון הראב"ד ז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. ליתני חדא דמאי אולמיה דהאי מהאי. חדא קתני פירוש חדא טענה היא דצריכי תרווייהו להדדי. הדר אקשיה וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא וכו' כלומר ואמאי צריכי להדדי מי לא ידענא דכולה שלי קאמר. עד כאן.

וה"ר י"ט אל אשבילי ז"ל פירש וז"ל למה לי למתנא זה אומר וכו'. ליתני חדא וכו'. פירוש ממה נפשך דאי תרווייהו במציאה למה לי תרתי טענתא, ואי חדא במציאה ואידך במקח וממכר או טענה אחרת בחדא נמי סגי ויליף אידך מינה דמאי שנא טענה זו מטענה זו. עד כאן.

ובגליון פירש ליתני חדא. פירוש ישנה הכל בבא אחת ומשני אין הכי נמי דשנה הכל בבבא אחת. והא דלא פריך מיד והא זה וזה קתני, היינו משום דעדיין לא ירד למסקנא אם הפירוש דילמא תנא סיפא לגלויי רישא או לייתורא, דאי תנא סיפא לגלויי רישא אז הוי ניחא דתנא זה וזה לכך יורד תחלה למסקנא והדר פריך. עד כאן:

ומה"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב וז"ל למה לי למתנא וכו'. ליתני חדא. הפירושים שסובלת זו הקושיא הם ארבעה. הראשון. דמה צורך להזכיר כולה שלי שהוא כפול מאחר שאמר אני מצאתיה. והשיב המתרץ חדא היא וכו' וחוזר המקשה ואומר שאין קושייתו מתורצת שאפילו בזה האופן אין צריך אלא זה אומר אני מצאתיה בלבד. וזהו מה שהאריך בלשונו למה לי למתני וכו' ליתני חדא לומר שאחת מאלו היא מיותרת כיון שהשנים בנושא אחד שהוא מציאה. השני. שהמקשה הבין שזאת המשנה מדברת בשני נושאים כדלקמן, והקשה שבכולה שלי נכלל אני מצאתיה. ותירץ חדא קתני והודיעו שני עניינים האחד שמשנתנו לא קתני אלא חדא, השני דמדברת במציאה ולא במקח וממכר. ואלו הפירושים נראים יפה אלא שיש להם קושיא אחת בכלל ולכל אחת בפרט. בכלל אמאי קאמר ליתני חדא. בפרט שלפירוש הראשון אינו צריך לומר אלא למה לי למתני כולה שלי שזה נראה מיותר.

ולפירוש השני הוה ליה למימר למה לי למתני אני מצאתיה שזה נראה מיותר. בשביל דוחקים אלו נפרש פירוש אחר מורכב משני פירושים אלו והוא בשני אופנים, הראשון שבראשונה מקשה למה תני שתי טענות ואחר כך הקשה שעל המעט יאמר השתי טענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא לקח שתי טענות ושתי בבות זהו שחזר ואמר ליתני חדא. או נאמר באופן אחר שהמקשה לא ידע פירוש המשנה ואמר לא ימנע, או התנא במה שאמר שתי בבות רצה להביא שני נושאין שהם מציאה ומקח וממכר או הכל נושא אחד של מציאה, אם שני נושאין מה צורך להביא שניהם די באחד מהם, ואחר כך חזר ואמר שאם הכל ענין אחד של מציאה ליתני חדא בבא ואם תאמר דלא תנא אלא בבא אחד יש לו דוחק אחר דליתני חדא רצה לומר ליתני אני מצאתיה וממילא משתמע דכולה שלי, כל זה רצה להקשות במה שאמר ליתני חדא והמתרץ לא הבין הקושיא וחשב שלא היה מקשה אלא ממשמעות ולזה אמר אין חדא קתני. וחזר המקשה לומר שיותר מזה נתכוון בקושיתו.

ורבינו נר"ו הקשה לפירושים היותר חשובים מאלו שאמרנו שאיך יש לו מקום למקשה להקשות שמה צורך לומר אני מצאתיה או כולה שלי, שצורך גדול הכריחו לתנא להביא אני מצאתיה שהרי אנו מוכרחין לומר שבמשנתנו ליכא טענת רמאות כמו שהוא מבואר בגמרא לקמן (ג.) שאם לא כן אלא שגם במשנתנו איכא טענת רמאי יש לנו מקום להקשות ולומר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, ואם כן לזה הוצרך לומר אני מצאתיה דאי לא תני אלא כולה שלי נראה שהוא כולל כל הטענות שבמציאות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי לזה תני מצאתיה לומר שבזה הנושא של מצאתיה בלבד והדומה לזה דליכא רמאי הוא דאמרינן יחלוקו. ואם כן העלנו מפירוש זה שאין מקום למקשה להקשות למה לי למתני אני מצאתיה.

ולהבין כוונת המקשה נקשה קושיא בלשון המקשה והיא זאת שמה שנראה שהוא מיותר בלשון התנא אינו אלא מה שהביא באחרונה שמה שאמר בתחלה אינו מיותר כלל שהכרח הוא להביא הטענה במה שיחלוקו ואם כן לא היה לו למקשה לומר אלא למה לי למתני כולה שלי, ולזה נאמר שהמקשה הקשה לא ימנע או כוונת התנא במשנתנו לכלול לכל הטענות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי, או אינו אלא בדליכא רמאי אם כוונתו לכלול כל הטענות למה לי למיתני תרתי כלומר שני נושאין דהכל כלול בזה אומר כולה שלי ואם תאמר משנתנו בדליכא רמאי ליתני חדא שהוא זה אומר אני מצאתיה, ולזה האריך ואמר למה לי וכו' כלומר בזה הלשון יש שני פירושים אם מדברת אפילו בשיש רמאות למה לי למתני תרתי שהכל כלול בכלה שלי ואם מדברת בשאין רמאות ליתני חדא.

והשיב המתרץ ואמר שכוונת התנא להביא בדליכא רמאי עם כל זה לא יהיה כוונתו לומר שלא יהיה רמאות לא בטענות ולא במציאות שאף על פי שבטענות יהיה רמאות אם במציאות אפשר שלא יהיה רמאות סובר התנא שיחלוקו, ואם כן מאחר שכוונת התנא היא זו הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה רצה לומר שהיינו אומרים שהדין שאמר התנא אינו אלא בדליכא רמאות כלל אפילו בטענות, כגון אני מצאתיה שפירושו ראיתיה ונראה שאינם מחולקים כלל בהגבהה ששניהם מודים ששניהם הגביהוה אבל הם חולקים בראיה שהם חושבים דבראיה בעלמא קני ולפיכך חולקים בראיה, ובזה הנושא ליכא רמאי כלל לא במציאות ולא בטענות שבראיה אין אנו יכולים לומר שאחד יודע שחברו ראה את המציאה תחלה ועם כל זה הוא אומר שהוא ראה אותה תחלה, שזה אינו יודע כלל אם ראה חברו אם לאו ולפיכך חושב שהוא ראה אותה תחלה ואם כן אין בכאן רמאות לא בטענות ולא במציאות דדילמא תרתי בהדי הדדי אגבהוה. ואם לא אמר אלא אני מצאתיה היינו אומרים דלא אמרינן יחלוקו אלא בזה הנושא דליכא רמאות כלל לזה אמר כולה שלי לומר לך שגם כן אמר יחלוקו אפילו בדאיכא טענות ברמאות כיון שבמציאות אפשר שלא יהיה רמאות שמה שהתנא שולל מכאן אינו אלא טענות רמאות בין במציאות בין בטענות כגון הנושא של רבי יוסי.

ובזה הפירוש תמצא מתורצת הקושיא שהרמב"ן ז"ל מקשה. והיא שהאיך סלקא דעתין למימר בראיה קני דהא בסיפא תמצא בבירור דבראיה לא קני, דאין לומר שהדין יהיה כך אלא שהבעלי דינים חושבים דבראיה קני ובשביל זה הם אומרים אלו הטענות והמקשה הקשה אחר כך ואמר שמאחר שדינו כללי וכולל גם כן לנושא שיש בו רמאות בטענות ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ובזו הקושיא יש לעיין ולהקשות שהכרח הוא לתנא להביא אני מצאתיה, שאם לא יאמר אלא כולה שלי יעלה על דעתנו שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו שהוא רמאות אפילו במציאות.

ולזה נשיב שאף על פי שלא יאמר אלא כולה שלי לא יעלה על דעת שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו דשאני מתניתין שאנו רואים דשניהם תפוסין בטלית ולפיכך אמרינן יחלוקו אבל בשנים שהפקידו שאינם תפוסין דין הוא שיהא מונח. וזה דקדק בתשובתו שאמר בעלמא דקתני כלומר במתניתין שאפילו לא יאמר כולה שלי לא יעלה על דעתנו שהוא כולל כל רמאות אבל בעלמא דקתני לשון מציאה הוה אמינא דבראיה קני. עד כאן:

וזה לשון אחרון אחר למה לי למתני וכו':    בהא שמעתי טואיכא תמיהי טובא דלא ימלט, או סבר האי מקשה דכולה מתניתין במציאה או רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בזה אומר אני ארגתיה. אי סבר דכולה במציאה מצית למימר דפריך בתרי גווני חדא למה לי למתני וכו' ליתני אני מצאתיה וכולה שלי, ולפי זה הוה אתי שפיר מאי דאריך ותני למה לי למיתני זה אומר וזה אומר דעיקר פרכיה הוא מזה וזה כדפריך לבסוף. אבל קשה דמאי משני חדא קתני והא על דא קא בכינא ופריך דלא ליתני זה וזה דמשמע דהוו תרי ענייני. ותו מאי האי דהדר פריך וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי דאם כן קשה מדידיה אדידיה דמעיקרא קאמר דליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן האי פירושא לית ביה מששא כלל. שני למה ליה למימר זה אומר וזה אומר וכו' לימא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי או ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. וגם לדרך זה קשה דלמה לו להאריך כל כך לימא למה לי למתני תרתי ליתני חדא דבשלמא לפירוש הראשון ניחא דעיקר קושייתו זה וזה, אלא לזה הפירוש קשה דעיקר הפירכא היא תרתי למה לי והכי איבעי ליה למימר. ותו מאי קמהדר חדא קתני וכי לא ראה הקושיא של זה וזה דפריך לקמן ושתי קושיות אלו סותרות גם הדרך השני, דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ועוד קשה לי לזה הדרך דרב פפא דהדר לאוקומי מתניתין כמאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר הוה ליה למימר לעולם רישא במציאה וכו' כי אורחיה דתלמודא.

ועוד יש להקשות לכל הפירושים ליתני חדא למה לי. ועוד למה האריך המתרץ ואמר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי בחדא סגיא. ועוד למה חלק קושייתו לשנים ולא עוד אלא שנראה שזה אומר אני מצאתיה ישרה בעיניו ותוך כדי דבור הקשה בהפך ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ועוד אמאי שני בדבוריה, לעיל קאמר אני מצאתיה ואנא ידענא ולבסוף קאמר ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה לימא ולא בעי בתרווייהו.

ותירוצא דמילתא דהאי מקשה סבירא ליה דכולה מתניתין במציאה ופריך למה לי למתני תרתי ליתני זה אומר אני מצאתיה או זה אומר כולה שלי כי שקולות הן בעיניו ומחדא אתיא לה חברתה ולכן הוסיף ליתני חדא להודיענו כוונתו דליתני אני מצאתיה או כולה שלי אי זו מהן שירצה. ואלו לא תני ליתני חדא הוה במשמע דקשה ליה ליתני אני מצאתיה ולשתוק מכולה שלי כאורחא דתלמודא כי האחרון הכביד על הראשון ולשתוק מיניה, ונדון דידן לא משמע הכי אדרבה שכולה שלי היא ישרה בעיניו טפי ולכן אמר וליתני כולה שלי ולא בעי כלל אני מצאתיה, ואלו לעיל מינה אמר ואנא ידענא כדאמרן.

והא דלא קתני למה לי תרתי ליתני חדא משום דהוה משמע דאין חילוק בין אי תנא להו להני תרתי בלשון זה וזה או זולתו וזה הפך האמת דאפילו בתר דתריץ דצריכי תרווייהו קשה ליה לשון זה וזה, ולהכי קאמר למה לי למיתני זה אומר וזה אומר לרמוז לקושיא דלבסוף ומשני חדא קתני כלומר כולה חדא בבא היא וסיפא פירושא דרישא והאריך בלשונו זה אומר וכולה שלי וזה אומר וכולה שלי לתקן מה דאפשר לתקוני בלשון זה וזה כלומר מה שאמר זה אומר אני מצאתיה פירושו זה אומר כולה שלי וזה אומר אני מצאתיה פירושו כולה שלי.

והמקשה חשב שכולה שלי איצטריך להשלים חסרון זה אומר אני מצאתיה שבלשון אני מצאתיה אין שם גזרה כלל ושלכן הוצרך לומר כולה שלי לתיקון הלשון כי הוא מאמר בלתי שלם, ולהכי פריך וליתני מצאתיה ואנא ידענא כלומר הענין מובן מעצמו וחסרון המשתלם מאליו בידיעה מהו (וזהו שאמר) ואנא ידענא ולא קאמר ולא בעי, דנהי דבעי כולה שלי לשלמות המאמר אבל טזידענא ממילא וכיון דלא מצו למטעי למה לי למתני וכו' והתרצן גלה אז דעתו כי מצאתיה מאמר חסר ממנו חסרון לא יוכל להמנות משום דהוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, ולכן הוצרך להאריך ולומר כולה שלי לפרושי למילתיה אז המקשה הקשה בכח גדול דכיון דכולה שלי פירוש מצאתיה וכולה שלי לא בעי פירוש ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה כלל וכשתירצו לו דתרווייהו צריכי הקשה זה וזה קתני שהיתה בכח המאמר הראשון, ולא הקשה אותה מתחלה כשאמר חדא קתני משום דנמשכת קושית וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא ממאי דקא מהדר ליה דחדא קתני ועל דבריו בהודעת הקדמתו הקשה אליו לפי שהיא קושיא יותר חזקה לאין שיעור מפירכת ההקדמה. ולפי דרכנו לא צריכינן לדחוקי במה שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך הכי ואית דוכתא דלא פריך. וטעמם לתרץ למה איחר קושייתו עד הנה ואמרו שאין הקושיא כל כך חזקה. עד כאן דבריו:

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. איכא למידק עלה אף על גב דהאי מקשה לא אסיק אדעתיה דחדא במציאה וחדא במקח וממכר כדמסיק רב פפא, מכמה טעמי חדא דמקח וממכר מאן דכר שמיה במתניתין. ותו דליחזי זוזי ממאן נקט כדפריך בגמרא, ותו דסוף סוף אצטרכינן להו מכל מקום הוה ליה למימר דחדא בדליכא ודאי רמאי ואידך בדאיכא ודאי רמאי כדמשמע לישנא דכולה שלי ואתה תופס עמי לגזלני. ובשלמא לפי שיטת רש"י ז"ל דמפרש דהיכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח ניחא, אבל לפירוש רבינו חננאל ושאר מפרשים ז"ל דמפרשי למתניתין אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי קשה. ותו למאן דמפרש דלאו דוקא אוחזין אימא חדא באוחזין וחדא בשאין אוחזין. ותו אמאי אוריך כל כך בלישניה לימא ליתני חדא ותו לא. ותו אחר שהאריך כל כך למה הוצרך לומר בסוף ליתני חדא. ותו דהשתא משמע ליה דכל אחד משתי הבבות שוות והדר פריך דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה דמשמע דכולה שלי עדיף טפי.

וכבר ראיתי מי שפירש שהמקשה ידע שפיר דחדא במציאה וחדא במקח וממכר וקשיא ליה דתרתי למה לי, והמתרץ לא הבין כוונת המקשה והוקשה לו לפי שיטה זו דהוה ליה לרב פפא לומר לעולם רישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ואני יזלפי שיטתו, זו הטעאה, שאין דרך התלמוד לומר לעולם אלא באוקמתא דאתאמרא בהדיא אבל זו לא הוזכרה ולא עלתה על לב מעולם אבל עיקר הפירוש לא ניחא ליה מהטעמים שכתבתי למעלה. ותו כלום אדם בונה בנינו על תהו דמי אמר לו שהדבר מוכרח שחדא במציאה וחדא במקח וממכר עד דקשיא ליה ליתני חדא דילמא חדא דליכא ודאי רמאי וחדא דאיכא ודאי רמאי וצריכי חדא משום שבועה וחדא משום חלוקה, אי נמי לא זו אף זו קתני וברישא הוה ליה לפרושי דחדא במציאה וחדא במקח וממכר והדר ליפרוך תרתי למה לי. ותו דצריכין הם לומר שהמתרץ לא הבין דבר עד סוף הסוגיא וזה דוחק וכל כי האי דרך המפרשים לאמרו וכאן לא דברו כלל. ותו דאמאי משבש ליה ואזיל כולי האי מיד הוה ליה למימר מי סברת חדא קתני לא תרתי קתני חדא במציאה וחדא במקח וממכר. ותו דסתם תלמודא שהוא המקשה ידע לה אמאי קבע לה בשם רב פפא. ותו דמאי דאקשינן לעיל אמאי אוריך כל כך אינו מתורץ בדרך זה.

וכבר ראיתי מאן דארכבה אתרי רכשי כדי לתרץ קושיא זו ואמר דהכי פריך מה נפשך אי חדא במציאה וחדא במקח וממכר למה לי למתני וכו' ואי תרווייהו במציאה תרתי במציאה למה לי, והיינו דקאמר ליתני חדא וכו' והמתרץ לא הבין כוונת המקשה ואמר דיותר מזה נתכוון בקושייתו דליתני אני מצאתיה וכו'. עוד אפשר לפרש לפי דרך זה שבראשונה הקשה אמאי תנא שתי טענות ואחר כך חזר והקשה שעל המעט יאמר שתי הטענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא תנא שתי טענות ושתי בבות והיא אחת שיש בה שתים. וכל הדרכים האלו לא ישרו בעיני לפי שהם בנויים על הקדמות בלתי צודקות ועל כן לא ראיתי להאריך בהן ובקושיות שיש עליהם.

ולפי פשטן של דברים המקשה הזה לא אסיק אדעתיה הא דרב פפא מטעמי דאמרן לעיל וחשב דתרווייהו במציאה כפשטא דמתניתין ועלה בעי תרתי במציאה למה, ומשום דידע שפיר דאיכא לתרוצי דחדא קתני רצה לנעול דלת בפני תשובה זו ואמר למה לי למתני דמלישנא דמתניתין משמע דתרתי קתני כדפריך לבסוף, וכדי שלא יטעו בהבנת קושייתו לומר דהכי קא קשיא ליה דלעולם חדא קתני אבל אמאי תני לה בלישנא דתרתי, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי מיבעי ליה לפיכך פירש קושייתו ואמר דליתני חדא. והמתרץ הבין יפה קושייתו וכחש בהקדמתו דחדא קתני ולא נתן אל לבו לישנא דזה וזה ואפשר דסבר השתא דזה וזה לאו דוקא דמשום דהפסיק בזה אומר אני מצאתיה הוצרך לומר זה אומר כולה שלי. אי נמי דאורחיה דתנא הכי כמו שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך ואית דוכתא דלא פריך אבל לעולם חדא קתני, והמקשה מקשה בסוף דליתני כל דברי הטוען ביחד זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והיינו דאיצטריך לאורוכי והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו' דוק ותשכח.

והא דלא מוקי סיפא בדאיכא ודאי רמאי דאי משום הא ליתני כולה שלי ותו לא דכולה שלי משמע בכל גוונא, אי נמי ליתני אני ארגתיה ואכתי תרתי למה לי. והא דלא מוקי לה לסיפא להיכא שאינם אוחזין משום דאכתי תרתי למה לי ליתני שנים המתעצמין על הטלית זה אומר וכו' דמשמע בכל גוונא בין אוחזין בין בלתי אוחזין, וכי תימא אי לא תני משנה יתירה הוה מוקמינן לה בדמסתבר טפי דהיינו כשאוחזין או בדליכא רמאי הא ליתא דאדרבה כשאינם אוחזין מסתבר טפי מדמחייבינן ליה שבועה ובדאיכא רמאי מסתבר טפי מדרמינן שבועה עליה כי היכי דלודי, הילכך איכא למימר הכי ואיכא למימר וכולה שלי משמע בכל גוונא דהכי סגי ותרתי למה לי, חדא קתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וכו' ואם תאמר כל אריכות זה למה מאחר שתירץ דחדא קתני הא משתמע שפיר.

ותו קשה היכי אפשר לומר דחדא קתני דנהי דזה וזה לא משמע ליה לחלק הרי הפסיק בזה אומר אני מצאתיה, ובשלמא אי תרתי קתני שפיר אבל אי חדא קתני איך הפסיק באמצע טענתו של ראשון במקצת טענה של שני. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דהיינו שהוצרך להאריך ולומר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי שזו היא טענתו וחדא קתני והתנא סדר הדברים כפי דרך הטוענים דלא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאמר אידך אני הוא שמצאתיה ומעשים בכל יום בין הטוענים כזה.

וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי:    אורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך ומי מצית אמרת וכו' שהיא קושיא יותר חזקה. אי נמי פריך לפי שיטת המתרץ דסבר דחדא קתני והדר מפיק ליה מהך סברא. ואם תאמר דמשמע דזו היא קושייתו הראשונה דליתני חדא. ויש לומר דמעיקרא פריך דודאי תרתי קתני כדמשמע לישנא דמתניתין אלא דתרתי במציאה למה לי והשתא פריך לדידך דסברת חדא קתני נהי דחדא היא מכל מקום ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי והוא ייתור לשון ללא צורך, ובשלמא אי תרתי קתני ודאי לחדותי מילתא אתי אלא דלא ידענא מאי אבל אי חדא קתני קשיא טפי שהלשון הוא מיותר לגמרי מצד עצמו והיינו דקאמר ואנא ידענא דכולה שלי.

אי נמי הכי פריך בשלמא אי תרתי קתני אין שם אלא קושיא אחת שהוא ייתור אבל אי חדא קתני קשיא זה וזה, ולקושיית הייתור לא תרצת וקושיית זה וזה קתני כבר רמזה המקשה במה שהביא לשון המשנה וכדכתיבנא לעיל. והמתרץ הבין שיש להקשות והא זה וזה קתני ולא חש לה דהא איכא דוכתי דלא פרכינן לה. והוא יחיודע דכל דאפשר לפרושי בכי האי לישנא בלשון בשלמא, לא מפרשינן ליה בלשון אכתי.

ועדיין יש לדקדק דאי תנא מצאתיה הוי משמע גם אני מצאתיה תנא כולה שלי לומר אני מצאתיה כולה לבדי. יש לומר חדא דאני מצאתיה כולה משמע. ותו דליתני אני מצאתיה כולה ומאי וכולה שלי דקתני ועל כרחך אית לן למימר דמצאתיה כולה משמע דהא במסקנא מוקמינן חדא במציאה וחדא במקח וממכר משמע דבלשון מצאתיה טוען שכולה שלי וזה ברור. עוד איכא לפרש אי אמרת בשלמא תרתי קתני וחדא דאיכא רמאי וחדא דליכא רמאי וחדא משום חלוקה וחדא משום שבועה. עד כאן.

הוי אמינא בראיה בעלמא קנה:    ולא פירוש יטהגבהה כיון שאין לה דעת אחרת מקנה, דבמקח וממכר הוא דבעינן משיכה או הגבהה. הריטב"א ז"ל.

ואם תאמר והיכי סלקא דעתין הכי והא בהדיא תנן לקמן (ט:) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחברו תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה כ. אלמא בראיה לא קני שאלו כן למה זכה בה השני. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דמאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה, וכי תימא אי הכי פשיטא סלקא דעתך אמינא כיון שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי גלי דעתיה דלצורך חברו הגביהה ולא ניחא ליה דליקני לא בראיה ולא בהגבהה וזכה בה לשם חברו, קמשמע לן דאפילו הכי כל שעודה בידו נאמן לומר דבראיה זכה בה תחלה. הר"ן ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל איכא למפרך ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא (שם) היה רוכב על גבי בהמה וכו'. כא. ואיכא דמפרקי לה דהוה אמינא שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה, ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו. עד כאן.

ויש מתרצים דשאני התם משום דלא אמר תקנה לי ראייתי אבל אם אמר תקנה לי ראייתי הוה אמינא דקונה לו ראייתו משום הכי תני כולה שלי דבראיה לא קני. ואף על גב דגבי ארבע אמות של אדם אמרינן בגמרא (י.) דאין חילוק בין אמר ליקנו ללא אמר, התם היינו טעמא משום דד' אמות מתורת חצרו קנו ומשום הכי דין הוא שיקנו לו בין אמר בין לא אמר אבל בראיה היה אפשר לחלק, ואין זה מחוור. הרשב"ץ ז"ל:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דמפרקי בתוספות כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני, לא תיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן ואורחיה כבדתנא הוא לעקם שתים ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אף על פי ששנאו במקום אחר. ורמיזא להא מילתא בריש מסכת יבמות דבעי בגמרא למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות. אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אף על גב דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן. וכיוצא בה בתחלת מסכת ברכות דקאמר והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא אף על גב דממתניתין דסוף נגעים (פי"ד מ"ג) שמעינן דמייתי כגבפרק הערל (עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה.

אבל רש"י ז"ל (ד"ה בעלמא) כתב דלא אשמועינן שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה. ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרשה בשראוה שניהם או האחד קודם דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר תנה לי והוא נטלה לימא כדליתנה לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה ולא בהגבהה וזכה לשם חברו קמשמע לן ולא מחוור. ועוד דלמסקנא דאמרינן דרישא במציאה וכו' נימא דבראיה בעלמא ליקני דהא לא תני שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה.

ולדידי משמע דהא דקא סלקא דעתין למימר בראיה בעלמא קני משום דלישנא דמתניתין הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתיה, ואף על גב דקתני לקמן דלא קני בראיה הוה אמינא האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דאקשיה וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ומאי קושיא הא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא, דמסיפא שמעינן ליה. ומפרקינן בעלמא דקתני לשון מצא הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני, ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני לה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתניתין דבראיה לא קני. עד כאן:

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל ומיהו לרש"י ז"ל שכתב דלא אשכחן שום תנא שאמר דלא קני מציאה אלא בהגבהה קשה דלכאורה משמע מהנהו מתניתין דלא קניא מציאה בראיה אלא בהגבהה. ואפשר לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה וקמשמע לן דאף על גב שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי זכה בה, שלא תאמר גלי אדעתיה דלא ליזכי בה לא בראיה ולא בנטילה אלא בשביל חברו קמשמע לן דכל זמן שהיא בידו נאמן לומר לעצמי זכיתי בה בראיה, ואידך נמי דנפל לו עליה הכי הוא שהמחזיק בה אומר שהוא ראה תחלה וקמשמע לן דאף על גב דאידך נפל לו עליה נאמן המחזיק לומר אני ראיתיה תחלה. ואין זה נכון. ועוד כי אקשינן לקמן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה מאי קושיא והא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה.

והרמב"ן ז"ל כתב דהשתא הוה סלקא דעתיה למימר דלישנא דמצאתיה משמע דאפילו בראיה קני לה מדלא קאמר הגבהתיה, ואף על גב דאשכחן לקמן דלא קני אלא בהגבהה הוה אמינא דהאי תנא פליג עליה וקסבר דקני בראיה, דלשון מצאתיה הכי משמע ומשום הכי אקשיה ולא ליתני כלל אני מצאתיה דלא שמעינן כהדמציאה לא קני אלא בהגבהה הרי יש משניות מפורשות לקמן. ומפרקינן דמשום הכי תנא אני מצאתיה לאשמועינן מלישנא יתירה דבראיה לא קני, כי היכי דלא ליטעי בעלמא דמצא לשון ראיה משמע משום הכי תנא משנה יתירה דלשון מצא לאו בראיה בעלמא משמע. וזה אינו מחוור. דאם כן דלשון מציאה משמע דבראיה בעלמא קני סיפא דאסיקנא דתרתי קתני לימא דתנא דידן אית ליה דבראיה בעלמא קני ופליג אתנאי דלקמן דאמרי דלא קני אלא בהגבהה, ודוחק לומר דהשתא הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תנא לה דעד דאתא לידיה לא קני ליה. הלכך התירוץ הנכון הוא תירוץ התוספות. עד כאן:

וזה לשון הרשב"א ז"ל (סוד"ה למה לי) ויש לומר דכל היכא דלא תני אלא חדא אמרינן דתנא לישנא דקרא נקיט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעה בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תני אלא חדא ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט. עד כאן:

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר דלא אשמועינן שום תנא וכו'. ולפי זה יש מקום להקשות לרש"י ז"ל מסיפא דמשנתינו שבבירור אומר שבראיה לא קני, ונראה שאין זו כוונת רש"י ז"ל שראוי שתדקדק בכוונת רש"י ז"ל שלא אמר לא אשמועינן שום תנא שיאמר דלא קני בראיה, שאם היה אומר כך בודאי הוה קשה ליה סיפא דמתניתין שאומרת דבראיה לא קני בשלא בא לו קנייה אלא בראיה בלבד שיותר חשובה קניית הגבהה מקניות אחרות, אבל בזמן שהרואה גם כן מגביה עם חברו ויהיה לו יותר הראיה לעולם אימא לך שכל התנאים יודו מי שיש לו הראיה הוא קונה ולא הגבהה בלבד. זהו שאמר רש"י ז"ל לא אשמועינן שום תנא דלא קנה אלא בהגבהה שכל התנאים יודו מי שיש לו מציאות לקנות באופן אחר אע"פ כושלא יהיה הקנייה בהגבהה כמו שאמרתי, ובזמן שהם שוים בהגבהה אין ההגבהה קונה אלא הראיה שיש לו יותר מחברו, ואם כן מציאות קנייה אף על פי שלא יהיה לו ההגבהה. עד כאן:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראיה קני ליה. פירש רש"י ז"ל דלא אשמועינן שום תנא דלא קנה ליה אלא בהגבהה. והקשו עליו בתוספות דהא משנה מפורשת היא בפרקין (ט:) ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא לא קנה בראיה שהרי הוא לבדו ראה אותה תחלה ואף על פי כן חברו שיחזיק כזבה זכה בה. ונראה דלא קשה על רש"י ז"ל דהכי קאמר דההיא שעתא דקתני תנא דהכא אני מצאתיה אכתי לא אשמועינן שום תנא דמציאה לא מיקנייא בראיה ומתניתין דהיה רוכב וכו' אכתי לא איתנייה וזה ברור מאד. עד כאן.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל הא דאמר אי תנא מצאתיה ולא תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה דבראיה בעלמא קני לה תנא כולה שלי דבראיה לא קני לה. הכי פירושו בדקינן ליה לדיבוריה דילמא בראיה בעלמא קאמר משום דעבידי אינשי דמדחזי ליה אמרי מצאתיה הילכך עד דאמר כולה שלי או דמפרש ליה בדיבוריה לא יהבינן ליה. מיהו כי אמר כולה שלי לית ביה ספיקא דאי משום ראיה קאמר במקום דאיכא אחרינא בהדיה היכי מצי למימר כולה שלי משום ראיה בעלמא דילמא כי היכי דחזי איהו חזי נמי אחריני. וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה דשמעינן מינה דלא יהבינן ליה עד דאמר בהאי לישנא. אי תנא כולה שלי ולא תני אני מצאתיה בהדיא לא גמרינן מיניה מידי ודילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה. ובאידך פירקין (כא.) דקתני מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו דילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה ואי קדמי אחריני ושקלי להו אתי איהו ומפיק מינייהו בכח ראייתו ואינהו נמי טעו ושבקו ליה דסברי דבראיה קני להו, להכי תנא כולה שלי גבי אני מצאתיה למימר דכי אמר אני מצאתיה בדקינן ליה אלא אם כן יאמר כולה שלי וכן בכל המציאות שיבאו לישאל עליהם מודיעין אותו כך אם יש עליו חולקים. ובהכי מפרשא מילתא.

ולא דהוה מספקא לן מילתא דבראיה מקניא מציאה, חדא דבמתניתין גופא קתני בהדיא דלא קני לה בראיה. ועוד מהיכא תיתי דליקני מידי בראיה והלא בנכסי הגר שהן כמציאה בעינן נעל גדר ופרץ כל שהוא שיהא שם תיקון הנכסים אבל קניית ראיה לא מצינו בשום מקום לא בנכסי חברו ולא בשל הפקר אלא ודאי כדפרישנא. ובמסקנא דמילתא דתרתי קתני ובמציאה לא צריך בדיקה כלל דלא טעו אינשי דליקרו לראיה מציאה וכי אתי ואמר אני מצאתיה אף על פי שיש עליו חולקין שקיל בשבועה. וראיתי מפרשים שדחקו עצמן בפירוש שמועה זו ואין צורך. עד כאן:

וזה לשון מורנו הרב נר"ו אי תנא אני מצאתיה. הקשו ז"ל דהיכי מצינו למימר דבראיה לחודה קני והא תני לקמן ראה את המציאה וכו'. והוה מצינו לתרוצי דלעולם ראיה לחודה לא קני ושאני הכא דזה הודה לזה דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שזה אומר אני ראיתיה תחלה וזה אומר אני ראיתיה תחלה, ולאפוקי מהאי פירושא הוצרך התלמוד להאריך ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני.

ועדיין היה אפשר לדחוק לשון התלמוד ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בשעת ראיה אבל בשעת הגבהה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לכך פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה לומר שאפילו שהוא מודה לו שהוא הגביהה אלא שאומר שהוא ראה אותה תחלה קנה בראיה בעלמא, והיינו דאמר התלמוד בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני ולא קאמר בראיה בעלמא ודוק. וטעמא דמילתא דבשלמא אם ראיה לחודה קני במציאה היינו דטעין אני ראיתיה תחלה ולפיכך זכיתי בכולה אלא אי אמרת דראיה לחודה לא קנה אלא בהצטרפות אליה שגם הוא הגביה עם חברו, איך תועיל טענה זו להוציא מה שביד חברו כיון שמודה לו שהגביה עמו דהא בשעת גמר הקנין שהוא הגבהה גם חברו הגביה.

תו איכא לתרוצי דלעולם ראיה לא קנה כדקתני לקמן והכא כפי דעת הבעלי דינים שחושבין דבראיה קנה דכולי עלמא לאו דיני גמירי, והכי קאמר דאי אמר אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא דמתניתין לא איירי אלא בראיית המציאה ודכוותה דליכא שום חשש רמאות שאומר אני ראיתיה תחלה וחברי לא ראה ואומר כן באומדן דעתא אבל זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דכל אחד מכחיש דברי חברו ממש אימא לא, קמשמע לן דאפילו בכי האי גוונא יחלוקו בשבועה כיון דלא הוי ודאי רמאי דאימר בהדי הדדי אגבהוה.

ואיברא דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה דקאמר בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני משמע דמדינא קאמר ולא כפי טענת הטועים בדין. ותו כיון דאנן ידעינן דבראיה לא קני ליתני מצאתיה ותו לא ומאי מצאתיה הגבהתיה וידעינן שפיר דאף על גב דכל חד מכחיש דברי חברו חולקין בשבועה. ותו דאם כן מאי דוחקיה לומר חדא קתני לעולם תרתי קתני וחדא משום ראיתיה וחדא משום הגבהתיה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. וכמה דברים נאמרו בקושיא זו.

ואני בעניי לא קשיא מידי דבשלמא אם אותה המשנה היתה שנויה תחלה ניחא אבל כיון שאינה שנויה אלא לקמן וכי לא ישמיענו התנא דבראיה לא קני אלא יסמוך על מה שעתיד לכתוב, ואם יקשה לנו למה השמיענו שני פעמים דבראיה לא קני התם איבעי לן לאקשויי ולא אקא סלקא דעתין דהכא. ואפשר לומר בזה וכיוצא בו כיון שהמשניות שגורות בפיהן היכי הוה טעינן לומר דבראיה לחודא קנה.

ואם תאמר אכתי היכי הוה אמינא דבראיה לחודא קנה והלא הא דפלגי בטלית משום דתפסי דאם הם לא יקחוה מי יקח אותה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבראיה לא קני. ולא מצית לתרוצי דמדקא מחייבין להו שבועה שמעינן דבראיה קני דאם לא כן שבועה זו למה, דהא אמרינן בגמרא (ג.) דשבועה זו כדי שלא ילך ויתקוף בטליתו של חברו, וכי תימא דכל זה הוא לפי המסקנא אבל לפי הקא סלקא דעתין שבועה זו כדי להכחיש דברי חברו שאמר שקנה אותו בראיה תחלה, הא ודאי ליתא דאם היינו משביעין אותו שכולה שלו אין הכי נמי אבל כיון שאינו נשבע אלא שאין לי בה פחות מחציה נמצאת שבועתו להחזיק מה שבידו וזה בלא שבועה נמי הכי דינא דיחלוקו, והיינו דאמרינן לקמן כיון שזה תפוס וזה תפוס שבועה זו למה וכיון שכן אין בשבועה ראייה לומר דבראיה לחודה קנה ואם כן היכי הוה אמינא דמאי מצאתיה ראיתיה. ויש לומר שזהו שדחקו לרש"י ז"ל לפרש אני ראיתיה קודם שהגבהת אותה דמודה לו שהוא הגביהה והשתא ידעינן שפיר דבראיה לחודה קני מדקתני יחלוקו. עד כאן:

וזה לשון הגליון בראיה בעלמא קני. פירש רש"י ז"ל מדקתני יחלוקו. פירוש מדקתני יחלוקו אף על פי שאחד מודה לחברו שהגביהה תחלה כי אינם חלוקין אלא מי ראה תחלה. עד כאן:

וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש ז"ל הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה. פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה אף על גב דלא אתא לידיה בראיה בעלמא קני מדקתני יחלוקו. וקשיא לי היכי שמעינן מהכא דבעלמא קני מציאה בראיה מדקתני יחלוקו שאני הכא דשניהם באין לפנינו מוחזקים בטלית ואף אם לא קנאוה בראיה כשבאת לידם קנאוה. ויש לומר דאם איתא דראיה לא קניא אינה שלהם אף על פי שמוחזקין בה ואחר שחטפה מידם הרי היא שלו, שהרי האחד אומר אני ראיתיה ואתה הגבהת אותה הרי סילק עצמו ממנה לפי דבריו אי ראיה לא קניא והרי היא של השני, וגם השני כשאומר כן הודה שאינו שלו אלא של חברו וכיון שכל אחד הודה שאינה שלו החוטפה מידם זכה בה ואמאי קתני יחלוקו. עד כאן:

אי תנא אני מצאתיה וכו':    קשיא לן דהכי הוה ליה לתרוצי אי לא תנא וכולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו'. ויש לומר דלישנא קלילא נקט כלומר אי תנא אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא משום דמצאתיה הוא לשון גרוע דמשמע ראיה לחודה והיינו דנקיט במילתיה אי תנא אני מצאתיה. ואם תאמר ליתני זה אומר אני הגבהתיה וזה אומר אני הגבהתיה דליכא למיטעי ותו לא צריך וכולה שלי. ויש לומר דתנא לשון הרגיל בבעלי דינים נקט דדרכן לומר אני מצאתיה. אי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דמקשה ואזיל לפי שיטת המתרץ ולבסוף מקשה דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ובמה שתירץ לזו עלה תירוץ לקושיין נמי. ודוק ותשכח.

תנא כולה שלי דבראיה לא קני:    כתב רש"י ז"ל עלה בחזקה גמורה שהגבהתי תחלה וכו'. ואיכא למידק דנראה דמשמעות מלת כולה שלי משמע שקנה אותה בחזקה גמורה ולזה קשה שאין במשמעות אלא שאין לחברו חלק בה אבל לעולם מאי דקאמר שלי אימא דבראיה קני לה, ומשום הכי איכא לפרושי דהכא ממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קניא כדמשמע לפום ריהטא בסוף סוגיין. אבל לא אפשר לפרושי הכי דאם כן מאי פריך בתר הכי וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ואי ממשנה יתירה הוא דשמעינן לה היכי מצי לאקשויי הכי, ודוחק הוא לומר שהמקשה לא הבין כוונת המתרץ וחשב דממשמעות כולה שלי משמע ליה בחזקה גמורה.

ולפיכך פירש רש"י ז"ל דכולה שלי משמע תרתי משמע בחזקה גמורה דלא קרו אינשי שלי אלא אחר שכבר בא לידו אבל בראיה מציאה קרו לה, ומשמע נמי דכולה היא שלו ואין לחברו חלק בה. והא דאמרינן במסקנא ממשנה יתירה לאו על וכולה שלי אמרינן דהא לאו משנה יתירה היא אלא על אני מצאתיה אמרינן שהיא משנה יתירה לאשמועינן דראיה בעלמא לא קני. מורנו הרב נר"ו:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל תאנא כולה שלי. פירש רש"י ז"ל כולה שלי בחזקה גמורה שהגבהתיה. פירוש לפירושו לאו מלישנא יתירה אלא ממשמעות הלשון עצמו. והיינו דפרכינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. עד כאן.

ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק הבית והעליה (קיח. ) דהבטה בהפקר קני. לא קשיא דהתם הבטה של שומר כגון שומר שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמא לא, ואפילו הכי אסיקנא התם דלא קניא. הרמב"ן ז"ל:

ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה:    איכא למידק וכי מרבנאי קא פריך ולא די זה אלא דפריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו'. ותו דדילמא לא אמרה רבנאי אלא בתר דשמעה למתניתין דתנא כולה שלי דבראיה לחודה לא קני ומשום הכי אמר דומצאתה דאתא לידיה משמע ובהא איכא למימר דמקרא מפיק לה דהכי משמע ליה לישנא דומצאתה. ויש לומר דכיון דרבנאי אמרה לתרוצי לדרב דאמר אבדתו של גוי מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי. ופרכינן ואימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מחויב לאהדורה בתרה אבל היכא דאתא לידיה אימא ליהדרה אמר רבנאי ומצאתה דאתא לידיה משמע. וזה דחקו לרש"י ז"ל להורות מקום ולהביא הבקיאות לומר דנפקא מיניה מדרבנאי דין זה וליכא מאן דפליג עלה ומשום הכי פריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו' דהוי כאלו פריך מדרב גופיה. מורנו הרב נר"ו:

ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל ומצאתה דאתא לידיה משמע. ליכא למימר דילמא רבנאי גופיה ממתניתין דאיק לה דמצאתיה לא הוי בראיה בעלמא דאם כן הוה ליה לשנויי ולאתויי מתניתין, ועוד דאתאי לידיה משמע היינו מכח משמעות הלשון. ועוד דממתניתין לא שמעינן אלא לעניין קניית מציאה דלא הוי בראיה בעלמא ובהכי לא איירי קרא. ומיהו תירוץ זה אינו דאם כן היכי מייתי מדרבנאי אמתניתין. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל והאמר רבנאי ומצאתה וכו'. ומסתמא תנא לישנא דאמר קרא בהאי עניינא נקט, ופרכיה מהא דרבנאי דבהדיא אמר כן דמשמע דהכי פשיטא להו לכולי עלמא דמשמע לישנא דמציאה ולא היה דבר חידוש שחדש רבנאי. והא דרבנאי איתא בפרק הגוזל (ב"ק קיג.) גבי אבידת גוי. וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן.

ומצאתה דאתא לידיה משמע:    ומכל מקום אבידת ישראל חייב להחזיר מכי חזי לה דאף על גב דמשמע לקמן (כו:) דכל זמן שלא נטלה אינו עובר משום השב תשיבם משום לא תוכל להתעלם מיהא עובר. הרא"ש ז"ל.

דאתא לידיה משמע:    קשה לי דסיפיה דקרא מוכח דבראיה עסקינן דכתיב לא תוכל להתעלם ובדבר דאתא לידיה לא שייך למימר לשון העלמה אבל בראיית העין שייך למימר לא תוכל להתעלם ויש לומר דאי בראיה לא הוה צריך למכתביה דהא כתיב לעיל מיניה לא תראה שור אחיך וגו', אלא משום דאיכא בקרא מיעוטא אחיך ולא גוי הוצרך לכתוב ומצאתה דאתא לידיה ואפילו הכי של גוי לא מיחייב לאהדורי והיינו דאיצטריך לא תוכל להתעלם לא תוכל לכבוש עינך כאלו אינך רואהו. מורנו הרב נר"ו.

אין ומצאת דאתא לידיה משמע וכו':    איכא למידק דכל זה הוי יתור לשון דהכי הוה ליה למימר, תנא לישנא דעלמא נקט דבשלמא סוף הלשון ואף על גב דלא אתא לידיה וכו' אף על פי שכבר נאמר למעלה בתירוץ הראשון איצטריך לאשמועינן דלא נפרש תנא לישנא דעלמא נקט כלומר לשון הטוענין ואומרים אני מצאתיה וכולה שלי לאפוקי מה שביד חברו, להכי כתב דאף על גב דלא אתא לידיה וכו' לומר שחוזר על תירוצו הראשון, אבל מה שתירץ אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע נראה שהוא מיותר. תו קשה דלמה לי כולה שלי כיון דומצאתה דקרא משמע דאתא לידיה דלא פליג תנא אקרא כיון דתני בה יחלוקו ואף על גב דלשון בני אדם מצאתיה ראיתיה הכא לא אפשר וכדכתיבנא.

ונראה שקושיא זו דחקתו לרש"י ז"ל להקדים ולומר אי לא הדר תני כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו' אבל אינו מובן מתוך דבריו תירוץ הקושיא. ונראה לומר דהכי קאמר אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ולישנא דקרא לחוד ולישנא דמתניתין לחוד ותנא לישנא דעלמא שקורין לה מציאה משעת ראיה, ואי לא תני כולה שלי הוה אמינא דבראיה קני ולא פליג אקרא דקרא נמי הכי אית ליה גבי מציאה דבראיה קני. ומיהו גבי מציאת הגוי אפילו אתא לידיה דישראל לא מחייב לאהדוריה דמצאת הכי משמע. אי נמי מן התורה מציאה לא קני עד דאתא לידיה ומיהו רבנן תקון דבראיה ליקני דילמא אתו לאנצויי כיון דקרו לה מציאה משעת ראיה והפקר בית דין הפקר, משום הכי תנא כולה שלי דבראיה לא קני. וזה קרוב בדברי רש"י ז"ל מן הראשון.

וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה:    איכא למידק דקושיא זו בכלל הקושיא הראשונה היא דליתני חדא או אני מצאתיה או כולה שלי, ודוחק הוא לומר שהמתרץ לא הבין וחשב דחדא קשיא ליה עד השתא שהרי קל להבין הוא דליתני הא או הא ומפורש יפה בדברי המקשה. ויש לומר דתלמודא הוא דקמפרש למתניתין בדרך מקשה ומתרץ והכי אורחיה בדוכתי טובא. אי נמי לא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאותביה.

והנכון אצלי שהמתרץ תירץ דבר שיש בו שני משמעות בתחלה והוא זה תני כולה שלי דבראיה לא קנה ומשמע מייתורא דמתניתין, ומשמע נמי מהבנת לשון כולה שלי דהיינו דקני לה להיותה שלו ממש בהגבהה ואם היה עולה המקשה על דעתו לומר דממשנה יתירה שמעינן הכי תו לא הוה פריך מידי, אבל משמע ליה דממשמעות כולה שלי משמע בהגבהה ומשום הכי פריך דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ותו דאפילו לא תנא אני מצאתיה לא הוה אמינא בעלמא דקתני מצאתיה דבראיה קני לה, חדא מדתני כולה שלי דמשמע בהגבהה ולא בראיה. ותו דקרא דאתא לידיה משמע כדפירש לעיל ומתוך כך הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא אשמועינן שום תנא דלא קני אלא בהגבהה דאף על גב דהכי משמע מקרא מכל מקום עדיין לא השמיענו התנא דבר זה אלא הכא.

ובדרך זה איכא לתרוצי הך קושיא נמי דבשלמא אי הוה תני תנא לשון מבורר דלא קני אלא בהגבהה תו לא הוה צריך משנה יתירה, אבל כיון דתנא כולה שלי אינו לשון מבורר לגמרי דאיכא למימר כולה שלי על ידי שראיתיה ואם כן לא השמיענו התנא בהדיא דלא קני אלא בהגבהה אלא ממשנה יתירה. ולפי שיטה זו איכא למימר דמשנה יתירה היינו כולה שלי שהיא לבסוף. ואכתי קשה דליתני אני הגבהתיה שהוא לשון מבורר ותו לא בעי משנה יתירה, אלא יש לפרש דמלישנא דמתניתין אין ראיה כלל דלשון הטוענים נקט תנא דמתניתין שאומר אני הגבהתיה או כולה שלי אבל לענין דינא לעולם אימא לך דבראיה בעלמא קני משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן דבראיה לא קני. מורנו הרב נר"ו:

ובגליון כתוב וזה לשונו בעלמא דקתני מצאתיה בראיה בעלמא קני:    אין להקשות דאם לן לימא במתניתין רבותא זה אומר ראיתיה דיש לומר דהתנא לא חש להשמיענו אותו חדוש ונקט הרגילות שכל אחד טוען הטענה הטובה שיוכל דהיינו כולה שלי. תני כולה שלי דבראיה לא קני לא בעי למימר איפכא תנא סיפא לגלויי רישא דבראיה קני דאיכא להשמיענו דין זה אם כן ליתני רישא ראיתיה ולא ליתני כולה שלי. עד כאן.

ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו':    קשיא לי דלמה ליה לאורוכי כולי האי והרי קושיא זו מפורשת היא דמשום הכי הוצרך להאריך למעלה כדפרישית. ותו כיון דאיכא דוכתא דלא פריך הכי משמע דלאו פירכא אלימתא היא ואם כן קשה דפריך בלשון חזק ומי מצית אמרת וכו'. ועם מה שכתבנו בריש סוגיין מתורץ כל זה. אבל אכתי קשה דהרי עיקר קושיין דהיא חדא קתני ליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן הכי הוה ליה לאקשויי והא זה וזה קתני דהא גבי כולה שלי לא תני וזה ואי פריך מדברי השני הכי איבעי ליה למימר והא זה וזה קתני. ומתוך כך הוה אפשר לפרושי דמזה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה פריך וכן מסיפא דמדקתני זה אומר אני מצאתיה ומיד מתחיל התנא דברי השני וזה אומר אני מצאתיה משמע שכבר נשלמה טענתו וכן מסיפא והשתא לישנא דזה וזה מדוקדק והיינו נמי שהיא קושיא חדשה ובכל דוכתא איכא למיפרך כי האי גוונא והיינו נמי שהוצרך להאריך בלשון הקושיא.

ורש"י ז"ל נשמר כדרכו וכתב גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי תנא זה אומר ואי חדא הוא וכו' וטעמא דמילתא דהך לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דאכתי לא נשלמה טענתו במה שאמר אני מצאתיה וחברו לא שבקיה לסיומי טענתיה עד דאמר אני הוא שמצאתיה וסדר התנא דבריו כפי דברי הבעלי דינים. אבל הא ודאי קשיא דכיון דזה אומר כולה שלי הוא תשלום הטענה הראשונה וכולה שלי מיבעי ליה ובכלל הקושיא גם כן דליתני כל טענתו ביחד דהיינו זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר וכו'.

וכבר כתבתי למעלה שהמתרץ היה יכול לדחות דכיון דהוצרך התנא לשנות דבריו לפי דרך הטוענים ולפסוק בין טענתו של ראשון בטענת השני הוצרך לומר זה אומר כולה שלי אף על גב דחדא קתני ומשום דקושטא היא דתרתי קתני לא ניחא ליה לתלמודא לדחוקי נפשיה ולתרוצי הכי ולישנא דזה וזה לאו דוקא אלא כלומר והא קתני ברישא זה אומר אני מצאתיה וגם בסיפא נמי תנא זה אומר כולה שלי ואף על גב דחדא מינייהו משנה יתירה היא לא הוה ליה למיתני בלשון תרתי אי חדא קתני אבל נראה לי דהכא פריך והא זה וזה קתני מיותרים כלומר זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דבזה וזה דרישא הוה סגי דליתני אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והשתא זה וזה דוקא אלא שקצת קשה דלא הוה ליה לתלמודא למימר זה אומר אני מצאתיה וכו' אלא הכי איבעי ליה והא זה וזה קתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וקושיא זו דחקתו לרש"י ויש להקשות והא זה וזה קתני מיותרים דכיון דתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר וכו' סגי בהכי ואמאי תני זה וזה דסיפא. וכוונת הקושיא הכל עולה אל מקום אחד אבל בהבנת הקושיא יש חילוק בין פירוש זה לפירוש רש"י ז"ל אף על פי שאיני כדאי לחלוק. כן נראה לי.

גם אפשר למעבד מהם פירושים סניפין לאלומיה פרכינן והיינו דפריך באתמהתא והיינו שהאריך כל כך והיינו דקאמר זה וזה קתני. דוק ותשכח. מורנו הרב נר"ו.

אמר רב פפא וכו':    ואם תאמר כיון דנדינן מאוקמתא דלעיל ומוקמינן דתרתי קתני ולא חדא אמאי לא קאמר אלא אמר רב פפא וכו' והתוספות דרכם לתרץ בכי האי דכיון דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא אמר אלא. פירוש לפירושם אין התלמוד מדקדק בדבר ולפעמים אומר אלא ולפעמים אינו אומר אלא אבל כשהוזכר שם אמורא לעיל לעולם אומר אלא וטעמו של דבר כיון שלא נזכר שם אמורא תלמודא הוא דשקיל וטרי בה ולאו דעביד לה אוקמתא לגמרי כי הכא דפריך וליתני חדא ודחי תלמודא ומאן אמר לך דלאו חדא קתני ומשום הכי לא הוצרך לומר אלא.

עוד נראה לפרש דהכא לא מחדשינן שום אוקמתא שכבר היינו יודעין דתרתי קתני כפשטא דמתניתין ולא אתינן אלא לתרוצי קושיא דתרתי למה לי והיינו דלא אמרינן הכא תרתי קתני ורישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולפי הפירוש שפירשנו שגם המקשה היה יודע דרישא במציאה וסיפא וכו' אלא דלא ידע לאצרוכינהו הכא לא הוה צריך לפרש אלא הצריכות אלא משום דלעיל לא נתפרש זה בהדיא לפיכך הוצרך לומר דרישא במציאה וכו' לבנות עליו הצריכות.

וכבר כתבתי למעלה שהנכון לומר שהמקשה לא אסיק אדעתיה אלא דתרווייהו במציאה ומשום הכי לא ידע לאצרוכינהו דאי אסיק אדעתיה חדא במציאה וחדא במקח וממכר קל היה למצוא הצריכות והיינו דקאמר רישא במציאה וכו' ולאו כדקא סלקא דעתין דתרווייהו במציאה. ואפילו לפי פירוש זה לא היה צריך לומר אלא כיון דלא מחדשינן לגמרי דתרתי קתני אף על גב דמחדשינן דחדא במציאה וחדא במקח וממכר. מה שנראה לי כתבתי אף על פי שאיני כדאי לחלוק על בעל הפירוש ההוא שהוא הרא"ש ז"ל.

וסיפא במקח וממכר:    וכתב רש"י ודוקא במקח וממכר וכו'. יש לדקדק למה כתב זה בתחלת הסוגיא היה לו לכתוב הדין בסוף הצריכות וכן כתבוהו הרשב"א והר"ן ז"ל. עוד למה לא כתב ודוקא במציאה ומקח וממכר וכו' שהדין במציאה ומקח וממכר שוה. ותו גבי ארגתיה נמי איכא למימר שניהם ארגוה זה חציה וזה חציה או שניהם ביחד כדרך הבגדים הרחבים הרבה שאין נארגין אלא בשנים. ותו מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן דהא לא דמיא מתניתין לשנים שהפקידו אצל אחד מהם דהתם בדין הוא שיהא מונח אבל במתניתין דשנים אוחזין למה נוציא מה שבידם להניחו עד שיבא אליהו אף על גב דודאי חד רמאי.

ויש לומר דשני דברים דחקוהו ז"ל חדא דהא לקמן אמרינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' ומסקינן אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי הכא מי יימר וכו' משמע דלא שני ליה לתלמודא בין היכא שהדבר מופקד ביד אחרים להיכא ששניהם מוחזקים מדלא מפליג בהכי וטעמא דמילתא כיון שהמופקד הוא מופקד מכח שניהם הוי כאלו שניהם מוחזקים בו ואפילו הכי אמרינן יהא מונח אף הכא לא שנא. ותו כיון דטעמא הוי כי היכי דלודי שייך נמי אפילו היכא דשניהם מוחזקים בדבר.

ועוד דחקו מאי דמוקמינן למתניתין רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולא מוקמינן לה תרווייהו במציאה וחדא אני מצאתיה דליכא ודאי רמאי וחדא לאני ארגתיה וצריכי חדא משום חלוקה וחדא משום שבועה ומדלא מוקמינן לה הכי דאתיא טפי כפשטא ומוקמינן לסיפא במקח וממכר ודחקינן נפשין טובא בצריכותא משמע דהיכא דאחד אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא חד רמאי ליתא לדינא דמתניתין אלא יהא מונח והיינו דדייק לה מרן ז"ל הכא ולא אדכר למציאה משום דמסיפא דייקינן לה ובשלמא גבי מציאה איכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה והוא סבור שהוא הגביה תחלה וכן גבי מקח איכא למימר לשניהם נתרצה והוא סבור לו לבדו נתרצה ואין ניכר מתוך טענותיהם אי איכא ודאי רמאי. אבל זה אומר אני ארגתיה דמשמע כולה אי איתא דחברו ארג עמו מידע הוה ידע הילכך חדא מינייהו ודאי רמאי הוא ויהא מונח. ועיין בזה החילוק שלא תטעה כמו שטעו אחרים כאשר אני עתיד לבאר בעזרת השם יתברך מורנו הרב נר"ו.

וזהו לשון גליון תוספות וסיפא במקח וכו':    פירש הקונטרס אבל בזה אומר אני ארגתיה תהא מונחת וכו'. וזה לא יתכן אלא לר' יוסי דתלי ברמאי אבל לרבנן לא תלי אלא כשהחלוקה יכולה להיות אמת וכאן יכולה להיות אמת וההיא דשנים אדוקים בשטר לא אתיא כר' יוסי. עד כאן.

וכתוב בגליון על זה. וסיפא במקח וממכר פירש רש"י ז"ל אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. פירוש לרש"י ז"ל היה קשה לפי הצריכות של הגמרא אז יקשה יאמר במתניתין ארגתיה דלא שייך ביה מורי ולא יצטרך לא מציאה ולא מקח וממכר. ועוד קשה דהגמרא תאמר סיפא בארגתיה ולא יקשה וליחזי זוזי ממאן נקט וכו'. ותירץ דבארגתיה לא הוה אמרינן יחלוקו וכו'. ובגליון הקשה על זה דזה לא יתיישב אלא לרבי יוסי וכו'. ודעת רש"י ז"ל דנקט במתניתין במקח וממכר כדי שתתיישב אליבא דכולי עלמא ולא בעי למנקט ארגתיה דלא כרבי יוסי.

אבל קשה לגליון על פירוש זה דאם כן לקמן דאמר לימא מתניתין דלא כר' יוסי אז יקשה אי מתניתין דלא כרבי יוסי אם כן לימא ארגתיה. ומיהו נוכל לומר דאז נאמר אין הכי נמי סיפא כולה שלי היינו פירוש ארגתיה וכי תימא אם כן מציאה למה לי אז נעשה צריכות איפכא דאי תנא ארגתיה הוה אמינא אדרבה משום דאין שייך ביה מורי ישבע דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל במציאה דשייך מורי מורי גם לישבע אבל זה נראה דוחק לגליון. עד כאן.

דף ב עמוד ב

משום דמורי ואמר חבראי לאו מידי חסר איזיל ואתפוס:    פירוש הילכך לא חשיד אממונא ואשבועתא נמי לא חשיד אבל במקח וממכר דליכא למימר הכי דסלקא דעתך דנקט זוזי מחד מינייהו ואם כן הוה ליה חשוד אממונא ומיגו דהוה חשוד אממונא חשוד אשבועתא קא משמע לן דבמקח וממכר מיירי בהאי גוונא דשייך מורי ואמר וכגון דנקט זוזי מתרווייהו. ולא נהירא דאם כן משמע היכא דלא שייך למימר מורי ואמר כגון דנקט זוזי מחד וזה אומר אני נתתים דחד מינייהו חשיד אממונא אי נמי זה אומר אני ארגתיה או שנים אדוקים בשטר מלוה ולוה אז ליכא שבועה אלא יחלוקו בלא שבועה. ואין זה ניחא דהא לקמן פריך עלה דמתניתין ולימא מיגו דחשוד וכו' ומשני לא אמרינן וכו'. אלמא אפילו היכא דחשוד אממונא איכא שבועתא ועוד דהא תניא לקמן בשנים אדוקים בשטר דיחלוקו מסתמא היינו בשבועה דעל מתניתין מיתניא הברייתא.

לכך נראה לפרש דהכי פירושו קא משמע לן למקח וממכר דבכל מקח וממכר אפילו היכא דחשוד אממונא כגון דלא נקט זוזי אלא מחד מכל מקום ישבע דאי תנא מקח וממכר הוה אמינא וכו'. פירוש אי לא תנא מציאה אלא מקח וממכר דין מקח וממכר הוה מוקמינן ליה היכא דמסתבר טפי דהיינו היכא דשייך למימר מורי ואמר כגון דנקט זוזי מתרווייהו דוקא דלא חשיד והוה ממעטינן מציאה דחשיד אממונא. והוא הדין דהוי מצי למנקט כולה במקח וממכר אבל נקט זוזי מחד דחשיד אממונא אבל נקט מציאה משום דהוי רבותא טפי קא משמע לן דהא דתני מציאה דעל ידי כן אייתר מקח וממכר לאשמועינן דאפילו היכא דלא שייך מורי ואמר כדפירשתי מכל מקום ישבע. אבל מכל מקום דוחק הוא דלהאי פירושא הוי האי דרמו שבועה עליה קולא וזהו דוחק דלישנא דרמו שבועה עליה משמע הכי דסלקא דעתך אמינא ליהמניה לאידך בלא שבועה ורבנן החמירו ורמו שבועה עליה. לכן נראה לפרש דהכי פירושו ואי תנא מציאה וכו'. ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

וכן פירש הרא"ש וזה לשונו אי תנא מציאה משום דמורי ואמר וכו'. כמו שפירש בתוספות עד קא משמע לן דאפילו הכי ישבע דזימנין דבספק הקרוב לודאי תפיס ומיראת השבועה יפרוש. ובענין זה יש לפרש ואי תנא מקח וממכר דלא מיתוקמא מקח וממכר אלא בדנקיט זוזי מתרווייהו דבהא איצטריך למימר שהטילו שבועה עליו אף על פי שסבור לומר אמת דבשלו נתרצה שגם הוא נתן מעות אבל לא נקיט זוזי אלא מחד לא איצטריך דמכל שכן דמציאה שמעינן ליה דפשיטא דלאותו שנתן דמים נתרצה והאי במזיד הולך ותופס שלא כדין. עד כאן.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו אבל מציאה דליכא למימר הכי אימר לא צריכא. כלומר וקמשמע לן דבין במציאה בין במקח וממכר שייכא בהו הוראה ולפיכך הטילו חכמים עליו שבועה. ואם תאמר אם כן מהכא משמע שבועה זו משום חשש דילמא מורי ואמר הוא אבל במקום דליכא הוראה לא רמו רבנן עליה שבועה ואי הכי קשיא טובא אם כן מאי קא מקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס דאי כסומכוס וכו' שאני התם דלא שייכא בה הוראה אבל הכא דאיכא למימר מורי ואמר רמו רבנן עליה שבועה כדי שיפרוש מהוראתו משום שבועה ותו קשה דאמרינן לקמן בפירקין וכי מאמר שזה תופס ועומד וכו' שבועה זו למה ומשנינן אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא ומאי קשיא לן ולמאי אצטריכינן לטעמיה דרבי יוחנן הא אמרינן הכא דשבועה זו רבנן רמו לה עליה משום דילמא מורי ואמר וכי תימא דרבי יוחנן גופיה הכי קאמר שמא יתקוף בטליתו של חברו כל היכא דאיכא הוראה אם כן היכי מקשינן לקמן בתר מילתיה דרבי יוחנן ונימא מיגו דחשיד אממונא וכו' הא לא חשוד אממונא אלא דמורי היתרא וכי רמיא שבועה עליה פריש. ואביי נמי למה ליה לתרוצי בההיא דלקמן חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו לומר משום דמורי ואמר. עד כאן.

והריצב"ש כתב וזה לשונו אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא צריכא. הבינו קצת מפורשים צריכא שאף בזו יש הוראה ולדבריהם אין שבועה אלא כשיש הוראה אבל בלא הוראה לא והקשו עליהם דאם כן מאי מקשינן בסמוך מסומכוס ולמאי אצטרכינן לדרבי יוחנן דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא דהא במאי דמתרצינן לרב פפא איתרצא לה דהא בדסומכוס ליכא הוראה. ועוד הקשו כמו שכתוב בחידושין.

ונראה לי שרובם אינם כלום דרב פפא בתר דאית ליה לדרבי יוחנן אמרה למילתיה דכיון שתקנת חכמים היא כדי שלא יהא תוקף ולא מדינא לא אמרינן לה אלא היכא דאיכא הוראה וכי מקשינן מדסומכוס אכתי לא ידעינן לדרבי יוחנן ולא לדרב פפא דאיתמר עלה והוא סבירא לן דשבועה זו מדינא וכי מתרצינן שבועה זו תקנת חכמים לא אצטרכינן לדרב פפא בההיא תירוצא אבל מה שהקשו מדמקשינן לקמן על ההיא דרבי יוחנן לימא מיגו דחשיד אממונא קשה עדיין לפירושם דמאי קשיא לימא כיון דליתיה לשבועה אלא בדאיכה הוראה הא לא חשיד אממונא כדמשמע בכולה סוגיין דבדאיכא הוראה לא חשיב לן חשיד אממונא לפיכך נראה כמו שפירשתי דאף בדליכא הוראה איתא למתניתין כמו שכתוב בחידושין עד כאן.

עוד כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו ולפיכך יש מי שכתב דהני סוגיי פליגי דבסוגיא דהכא סבירא לן דלא רמו רבנן עליה שבועה אלא היכא דהדבר מוכיח מתוכו דאיכא למימר מורי ואמר אבל לקמן לרבי יוחנן ולאביי סבירי להו דאפילו היכא שכל אחד אומר סתם כולה שלי רמו רבנן שבועה עלייהו ואף על גב דליכא למימר משום מורי ואמר שהרי אינו מתברר שמחמת מציאה או מחמת מקח וממכר טוען כל אחד עליה ומשום הכי איצטריך ליה לרבי יוחנן למימר דטעמא דמילתא כדי שלא יהא כל אחד וכו'. כיון דרמיין עלייהו שבועה אף על גב דליכא הוכחה בדבר דמורי ואמר ואביי נמי איצטריך למימר נמי דטעמא דשמא מלוה ישנה יש לו עליו כי היכי דלא תיקשי לן מיגו דחשיד אממונא וכו' שאין לתלות הדבר בהוראה כיון שאינו מוכיח מתוכו וכי מקשינן לימא מתניתין דלא כסומכוס אליבא דרבי יוחנן ואביי איתמר ולא לפום טעמיה דרב פפא דלדידיה לא קשיא דשבועה דמתניתין משום הוראה היא מה שאין לומר כן בסומכוס והיינו דמשנינן עליה מדרבי יוחנן. ואם תאמר תינח לרבי יוחנן ואביי דאיכא למימר דפליגי אסוגיא דהכא וכדכתבינן אבל תלמודא גופיה מאי קשיא ליה לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו' שבועה זו למה הא פריש תלמודא הכא דטעמא דמילתא משום מורי ואמר ומאי קשיא ליה תו יש לומר דמאי דאמרינן וכי מאחר שזה תופס ועומד וכו' אינה שאלתא של גמרא אלא התחלת דרבי יוחנן הוא וכאלו אמר רבי יוחנן וכי מאחר וכו' שבועה זו למה וגמרא הוא דבעי לפרושי טעמא דרבי יוחנן ואביי. עד כאן.

והרבה בתלמוד שאלות אחר התירוץ כי ההיא דאמרינן בפרק משילין וטעמא מאי לא בטיל אמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות וכבר פירש טעם אחר בתחלת השמועה. ופעמים שהוא שואל סתם בתלמוד מה שפירש כבר כי ההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים איבעיא להו סתמא מאי וכו'. עדיין לא נתחוור לי דמתניתין לית לה אוקימתא אלא בדרב פפא דמדקתני תרתי על כרחך רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וצריכא וכדפרכינן לקמן גבי המגביה מציאה לחברו והא אוקים רישא במציאה וכו'.

ויש לפרש סוגייתנו בלשון אחר דהכי קאמר אי תנא מציאה הוה אמינא במציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דאיכא למימר מורי היתרא אנפשיה אבל מקח וממכר אימא לא להכי תנא מקח וממכר לומר לך דאפילו היכא דליכא הוראה להיתר אמרינן יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר הוה מוקמינא לה למתניתין במקום דאיכא למיחש לדילמא מורי היתרא כגון דאמר חבראי דמי יהיב ואנא נמי דמי יהיבנא אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא קמשמע לן ממשנה יתירה דאפילו במקום דליכא למימר כהאי גוונא אמרינן יחלוקו בשבועה דליכא למימר כולה מתניתין בדאיכא הוראה להיתר דאי הכי ליתני מציאה דאית בה הוראה להיתר וכל שכן מקח וממכר היכא דליכא הפסד דמי אי נמי ליתני חדא והדבר ידוע שיש לומר שבשניהם איכא הוראה להיתר אמאי תנא תרתי לאשמועינן דמתניתין בכל ענין שזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ואפילו בדליכא הוראה להיתר כלל לרבי יוחנן יחלוקו בשבועה ולאביי בכל ענין שיאמר כולה שלי יש הוראה להיתר וליכא ודאי רמאי דשמא יש לו איזה מלוה עליו ולפיכך אומר כולה שלי ולרבי יוחנן נמי אפשר דליכא רמאי שכך היה מעשה שלשניהן נתרצה או מלוה יש לו עליו. ואקשינן והיכי איכא לאוקמה למתניתין במקח וממכר אם כן ניחזי זוזי ממאן נקט וכו' והוה יכול לאוקמה בדליתיה למוכר קמן דנשייליה אלא דבעי לאוקמה בכל ענין ואפילו שהמוכר לפנינו. ועוד דאכתי הוה קשיא ליה למאי דקא סלקא דעתין לאוקמה למתניתין במקח וממכר דאמר דמי יהיבנא משמע שעדיין המוכר לפנינו ואף על גב דמצי לאוקמה שחברו נתן המעות והוא משך ורוצה לשלם לו ניחא ליה לאוקומה בדנקיט מתרויייהו וכו' ואף על פי שהמוכר לפנינו.

והא דאמרינן לקמן מקח וממכר מאי איכא למימר הכי קאמר דילמא אין לו בה אלא רביע ושליש ואי קנסינן ליה מודה וחבריה נמי מודה ליה אי נמי איכא למימר מקח וממכר מאי איכא למימר הא משכחת מקח וממכר דאי קנסת ליה מודה בדאוקימתא למתניתין כגון דיהבי זוזי תרווייהו דמילתא פסיקא היא בכל טענת מקח וממכר שבעולם כדפרישית ולפי הלשון הזה זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה חולקים בשבועה וכן בשנים אדוקים בשטר כדלקמן אף על גב דליכא הוראה להיתר ולפי הלשון הראשון נמי הלכה כרבי יוחנן ואביי הילכך חולקים בשבועה ומיהו איכא לעיוני דנימא בה יהא מונח דהא ליכא למימר דתרווייהו היא בשלמא בשטר חוב שמא פרע בעל חוב מחצה ולאביי בכולן יש לחוש למלוה ישנה אי נמי של שותפות היא מתחלה מה שאין כן במנה דרבי יוסי שאחד מהן הפקידו לזה.

ומסתברא מלוה ישנה לאביי נמי רמאי הוא הילכך אני ארגתיה יהא מונח הרמב"ן ז"ל וזה לשון הר"ן ז"ל ויש מי שאומר עוד שסוגיות הללו אינם חלוקות כלל וכולן עולות לטעם אחד דאפילו היכא דליכא הוכחת הוראה אמרינן דאין חולקים אלא בשבועה ובהאי צריכותא דהכא הכי קאמר אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דאיכא למיחש דילמא מורי אבל מקח וממכר דליכא למיחש להכי אימא לא קמשמע לן דאפילו היכא דליכא למיתלי בהוראה אמרינן דאין חולקים אלא בשבועה. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא במקח וממכר דשייכא ביה הוראה כגון דנקט זוזי מתרווייהו אבל מציאה דלא שייכא ביה הוראה אימא לא קמשמע לן ממשנה יתירה דאף על גב דליכא למיתלי בהוראה אין חולקים אלא בשבועה הילכך מתניתין אפילו במקח וממכר דלא ידעינן אי נקט מתרווייהו ואי מחד מיניה ומתוקמה אף על גב דליכא הוכחה דמורי ואמר וכי תימא אם כן מאי מקשינן לקמן מקח וממכר מאי איכא למימר כלומר דהא איכא פסידא ובדנקט זוזי מתרווייהו והא מסקינן השתא דמתניתין בסתם מקח וממכר מתוקמא ומאן לימא לן דאיכא פסידא דלימא דנקנסיה כי היכא דלודי.

יש לומר דמכל מקום נקט זוזי מתרווייהו לא נפיק מכללא דמתניתין ובכי האי גוונא מאי איכא למימר הא אית ליה פסידא בודאי וכי מקשינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לפי שטה זו למאי דהוה אמינא דמקח וממכר דמתניתין בדאיכא הוראה מקשינן היכי תיסק אדעתין הכי הילכך נקטינן מהני סוגיי שאף על פי שאין בדבר הוכחת הוראה אין חולקים אלא בשבועה והוי זהיר בדבריך שלא תשתבש לומר דאפילו היכא דאיכא ודאי רמאי יחלוקו בשבועה דליתא וכדמוכחא סוגיין דלקמן אלא כי מסקינן דאף על גב דליכא הוראה אמרינן דאין חולקים אלא בשבועה לא באנו לומר אלא שאף על פי שאין בדבר הוכחה של הוראה כגון כשכל אחד אומר כולה שלי סתם ואינו מתברר מדבריו מחמת אי זה דבר הוא טוען עליה אפילו הכי רמו רבנן שבועה עלייהו ומכל מקום חולקים בשבועה כיון דליכא ודאי רמאי אבל היכא דאיכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא אמרינן יחלוקו אלא יהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל. ולפנינו יתבאר עוד בסייעתא דשמיא שזה אומר אני ארגתיה וכו' אי מקרי ודאי רמאי או לא אבל כל היכא דמקרי ודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו. עד כאן.

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל ויש לומר דסוגיין דלא פליגן וסוגייתנו הכי פירושו אי תנא מציאה הוה אמינא במציאה הוא דתקון רבנן שבועה משום דאיכא הוראה אבל מקח וממכר דליכא הוראה קמשמע לן דאפילו במקח וממכר דליכא הוראה אמרינן יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר ולא תנא מציאה הוה אמינא מתניתין במקח וממכר דשייכא ביה הוראה כגון דנקיט זוזי מתרווייהו אבל מציאה' דליכא למימרהכי אימא לא קמשמע לן והכי קאמר דהוה מצי למימר אבל מקח וממכר דלא שייך ביה הוראה אימא לא אלא משום הכי נקט מציאה לרבותא לומר שאפילו מציאה שהיה אפשר לומר שיש בו הוראה לא הוה שמעינן וכל שכן מקח וממכר דליכא הוראה. ועוד הוי מצי למימר דאי לא תנא אלא כולה שלי ולא תנא אני מצאתיה הוה מוקמינן למתניתין במציאה דכולה שלי במציאה נמי משמע אלא דרצה לומר שאפילו תנא מקח וממכר בפירוש אפילו הכי איצטריך אני מצאתיה אבל השתא דתנא תרתי שמעינן ממשנה יתירה דאפילו היכא דליכא דליכא הוראה יחלוקו בשבועה הילכך מתניתין בכל ענין מתוקמא ואפילו היכא דליכא הוראה להיתר. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אי תנא מציאה הוה אמינא וכו'. פירוש דלא אמרינן דחשיד אממונא ומיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דמורי ואמר וכי נרמי שבועה עליה פריש אבל מקח וממכר הוה אמינא לא נרמי שבועה עליה דליכא הוראה ומיגו דתשוד אממונא חשוד אשבועתא קמשמע לן דאף במקח וממכר מורי ובדיהבי זוזי תרווייהו. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר וכו' אבל זה אומר אני ארגתיה דודאי איכא רמאי יהא מונח. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל וכן כתב הראב"ד ז"ל בסוף המסכת וזה בדרך פשט סוגייתנו דשקלינן וטרינן בסמוך בדרבי יוסי ורבנן ומוקמינן מתניתין בדליכא ודאי רמאי ושם נאריך יותר בסייעתא דשמיא.

ומיהו תמיה לי אפילו תמצא לומר דמתניתין דוקא בדליכא ודאי רמאי היא שנוייה מי הזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דבדאיכא ודאי רמאי יהא מונח אדרבה הוה לן למימר יחלוקו בלא שבועה וכדמשמע בפרק חזקת הבתים גבי ההיא דרב נחמן דאמר זה אומר של אבותי וכו' ואקשינן עליה מאי שנא משני שטרות וכו' ופרקינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא וכו' דאלמא כל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא אף על גב דאיכא ודאי רמאי בההיא דרב נחמן אי דמר לאו דמר יחלוקו דאי לא תימא הכי לישני התם ליכא רמאי הכא איכא רמאי אלא שאין הכל תלוי אלא בדאיכא למיקם עלה דמילתא והכא נמי הא ליכא למיקם עלה.

ונראה שרש"י ז"ל מפרש דהתם לא אמרינן יחלוקו אלא בדליכא למיקם עלה דמילתא ובדליכא ודאי רמאי כההיא דשני שטרות והא דלא משני התם הכי הא בדאיכא ודאי רמאי הא וכו' משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דבדאיכא ודאי רמאי אמרינן לעולם כל דאלים גבר ולא היא דלא אמרינן כל דאלים אלא בדאיכאלמיקם עלה דמילתא אבל בדליכא למיקם עלה ואיכא ודאי רמאי לא אלא יהא מונח. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן הא דאקשינן לקמן אלא מאי רבנן והא מתניתין כשאר דמיא דאלמא כל היכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח אפילו לרבנן ולא אשכח לה נמי פירוקא לאוקמה כרבנן אלא משום דהתם ודאי רמאי דמנה דחד מינייהו הוא אבל מתניתין ליכא ודאי רמאי דאיכא למימר דתרווייהו הוא אמור רבנן יחלוקו. כן נראה לילפי שיטתו של רש"י.

אבל לפי מה שכתבתי במשנתינו דלדברי ר"ח ז"ל מתניתין אפילו בדאיכא ודאי רמאי הכא הכי פירושו אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה וכו' משום דאיכא למימר דמורי אבל מקח וממכר בדליכא הוראה לא קמשמע לן דאפילו הכי יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא דוקא בדאיכא הוראה וכגון דיהבי זוזי תרווייהו אבל מציאה דליכא הוראה. אי נמי במקח וממכר בדליכא הוראה וכגון דלא יהיב זוזי לחד מינייהו וכל חד וחד אמר אנא הוא דיהבית קמשמע לן דבין הכי ובין הכי יחלוקו ובשבועה ומשום מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא לא אמרינן כרבי יוחנן או כאביי. והשתא ניחא הא דאיבעיא לן לקמן וכי מאחר שזה תפוס וכו' וסוגיא דלקמן כבר כתבתי במשנתנו דאיתאמרא אליבא דמקשה דהוה סלקא דעתיה דיד שליש כיד שניהם וכאלו היו הם שניהם תפוסים בה וכל מאי דאמר במידי דביד שליש יהא מונח הכי קאמר למה ששניהם תפוסים בו. וניחא נמי השתא ההיא דשנים אדוקים בשטר אלא שבזו יש לתרץ דאלו אתה מעמידו עד שיבא אליהו הרי אתה מזכהו לגמרי ללוה שאתה פוטרו מהכל ואי אתה גובה מעות מן הלוה ומעמידן עד שיבא אליהו נמצאת מחייבו לגמרי דמאי אכפת ליה בין שאתה נותנם למלוה בין שתעמידם ביד בית דין עד כאן.

וזה לשון הריטב"א אי תנא מציאה הוה אמינא וכו'. עד אימא לא קמשמע לן. מתוך פירוש רש"י ז"ל נראה דהכי מפרש קמשמע לן דבתרווייהו איכא הוראה ולהכי משתבע בה שיודה על האמת ומחמת שבועה פריש הא כל היכא דליכא הוראה לא משתבע כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' אינם חולקים אלא יהא מונח דהא איכא רמאי. ולכאורה כן נראה כפירושו ומה שהקשו עליו בתוספות מההיא דשנים אדוקים בשטר לא קשיא כיון דאפשר דחציה. (כאן חסר).

ומיהו אינו מחוור מדאמרינן לקמן שבועה זו למה אלא דרש"י ז"ל סובר דסוגיא דהתם לית ליה דרב פפא ופליג ארבי יוחנן דהתם ואינו נכון עד כאן. והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו ואנא דמי קא יהיבנא פירש רש"י ז"ל דמים אני רוצה ליתן אף על גב דמסקינן דנקט זוזי מתרווייהו~ מכל מקום תחילת הוראתו כך היתה שכבר נתן חברו המעות. עד כאן.

ובגליון כתוב וזה לשונו אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי. פירש רש"י ז"ל אף על פי שגם זה נתן מעות כדמוקי לקמן וכו' פירש כן כדי ליישב גם לפי האמת ושוב פירש על ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא משום דמורי ואמר דמי קא יהיבנא ופירש רש"י דמים אני רוצה ליתן פירש כן כדי ליישב הצריכותא גם לפי הסלקא דעתין דאיירי דלא נקט זוזי אלא מחד. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א דמי יהיב. פירוש בכספו לקחה ואנא דמי יהיבנא ויטול כספו ולא יאבד כלום כי הרבה טליתות מוצאים להמכר אבל מציאה ליכא למימר הכי כלומר שאין לומר שילך חברו וימצא טלית אחרת. עד כאן.

ומורי הרב נר"ו האריך בסוגיא זו וזה לשונו והוי יודע שהם שלשה דינים חלוקים. היכא דאיכא הוראת היתר כגון מציאה לפי הצריכותא הראשון או מקח וממכר לפי הצריכותא השני לכולי עלמא רמו רבנן שבועה עליה. והיכא דליכא הוראת היתר כגון מקח וממכר לפי הצריכות הראשון או מציאה לפי הצריכותא השני איכא פלוגתא בין הר"ן והרשב"א וזה תלוי בהבנת הקמשמע לן דאמרינן בגמרא כמו שנבאר בסמוך בעזרת השם יתברך דאף על גב דליכא הוראת היתר עדיין אינו ודאי רמאי מתוך טענתו אף על גב דהוי רשע דאימר בהדי הדדי אגבהוה או לשניהן נתרצה. אבל היכא דמתוך טענותיהן איכא ודאי חד רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה זה תלוי בפלוגתא דרש"י ורבנו חננאל ז"ל לרש"י לא איירי מתניתין בהכי אלא יהא מונח.

ולרבנו חננאל איירי מתניתין בכל גוונא אפילו היכא דאיכא רמאי ויחלוקו בשבועה. וצריך לפרש הסוגיא לפי השיטות והקושיות שיש לכל שיטה ושיטה נתרץ אותם בעזה"י. לפירוש ר"ח דמתניתין בכל גוונא אפילו איכא ודאי רמאי והיינו דסתם לה תנא משמע דבכל גוונא יחלוקו בשבועה והיינו נמי דרב פפא נקיט לה סתמא והיינו נמי דאיבעיא לן לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו' והיינו נמי ההיא דשנים אדוקים בשטר דתניא לקמן יחלוקו אף על גב דחד מינייהו ודאי רמאי והיינו נמי דאקשינן בתר אוקמתיה דרב פפא מדסומכוס לקמן משום דאכתי לא ידעינן טעמא דשבועה דמתניתין ולא אשכחן טעמא אלא כדרבי יוחנן או כדאביי והיינו נמי דלא מוקמינן לבסוף משום דרב פפא משום דמורי ואמר משמע דאמרה רב פפא אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי והיינו נמי דאתיא צריכותא דעבדינן כפשטה הכי אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דאיכא למימר דמורי ואמר אבל מקח וממכר בדליכא הוראה לא קמשמע לן דאפילו ליכא הוראה יחלוקו בשבועה ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא דוקא בדאיכא הוראה וכגון דיהבי זוזי תרווייהו אבל מציאה דליכא הוראה אי נמי מקח וממכר בדליכא הוראה וכגון דלא יהיב זוזי ~ולא חד מינייהו לא קמשמע לן דבין הכי ובין הכי יחלוקו בשבועה מטעמא דאמרינן לקמן בגמרא לרבי יוחנן או לאביי והיינו נמי דפריך לימא מתניתין דלא כבן ננס כיון דאיכא ודאי רמאי דמיא לדבן ננס אף על גב דתירוצא דאפילו תימא בן ננס לא אתי שפיר הא תריצנא ליה לקמן בעזרת השם והיינו נמי דאקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט משמע דסבירא לן דאפילו דלא יהיב זוזי אלא חד מינייהו ואידך ודאי רמאי הוא קתני במתניתין יחלוקו ומשום הכי פריך וליחזי זוזי ממאן נקט ואותו קנה ולא חברו והיינו נמי דאקשינן לקמן ואימא מיגו דחשיד אממונא וכו' ואי בדאיכא הוראת היתר עסקינן מאי חשיד אממונא איכא והיינו נמי דאמר רבי יוחנן שבועה דמתניתין שלא יהא כל אחר הולך ותוקף וכו' משמע דאפילו מאן דחשיד לתקוף ולגזול טליתו של חברו רמינן שבועה עליה ואם תאמר אם כן דאיירי מתניתין אפילו בדאיכא ודאי רמאי מאי דוחקיה דרב פפא לאוקומי למתניתין חדא במציאה וחדא במקח וממכר לוקמה כפשטה דכולה במציאה ורישא בדליכא רמאי וסיפא בדאיכא ודאי רמאי וכגון זה אומר אני הגבהתיה ולא אתה וזה אומר וכו' או כגון זה אומר אני ארגתיה וכו' וצריכא דאי לא תנא תרתי הוה מוקמינן לה בדליכא ודאי רמאי ואפילו תימא דכולה שלי משמע דאיכא ודאי רמאי ואם כן ליתני כולה שלי ותו לא צריכא דאי תנא כולה שלי הוה אמינא. בהא רמו רבנן שבועה עליה אבל אני מצאתיה דליכא ודאי רמאי אימא יחלוקו בלא שבועה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד קמשמע לן דבין הכי ובין הכי לא יחלוקו אלא בשבועה. ויש לומר דרב פפא תירץ לפי דעת המקשה דסבירא ליה דחדא במציאה וחדא במקח וממכר כדכתבינא בשם הרשב"א והרא"ש ז"ל.

ומכל מקום אין תירוץ זה עולה יפה שהרי הם ז"ל לא פירשו כך אלא מפני שרב פפא מסיק לה הכי אמרו שגם המקשה כך היתה סברתו אלא דלא הוה ידע צריכותא ואם כן הדרא קושיין לדוכתא. ועוד לפי מה שפירשתי למעלה דהמקשה סבר דתרתי במציאה היה לו לרב פפא לתרץ אין תרתי במציאה וחדא להיכא דאיכא ודאי רמאי.

לכך נראה לי דרב פפא סבירא ליה דעיקר חדושא דמתניתין משום שבועה איצטריך ומשום הכי מוקי לסיפא במקח וממכר ולגבי שבועה עבדינן צריכותא אבל משום חלוקה לא איצטריך כלל כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד פשיטא דיחלוקו וכי תימא לאפוקי דלא. נימא יהא מונח וכדאמרינן גבי שנים שהפקידו כיון דאיכא ודאי רמאי סבירא לן דלא הוי עיקר חדושא דמתניתין בהכי דהתם הוא מונח ביד שליש ואנו מניחין אותו במקומו עד שיודה הרמאי אבל הכא לא מפקינן מה שהוא ביד כל אחד מהם ומניחין אותו עד שיבא אליהו. ותו דהתם אי אמרינן יחלוקו נמצא השליש לא עביד השבה מעליא ומשום הכי אמרינן יהא מונח אבל הכא ליכא למימר הכי.

והא דלא תירץ תלמודא הכי ולימא אפילו תימא רבי יוסי שאני הכא משום דמופקד ביד שלישי ומתניתין בששניהם תופסין ואדרבה תירץ היפך ויש לומר דתירץ לו לפי סברת המקשה שרצה לדמות מתניתין לאידך דשנים שהפקידו. ולא קא מפליג בין מונח ביד שליש להיכא דשניהם תופסין והכי מתרץ לדידי איירי מתניתין אפילו בדאיכא רמאי ושאני הכא דהוא מופקד ביד שליש אבל לדידך שאתה מדמה אותם אפילו תימא רבי יוסי שאני מתניתין דמי יימר דאיכא רמאי.

זהו דרכו של הרשב"א ז"ל לתרץ קושיא זו לדעת רבנו חננאל ז"ל וזה לשונו והא דאוקימנא הכא מתניתין בין לרבי יוסי בין לרבנן דוקא בדאיכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה איכא למימר דלטעמיה דמקשה קא מוקי לה הכי דההוא דמקשה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הוה סבירא ליה דיד שליש כיד שניהם ודמי למתניתין דשניהם תופסין בה ואליבא דהאי סברא קא שקליה וטריא בכולה סוגיין דאיתאמרא בדרבי יוסי ורבנן אבל לרבי יוחנן מתניתין אפילו בדאיכא ודאי רמאי היא שנויה ומתניתין ודאי דלא כבן ננס ולטעמיה דרבי יוחנן נמי מתניתין בין לרבי יוסי ובין לרבנן אתיא דשאני התם דקיימא ביד אחד והילכך לא יוציא מתחת ידו אלא בדבר מבורר אבל מתניתין מאחר שזה תופס וזה תופס יחלוקו ובכולה שמעתין משמע דכולהו סבירי להו הא דרבי יוחנן וכדאמרינן אפילו תימא סומכוס וכו' ואמרינן ורב ששת אמר לך מתניתין תקנת חכמים ורבי חייא אין מתניתין וכו' ואביי נמי דאמר חיישינן שמא ספק מלוה ישנה וכו' לא פליג אדרבי יוחנן למימר דמתניתין ליתא אפילו בדאיכא ודאי רמאי דטעמא דאביי בכל ענין שייך אלא לומר שאלו לא הוה חיישינן לספק מלוה ישנה לא היתה עסק שבועה ביניהם דמיגו דחשיד אממונא וכו' אלא מיהו בין למר ובין למר מתניתין אפילו בדאיכא רמאי הוא וקיימא לן כוותייהו ודלא כסוגייתנו זו דאיתאמרא אליבא דמקשה דלית ליה הפרש בין תפסי לה אינהו לדתפיס לה שליש. והכין משמע מדברי הריא"ף שכתב משנתנו כצורתה ודרבי יוחנן ודאביי ולא הביא סוגיא זו כלל. וכבר כתבתי במשנתנו שכן נראה דעת רבינו חננאל ז"ל בתירוץ הקושיא שתירץ. ואף הרב אבן מיגש ז"ל תלמידו של הריא"ף ז"ל כן כתב מפורש בבבא בתרא בההיא דרב נחמן והילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' יחלוקו בשבועה כששניהם אדוקים בו ולא כן דעת רש"י והראב"ד ז"ל עד כאן.

וקשה לי על שיטה זו שהרב ז"ל בורח מלומר שהסוגיות פליגן אהדדי והוא עושה מחלוקת בין המקשה והמתרץ בכדי והוא סתם תלמודא דשקיל וטרי בלשון מקשה ומתרץ. ותו אם המתרץ היה סובר דמתניתין אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי מי הגיד לו שגם המקשה אין סובר כן שתירץ לו מתניתין מי יימר דאיכא רמאי יותר טוב ונכון היה לסלק אותו מטעותו ויאמר שאני מתניתין דשניהם תופסין בטלית ומשום הכי לא מפקינן מינייהו להניחו עד שיבא אליהו אי נמי כיון דלא אשכח לה פתרי לימא מתניתין רבנן ולא רבי יוסי ובהכי עדיף מלתרוצי מילתא דלא סבירא ליה. ותו דאמרינן בגמרא אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא והא לא מחוור כיון דתריצנא לה דלא כהלכתא. ותו דמאן דמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס הדא הוא דמקשה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ואם כן איך מתרצינן ליה מילתא דסתרי אהדדי דלעיל מתרצינן ליה שבועה זו כדי שלא יהא הולך ותוקף וכו' ואם כן איירי מתניתין אפילו בודאי רמאי והכא מתרצינן ליה מתניתין מי יימר דאיכא רמאי וגם המקשה למה שתק והודה בתירוצים מתחלפים הילכך תירוצו של הרב ז"ל צריך לי עיון.

ונראה לי לתרץ קושיא זו לפי שיטת רבינו חננאל. שיש שני מיני ודאי רמאי. אחד מהם הוא היכא שידע בבירור שהדין שנדון ביניהם יהיה מרומה בעצמו כשנים שהפקידו אצל אחד שאם באנו לומר יתלוקו נמצא הדין מרומה שאנו נותנים לאחד מה שאינו שלו ואנו יודעין זה בבירור שלא מתוך טענותיהם. והמין השני הוא כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה אף על פי שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי שאין לומר שכל אחד סבור לומר אמת מכל מקום אם נדון ביניהם שיחלוקו אפשר שלא יהיה הדין מרומה בעצמו לפי שאפשר שלא היה כדברי זה ולא כדברי זה אלא בין שניהם ארגוה הילכך זה אומר אני ארגתיה וכו' יחלוקו בשבועה ודמיא ממש לההיא דשנים אדוקים בשטר שאף על פי שלפי טענותיהם איכא חד רמאי ודאי אפשר שהדין שנדון ביניהם שיחלוקו הוא אמת דדילמא פרע מחצה. והכי מתרצינן אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי ונמצא נוטל מה שאינו שלו ולפיכך יהא מונח הכא במתניתין מי יימר דאיכא רמאי ונוטל שאינו שלו דילמא אף על פי שלפי טענתו הוא רמאי דילמא בהדי הדדי אגבהוה או בהדי הדדי ארגוה ויחלוקו כדין וכל אחד יטול הראוי.

ויש קצת הוכחה לפירוש זה מדלא מתרץ התם איכא ודאי רמאי הכא ליכא ודאי רמאי דלישנא דמי יימר משמע אף על פי שהם אומרים ככה מתוך טענותיהם מי יימר שכך הוא דאיכא רמאי דילמא בהדי הדדי אגבהוה וכו' ותירוץ זה הבנתי מתוך פלפול התוספות ונכון הוא.

ובדרך זה תתורץ קושיא אחרת דאיכא להאי שיטתא דאמרינן אפילו תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועת שוא הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא ואי בדאיכא ודאי רמאי הא איכא ודאי שבועת שוא אלא משום דאיכא למימר דאף על גב דמתוך טענותיהם איכא ודאי חד רמאי דילמא שבועה לא תהיה לשוא דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה או ארגוה והשתא ניחא נמי דהאי תירוצא הילכתא היא ודרבי יוחנן הילכתא היא ולא פליגן אהדדי דאי פליגן אהדדי כיון דהאי תירוצא איתאמר בהדיא ופליג אדרבי יוחנן והנך אמוראי ולא קיימא לן כהאי תירוצא הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא דמתניתין איירי אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי אבל לפי תירוצנו סתמא דמתניתין הכי איתא ופסקה למילתיה בכל גוונא וליכא מאן דפליג בה ולא צריכא ליה לפרושי מידי. עד כאן. ולהלן אכתוב דברי הר"ן ז"ל שכתב ענין זה על אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

עוד כתב מ"ה נר"ו וזה לשונו ולפי שיטת רש"י ז"ל איירי מתניתין בדליכא ודאי רמאי כדכתב באוקמתא דרב פפא והצריכותא הכי מתפרש לפי שיטה זו דאי תנא מציאה משום דמורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה אבל מקח וממכר דליכא הוראה להיתר אימא לא נרמי שבועה עליה דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא קמשמע לן דבמקח וממכר איכא נמי הוראה ובדיהבי זוזי תרווייהו או באומר ליתן. ואי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר וכי נרמי שבועה עליה יפרוש אבל מציאה דליכא הוראה אימא לא נרמי שבועה עליה דמיגו דחשיד אממונא וכו' אלא יחלוקו בלא שבועה קמשמע לן במציאה נמי איכא הוראת היתר כדכתבינא באידך צריכותא וזיל הכא ומצריך לה וזיל הכא מצריך והכי אורחיה דתלמודא בכל דוכתא.

וראיתי מי שהקשה דכיון דכתב רש"י ז"ל לעיל ודוקא מקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח היכי אמרי בהאי צריכותא אימא לא דמשמע לא ישבע אבל יחלוקו בלא שבועה. ומכח קושיא זו תלי בוקי סריקי ברש"י ז"ל יש מי שפירש שכוונת רש"י ז"ל בצריכותא כך היא אבל מקח וממכר דליכא הוראה ודאי קושטא קאמר ויטול בלא שבועה דלא חשיד איניש לתקוף בטליתו של חברו בשקר קמשמע לן דהכא איכא נמי הוראת היתר ופירוש זה סובל אותו לשון הגמרא והוא קרוב לפירוש התוספות אבל אי אפשר לפרש כן ברש"י ז"ל חדא שהעיקר חסר מן הספר ותו שכתב רש"י ז"ל שזה מחסרו ממון משמע דמשום דרשע הוא פטרינן ליה משבועה לא מפני צדקתו ותו דהרשב"א והר"ן ז"ל פירשו דטעמא הוי משום דכיון דחשיד אממונא חשיד נמי וכו' וכתבו בסמוך ודוקא דליכא ודאי רמאי אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' יהא מונח וכתבו שכן כתב רש"י ז"ל ואם איתא שכוונת רש"י ז"ל הוא הפך כוונתם היה להם לפרש אלא משמע דמוסכמין הן בפירוש הצריכותא.

ויש מי שפירש דהכי קאמר אבל מקח וממכר אימא לא אלא יהא מונח קמשמע לן דהכי נמי איכא הוראת היתר וגם זה אינו נכון שהרי עיקר הצריכותא משום שבועה היא דהכי גרסינן לה אי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו וכו' משמע אבל מקח וממכר אימא לא רמו רבנן שבועה עליה אבל חלוקה במקומה עומדת. ועוד שהם צריכים לפרש לקמן גבי ואימא מיגו דחשיד אממונא וכו' ויהא מונח והא ליתא דהרי המפרשים ההולכים בשיטת רש"י ז"ל פירשו ההיא דלקמן מוטב שיחלוקו בלא שבועה והר"ן ונמוקי יוסף הולכים בשיטת רש"י ז"ל וכתבו הכא קמשמע לן דאין חולקין אלא בשבועה משמע דמעיקרא אמרינן חולקין בלא שבועה והוא ברור מאד. והוצרכתי להאריך בו מפני שראיתי מתעצמים בפירוש זה להעמיד לו רגלים ולא עמד.

ומצאתי בג' פירושי רש"י שמכתיבת יד לשון זה. אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי דחבריה לאו מידי חסר דבודאי חסר אף על פי שזה גם הוא נתן המעות למוכר כדאמרינן לקמן דנקט זוזי מתרווייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולכשיחלוקו יטול זה חצי המעות וזה חצי המעות אפילו הכי חסרון הוא אצל חברו דאי לאו דהוא צריך לה לא הוה מהדר אבתרה לזבונה וזה שבא לחלוק וליתן חצי דמי שלא כדין מחסרו דכיון דיהב דמי לא הוה תפיס בה ואי לאו דידיה היא לא הוה תבע ליה ונשקול בלא שבועה קמשמע לן. עד כאן.

ובעיקר קושיין איכא לתרוצי לפי שיטתם דלא כתב רש"י ז"ל דזה אומר אני ארגתיה וכו' דיהא מונח אלא לפי מסקנת הצריכותא ומה שכתב אותו באוקמתא דרב פפא הוא לתרוצי קושיית אמאי לא מוקמינן לה לכולה מתניתין במציאה וכדכתיבנא לעיל אבל בצריכותא לא ידעינן דאי איכא ודאי רמאי יהא מונח ובתר דאמרינן קמשמע לן דבהא נמי איכא הוראת היתר דייקינן טעמא דמורי אבל בודאי רמאי יהא מונח וכן תמצא שהרשב"א והר"ן ז"ל כתבו זה הדיוק אחר הצריכותא וכד מעיינת בה שפיר תשכח דיש הפרש בין ליכא הוראת היתר להיכא דאיכא ודאי רמאי דזה נקרא רמאי וזה נקרא רשע ומשום דחשיד אממונא לא רמינן שבועה עליה אבל לא מפקינן מיניה מאי דתפיס כיון שמתוך טענותיהם אינו ניכר שיש ודאי רמאי אבל זה אומר אני ארגתיה דמתוך טענותיהם איכא חד רמאי בהא הוא דאמרינן יהא מונח והכי פירושו אי תנא מציאה הוה אמינא משום דמורי ואמר אבל מקח וממכר דליכא הוראה אימא לא איירי מתניתין בהכי דקתני יחלוקו בשבועה אלא יחלוקו בלא שבועה קמשמע לן דבהא נמי איכא הוראה.

ועוד נאריך בזה בעה"י לפי השיטה השלישית ומעתה כל הסיעתות שכתבנו למעלה לפירוש רבינו חננאל ז"ל צריך לתרץ אותם לפי שיטה זו והא דסתם תנא ולא פירש דבאיכא הוראה להיתר איירי לא קשיא כלל דהא במציאה ומאי דדמי לה איירי ובמציאה איכא מורי ואמר ומהאי טעמא גופיה לא הוצרך רב פפא לפרש דעלה דמתניתין קאי לתרוצי ומהאי טעמא לא הוצרך התלמוד לפרש בצריכותא דקמשמע לן דבהא נמי איכא הוראת היתר דפשיטא דבהכי עסקינן במציאה והדומה אלא דהוה קשה תרתי למה לי ומצרכינן להו כפי דעות בני אדם שיש שמורים במציאה ולא במקח וממכר ויש שמורים להיתר במקח וממכר ולא במציאה מטעמא דפירש רש"י ז"ל קמשמע לן דבכולהו איכא הוראה להיתר. והא דאמרינן וליחזי ממאן נקט דמשמע דאפילו לא יהיב אלא חד מינייהו ואידך ודאי רמאי הוא עסקינן במתניתין הא כבר תרצה רש"י ז"ל שכתב דמים אני רוצה ליתן ואינו רמאי ומשום הכי מורי ואמר ובזה תירץ קושיא אחרת דאי דמי קא יהיבנא משמע שכבר נתתי מאי פריך תו וליחזי זוזי ממאן נקט. והא דפריך לימא מתניתין דלא כבן ננס אף על גב דמוקמינא למתניתין בדאיכא הוראת היתר דוקא כבר תירצוה בתוספות וזה לשונו מצינו למימר דידע שפיר דמתניתין אפשר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה מכל מקום פריך שיחלוקו בלא שבועה אחרי שאפשר לבא לידי שבועת שוא ומשני התם ודאי איכא שבועת שוא. עד כאן.

והא דתניא שנים אדוקין בשטר ומשמע דאפילו איכא ודאי רמאי יחלוקו דדמיא ממש לזה אומר אני ארגתיה וכו'. דכל אחר מהם יודע אם פרע או לא וליכא למימר דפליג אמתניתין דהא פרכינן עלה וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתניתין שנים אוחזין בטלית וכו'. יש לומר דמשום הכי אמרינן יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח משום דרגלים לדבר שפרע מחצה והוציאו ללכת לסופר לכתוב בו שפרעו מחצה או לכתוב אחר במחצית החוב שבו ונפל ושניהם אדוקים בו אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה רחוק הוא שבין שניהם ארגוה וכיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח. עד כאן ממורנו הרב נר"ו.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו פירש רש"י ז"ל דדוקא במקח וממכר אבל בזה אומר אני ארגתיה וכו'. ויתכן פירושו לרבי יוסי דבסמוך דאית ליה טעמא דרמאי אבל לרבנן דאית להו טעמא אימר דתרווייהו היא בכל מילי שייך למימר האי טעמא והאי שטר דלקמן אתיא כרבנן. עד כאן עיין לקמן בלשון תלמיד הר' פרץ ז"ל דבור המתחיל אלא מחוורתא כדשנינן וכו' וכבר כתבתי לעיל תירוץ אחר בשם הרשב"א.

עוד כתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו והא דאמרינן לימא מתניתין דלא כסומכוס דאי כסומכוס הא אמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה אף על גב דאיכא למימר שאני התם דליכא הוראה אבל הכא דאיכא למימר מורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלפרוש מהוראתו משום שבועה וכן הא דאקשינן לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו'. שבועה זו למה ומשנינן אמר רבי יוחנן כדי שלא יהא וכו' ואביי אמר שמא מלוה ישנה לו עליו וכיון דטעמא דשבועה דמתניתין כדרב פפא משום דמורי ואמר מאי מקשינן ואמאי אצטרכינן לתירוצו של רבי יוחנן או אביי והא טעמא רבה איכא במתניתין ואמאי לא מסקינן כדרב פפא.

תירץ הר"ן בכל אלו דהני סוגיי פליגן אהדדי וסוגיא דהכא סבירא ליה כרב פפא דטעמא דמתניתין משום דמורי ולפיכך רמו רבנן שבועה עליה כדי שיפרוש אבל סוגיא דלקמן סבירא ליה דאיירי מתניתין אפילו היכא דאיכא רמאי והא דפרכינן הכא לימא מתניתין דלא כסומכוס אליבא דרבי יוחנן פרכינן והיינודמתרצינן כטעמיה דרבי יוחנן ומאי דמקשה תלמודא וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה אינה שאלת הגמרא אלא התחלתא דרבי יוחנן וכאלו אמר וכו' וגמרא הוא דבעי לפרושי טעמא דרבי יוחנן ואביי גם מה שמקשה ואימא מיגו דחשיד וכו' אליבא דרבי יוחנן הוא ופליגא אדרב פפא וקיימא לן כרבי יוחנן ואביי ואף על גב דליכא הוכחה בדבר דמורי ואמר חולקין בשבועה. עד כאן מיסודו של הר"ן ז"ל. עד כאן דברי מורנו הרב נר"ו.

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו לימא מתניתין דלא כסומכוס וכו'. כל הסוגיא הזאת קשיא על רש"י דכיון דמתניתין לא משתבע אלא משום דאיכא למימר מורי ואמר אם כן מאי קושיא מדסומכוס. ורבנו ז"ל אמר דרך שקלא וטריא ומימרא דרבי יוחנן פליגא אדרב פפא ומעיקרא דאיתמר בימי רבי יוחנן ולבתר הכי אתא רב פפא ופירש וקיימא לן כוותיה דהוא בתרא. זו היא שיטתו של רבינו ז"ל אבל אינה נכונה. עד כאן.

והר"ן ז"ל חולק עליו במה שפסק לשיטה זו כרב פפא. וכתב מורנו הרב נר"ו על זה וזה לשונו וקשיא לי עלה טובא דאף על גב דאמרינן בעלמא סוגיות חלוקות הני מילי כשהן מרוחקות אבל הכא מיד שהשלים דברי רב פפא וצריכותא דיליה מתחיל להקשות בסתם לימא דלא כבן ננס לימא דלא כסומכוס ונאמר אנחנו דהוי אליבא דרבי יוחנן ועדיין דברי רבי יוחנן לא הוזכרו.ותו יגיד עליו רעו כי היכי דקושיא לימא מתניתין דלא כבן ננס הויא אליבא דרב פפא וכן קושיית לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הוי נמי אליבא דרב פפא אם כן קושיית לימא מתניתין דלא כסומכוס הוי דומיא דאינך. ותו כיון דמהכא ידעינן טעמא דרבי יוחנן מאי קא שיילינן לקמן וכי מאחר שזה תופס וכו' וקושיא זו לכל הפירושים שייכא ובהא איכא למימר דהכא אגב גררא והתם בדוכתא עלה דשבועה שיילינן כי אורחיה דתלמודא. עד כאן.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו אפילו תימא סומכוס שבועה זו תקנת חכמים היא. לשיטת ר"ח ז"ל ניחא הא דאקשיה מדסומכוס אפילו בתר אוקמתא דרב פפא אבל לשיטת רש"י ז"ל קצת קשה והא דרב פפא פריש טעמא נמי דמתניתין משום התקנה משום דמורי ואם כן. אמאי לא פריק ליה שבועה זו תקנת חכמים כדרב פפא ויש לומר משום דרבי יוחנן מפרש טפי דאמר בהדיא שבועה זו תקנת חכמים היא. ומיהו אכתי קשה מעיקרא מאי קמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס בתר אוקמתא דרב פפא. ויש לומר דמאן דמקשי לימא לאו בתר אוקמתא דרב פפא אקשי ליה אלא רב פפא שקיל וטרי במתניתין לגרמיה ואוקמה בתקנתא ומאן דמקשי לימא כי הוה תני מתניתין לגרמיה שקיל וטרי ולאו דין בתר דין אתאמרן כדאכתיבו בגמרא ותדע דהא בתר דפרקיה למתניתין אליבא דבן ננס תו לא הוה קשה להו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי לימא דלא כרבנן דהא לכלהו בהאי פירוקא דפרקיה אליבא דבן ננס אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוהו איפריקא מתניתין לכלהו ואפילו הכי דייקינן אכל חד וחד באפי נפשיה אלא טעמא כדאמרן דכל שאלה ושאלה באפי נפשיה אתשאלא בבי מדרשא והדר אכתיבו על הסדר בגמרין ומשום דמשמע להו דסתמא דמתניתין בכל ענין הוא בין בדאיכא הוראה בין ליכא הוראה אקשיה לימא מתניתין דלא כסומכוס ושקלינן וטרינן לאוקמה כסומכוס ומדינא ולאוקמה ואסקינן כרבי יוחנן ומן התקנה היא. עד כאן.

וכתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו ומתוך דברי הרשב"א ז"ל הבנתי תירוץ לקושיות שהקשינו למעלה דלעולם רב פפא ורבי יוחנן לא פליגן אהדדי אלא דרבי יוחנן מתפרש טפי שלא יהא כל אחד תוקף והולך וכו'. כהוראת היתר ולשון תוקף הוא לפי האמת לא לפי דעת התוקף דהא בהוראת היתר תופס בה לומר שהיא שלו ומעיקרא שקלינן וטרינן בפירושא דמתניתין אי תרתי קתני או חדא קתני ואסקה רב פפא דתרתי קתני ואצרכינהו ושמעינן דמתניתין בדאיכא היתר מיירי ומאן דשאיל לימא מתניתין דלא כסומכוס לא שמיע ליה הא דרב פפא ושקיל וטרי בה ומסקינן דטעמא דמתניתין כדרבי יוחנן ואפשר שגם המתרץ לא הוה שמיע ליה הא דרב פפא דאי הוה שמיע ליה היה אומר שאני שבועה דמתניתין משום דמורי רמו רבנן עליה שבועה והוה שמיע ליה הא דרבי יוחנן. אי נמי משום דרבי יוחנן מתפרשה טפי שני ליה כרבי יוחנן כדרכו של הרשב"א ז"ל ומאן דמקשי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי לא הוה שמיע ליה מה שתירצו לאוקמה כבן ננס והוה שקיל וטרי בה לגרמיה ומאן דפריך לקמן מאחר שזה תופס וכו' שבועה זו למה לא הוה שמיע ליה טעמיה דרב פפא ולא מאי דתירצו לאוקמה למתניתין כסומכוס ושקיל וטרי בה לנפשיה ואסקוה דטעמיה כרבי יוחנן אי נמי כדאביי והכי נמי הוה מצי לתרוצי כדרב פפא אלא משום דרבי יוחנן מפרשה טפי ותלמודא הוא דקבע להו על הסדר כדכתיבנא.

ואם תאמר כיון דרבי יוחנן נמי כדי שלא יהא הולך ותוקף על ידי הוראת היתר קאמר מאי פריך תלמודא בתר הכי ואימא מיגו דחשיד אממונא וכו'. והא לא חשיד דעל ידי שמורה תוקף בטליתו של חברו. ויש לומר דהכי פריך כיון דחשדת ליה דעל ידי הוראת היתר הולך ותוקף מהאי טעמא גופיה על ידי שיורה ישבע; ויחשוב שנשבע באמת ומה הועילו חכמים בתקנה. מוטב שיחלוקו בלא שבועה והוי קושיין אפילו לרב פפא. ומיהו רש"י ז"ל כתב אדרבי יוחנן פריך משמע דסבר דרבי יוחנן פליג ארב פפא ואפילו תימא דפליג אדרב פפא מכל מקום כל מה שתירצנו עולה כהוגן ואין אנו צריכין לדחוק שהסוגיות חלוקות אף על פי שהאמוראין חלוקין וקיימא לן כרבי יוחנן.

וכבר הראיתי פנים לומר דאפילו לפי שיטה זו לא פליגי אבל איני סומך על עצמי ולפי שיטה זו נמי אפילו היכא דליכא הוראת היתר חולקין בשבועה משום דפסקינן הלכתא כאביי דאמר טעמא דמתניתין שמא מלוה וכו' והאי טעמא שייך אפילו היכא דליכא הוראת היתר אבל היכא דאיכא ודאי רמאי מתוך טענותיהם יהא מונח כדכתבו רש"י והראב"ד ז"ל אבל יש להר"ן ז"ל שיטה אחרת נכונה בסוגיא זו דלא פליגא אסוגיא דלקמן וכולם עולות לטעם אחד דאפילו היכא דליכא הוכחת הוראה אמרינן דאין חולקין וכו' ככתוב לעיל משמו וכל מה שכתבנו למעלה דהוי היינו לפי שיטת רבנו חננאל ז"ל הוי נמי והיינו לפי שיטה זו ואני מוכיח שזו היא שיטתו של רש"י ז"ל שכתב ודוקא במקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' משמע דלא נפיק מכללא דמתניתין אלא זה אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא חד רמאי ודאי אבל ליכא ודאי רמאי אף על גב דליכא הוראת היתר לא נפיק מכללא דמתניתין דאם לא כן לימא אבל היכא דליכא הוראת היתר יהא מונח וכל שכן היכא דאיכא ודאי רמאי והיינו דלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בקמשמע לן דבר דממילא משתמע דכיון דאמרינן אי תנא מציאה משום דמורי ואמר אבל מקח וממכר לא קמשמע לן דאפילו ליכא הוראה רמו רבנן שבועה עליה אבל לפי הפירוש הראשון שהקמשמע לן הוא היפך ממה שעלה על דעתינו כי מתחלה היו סוברים דאין במקח וממכר הוראה והשתא בקמשמע לן אנו אומרים שגם במקח וממכר איכא הוראה היה ראוי שיפרש רש"י ז"ל ויאמר קמשמע לן דבהא נמי איכא הוראה כדאמרן באידך צריכותא ומה שכתב (הר"ן ז"ל וכי מקשינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לפי שיטה זו וכו' דבריו צריך לי עיון דאדרבה השתא ניחא טפי דאיירי אפילו דליכא הוראה ולא יהיב דמי אלא חד מינייהו ומשום הכי פריך וליחזי וכו' והוא קנה ולמה יחלוקו אבל אי איירי מתניתין דליכא רמאי וכגון דיהבי דמי תרווייהו מאי פריך וליחזי זוזי וכו' הא אמרינן דנקט מתרווייהו וכדאקשינן לעיל לפי השיטה הראשונה. ומה שנראה לי בכוונת קושייתו ותירוצו ז"ל לפי מה שפירש הילכך מתניתין אפילו במקח וממכר דלא ידעינן אי נקט מתרווייהו אי מחד מתוקמה ועל זה מקשה מאי פריך וליחזי זוזי הא לא ידעינן אי נקט מתרווייהו אי מחד ותירץ למאי דהוה אמינא מקח וממכר דמתניתין בדאיכא הוראה וכגון דנקיט מחד מינייהו והאחד אומר ליתן עלה מקשה היכי תיסק אדעתין לומר הכי וליחזי זוזי וכו' ואיהו קנה ואותו שאומרליתן לא קנה.

והרא"ש פירש האי צריכותא בגוונא אחרינא וזה לשונו משום דאמרינן לקמן דשבועה זו תקנת חכמים היא ולהכי קאמר דאי תנא מציאה התם הוא דשכיח דתפוס משום דמורי ובמילתא דשכיח עבוד רבנן תקנתא אבל מקח וממכר דלא שכיח אימר לא עבדו רבנן תקנתא קמשמע לן. והא קמשמע לן איכא לפרושי בתרי אנפי קמשמע לן דאף במקח וממכר פעמים דמורי כגון דיהבי זוזי תרווייהו ושכיח ועבדו בה רבנן תקנתא אבל היכא דיהב חד מינייהו זוזי או זה אומר אני ארגתיה ושנים אדוקים בשטר דלא שכיח חולקין בלא שבועה ועוד יש לפרש קמשמע לן בבא יתירה דאפילו היכא דלא מורי עבדו רבנן תקנתא. ואי תנא מקח וממכר משום דשכיח דמורי וכגון דיהבי תרווייהו דמי ובהכיהוה מוקמינן לה והוא הדין דהוה מצי למימר אבל מקח וממכר דיהיב חד מינייהו זוזי לא אלא נקט מציאה דאפילו מציאה לא הוה ידעינן. עד כאן לשונו.

וקשה לי עלה דאכתי לא ידעינן טעמא דשבועה דמתניתין ועבדינן עלה צריכותא ואין זה דרך התלמוד. ותו קשה לפי הפירוש השני דמאי שנא הכא דעבוד רבנן תקנתא במילתא דלא שכיח יותר משאר גזרות ותקנות. ותו דעיקר טעם הצריכותא חסר מן הספר דבשלמא לשאר פירושים עיקר טעמא דצריכותא הוא משום דמורי אבל לזה הפירוש עיקר הטעם הוא משום דשכיח ועבוד בה רבנן תקנתא וכל זה חסר מן הספר. ותו כיון דידעינן טעמא דמתניתין ידעינן לדרבי יוחנן דאמר שלא יהא הולך ותוקף והא מילתא דלא שכיח הוא ואפילו הכי עביד בה רבנן תקנתא וקשה לפי הפירוש הראשון. ותו דמקשינן ואימא מיגו דחשיד אממונא ומאי חשדא והא מורי ורוב הקושיות שהקשינו למעלה שייכי לשיטה זו ולכן צריך לי עיון. עד כאן דברי מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון הגליון קמשמע לן. לפירוש רש"י ז"ל אז הפירוש קמשמע לן דשייך נמי מורי בכל חד ועל זה הקשו דלקמן מסיק דחשיד אממונא לא חשיד וכו' לכן פירש פירוש קמא קמשמע לן דאפילו לא מורי נשבעין. ועל פירוש זה קשה אם כן לקמן שהגמרא נושאת ונותנת אי אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא יוכיח ממתניתין דלא תשיד לכן פירש בענין אחר לאו משום דלא חשיד אלא משום דשכיח פירוש שכיח דתפיס לכך תקנו בו שבועה. אבל קשה לכל אלה הפירושים אם כן לימא ארגתיה אבל לפירוש התוספת ניחא דארגתיה הוי פשיטא יותר מכולהו כיון שיודע האמת דלא חשיד אלא החידוש היכא דשייך לומר שטועה ולא שייך מורי אז יש לומר סתמא דמילתא טועה דסתם בני אדם אינם חשודים לתפוס שלא כדין ועל ידי שבועה לא יפרוש קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. עד כאן. ועוד יובנו פירושים אחרים בזה הצריכותא ממה שאכתוב לקמן בעה"י בפירוש וליחזי זוזי ממאן נקט וכולי.

מקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקט:    קשה לי מאן אמר ליה דלא נקיט זוזי מתרווייהו כדמשמע פשטא דצריכותא דלעיל דפריך וליחזי וכו' ותו דהוה מצי לשנויי לפי סברתו דאפילו נקיט מחד מינייהו מצי אידך למימר לי נתרצה אף על פי שלא נתתי לו מעות דלמחר יהיבנא ומה שלקח מזה בעל כרחו לקח ואני משכתי ומשיכה קונה ותו דמסקינן הכא דנקט זוזי מתרווייהו ואיך כתב רש"י ז"ל לעיל דמים אני רוצה ליתן ובהאי פירכא הא כתיבנא לעיל דעשה כן רש"י כדי דתהוי קושיא דונחזי זוזי וכו' שפיר על הצריכותא וגם כדי שלא יהיה רמאי. ותו קשה מאי תלמודא לומר מקח וממכר וליחזי זוזי וכו' פשיטא דאמקח וממכר קאי.

ונראה לי דהכי פריך כיון דמקח וממכר הוא לאו אורחיה דמוכר למכור לזה ולחזור ולמכור לזה ואם כן פשיטא דמחד נקט זוזי וליחזי זוזי ממאן נקט והשתא לא מצי לשנויי לעולם דנקיט זוזי מחד ומצי אידך למימר לי נתרצה אף על פי שלא נתתי לו מעות דאין דרך המוכר להתרצות אלא למי שנתן לו מעות והוא נאמן בזה דגלוי מילתא בעלמא הוא ומשני לא צריכא וכו'. ולפי המסקנא לא צריכינן למימר דמים אני רוצה ליתן אלא כבר נתתי הדמים. ועם מה שכתבנו משם הרא"ש ז"ל מתורצת גם כן קושיא זו.

ואכתי איכא למידק דהכי הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן דנקיט זוזי וכו'. ויש לומר דמאן דפריך פריך מה נפשך אי נקיט זוזי מחד כאורחייהו דמוכרין ליחזי זוזי וכו' ואי נקיט זוזי מתרווייהו פשיטא דיחלוקו שהרי לשניהם מכר לכל אחר חציה ומאי דנקיט זוזי כל המכר מכל חד מינייהו לרבותא עביד והיינו דמשני לא צריכא דנקיט מתרווייהו חד מדעתיה וכו'. מורנו הרב נר"ו.

וליחזי זוזי ממאן נקט:    פירש רש"י ז"ל דכל היכא דלא נקיט אלא מחד מינייהו מוכר נאמן לומר ממי לקח ומשום הכי מקשינן הכא ובפרק עשרה יוחסין ליחזי זוזי ממאן נקט לומר שאפילו אין מקחו בידו כל היכא שלא קבל אלא מחד מינייהו מוכר נאמן ומתרצינן הכא והתם לא צריכא דנקט מתרווייהו וכיון שכן כל שאין מקחו בידו אינו נאמן וקשיא עליה טובא היכי אמרינן דהיכא דלא שקיל אלא מחד מינייהו נאמן אפילו אין מקחו בידו והא מוכר ליתיה אלא כעד אחד כיון דאין מקחו בידו וליכא למימר מיגו דאי בעי יהיב ליה לחד מינייהו והיאך יהא עד אחד נאמן לאפוקי ממונא ולפיכך פירש רבנו חננאל ז"ל דלעולם אין המוכר נאמן כשאין מקחו בידו אפילו לא נקיט זוזי אלא מחד והא דפריך התם בקידושין וניחזי זוזי ממאן נקט לא קאי אסיפא דאין מקחו בידו אלא ארישא דתניא התם דכשמקחו בידו נאמן ועלה פריך מאי טעמא נאמן משום מיגו דאי בעי מצי יהיב ליה לאותו שהוא אומר שמכרה לו ואמאי אי אפשר שלא יהיו עדים בדבר ונשיילינהו זוזי ממאן נקט ואסהדותייהו נסמוך ולא אדיבורא דמוכר אם מכחיש העדים דהוה ליה מיגו במקום עדים ומשני כגון דנקט מתרווייהו חד מדעתיה וכו' ולא ידיע להו לסהדי מאן מדעתיה ומאן בעל כרחיה הילכך בזמן שמקחו בידו מוכר נאמן. ואם תאמר תינח סוגיא דהתם אלא הכא מאי קמקשינן וליחזי וכו' דליכא לפרושי כי התם לשיילינהו לסהדי דמדתנן בסיפא דמתניתין.

בזמן שהם מודים או שיש להן עדים חולקין שלא בשבועה וכו'. מכלל דרישא בדליכא סהדי:    תירץ רבינו תם ז"ל דהכא הכי פריך וניחזי זוזי ממאן נקט כלומר נשייליה למוכר דנהי שאין עדותו מועיל כלום להפסיד השני מכל מקום כיון דעד אחד מחייב שבועה דאורייתא לאותו שמכחישו דין הוא שיועיל עדותו לפטור ההוא דמסהיד ליה משבועה זו של משנתינו שאינה אלא שבועת התקנה בלבד ואחרים מוסיפין עוד בדין זה לומר שעד אחד פוטר אותו שמעיד כדבריו אפילו בשנתחייב שבועה דאורייתא וכן דעת הר"מ מרוטנברג ז"ל והביא ראיה לדבריו דמדדרשינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה מידי לחיוב שבועה כתיבן הא לא אימעיט אלא דאינו קם לכל עון ולכל חטאת הא לענין שבועה דלא מעטיה קרא קם בין לחיוב שבועה בין לפטור מן השבועה. הר"ן.

ולי אפשר לדחות ראיה זו דודאי האי דמיעט קרא עד אחד לענין חיוב ממון הוא דמיעטיה דאלו לענין פטור ממון לא הוה צריך קרא שאלו נתחייב ממון על פיו או בהעדאת עדים מי איכא למימר שיפטר על פי עד אחד דליצטריך קרא למעוטיה אלא האי דאיצטריך קרא למעוטי עד אחד היינו לענין חיוב ממון ובההוא הוא דדרשינן אבל קם הוא לשבועה אבל שיפטור משבועה אין לנו. עוד חזק סברא זו הרב ז"ל וקאמר דקל וחומר הוא ומה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק שאין כחו מרובה זוקק את המוחזק שכחו מרובה לישבע כשמסייע למוחזק אינו דין שיפטרנו משבועה. ולי אפשר גם כן לדחות זה דדין הוא שיחייב עד אחד שבועה לפי שהנתבע מה שהוא פטור ממנה קודם עדותו של עד אחד אינו אלא מפני שאין מי שיחייבנו דממילא מיפטר ורחמנא לא שדי עליה שבועה בכדי תאמר בפיטור שבועה שנתחייב בה כבר מפני הדין זה אי אפשר אלא ודאי אף על פי שכחו של עד יפה לחייב שבועה שמה שהיה הלה פטור ממנה אינו אלא ממילא אפילו הכי אינו דין שיהא כחו יפה לפטור שבועה שהטילה התורה וחייבה אותה. הרשב"ץ ז"ל.

ועוד הביא ראיה מדגמר רבי חייא דעדים מחייבין שבועה מבינייהו דפיו ועד אחד וכו'. ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד כשם שהוא מחייב שבועה אלו דברי הרב ז"ל ויפה פלפל. אבל לפי דעתי ראיה זו שהביא מהאי דרבי חייא אינה ראיה שאפילו אם נאמר שאין עד אחד פוטר משבועת התורה למי שנתחייב בה הני מילי כשנתחייב בה על פיו מפני הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה על פי עד אחד ודאי עד אחד המכחישו פוטרו ממנה דעד אחד אף על פי שהאמינה אותו תורה הני מילי היכא דליכא הכחשה אבל היכא דמכחיש ליה סהדי אחרינא לא וכדאמרינן במסכת סוטה בפרק מי שקינא דעד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה ואף על גב דהאי דאמר נטמאת נאמן מן התורה כשנים אפילו הכי כיון דמכחיש ליה סהדי אחרינא לא מהימן והיינו דמקשינן התם וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכו' ומתרצינן לא קשיא כאן בבת אחת וכו' נמצא שאף על פי שהאמינה תורה עד אחד כל היכא דמכחיש ליה סהדי אחרינא בבת אחת אינו נאמן אף כאן אפילו נאמר שעד אחד קם לחיוב שבועה אבל לא לפטור שבועת התורה כל שלא נתחייב בה אלא מכח עד אחד עד אחד פוטרו ולא מטעם שעד אחד יש בו כח לפטור משבועת התורה אלא מפני שהוא מכחיש אותו עד ראשון שחייביה ומשוי סהדותיה כמאן דליתיה ונמצא שאף בעד אחד עד אחד כיוצא בו פוטרו כמו שאתה אומר בשני עדים ואין כאן פירכא.

שמא תאמר אכתי איכא פירכא דבפיו ועד אחד אין כיוצא בהן פוטרין שבועתן בזה אחר זה לפי שעד המחייבו שבועה נאמן כשנים ועד זה שמכחישו אינו נאמן כיון שהוא בזה אחר זה מה שאין כן בעדים דאפילו בזה אחר זה כיוצא בהן פוטרין אותו משבועה ליתא דכי אמרינן דבזה אחר זה ראשון נאמן לפי שהאמינה אותו תורה ושני המכחישו אין בדבריו כלום הני מילי דוקא כשנעשה מעשה על פי עדותו של ראשון אבל כשלא נעשה מעשה על פיו אפילו בזה אחר זה הוה ליה כבת אחת ועד אחד בהכחשה הוא ולא מהימן וראיה לדבר מדאמרינן בפרק האשה שלום עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ומקשינן טעמא דנשאת וכו' והאמר עולא כל מקום וכו' ומתרצינן הכי קאמר עד אחד אומר מת והתירוה וכו' אלמא אף על גב דבזה אחר זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא אם כן נעשה מעשה על פיו של ראשון כגון שהתירוה להנשא וזכתה בעצמה שאין הדבר מחוסר מעשה וכן בסוטה שבא עד אחד ואומר נטמאת שפטרוה מלשתות אבל כשעד אחד מעיד לחייבו שבועה אפילו חייבוהו בית דין שבועה על פיו כל שבא עד אחד והכחישו קודם שנשבע כבת אחת הוא ולפיכך הדבר ברור בעיני שאפילו נאמר עד אחד פוטר משבועה של תורה הני מילי בשבועה של מודה מקצת אי נמי בשבועת השומרים אבל בשבועה הבאה בהעדאת עד אחד עד אחד פוטרו ממנה ולא מפני שעד אחד קם לפטור שבועה של תורה אלא משום דמשוי ליה לסהדותא דקמא כמאן דליתיה דהוה ליה עד אחד בהכחשה ולא מהימן. כן נראה לי. הר"ן ז"ל.

וכתב עליו הרשב"ץ וזה לשונו ויפה אמר אבל קצת קשה לי כי היכי דעד אחד לאחר שהתירוה לינשא אינו כלום משום דחשיב בזה אחר זה כיון שנעשה מעשה על פיו הכי נמי יש לנו לומר כשהעד חייבו שבועה ובית דין גמרו דינו אף על פי שלא נשבע עדיין אין עד אחד פוטרו משום דהוי בזה אחר זה ושני עדים אפילו לאחר גמר דין פוטרין אותו משבועה וכיון שכן אכתי הוה ליה למפרך מה לפיו ועד אחד שכן אין פוטרין אותו משבועה שכיוצא בהן מחייב אותה בשום צד בעולם ואפילו לאחר גמר דין ומדלא פריך הכי שמע מינה שאינו פוטרו משבועה ולא מטעם הכחשה שהזכיר הרב ז"ל שהרי לאחר גמר דין אינו לאותו הטעם אלא מפני שעד אחד קם לפטור שבועה ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבוהו בית דין שבועה.

ומה שכתב הרב ז"ל שמפני שזכתה בעצמה אין הדבר מחוסר מעשה ואמאי לא והרי כל זמן שלא נשאת אין מעשה ההיתר ניכר בה והרי היא באיסורה כקודם לכן אלא שיש לנו לומר כיון שבית דין התירוה אינו בבת אחת הכא נמי כיון שבית דין חייבוהו שבועה אינו בבת אחת ולקמן דאמרינן עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה והזמה כלומר בשני עדים בזה אחר זה הוא דאלו בבת אחת לא דמי לשני עדים דטעמא דבת אחת משום דמשוי ליה סהדותא כמאן דליתיה דמי ואנן היכא דאיתיה לסהדותא אמרינן דאיתא בהכחשה והזמה כשני עדים הילכך בזה אחר זה הוא דאיתיה בהכחשה והזמה ועל כרחך אית לן למימר דהיכא דחייבוהו בית דין שבועה אף על פי שלא נשבע לא הוי בת אחת כאשה שהתירוה לינשא ובר מדין אמאי לא אשכחן פירכא בזה אחר זה והא משכחת לה בנסכא דרבי אבא שהוא מחוייב שבועה על פי עד אחד ואינו יכול לישבע ומשלם וחיובו מן התורה כדמוכח בפרק כל הנשבעין וזה הנתבע שילם בעדותו של עד אחד ואחר כך בא עד אחד והעיד כדבריו ופטרוהו משבועה ואי עד אחד אינו קם לפטור משבועה אף כאן לא יפטרנו משבועה ומה ששילם שילם והוה ליה למפרך מה לפיו ועד אחד שכשהן מחוייבין שבועה אין כיוצא בהן פוטר ומדלא פריך הכי משמע שלעולם הוא פוטרו משבועה מכח עדותו של עד אחד ולא מטעמו של הרב ז"ל דהא הכא בזה אחר זה הוא שהרי נעשה מעשה על פיו ששילם ממון מפני חיובו של עד אחד לישבע ועוד אפילו לא שילם על פיו אלא שהעיד כדברי הנתבע שאמר אין חטפי ודידי חטפי אף על פי שהוא בבת אחת כיון שאינו מכחישה עד הראשון אלא משוי סהדותיה כמאן דליתיה ובודאי פוטר משבועה דלא פרכינן הכא מה לעד אחד שכן אין כיוצא בו פוטר ולא מטעם הרב ז"ל דהא לא מכחיש ליה סהדא בתרא לסהדי קמא. ודברי הרב צריך לי עיון. עד כאן.

וכן דעת הרמב"ן בספר המלחמות שאין עד אחד פוטר משבועה של תורה והביא ראיה מדאמרינן בפרק המפקיד דשומר שמסר לשומר חייב וכו'. ואינה ראיה שכיון שהראשון מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הרי הוא מחוייב ממון ואף על פי שחיוב זה של ממון מפני חיוב שבועה בא לו אם אתה אומר ששומר שני פוטרו מחיוב זה נמצא עד אחד קם לממון. וכן דעת הרז"ה ז"ל דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא. אבל הסכמת הרמב"ן ז"ל כך היא דדוקא משבועת התקנה הוא פוטרו כאותה של משנתינו אבל משבועת התורה לא. ומכל מקום כבר כתבתי מה שנראה בעיני שאפילו לפי דעת זה שבועת התורה הבאה בהעדאת עד אחד עד אחד פוטרו ממנה. הר"ן.

וזה לשון הרשב"ץ פירש רש"י ניחזי זוזי ממאן נקט המוכר וליהמניה דהא אמרינן בפרק עשרה יוחסין נאמן בעל המקח וכו'. ואף על גב דמסיים וכו' ומתרצינן כגון דנקט זוזי מתרווייהו ומשום הכי אינו נאמן וכן נמי פירש התם דכי פרכינן התם וניחזי וכו' אסיפא דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן פרכינן דהיכא דלא נקיט אלא מחד הוה לן להימניה ומשנינן נמי התם כגון דנקיט זוזי מתרווייהו אבל לא נקט אלא מחד מהימן אפילו אין מקחו בידו.

וקצת קשה בעיני דכיון דקושיין ליתא אלא למאי דהוה סבירא לן דמתניתין בדאיכא הוראה להיתר היא ודאי בדנקט זוזי מתרווייהו עסקינן דאי נקט מחד לחודיה לא אשכחן הוראה להיתר וכיון שכן היכי הוה סלקא דעתין למימר דנהמניה למוכר דהא אין מקחו בידו ונקט זוזי מתרווייהו וליכא מאן דאמר דמהימן ואפילו נאמר דמשום הכי נקט הך סוגיא הכא לאשמועינן האי דינא דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמר היינו בדנקט זוזי מתרווייהו וסוגיאדהתם והכא בחד גוונא נינהו אכתי קשיא לי היכי אקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט והא בדנקיטזוזי מתרווייהו מוקמינן לה דבהכי הוא דאיכא הוראה להיתר ומה חידוש הוא זה שחדש לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו דמשמע דעד השתא בדנקט מחד הוה אפשר לאוקמה והכי הוה ליה למימר וניהמניה למוכר אף על גב דנקט זוזי מתרווייהו וליפרוק דכי האי גוונא לא מהימן כיון שאין מקחו בידו. ואפשר לומר דאורחא דתלמודא בהכי למשקל ולמטרי ולהדורי אפירכי לאוקמה מתניתין משום פירכי אחריני במאי דאוקמה למתניתין כלומר דעל כרחיה אית לן לאוקמה בדאיכא הוראה דאי לא תיקשי לך הא דניחזי זוזי ממאן נקט.

ויש מפרשים דלאו משום נאמנותו של מוכר קאמרינן אלא הכי קאמר וניחזי זוזי ממאן נקט דודאי בזה לא ישקרו וכיון שיודו בזה נאמן שלאותו שנתן המעות נתרצה בודאי אף על פי שהאחר טוען שנתרצה לו אף על פי שלא נתן לו מעות עדיין והוא הדין דהוי מצי למימר וניחזי מאן יהב זוזי אבל ניחא ליה להזכיר המוכר משום דבדידיה תליא מילתא דאנן סהדי דלמאן דיהיב ליה זוזי נתרצה. ולפי זה הפירוש בקידושין כי מקשינן וניחזי זוזי וכו' אכולה מילתא קפריך שאם לא קבל אלא מאחד אנן סהדי שאליו נתרצה ובין מקחו בידו ובין אין מקחו בידו לנותן המעות יהבינן לה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א מקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט. כך גריס רש"י והוא פירש נשאל את המוכר ממי קבל דמיה דתניא בקידושין נאמן בעל המקח וכו' ובודאי יודע הוא רבנו דמעות אינן קונות ומי שמשך קנה אלא הכי קאמר דמסתמא מי שפרע המעות הוא משך דוגמא דההיא דאמרינן בכתובות. והקשה הוא כיון דאין השלישיות יוצא מתחת ידו אינו נאמן כדאיתא התם. ותירץ דהתם היינו היכא דנקט זוזי מתרווייהו וכו' ובודאי שזה תימה גדול אפילו תימא דדאיק ודכיר שפיר למה הוא נאמן דהא ליכא אלא חד סהדא ויפה פירש הרב בעל המאור ור"ת שאין אנו שואלין את המוכר אלא לפוטרו משבועה לבד ונראה מדבריהם דאלעיל קאי דאמרינן דשבועה זו משום חשדא דמורי שכיון שהמוכר אומר קבל מעות ממנו כדאי יש בזה להוציאו מידי חשד וליטול מחצית בלא שבועה אבל במי שמחוייב שבועה מן הדין ואפילו היסת ואף על פי שיש עד אחד מעיד כדבריו אינו נפטר משבועתו ולפי דברים אלו יתיישב יפה פירוש רש"י דהכא גרסינן דלא ידעינן ולא גרסינן ולא ידע ולאו למימרא דאי אמר דידע מהימן אלא לומר דאנן סהדי דלא דאיק ולא ידע וכי אמר הכי לא אמר אלא בדדמי עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו כתב וזה לשונו הקשו על פירוש רש"י דהיכי מצי למימר דבעל המקח נאמן כיון שאין מקחו בידו אפילו לא נקיט זוזי אלא מחד ולא עדיף מעד אחד ומשום הכי דחו פירושו אבל בתוספות אמרו כי בחנם פירש כן אבל מן הדין כך הוא להכי משמע לי דאף על גב דבעלמא עד אחד אינו נאמן לאפוקי ממונא שאני הכא דלא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא כיון דכל חד תפיס בכולה אנן סהדי שלא נתרצה אלא למי שנתן לו המעות וכיון דחד הוא ודאי דכיר הילכך גלוי מילתא בעלמא הוא. ואם תאמר אמאי לא נפרש ליחזי זוזי ממאן נקט כלומר לעדים דרוב המקח וממכר בפני עדים הוא דהכי פירש רבנו חננאל ז"ל הך דהתם. ויש לומר דלא אפשר דתנן בסיפא דמתניתין בזמן שיש להם עדים וכו' משמע דמתניתין בדליכא סהדי.

ואכתי קשיא לי דהא דתנן במתניתין בזמן שיש להם עדים היינו שיש להם עדים שראו מי מצא או מי קנה מכלל דמתניתין איירי דליכא סהדי דידעי אבל לעולם אימא דאיכא סהדי ממי לקח המעות מזה או מזה וכיון ששניהם מודים שלא מכר אלא לאחד לזה שנתן לו המעות מכר. וניחא ליה דכיון דלא ידעי סהדי למי מכר אלא שראו לזה שנתן לו המעות לאו כלום הוא דמצי אידך למימר מעות של משא ומתן אחר הוא ולי גמר ומכר אף על פי שלא נתתי לו מעות וזה תופס עמי שלא כדין ומשום הכי לא מצינא לפרושי נשאל לעדים. ואפילו האיך דהתם לא ניחא כולי לפרושי נשאל לעדים וכי פסיקא ליה שאין משא ומתן בלא עדים אדרבה עבידי אינשי דמזבני בצינעא ולא איברו סהדי אלא לשקרי. עד כאן.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו לפירוש רש"י קשה לי טובא חדא כיון דמחמת נאמנותו של מוכר הוא למה לי דאמר ניחזי זוזי ממאן נקט זוזי מאי עבידתייהו והלא אין הדמים ראיה כאן כלל לפי פירושו שהרי אין הכל אלא מחמת נאמנותו של מוכר ולא הוה ליה למימר אלא וניחזי מוכר מאי קאמר. ועוד דאפילו כי אמר מוכר מפלוני קבלתים מאי הוי והלא אין המעות קונות אלא משיכה קונה וכל שפסק דמים אם קדם זה ומשך קנה ואפילו בעל כרחו של מוכר ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן בפרק הספינה בההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא.

ועוד מדקאמר ניחזי זוזי ממאן נקט ופירש הוא ז"ל נשאל למוכר ממי קבל את המעות משמע דיש הכחשה בין הלקוחות אפילו בנתינת הדמים כגון שזה אומר נתתי את המעות וזה אומר לא כי אלא אני נתתים וזה היפך פירושו שפירש למעלה אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' דודאי חד מינייהו רמאי תהא מונחת אלמא מתניתין בדליכא ודאי רמאי ובהדיא אמר רב פפא במקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה דמורי. ועוד מי הביאני לחשוב שלא קבל אלא מאחד מהן. ועוד למה ליה למימר דנקט זוזי מחד מדעתיה וחד בעל כרחיה דהא מה שמבטל נאמנותו הוא קבלת מעות משניהם בלבד ומה לי אם קבלם מדעתו או שלא מדעתו.

ועוד למה ליה לאורוכי כולי האי ולא נודע לו ממי קבל המעות מדעתו אטו אנא לא ידענא דאינו נודע שאלו נודע הא נודע ובזה לא אמרו יחלוקו אלא שאפשר בזו שרש"י אינו גורס כאן כלל לא ולא ידיע ולא ולא ידע אבל בכל הספרים גרסי ליה ואפשר לי לפרש דהכי קאמר ניחזי זוזי ממאן נקט דקא סלקא דעתיה דלא קבל אלא מאחד מהם לפי שלא נפל המחלוקת בין הלקוחות והמוכר כלל אלא בין שניהם בלבד ונסתלקו מן המוכר לגמרי ואלו קבל מזה וחזר וקבל מזה תערומת גדולה יש להם עליו שהכניס ביניהם מחלוקת שקבלת המעות מזה ומזה הוא הגורם הגדול במחלוקת זה ועוד שהיה להם אצלו תביעת מנה אחת ואין אנו רואין להם תביעת ממון ולא תערומת על המוכר כלל ועל כן היה סבור דמתניתין בשלא קבל אלא מאחד מהם היא שנויה אם כן ניחזי ממאן נקט שהרי שניהם מודים בדבר זה וכבר הודו זה לזה בנתינת המעות וכל שנתן המעות הוא בודאי המושך הראשון דחזקה שאין המוכר מוסר חפצו ללוקח עד שהוא מקבל מעותיו וכמו שאמרו בכתובות בפרק המדיר גבי מחט שנמצאה בעובי בית הכוסות. סתמא דמילתא כל דלא יהבי ליה זוזי לא יהבי ליה חיותא וכיון שכן ריעא טענתו של זה שלא נתן מעות וחזקה של חברו היא ואמרינן לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ודקשיא לך אם כן תערומת יש להם אצל המוכר שקבל מזה ומזה והכניס ביניהם המחלוקת הכא במאי עסקינן כשקבל מחד מדעתיה וחד בעל כרחיה.

ואם תאמר ואכתי לישדינהו כדי שלא יכניס עצמו במחלוקתם ושלא יכניס ביניהם ספק וכדאמרינן בקידושין אי לא ניחא לה תשדינהו הכא במאי עסקינן דלא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה כלומר שלא ידע אי זה צרור של כסף של זה ואי זה של זה ואי נמי באומר כל הנותן ראשון יקנה והם זרקו לחיקו יחד אבל הוא לא נתכוון למכרו שני פעמים אבל למקח אחד נתכוון ואינו יודע אי זה הקדים צרורו ושמא שניהם באו בבת אחת ושניהם קנאוהו וכדאמרינן בסמוך אפשר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. כן נראה לי.

ולענין מנה מיותר שנתנו לו אם נתרצה האחר לחברו והניח לו הטלית כדי לסלק עצמו מן המחלוקת מסתברא דאין יכול לתבוע המנה מיד המוכר שלכל אחד ואחד הוא דוחה לאו בעל דברים דידי את וכענין שאמרו בשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שאינם יכולים להוציא שטר חוב על אחרים ואפילו למאן דאמר מוציאין התם הוא משום דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון כדאיתא בפרק בתרא דבבא בתרא אלא הכא אין להם תקנה אלא בכתיבת הרשאה בלבד.

והרז"ה פירש ליחזי זוזי ממאן נקט דאף על גב דאין מקחו בידו ואינו נאמן אלא ככל אדם מכל מקום זה שהוא אומר שלא קבל ממנו הוא מתחייב שבועת התורה על פיו דעד אחר וזה שהוא מסייעו יש לפוטרו לגמרי כיון דשבועתו אינה אלא מדרבנן ואיכא חד סהדא דמסייע ליה וזה הנכון שבפירושי הראשונים כן נראה. אלא שעדיין קשה לי זוזי מאי עבידתייהו לא הוה ליה למימר אלא אי דאיתיה למוכר ניחזי מוכר מאי קאמר. עד כאן.

וכתב מהר"י כ"ץ וזה לשונו כללא דשמעתא לפירוש הקונטרס סוגיא דשמעתא וההיא דקידושין מפרשא בחד עניינא ובין הכא ובין התם גרסינן דלא ידיע אלא שקשה לפירוש הקונטרס ולפירוש רבנו תם הא דלא מוקי לה דליתיה קמן דלישייליה ולפירוש רבנו חננאל ליכא לאקשויי הכי דהא לפירושו וליחזי זוזי ממאן וכו'. לא פריך מטעם נאמנות המוכר כדפירש בתוספות ובין הכא ובין התם גרסינן לא ידיע.

אבל קשיא לי לפירוש ר"ח ז"ל דבין הכא ובין התם אמאי לא מוקים בדנקיט זוזי מחד מינייהו וכל חד וחד טוען אני נתתים ושמא משום מילתא דלא שכיח הוא שיהיו חלוקין במעות עצמן. ומיהו בקידושין ניחא טפי דלשון לזה מכרתי ולזה לא מכרתי משמע דלזה נתרצה ולזה לא נתרצה מדלא קתני מזה קבלתי ומזה לא קבלתי והכי נמי בשמעתין שני הכי אגב שיטפא דקידושין. ולפירוש ר"ת הך דשמעתין דפריך וליחזי זוזי אין פירושו כי התם בקידושין דהתם לא איירי לענין שבועה וגם לפירושו הכא גרסינן ולא ידע והתם גרסינן ולא ידיע ולפירוש ר"ת יש להוכיח מדפריך וליחזי זוזי וכו' דעד אחד פוטר משבועת היסת דעל כרחך עיקר הקושיא לא הוי כדי לחייב את המכחישו שבועה דאורייתא דדילמא בשבועה דאורייתא מיירי לאותו שמכחישו מוכר אלא לפטור את המסייעו פריך. עד כאן.

והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו מקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרווייהו מחד מדעתיה וכו'. דלא ידע הי מדעתיה והי בעל כרחיה. כתב הר' יצחק קשיא לן הכא האי דקאמר ולא ידע וכו' ופריך להאי קושיא דכי קתני שנים אוחזין אמציאה בלחוד קאי אבל מקח וממכר לא והאי תירוצא לאו מטיבותיה דמר הוא אלא מגזיזתיה דאיכא עליה פרכי חדא מי שסדר הגמרא מאי דוחקיה לאפוקה למתניתין מפשטה דמשמע דשנים אוחזין קאי אכולה מתניתין ואיצטריך למימר דלא ידע ותו לוקמה כפשטה ואף על גב דידע.

ועוד למה ליה למימר דנקט מתרווייהו לימא דלא ידע ממאן נקט ותו לא ואיכא נמי מאן דפריק ואף על גב דאין מקחו בידו נהי דאינו נאמן לענין ממונא אבל לאפטורי אידך משבועה נאמן שזה שמעיד עליו יטול החצי בלא שבועה וזה יטול החצי בשבועה לפי שהוא כעד אחד~ ושבועה זו כיון דשניהם אוחזין בה אינה אלא מדרבנן וכיון שהעד מסייעו דין הוא שיטול חלקו בלא שבועה ואפשר לזה התירוץ אבל קשה לנו מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין דנקט מתרווייהו ולא ידע לימא דלא ידע ותו לא ואנן דלאו ידיע גרסינן אבל איהו אף על גב דידע לא מהימן הואיל ואין מקחו בידו מיהו אי לא נקיט זוזי אלא מחד מהימן הוה שהרי מעותיו בידו ועל מה שבידו נאמן לומר מזה לקחתי המעות והוא אינו נכנס בכלל בעל דין אף על פי שהלה מכחישו ואומר לא כי אלא ממני לקחת והטעם מפני שכל אחד ואחד אומר ממני לקח ולי מסר את החפץ ואת תפסת בו אחר כך נמצא שהוא מסולק מדין שניהם ועל כן הוצרך לומר דנקיט מתרווייהו חד מדעתיה וכו' דכי מסהיד ואמר מהאי מדעתי ומהאי בעל כרחי הויא לה עדות גרידא עילויהו ולא על מעות שבידו קמסהיד דהוו מחד דהא מתרווייהו נקיט אלא על דעתו שעברה קמסהיד למי היה מדעתו ואינו נאמן.

ונראה לי דהא דקאמר דנקיט מתרווייהו בעדים קאמר דאי לא הרי יכול לומר מהאי נקיטנא ומהאי לא ומיגו דיכול לומר הכי יכול לומר מהאי מדעתאי ומהאי בעל כרחי אלא דעדים חזו דנקט מתרווייהו אלא דלא ידעי הי מדעתיה והי בעל כרחיה. ויש לי עוד פירוש בסוף המסכתא וזה לשוני שם בתחלת המסכתא אקשינן מקח וממכר ליחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט וכו' ולא ידע הי מינייהו מדעתיה וכו' אית דגרסי ולא ידיע וענין אחד הם כדמפרשינן לקמן והתם במסכת קידושין גרסינן נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי וכו' במה דברים אמורים בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ואקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרווייהו ואמר חד מדעתיה וחד בעל כרחיה.

יש מפרשים לאותה קושיא שם בקידושין ארישא שמקחו בידו כלומר למה הוא נאמן הלא הדין עליו שכל אחד הוא תובע מקחו בידו. ולא מחוור דהיכי ליחזי ליצרכיה עדים או שבועה אמאי אי ליכא עדים דשקל זוזי מינייהו מיגו דיכול למימר לא יהבו לי מידי יכול למימר נמי מהאי שקלי ואי איכא עדים דשקל ולא ידעי מהי מינייהו נהי דלגבי מעות לא מהימן אבל לגבי מקח מיהא מהימן דלזה מכרתי קאמר ומכל מקום זה שהודה לו המקח זכה במקחו ופטור מן הדמים וישבע לזה האחר ואם יחזור בו מן המכר מקבל מי שפרע ויחזיר הדמים למי שהודה לו הילכך לא מחוור האי פירושא. ועוד דההוא יליף מהאי מה הכא לא קאי אלא אשאין מקחו בידו אף ההיא נמי כי הכא והכי פירושו כי אין מקחו בידו אמאי לא מהימן והלא מעותיו בידו ועל מה שבידו נאמין אותו ממי לקחו שזה אינו מעיד אלא על מה שבידו וכיון שנדע ממי לקח הדמים מיד נדע ממי הוא המקח שאין אדם חשוד לעבור על איסור תורה ולקבל עליו קללת חכמים בדבר שאין לו הנאה ממנו שאם יחזור אדם במקחו שמא הוקר או מחשב שמא יתייקר אבל כשחוזר מזה ומוכר לזה באותם הדמים מה הנאה יש לו ואין אדם חוטא ולא לו והא כבר נסתלק מתביעתם שהרי כל אחד אומר לחברו אני פרעתי ומסרו לי ואתה מחזיק בה בגזילה וכיון שאין להם עליו טענה ומעותיו בידו נשאל אותו ממי לקח ויהא המקח לבעל המעות. ותירץ ליה דנקיט מתרווייהו וכו' עתה ודאי כבר הוא חייב מעות לאחד מהם ובעל דין הוא או נוגע בעדות הוא שאומר בעצמו זה קשה לי יותר מזה וידחקני במעותיו ומשום הכי לא מהימן. זהו פירוש אותה הסוגיא.

אבל בכאן אותה הקושיא שהקשו וליחזי זוזי ממאן נקט יותר היא חזקה לפי הענין והכי פירושו נשאל אותן למוכר ולקונים שהמוכר נאמן על מעות שבידו כדפרישנא התם ואם אין המוכר בכאן נשאל לכל אחד מהם מה שאתה אומר כולה שלי מאי זו טענה אתה אומר אם תאמר אני נתתי המעות ומסרו לי וזה בא והחזיק בה בגזילה וחברו אמר לא כי אלא בחלוף נאמר להם מדבריכם אחד מכם שקרן ורמאי ולא תתנו לו אפילו בשבועה אלא הכל יהא מונח כדאיתא לקמן בשמעתא ומשום הכי איצטריך למימר דנקיט מתרווייהו ולא ידע וכו' והענין כך היה אמר המוכר כל מי שיפרעני ראשון ימשוך החפץ ויקנה ובאו שניהם והשליכו לחיקו בבת אחת והגביהו את החפץ נמצא האחד מדעתו והשני שלא מדעתו ועכשיו זה אומר אני קדמתי בנתינת המעות וקניתי את החפץ וחברו אמר לא כי אלא אני קדמתי לך ואפשר שאין כאן רמאי שבבת אחת ממש היה וכל אחד סובר שהוא קודם לחברו ומאי ולא ידע דקאמר אין כאן מי שידע בירור הדבר ואין אחד מהם נתפס ברמאות דאם היה בענין שיהיה האחד רמאי לפי טענותם שניהם הפסידו שאין מביאין אותן לשבועות עד שיתפשרו ביניהם ולא שהן טוענין טענת שמא אבל אמסקנא קאמר דאפשר דכל חד וחד לא ידע וליכא רמאי ותרווייהו בהדדי אתו ופרעו מעותיהם.

ואית דגרסי הכא ולא ידעי והכל לטעם אחד חוזר אלא שזה הלשון מרווח מן הראשון אבל ממה שהקשו המפרשים על זה והוקשה להם מאי טעמא אמר ולא ידע הא ידע מהימן והא אין מקחו בידו נודע דלא גרסי ולא ידעי אלא ולא ידע והיו סבורים לומר שעל המוכר נאמר וכבר פירשתי שהקושיא והתירוץ באו על כולם ולא נשאר בה קושיא בעזה"י. עד כן דבריו בהשמטה שבסוף המסכת.

ותלמיד ה"ר יונה ז"ל פירש וזה לשונו וליחזי זוזי ממאן נקט כלומר נקרא מוכר ונשאל את פיהו מהו אומר לא לעדות אלא לראות מהו אומר כי שמא אם יאמר כדברי האחד יתבייש חברו ולא יעיז פניו בעדים ויודה ואם לא יודה אף על פי שלא יפטר הוא משבועת התורה יחוייב לחברו שבועת התורה כיון שיש לו עד אחד ומהדרינן לא צריכא דנקט מתרווייהו וכו'. מפי מורי הרב נר"ו וזה הנכון.

והרמב"ן ז"ל פירש וזה לשונו בהשמטה שבסוף המסכת בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא ומן רבוותא בהאי דגרסינן בריש מכלתין מקח וממכר ליחזי ממאן נקט דאי תיקשי על קמאי דקמאי ולא סלקא להו כהוגן ומסתברא דהכי פירושו דשמעתא אי תנא מקח וממכר הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן עליה שבועה כי שמא שניהם הטילו מעות ליד המוכר והוא היה תופס טליתו בשוה ואמר שהנותן לו דמים כך וכך ימשוך ויקנה ואילו שניהם הטילו דמים לידו של מוכר אחד משך וקנה ואחד מורי ואמר חבראי דמי יהב ואנא נמי דמי יהבי ליה למוכר ואף על פי שחברו משך וקנה במשיכה מורי היתר לעצמו ותולה במעותיו ומשום שבועה פורש ואמטו להכי אקשינן

וליחזי לוקח זוזי ממאן נקט המוכר ואי מחברו קבל ושלו לא רצה לקבל או שנטל מחברו ומשך קודם שהטיל זה מעותיו לתוך חיקו והא ליכא הוראה להיתר ואין לתלות במעות ואף על פי שחברו משתלם מהם דהא קא עבר משום לא תגזול וידיעא מילתא לאינשי ולא חציף אינש לגזול טליתו של חברו מיד חברו ואף על פי שרוצה לשלם לו ומפרקינן לא צריכא וכו'. כלומר שמא כך היה מעשה דנקט מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע לוקח ממאן בעל כרחיה ומורי ואמר הואיל וממני קבל בשלי נתרצה כמו בשל חברי ואף על פי שהלה קדם ומשכה אינו חושש בכך ותולה במעותיו לומר בשלי נתרצה ושלא מדעת מוכר משך חברי לזכות בכולה ורוצה לחלוק עמו לפיכך אמרו שישבע.

ולפי מה שפירשנו בחידושנו בדרך הסוגיא כל הך שקלא וטריא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא כמו שיתבאר לך מדברינו ואף על גב דבמסכת קידושין וליחזי זוזי ממאן נקט אמוכר קאי הרבה דברים בתלמוד לשון אחד משמש לשנים לגמרי וזו דרך אחר הוא הטוען הזה שלפנינו ליחזי זוזי ממאן נקט וזה הפירוש נכון ועולה כהוגן שלפי פירושנו זה אי אפשר להעמידה אלא כדקא מתרץ דנקט מתרווייהו וכו' ואלו לדברי כל המפרשים אפשר היה להעמיד אף בדרכים אחרים ואין צורך להאריך. עד כאן דבריו שם. ועוד יובן פירוש אחר בתירוץ לא צריכא דנקיט זוזי מתרווייהו מלשון הרמב"ן ז"ל הכתוב לקמן על אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה.

ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל והוא ה"ר מאיר הכהן בר יצחק ז"ל מסרקסטה וזה לשונו דין מקח שזה אומר אני לקחתיה כולה וזה אומר אני לקחתיה כולה היכא דאיתיה לזבונא בידיה דמוכר ולא ידע מהי מינייהו שקל זוזי מדעתיה ומהי מינייהו שקיל בעל כרחיה יחלוקו בשבועה ופלגי לה לטלית ופלגי לה לדמי מיהו אי פחתי דמי דהאי זבינא בפלוגתא אית דינא דגוד או איגוד. ואי מוכר ידע ואמר להאי זבינית מדעתאי כיון דאיתיה לזבונא בידיה מהימן מיגו דאי בעי אמר לא זבינתיה לכו מעולם. ואי ליתיה לזבונא בידיה דמוכר ושניהם אדוקים בו וידע ואמר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אינו נאמן אלא בעד אחד מיהו יטול זה מחצה בלא שבועה וכן נראה שסובר הרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד ז"ל חולק עליו בהגהותיו ואמר וכי מפני הכרעת עד אחד יטול זה בלא שבועה עד כאן דברי הרב ז"ל. וצריך עיון אם כן מה הועילה עדותו של מוכר בכאן לכך נראה לומר דכי היכי דאתי עד אחד לשבועה להשביע הכי נמי מהני עד אחד לפטור משבועתו. היה המקח ביד אחד מהם ואמר מוכר דיליה לחודיה זבין זכה בו וכן הדין גבי מציאה אף על פי שהשני מתאבק עמו ואומר חציה שלי זכה בה האוחז את כולה ונראה לומר דמשתבע היסת כדין כל כופר בטענה. עד כאן.

כתב הריא"ף ז"ל וזה לשונו תנו רבנן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אימתי בזמן שטענו והודה לו אבל אם הודה מפי עצמו יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר וכו'. וזאת הברייתא אינה בכל התלמוד אלא תוספתא היא והריא"ף ז"ל דרכו שכותב תוספתא אלא משום הכי אומר בכאן תנו רבנן מפני שסוף הברייתא היא בקידושין שאומר שם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי וכו' ולכן כיון שסוף ברייתא זו היא בתלמוד לא חש לומר הריא"ף ז"ל תוספתא מפי מ"ה הרב ז"ל. והא דאמרינן אימתי בזמן שטענו והודה וכו' איכא למידק דהיכי דמי אי אמר אתם עדי אפילו כשהודה מעצמו נמי אינו יכול לחזור בו ואי בשלא אמר אתם עדי אפילו כשטוענו נמי יכול לחזור בו שיכול לומר משטה הייתי בך ואף על פי שהודיתי לך איני חייב.

ותירץ מורי הרב נר"ו בשם ר"ש ממנטפשלייר ז"ל דהכא מיירי בשלא אמר אתם ידי דכשהודה לו מעצמו יכול לחזור בו שיכול לומר לו מתנה נתכוונתי לתת לך וחזרתי בי שאין אתה זוכה במתנה אלא בקנין וכיון שאין כאן קנין אף על פי שאמר מעצמו בפני עדים חייב אני לו מנה אינו חייב כיון דלא אמר אתם עדי ומה שאמר בלשון חיוב יכול לומר לכבד לו נתכוונתי שלא לפרסם שאני נותן לו מתנה. אבל טענו והודה לו אינו יכול לחזור בו שאין דרכן של בני אדם לתבוע חבריהם בדין דבר שנתנו להם במתנה ולפיכך כיון שתבעו והודה לו מוכחא מילתא שחוב הוא ולפיכך אינו יכול לחזור ומטעם מיגו אין לפטרו מיגו שהיה יכול לומר משטה אני בך דהוא פטור דכיון שטוען טענה רעועה שהוא אומר כי במתנה נתכוון לתת לו וחוזר בו ומוכח מילתא כיון שתובע אותו בדין שהיא טענה של שקר משום מיגו לא נאמן.

ומורי הרב נר"ו פירש פירוש נכון בזה והכי קאמר כשטענו והודה אינו יכול לחזור בו מיירי כשתבעו בבית דין שעל כרחך חייב הן או לא ואין יכול לומר משטה אני בך כיון שהם בבית דין ולא להשביע עצמי אמרתי וכיון שהודה אינו יכול לחזור בו אבל כשהודה מעצמו אפילו בבית דין אינו חייב משום דאדם עשוי שלא להשביע עצמו כלומר שלא יחזיק עצמו באדם עשיר ומשום הכי אף על פי שהודה מעצמו בבית דין יכול לחזור בו מאלו הטעמים שכתבתי וכן נראה מלשון הרי"ף שכתב בזמן שטענו והודה דמשמע כשטענו בבית דין דאי לאו הכי הוה ליה למימר כשתבעו כלומר באיזה מקום שיהיה מפי מורי נר"ו. תלמיד הר"י ז"ל.

והרמ"ך ז"ל כתב וזה לשונו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. היכא שטענוהו והודה ואמר חד מינייהו אתם עדי וחבריה אשתיק או אמר הן הילכך אי אמר בתר הכי משטה הייתי בך לא מהימן וקצת קשה אי אמר מחמת מתנה באו לידי מתחילה כיון שהודה שחוב היו עליו אינו יכול לחזור בו כיון דאמר אתם עדי ואי אמר פרעתיך משתבע היסת ונפטר דהא קיימא לן דאפילו המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים. ואי אמר לו מעצמו אפילו באפי סהדי חייב אני לך מנה מצי הדר טעין במתנה נתתם לי וכל שכן דהוה מצי טעין למחר וליומא אחרא פרעתיך ומהימן דהפה שאסר וכו' ואף על גב דאמר אתם עדי ומשתבע היסת דפרעיה ואי אמר משתבענא דשלא נתחייבתי לו מצד הלואה נמי רשאי אף על גב דאודי מנפשיה בסהדי כיון דטעין דמתנה הוה וצריך עיון.

וקרוב לפירושו הודאת בעל דין כמאה עדים כגון דאמר לו מנה לי בידך בשטר ואמר לו הן קמי סהדי ואמר אתם עדי בהא הוא דאמרינן דתו לא מצי אמר פרעתיך דמודה בשטר שכתבו ושלוה בו מן המלוה אינו צריך לקיימו ואי הדר אמר פרעתיך משתבע מלוה ושקיל אבל היכא דהודה מעצמו בלא תביעת המלוה אלא דאמר לו לוה מנה לך בידי בשטר מצי הדר אמר פרעתיך ולא מצי מלוה אשתבועי ומשקל אף על גב דאפיק בתר הכי שטרא ואף על גב דאמר אתם עדי מצי הדר אמר פרעתיך דהפה שאסר וכו' כיון דמנפשיה אודי וכיון דסופו דהשליש נאמן משניהם מיחזי דמיירי בשטר אי הכי נמי מיחזי לאוקמא לרישא בשטר כדפרשינא וצריך עיון. ואפשר לפרש הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדאמר אתם עדי ואי אודי מנפשיה מצי הדר אמר משטה אני בך או פרעתיך כדלא אמר אתם עדי והוא הדין בדתבעיה דמצי אמר ליה (חסר כמו עשרה תיבות) חד דינא בדתבעיה וחד דינא בדלא תבעיה. עד כאן.

כתוב בספר המאור ליתיה לפירוש הריא"ף ז"ל בהלכותיו וכו'. עד מי שהעד עמו נוטל מחצה בלא שבועה דקא מסייע ליה עד אחד וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו אמר אברהם זה הטעם אינו מחוור שהרי מצאנו לענין מציאה עצמה שאמרו סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח ומאי דקאמר נמי מודה סומכוס דהיכא דאיכא שבועה דאורייתא לא שייכא הכא כלל למעקר מינייהו שבועה דרבנן ולפטור אידך ועוד דכי דייקת שפיר תיובתא היא לדידיה דהא התם מדינא מוכר ולוקח פליגי ליה לעבד גדול ועבד קטן כדעת סומכוס וכיון דקטעין לידיה דקטן דלאו הילך הוא ורמיא עליה דמוכר שבועה דאורייתא כמודה במקצת אמרינן בתר דאשתבע שבועה דאורייתא אלימא ליה טענתיה מטענת לוקח ולא יהבי ליה בגדול ולא מידי והכי נמי מי שהעד כנגדו כיון שצריך שבועה דאורייתא נתחזקה טענתו בה ונחלשה טענת האחר ואם ירצה ליטול כל שכן שצריך שבועה דרבנן. בין תבין. ומאי דקאמר נמי שאני התם דקא מסייע ליה שטרא ואף על גב דלאו סהדותא מעלייתא היא איברא סהדותא מעלייתא היא שאין סלעים פחות משנים ומדלא כתיב ליה פרטא שמע מינה אינם אלא שנים עד כאן.

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל והריא"ף ז"ל תירץ דהא דקתני שנים אוחזין לאו אכולה מתניתין תני לה אלא אזה אומר אני מצאתיה בלבד אבל זה אומר כולה שלי עדיין היא ביד המוכר ומשום הכי פרכינן דהוה לן להימוניה למוכר ואף על גב דמטלטלין אינם נקנין בכסף כדאיתא בפרק קמא דקידושין אלא במשיכה והכא ליכא משיכה אפשר דטעני דבקנין סודר קנו לה או דילמא כיון דמוכר קאי באבל אמרו כדאיתא בפרק הזהב דיינינן ליה ביחלוקו. ותירוץ זה דחוק דמאי דוחקיה לאפוקי מתניתין מפשטא כי היכי דליקשי לן ולאוקמא בשאין שניהם אוחזים ואפשר משום דאורחא דמילתא הכי הוא ששניהם נותנין המעות ביד הלוקח וקודם משיכת אחד מהם הם חולקים זה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה ואורחא דמילתא במציאה להגביה שניהם. עד כאן.

לימא מתניתין דלא כבן ננס:    הא תריצנא לה לעיל לפי שיטת רש"י ז"ל אי נמי איכא לתרוצי דמאן דפריך הכי לא שמיע ליה האי צריכותא דרב פפא והוה סבירא ליה דמתניתין איירי אפילו בדאיכא רמאי ומשני דאימר בהדי הדדי אגבהוה וליכא ודאי רמאי והאי תירוצא הא פרשינא ליה לעיל לפי שיטת ר"ח ז"ל. מורנו הרב נר"ו.

דלא כבן ננס. פירוש דבמתניתין כפי טענותיהם שטענו בפנינו אחד מהם נשבע לשקר והויא דלא כבן ננס בההיא דחנוני על פנקסו הריטב"א ז"ל.

כתבו התוספות נוכל לומר דידע שפיר דמתניתין אפשר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. פירוש דאם לא כן לפרוך מני מתניתין לא רבנן ולא רבי יוסי כיון שאין החלוקה יכולה להיות אמת שזו קושיא טובה יותר. גליון.

דאי כבן ננס הא אמר כיצד וכו':    אין להקשות לרבנן דפליגי אדבן ננס מאי טעמייהו והא תנן החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל. דהתם לא הוי טעמא משום חשש שבועת שוא אלא משום דאמר ליה האיך איני רוצה לקבל שבועתך הואיל ואתה חשוד. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אלו ואלו באין לידי שבועת שוא:    פירש רש"י ז"ל להכי נקט שבועת שוא דקיימא לן כל הנשבע לשנות את הידוע לאדם היא שבועת שוא. פירוש דתלתא גווני שבועת שוא איכא האחד לשנות את הידוע והשני הנשבע על הדבר שהוא ידוע ומפורסם לכל כדאמרינן בירושלמי אהן דאשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. והשלישי מי שנשבע שבועה שאינה חלה עליו או שאי אפשר לו לקיימה. והכא נשבע לשנות את הידוע דהא ידוע לכל אדם דאחד מהן נשבע לשקר פירוש לפירושו כשתצרף שבועת שניהם ביחד יש כאן שבועת שוא וכדקתני לישנא דאלו ואלו באין לידי שבועת שוא ומיהו אין כאן נשבע לשוא אלא האחד נשבע באמת וחברו לשקר. והנכון דשבועת שוא לאו דוקא דשבועת שקר קאמר ומכל מקום לא אמר בן ננס שיטלו בלא שבועה מפני טעם זה אלא במקום שאין השבועה באה מן הדין כההיא דהתם אי נמי כעין משנתנו ולהכי מדמינן להו אהדדי ופרקינן דמתניתין אפילו בן ננס משום דהא אפשר דתרווייהו משתבעי בקושטא כגון דאגבהוה תרווייהו כחדא ואף על גב דלית הלכתא כבן ננס ולא כסומכוס אפילו הכי אורחא דתלמודא הוא למהוי מתניתין כמאן אתיא ואי מודו בה כולי עלמא. הריטב"א ז"ל.

ומהר"י אבוהב ז"ל כתב וזה לשונו יש לעיין היאך אמר אלו ואלו באין לידי שבועת שוא שזה שקר שאינו נשבע לשוא אלא אחד מהם. ולהשיב לזה כבר פירש במסכת שבועות על פסוק שבועת ה' תהיה בין שניהם שמי שעושה לחברו שנשבע לשוא נקרא גם כן חוטא. עוד

יש לעיין המקשה שהקשה ואמר לימא מתניתין וכו'. האיך לא ראה ההפרש הגדול שבמשנתנו כשהם נשבעים ואומרים חציה שלי אינו מנגד כל אחד לחברו כמו בחנוני שאומר שפרע המעות לפועלים והפועלים אומרים שאינו כן וגם המתרץ האיך לא תירץ זה ולזה נשיב שאין הכי נמי שמשמעות דברי הבעלי דינים אינו נראה שמנגדים זה לזה רק כוונתם מנגדן שכל אחד כוונתו לומר שהוא הגביה תחלה והיא שלו נראה שהן מנגדין בנושא של בן ננס והכא הא איכא שבועת שוא שכל אחד מנגד בשבועתו למה שאומר חברו שכולה שלו ואם כן כבר יש שבועת שוא וזהו שרמז רש"י ז"ל ופירש בשבועת שוא שהוא מי שנשבע לשנות את הידוע לאדם והנה ידוע על אחד מאלו שכולה שלו. עד כאן.

ומורי הרב נר"ו כתב וזה לשונו הא דקרי ליה שבועת שוא איכא למימר דסבירא ליה דכיון דבשעה שיצאת מפיו יצאת לשקר שבועת שוא מיקריא והא דקאמר קרא לא תשבעו בשמי לשקר היינו על מנת לשקר לאחר מכאן. ואם תאמר ואפילו כרבנן נמי לא אתיא דאלו הכא יחלוקו והתם באין ונוטלין מבעל הבית משלם. ויש לומר דעדיפא מינה איכא לאקשויי דהמוציא מחברו עליו הראיה אלא תקנה דרבנן היא משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואי קשיא שבועה הוא דקשיא והיינו דכתב רש"י ז"ל מתניתין דמשתבע לתרווייהו וכו'.

ואם תאמר היאך שניהם באין לידי שבועת שוא והלא אחד מהן נשבע באמת כבר תירצה רש"י ז"ל וכתב שניהם באין לדין ואחד נשבע לשוא עוד יש לפרש שניהם באים לידי שבועת שוא אחד נשבע לשקר ממש וגורם את חברו לישבע בחנם שהרי הוא יודע האמת והשתא ניחא דנקט שבועת שוא ומכאן אתה למד שאין אדם יכול להשביע את חברו אלא בדבר שהוא מסופק בו אבל אם משביעו בדבר שהוא יודע שחברו אומר אמת נקרא חוטא אבל אם יודע שהוא משקר מותר להשביעו והלעיטהו לרשע וימות ומדת חסידים הוא להביאו לידי שבועה וכשרואה שרוצה לישבע לא יניחנו לישבע.

ואכתי קשה לי דבשלמא אם היינו משביעין לכל אחד שכולה שלו דמיא ממש לדבן ננס אלא אין אנו משביעין אותו אלא שאין לו בה פחות מחציה ויש לומר דסלקא דעתך דכיון שכל אחד טוען שכולה שלי ואין לחברי חלק בה וקסלקא דעתך דכולה דחד היא ואם כן אפילו שנשבע שאין לו בה פחות מחציה באין לידי שבועת שוא דהכי אורחא דמילתא אי דמר לאו דמי ואי דמי לאו דמר ומשני אימר בהדי הדדי וכו' כלומר אימא הכי אתרמיא מילתא ואפשר שלא יבואו לידי שבועת שוא ואפילו בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה דאיכא ודאי רמאי איכא למימר דהכי אתרמיא מילתא דבין שניהם ארגוה ואפשר שלא יבואו לידי שבועת שוא מה שאין כן בדבן ננס ודוק ותשכח. עד כאן. ומה שכתב אבל אם יודע שהוא משקר מותר להשביעו וכו' רש"י ז"ל והתוספות כתבו שהמשביע נענש אפילו הדין עמו בפרק כל הנשבעין (דף מז ) בדבור המתחיל חלה על שניהם וכו' עיין שם.

אימר בהדי הדדי אגבהוה איכא לפרושי דקאי נמי אמקח וממכר כלומר קנו אותה מן הבעלים בהגבהה והנכון אצלי דאמציאה לחודא קאי דמיפרשא במתניתין והוא הדין למקח וממכר וכן משמע מלשון רש"י ז"ל. מורנו הרב נר"ו. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו אפילו תימא בן ננס אימר תרווייהו בחדא אגבהוה והוא הדין במקח וממכר משכוהו. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וליכא שבועת שוא גבי מקח וממכר נמי איכא למימר לשניהם נתרצה דכיון דלא מהימן מוכר לומר מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה הואיל ושקל מתרווייהו אף אינו נאמן לומר מחד מדעתי ומחד בעל כרחי אלא אמרינן לשניהם נתרצה ועוד דמאחר ששניהם אומרים אנא יהבי דמיה מדעתיה דמוכר והאי אומר לא כי אלא אני הוא הנותן לדעתו של מוכר אין אנו שואלין את המוכר כלל ואנו דנין להם שיחלוקו דלמה נטריח המוכר לבא לבית דין והרי אינו נאמן לדברי שניהם וכל זמן שלא בא איכא למימר דליכא שבועת שוא.

ויש לפרש הא דאמרינן דשקל מתרווייהו כגון שאמר להם למי שיתן לי המעות אני מוכר ובאו שניהם וזרקו לו המעות בחיקו והוא לא נתרצה אלא לאיזה מהן שיתן לו ראשון והוא אומר זה נתן לי ראשון ואינו נאמן ואפשר ששניהם היו בבת אחת ותימה הוא שלפי הך אוקמתא דאוקים השתא למתניתין לא אמרינן יחלוקו בשבועה אלא היכא דיהבו תרווייהו דמי למוכר אבל בעלמא לא והא מתניתין ודאי מילתא פסיקא קתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. ותו קשיא הא דאמרינן שבועה זו למה ואמר רבי יוחנן וכו' מאי קשיא ליה הא טעמא דמתניתין משום דמורי וכו' ככתוב שאר לשונו ז"ל למעלה בצריכותא ופירוש אחר יש לו בסוגיא דצריכותא כמו שכתוב למעלה. עד כאן.

בהדי הדדי אגבהוה. וסיפא נמי דקתני זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע אפשר דבשעה שהגביה נטל השלשה חלקים בידו דאף על גב דהגבהה לא קנה עד שיגביה כל הטלית מן הקרקע מכל מקום מה שתופס בידו קני דכמאן דפסיק דמי כדאמרינן לקמן אי נמי אותו שנוטל רביע נתכוון לקנות רביע לעצמו והשאר לצורך חברו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו אי נמי במקח וממכר מתוקמה שפיר כדלקמן גבי דוקיין דרמי בר חמא. הרא"ש ז"ל.

לימא מתניתין דלא כסומכוס:    יש להקשות ודקארי לה אמאי קארי לה היאך לא ראה תשובתו בצדו התם שמא ושמא הכא ברי וברי מה תאמר שאין הכי נמי ראה התירוץ אבל ראה גם כן מאמר רבה בר רב הונא ועם זו ההקדמה הקשה בתחלה ליתא דהוה ליה למימר הניחא למאן דאמר דוקא אמר סומכוס שמא ושמא אבל לרבה בר רב הונא קשה ולתרץ קושיא זו נקשה קושיא אחרת והיא זו שכבר הקדמנו דבנושא דאיכא רמאי גמור כגון אני ארגתיה שהדין הוא שיהא מונח ומדברי זה המתרץ נראה בהפך שאפילו בנושא דאיכא רמאי גמור יחלוקו בשבועה דקאמר דבברי וברי קאמר סומכוס יחלוקו בשבועה נראה דאפילו בדאיכא רמאי שטענו שניהם ברי דהיינו רמאי גמור וזה הפך מההקדמה שכבר הקדמנו ולתרץ זה יש לידע ששני אופנים ברי יש בתלמוד או ברי גמור שהוא ברי לבעלי דינים ולדיין ר"ל שהדיין יודע באחד מהם שהוא משקר כגון זה אומר אני ארגתיה והאופן האחר כגון ברי דמשנתנו שאף על פי שהוא ברי לבעלי דינים שכל אחד טוען ברי עם כל זה יש ספק לדיינים דילמא הבעלי דינים טעו בזמן הגבהתם שאפשר שאחד מהם הגביה תחלה או שניהם הגביהוה יחד.

ועם זאת ההקדמה יש לך לדקדק בלשון המתרץ שלא אמר כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי יחלוקו בשבועה אלא אבל ברי וברי לא אמר רצה לומר שבכל מקום שאינו שמא אינו נותן זאת הגזרה שהוא יחלוקו שלא בשבועה אבל לא ימשך מזה שיאמר בכל הנושאין האחרים שיחלוקו בשבועה אבל כל נושא ונושא לפי חומרו בנושא בזה אומר אני ארגתיה שהוא ברי לבעלי דינים וברי לדיינים יאמר שיהא מונח. ואם יהיה כמו משנתנו שהוא ברי לבעלי דינים ושמא לדיינים יחלוקו בשבועה.

ואם כן העלינו מזה שהקושיא שהקשינו למתרץ אינה כלל ועכשיו תמצא הקושיא הראשונה מתורצת ממילא שהמקשה חשב שאינו ברי בכל התלמוד אלא ברי גמור כמו אני ארגתיה אבל ברי דמשנתנו שאינו ברי גמור אינו אלא שמא ואם כן עכשיו תבא היטב קושית המקשה שאין הכי נמי שראה שמאמר סומכוס הוא פרטי משמא ושמא ועם כל זה יש מקום לקושייתו שהרי גם כן משנתנו לפי דעתו אינה אלא שמא והמתרץ הודיעו שגם כן משנתנו היא ברי ששני אופני ברי יש; או ברי גמור או בלתי גמור אם הוא ברי גמור יהא מונח ואם הוא ברי שאינו גמור כגון משנתנו דינו הוא שיחלוקו בשבועה אבל בנושא דסומכוס אין לו ברי כלל וזהו שדקדק רש"י ז"ל במה שאמר אבל שמא ושמא כי התם שנראה שבמתניתין יש שמא וחשב המקשה שמשנתנו ונושא דסומכוס שוין הן והמתרץ אמר שאפילו שיש במשנתנו שמא יש הפרש בין שמא לשמא דשמא דמשנתנו יש גם כן ברי ושמא דסומכוס אין ברי בו כלל. מהר"י אבוהב ז"ל.

ואלא מאי רבנן וכו':    איכא למידק דמאי פריך ודקארי לה אמאי קארי לה. ויש לומר דבעומדת באגם פריך וכך לי דתפסי תרווייהו כמו היכא דלא תפיס ליה חד מינייהו והיינו דמשני באתמהא האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי לה תרווייהו ופירש בתוספות כי אם האחד מחמת חזקת מרה קמא ואכתי קשיא לן היכי מתרץ הקושיא במה שקשה ממנו דלדעתו מתניתין דלא כסומכוס ולא רבנן וכל שכן דקשיא טפי ויש לומר דהכי משני בשלמא לדידי לא דמיא מתניתין לדסומכוס דהתם איכא דררא דממונא ולהכי לסומכוס חולקים בלא שבועה ולרבנן המוציא מחברו עליו הראיה אבל במתניתין דליכא דררא דממונא לכולי עלמא חולקים בשבועה אלא לדידך דאמרת דדמיא מתניתין לדסומכוס אפילו כרבנן נמי לא אתיא ופריך לה האי מאי וכו'. מ"ה נר"ו.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו דאי כסומכוס הא אמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה פירוש ואלו במתניתין חולקים בשבועה דקא סלקא דעתין דהך שבועה דמתניתין מן הדין. והא דסומכוס איתא בבבא קמא. קשה לי מאי קאמר דהא להכי אמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה משום דקאי ממונא בחזקת חברו שהיו בעלים הראשונים מה שאין כן במשנתנו דליכא חזקה דממונא לחד מינייהו טפי מחבריה ויש לומר דהשתא הכי אמרינן כיון דמתניתין איירי בחלוקה בממון המוטל בספק יותר הוא קרוב למצוא דרך שתהא כסומכוס שכן דין חלוקה בכל מקום גבי ספק ואין ביניהם הפרש אלא בדין השבועה מלאוקמה דאפילו חלוקה לא עבדי בשום דוכתא ויש מרחק גדול בין משנתנו לדין רבנן והיינו דמהדרינן שאף על פי שבפשוטו של דין רחוקה משנתנו מדין רבנן טפי מדסומכוס כשתעיין בהם כפי טעמיהם יותר היא קרובה לרבנן מדסומכוס דאלו לרבנן לעולם מחמירין על הבא להוציא מחברו לפיכך כיון דהתם לא תפסי לה תרווייהו ואדרבה הבעלים הראשונים מוחזקים אמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה ולא יטול אלא בעדים אבל הכא דתפיסי בה תרווייהו ואין חזקה לאחד מהם יותר מחברו כיון דאי אפשר לומר כאן המוציא מחברו עליו הראיה ולתת כח לאחד מהם יותר מחברו מכל מקום יחמירו על כל אחד מהם שלא יטול אלא בשבועה כיון שחברו תופס בה וטוען שהיא שלו אבל לסומכוס קשיא כיון דהתם איכא לחד חזקה דממונא שקיל מיניה חבריה פלגא בלא שבועה כל שכן הכא שתופס בה כמוהו שהיה לו ליטול בלא שבועה ואף על גב דשבועה זו מדרבנן היא קא סלקא דעתיה שלא תקנוה אלא לברר הספק וכן התם נמי נימא הכי ומשני שבועה זו אינה לברר הספק אלא מפני תקנת העולם וכדרבי יוחנן. ותו לא קשה הא דסומכוס דהתם לא שייכא האי תקנתא דההיא מילתא דלא שכיחא היא ובטענה הם תובעים מה שאין כן בזו דליכא שום דררא דממונא לחד מינייהו אלא תפיסה בעלמא.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן וכו'. קשה לי ודקארי לה אמאי קארי לה ומאי שייכא מתניתין בדרבנן התם ודאי מוציא הוא אבל הכא תרווייהו תפסי לה. ונראה לי דקסלקא דעתיה דמקשה דמתניתין נמי מאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה וכאלו נחלקה כבר וכל אחד מוחזק ועומד במחציתו ונמצא כל אחד בא להוציא מחברו אותה המחצית שתחת ידו וכיון שכן זה צריך להביא ראיה במה שביד חברו ועד שלא הביא ראיה אין חברו חייב לו כלום ועסק שבועה אין כאן כלל וכן השני במה שביד חברו ועיקר קושייתו גם כן לרבנן מחמת השבועה היא ולאו משום דקתני בה יחלוקו ופריק אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי לה תרווייהו אלא כולה ביד האחד לגמרי הוה ליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה אבל כאן תרווייהו תפסי לה ואינה מחולקת ועדיין מתעצמין בה זה אומר כולה שלי ובחזקתי היא וכו' הילכך יחלוקו בשבועה. כן נראה לי. עד כאן.

ומהר"י כהן צדק ז"ל פירש כן וזה לשונו הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה וכו'. ואי לא מייתי ראיה לא גבי מידי והכא קתני חולקים משמע מפירושו דמחלוקת קשיא ליה. וקשה כיון שזה תופס ועומד וגם חברו שפיר קתני חלוקה. ועוד דמשני הכא דתרווייהו תפסי פלגי בשבועה ומה לו להזכיר שבועה. ועוד דמשמע דפריך לרבנן מעין פירכא דסומכוס לדידיה משבועה פריך. ויש לפרש דהכי פריך דלרבנן המוציא מחברו עליו הראיה והמוחזק נוטל בלא שבועה והכי נמי כיון דתפיסי תרווייהו יחלוקו בלא שבועה ומשני דהיכא דלא תפיס אלא חד אלימא תפיסתו דהא לא מיחסר גוביינא ונוטל בלא שבועה והשתא משמע דלא איצטריך דרבי יוחנן אלא לסומכוס אבל לרבנן מוכחא סוגיא דבלאו הכי ניחא ותימה לי דלקמן בעי תלמודא וכי מאחר שזה תופס וכו' ומייתי מדרבי יוחנן ודוחק לומר דאליבא דסומכוס בעי. ויש לומר דלבתר דאייתי דרבי יוחנן מדסומכוס מסתברי ליה נמי למימר האי טעמא לרבנן ואם כן היכא דתפיסי תרווייהו בשאר ממון דלא שייך ביה תוקף יחלוקו בלא שבועה ומיהו לבתר דתיקון שבועת היסת אפילו על המוחזק לבדו ודאי צריכין לשבועה כשחולקים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל אלא מאי רבנן הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה. פירש רש"י ז"ל והכא חולקים. נראה מדבריו דמקשה דלא הוה לן למימר הכא חולקים אלא המוציא מחברו עליו הראיה. וקשה דהא הכא אין האחד מוציא יותר מן האחר ותירץ דהוה לן למימר הכא דיהא מונח עד שיבאו עדים ויעידו כיון שכל אחד רוצה להוציא מחברו. ועדיין קשה לי מאי דאיתמר בגמרא בשנויא הכא דתרווייהו תפסי בה אמור רבנן פלגי בשבועה ולא הוה ליה למימר אלא פלגי לחוד כיון דלא הוי קשה לן אלא אמאי חולקין. ורש"י נדחק הרבה ליישב לשון פלגי בשבועה כמו שכתוב בפירושיו ואף לפי פירושו היה לו לומר פלגי ובשבועה בתוספת וי"ו לפי דקדוק הלשון כיון שלא היתה הקושיא על השבועה כלל רק על החלוקה.

ולזה נראה לי לפרש דהקושיא היא דלרבנן נמי הוה לן למימר חולקין בלא שבועה דהא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה ואם לא יביא ראיה יפסיד ואין האחר צריך לישבע הכא נמי דתרווייהו תפסי בה וכל אחד מוחזק בחציה הוה לן למימר שיטול כל אחד חציה שהוא מוחזק בו ואין צריך לישבע כיון שאין אחד מביא ראיה שכולה שלו ומשנינן דלא אמרי רבנן שהמוחזק אין צריך שבועה אלא כשהוא מוחזק גמור ותופס בה לבדו אבל בכאן דתפסי בה תרווייהו יש לומר שאף על פי שכל אחד מוחזק בחציה ומטעם זה חולקין מכל מקום כיון ששניהם תופסין בטלית אחד אף בחצי האחר כל אחד מגרע חזקת חברו עד שצריך שבועה ומשום הכי פלגי בשבועה. עד כאן.

התם דאיכא למימר דתרווייהו היא אמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה:    ואית דגרסי התם דלא תפיסי תרווייהו. ולא גרסינן ליה דאם כן משמע אי הוה תפיס הניזק דרבנן מודו דמהני תפיסה ויחלוקו וזה אינו דהא אין תפיסת ספק מועלת כדקאמר לקמן תקפו כהן מוציאין מידו פירוש הספק בכור דאין תפיסת הספק מועלת לכך גרסינן כגירסא ראשונה.

ועוד יש ליישב הך גירסא דהכי פירושו התם דלא תפיסי תרווייהו פירוש שאינן באין מכח תפיסה אלא מחמת הספק שנולד אמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה כיון דאיכא חזקה דמאריה קמא דהיינו המזיק שהוא מוחזק איכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא שאין להוציא הממון מחזקתו מספק בלא ראיה הכא דתרוייהו תפיסי פירוש שבאין מכח תפיסה וליכא חזקה דמאריה קמא פלגי בשבועה. תימה ומנא לן הך שבועה. יש לומר דהך שבועה דרבנן. אלא אי אמרת סומכוס השתא ומה התם דליכא למימר דתרווייהו היא אלא דחד מינייהו אי נמי דלא תפיסי תרווייהו.

ואם תאמר ומאי פריך מכל מקום איכא שבועה דרבנן כדפירשתי לרבנן ויש לומר דהיינו דפריך על כרחך אפילו שבועה דרבנן ליכא דאם לא כן קשיא מאי דתקינו רבנן הכא במציאה שבועה טפי מהתם כיון דהתם ליכא שבועה כל שכן הכא כדמפרש ואזיל דבשלמא לרבנן לא קשיא משום דאכתי לא איירי רבנן בדין זה ואיכא למימר דמחייבי שבועה דרבנן ככל דין חלוקה כדי לברר הספק אבל לסומכוס קשה דהא כבר איירי בדין חלוקה התם גבי שור שנגח את הפרה והיינו בלא שבועה ואם כן מאי שנא הכא דתקינו רבנן שבועה הא כל שכן הוא כדפרישית. תלמיד הר"ף ותוספות חיצוניות.

כי אמר סומכוס בשמא ושמא:    כפי האי אוקימתא אתי שפיר לפי שיטת רש"י ז"ל דלא איירי מתניתין בודאי רמאי אבל למאי דאמרינן דאמרה סומכוס אפילו בברי וברי ושאני התם דאיכא דררא דממונא משמע דאיירי מתניתין אפילו איכא ודאי רמאי ומעיקרא נמי מאי פריך שאני מתניתין דאיכא הוראת היתר אבל בלא סומכוס ליכא הוראת היתר הא תרצינא לעיל משם הר"ן דקושיין לדעת רבי יוחנן אבל לרב פפא לא קשיא ודוחק כדכתבינא לעיל אי נמי דמאן דפריך לה לא שמיע ליה צריכותא דרב פפא וכדכתבינא לעיל וכן כתב הרשב"א בהך דלקמן דמתניתין דלא כרבי יוסי אי נמי איכא לפרושי דמה נפשך פריך אי דמיא למתניתין קשיא שבועה ואי לא דמיא למתניתין קשיא חלוקה דמדיוקא דמתניתין משמע יהא מונח וכדסומכוס חולקין ומשני לתרווייהו התם איכא דררא דממונא וחולקין בלא שבועה אבל במתניתין ליכא דררא דממונא ואי איכא הוראת היתר חולקין בשבועה ואם לאו יהא מונח ובשלמא היכא דליכא רמאי ניחא כדמשני תלמודא אימר בהדי הדדי אגבהוה אבל היכא דאיכא ודאי רמאי קשיא ויש להקשות בשלמא מה שהוא מונה ביד שליש יהא מונח עד שיודו כיון דלית ליה לחד מינייהו חזקת מריה קמא אבל בהך דסומכוס דאית לחד מינייהו חזקה לא מפקינן לה עד שיבא אליהו והנכון בזה דיש שלשה חלוקים חד מורה היתר וחד אינו מורה היתר אבל לא הוי רמאי ובתרתי הני אמרינן במתניתין יחלוקו בשבועה והא פרישנא לעיל הקמשמע לן לפי שיטה זו בשם הר"ן ז"ל והא דסומכוס דמיא להך והיינו דפריך תלמודא לימא מתניתין דלא כסומכוס דאף על גב דטעין ברי לי ואיכא דררא דממונא אין מתברר מתוך טענתו שהוא רמאי אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. מתברר מתוך טענותיהם דאיכא חד מינייהו ודאי רמאי. ותו בהך דשור שנגח את הפרה סבר כל חד דלא ידע חבריה היכי הוה עובדא אבל זה אומר אני ארגתיה כל חד ידע דידע חבריה בשקרותיה ומשום הכי יהא מונח וכו' וכבר כתבתי למעלה שאפשר שזו היא דעת רש"י ז"ל ועיין לעיל. מורנו הרב נר"ו.

ולרבה בר רב הונא דאמר התם סומכוס אפילו ברי וברי וכו':    והאי דקארי ליה ממון המוטל בספק לפי שהוא ספק לדיינים והיכא שאדם תופס בידו דבר ובא חברו ואמר שלי הוא אין זה מוטל בספק דאף סירוכא אמרינן לקמן דלאו כלום הוא אפילו לסומכוס אלא בדבר הראוי להסתפק מחמת מעשה שנולד קאמר כי האי דאיירי הוא עליה וזה מה שקורא בסמוך דררא דממונא כלומר שייכות ממון ולא כפירוש הקונטרס הפסד ממון. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

דררא דממונא:    פירש רש"י ז"ל חסרון כיס שאם תחייבנו שלא כדין הרי חסר ממון ואם תפטרנו שלא כדין נמצא זה חסר ולד פרתו משמע לאפוקי ממציאה דלא קא חסר ממונא ולאפוקי ממקח וממכר דקא מהדר ליה דמי ואין פירוש זה נכון דקשיא עליה הא דאמרינן בפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי וזה אומר וכו' דאמרינן כל דאלים גבר ואקשינן מדתנן המחליף פרה וכו' ופריק התם איכא דררא דממונא וכו' משמע דליכא דררא דממונא בזה אומר של אבותי וכו' ואם אתה מפרש דררא דממונא חסרון ממון אם כן בההיא נמי איתיה אלא הכי פירושו דררא דממונא היינו עיקר תביעת ממון כלומר דגבי המחליף פרה אית ליה חזקה גמורה למוכר דשלו היתה קודם לכן ושלו הוא תובע והלוקח נמי יש לו חזקה שהיא שלו עכשיו ואין בזה מחלוקת הילכך שלו הוא תובע אבל בזה אומר של אבותי וכו' שאין לאחד מהם חזקה בלא מחלוקת שהרי כל אחד מכחיש שלא היתה של חברו מעולם וכן במתניתין דזה אומר כולה שלי וכו' אין לאחד מהם חזקה כלל שחברו מכחישו לגמרי. וכך פירשה רשב"ם ז"ל וכך אתה מפרש דררא דטומאה האמורה בפרק קמא דנדה ובפרק חומר בקודש כלומר שהוחזקה שם עיקר טומאה וחזקתה ובמסכת שבועות נמי דררא דממונא האמור שם כך פירושו כמו שכתבנו ולא כדברי רש"י ז"ל. ושמעתי שבתרגום ירושלמי מידי תבקשנו מן ידי תדריריניה כלומר מידי תתבענו כאדם התובע ממונו בחזקתו ובפירוש רבינו חננאל ז"ל במסכת שבועות גם כן מצאתי שפירוש דררא דממונא עיקר ממון. הרמב"ן והר"ן ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו לפירוש רש"י ז"ל קשה מההיא דאמרינן פרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי וכו'. ור"ח ור"ש ז"ל פירשו דררא דממונא עיקר ממון כלומר שהיה לו בה עיקר תביעה וחזקה בלא מחלוקת ומיהו הא דאמרינן הכא ולאו קל וחומר משמע לכאורה כפירוש רש"י ז"ל דהכי קאמר ומה התם דודאי חד מינייהו מפסיד דעל כרחך כוליה דחד מינייהו הוא וכשאתה חולקו ביניהם ודאי חד מינייהו מפסיד ואפילו הכי קאמר סומכוס יחלוקו הכא דאפשר דחלוקתם כדין דדילמא דתרווייהו היא לא כל שכן. על כן נראה לי דהכא פירוש דררא הפסד ממון והתם פירוש עיקר ממון ולשון אחד הוא המתחלק לשני עניינים ויש לנו בזה הרבה בתלמוד. עד כאן.

והרי"ט אל אשבלי ז"ל כתב וזה לשונו פירש רש"י דררא דממונא חסרון כיס והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וכו'. וכן בההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי וכו'. ואם כפירוש רש"י היאך אין שום דררא דממונא הא ודאי אם תחייב אחד מהן שלא כדין הרי הוא חסר חצי ביתו וחצי ספינתו. ויש לומר לפי דבריו דהתם נמי כיון שאין לאחד מהם בו חזקה בודאי ואולי אין לאחד מהם כלום בדבר לא חשיב חסרון מה שאין כן בההיא דסומכוס ורבנן שזה חסר ודאי ולד פרתו או זה חסר ודאי מה שהוא משלם ולפירושו עולה יפה הא דמהדרינן ולאו קל וחומר וכו' ופירש רש"י דתרי טעמי נקטינן ומה התם דאיכא חסרון כיס והיה ראוי שלא לחסרו אלא בשבועה ואיכא נמי אחריתי דאי דמר לא דמר ואי דמר לאו דמר והיה ראוי שלא נדון בו שום חלוקה כלל כי על כל פנים יטול האחד מחצה שלא כדין ואפילו היה דבר שאין בו הפסד כגון מציאה היה לנו לומר שלא יחלוקו ועם כל זה דאיכא הני תרי טעמי יפה כאן לחלוק בלא שבועה היכא דליכא לחד מהני תרי טעמי דהא ליכא חסרון ואיכא למימר נמי דתרווייהו היא ותהא החלוקה כדין לא כל שכן שיחלוקו בלא שבועה. זו שיטת רבינו ז"ל ונכונה היא.

אלא שלשון דררא אינו נמצא בשום מקום בתלמוד מענין חסרון אלא מענין שייכות וזיקה כדאמרינן במסכת חגיגה תלת קמייתא דאית להו דררא דטומאה. לכן פירש ר"י דררא דממונא שייכות ועיקר ממון כי ההוא דפרק שור שנגח או ההיא דהמחליף כי בין התובע דהנתבע יש להם בממון זה הספק עיקר שייכות ממון דגבי נגיחת פרה הניזק יש לו עיקר ושייכות גדול בתביעת נזק ולד פרתו שהרי פרתו נגוחה בפנינו והולד נפל וגם בעל השור אין צריך לומר שיש לו עיקר בתביעה שהרי השור בחזקתו ושלו עד הלום וזה הפירוש יותר נכון. וגם כך פירש הרמב"ן. עד כאן.

ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו ואיכא למימר כולה דמר לשון ואיכא משמע דאכתי מוסיף טעם אחר על דררא ויתיישב לפירוש דררא כפירוש התוספות. עד כאן.

וזה לשון הגליון היכא דאיכא דררא דממונא לפירוש רש"י ז"ל יש לומר דהכי פירושו שאחד מהן מתחסר שלא כדין לא רצו לתקן שבועה דדי לו בחסרון ממונו ולא יטילו עליו גם שבועה ופריך ומה התם אדרבה בשביל שמתחסר שלא כדין ניחא לו לישבע כדין כדי שהאחר שכנגדו יהיה עליו עונש נשבע לשקר וגם בלא סברא זו כיון שודאי האחד נוטל שלא כדין אין לנו כח לחלוק בלא שבועה ולפירוש התוספות אז פריך כיון שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין אם כוליה דמר או דמר ולכן היה ראוי שלא יחלוקו בלא שבועה כי החלוקה דינה כפי הנראה לבית דין ולפירוש רש"י הא דקאמר גבי ארבא שאני התם דאיכא דררא דממונא פירוש כיון דודאי האחד מתחסר טוב לומר יחלוקו כיון שלכל הפחות יגיע ליד בעליו החצי מלומר כל דאלים גבר דאז אולי יפסיד לגמרי ותגבר יד שכנגדו ויבא כולו ליד האחר שאין לו חלק בו אבל במתניתין דליכא למימר כל דאלים גבר כיון דהדוקים בו אז צריכין לומר יחלוקו ולענין השבועה הלה סברא ליטול בלא שבועה כיון דאיכא למימר דתרווייהו היא כדפירש התוספות עד כאן.

וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ אלא כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא פירש רש"י חסרון ממון ולא נהירא דררא דממונא משמע שייכות דממונא כמו דררא דטומאה לכך נראה לפרש דהכי פירושו מודה סומכוס היכא דליכא דררא דממונא פירוש שייכות דממון כלומר. כי אמר סומכוס דפלגי בלא שבועה היכא דאיכא דררא פירוש שייכות כלומר דיש להסתפק לדיינים בלא טענותייהו דבעלי דינים והילכך שורת הדין דיחלוקו בלא שבועה אבל גבי מציאה ליכא שייכות דממונא דאי לאו טענותייהו לא היו מסופקין דאי הוו שתקי הוה אמינא דתרווייהו הוא כיון ששניהם אדוקים והואיל ועל ידי טענותייהו הם מסופקין אם כן רמו שבועה עלייהו כי היכי דלודו ואף סומכוס מודה דהיכא דליכא דררא דממונא כגון מציאה שאין להסתפק אלא על ידי טענתן דלא מיקרי ממון המוטל בספק לענין להוציא הממון מחזקתה וכן משמע לקמן דקאמר אם היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המוציא מחברו עליו הראיה וכו'. לא כל שכן דפלגי. ואם תאמר הא מוכחנא דסומכוס מודה היכא דליכא דררא דממונא דלא מיקרי ממון המסתפק להוציא ממון מחזקתו ויש לומר דלא דמי ליכא דררא דממונא דהכא לליכא דררא דממונא דלקמן דהכא ליכא דררא דממונא גורם לומר דתרווייהו הוא שאין חזקה לכל אחד כי אם בחצי אבל ליכא דררא דממונא דלקמן גורם לומר דחד מינייהו היא דיוצאת מתחת ידו של אחד מהן בהא מודה סומכוס ודאי כדפרישית והכי קאמר ולאו ק"ו הוא ומה התם דאיכא דררא דממונא למר וגורם דאיכא ממונא למר ואיכא למימר דכוליה דמר ואיכא למימר דכוליה דמר אפילו הכי פלגי בלא שבועה הכא דליכא דררא דממונא הגורם דאיכא למימר דתרווייהו הוא לא כל שכן. עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו כתב וזה לשונו אבל הכא דליכא דררא דממונא וכו'. קשיא לי מה עלה בדעת המתרץ. ותו אמאי צריך לעשות סניפין לקל וחומר. ויש לומר דהמתרץ סבירא ליה דכיון דאיכא דררא דממונא ואפילו הכי טעין ברי לי משמע דאיכא חד מינייהו דחשיד אממונא ומשום הכי לא נרמי שבועה עליה דחשיד נמי אשבועתא והמקשה סבירא ליה דאדרבה כיון דאיכא דררא דממונא מצי למימר אינו רוצה להפסיד בחנם עד שישבע ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ומשום הכי עביד סניפין כיון דאיכא למימר דכולה דמר ועביד מתרווייהו קל וחומר ודחי ליה מאוקמתא. עד כאן.