שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קיז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיז עמוד א

אמר רבי אמשול לך למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת כו'. פירוש שני אחים ששלחו בניהם לגורן מכיריהם זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד על ידי בנו ששלחו לגורן וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים על ידי שני בניו ובעל הגורן מתכוון לתת לשני האחים בשוה לפי ששניהם מכיריו אלא ששולח שני חלקים על ידי שני בני האחד וחלק אחד על ידי בן האחר להקל משאן או לעשות נחת רוח לבנים שישא כל אחד מהם חלקו בידו לאביו וידע בעל הגורן ששני האחים ששלחו בניהם לגורן יחלקו בשוה שהרי יודעים שכן בעל הגורן רצונו לפי ששני האחים מכיריו ובשבילן הוא נותן לבניהם והיינו דקאמר ומחזירין אצל אביהם וחולקים בשוה וכן הגירסא בספרי ספרד. כן נראה בעיני ענין זה המשל. ולענין חלוקת הארץ גם כן ראובן ושמעון שהיו מיוצאי מצרים לראובן יש לו בן אחד מבאי הארץ ולשמעון יש לו שני בנים נטלו בני שמעון שני חלקים ובנו של ראובן חלק אחד החזירו אצל ראובן ושמעון וחולקים בשוה דגזירת הכתוב הוא שיחלקו ראובן ושמעון בשוה דכתיב לשמות מטות אבותם דהיינו שהבנים מחזירין אצל אבותיהם ואם לא שאבותיהם חולקים בשוה למה מחזירין אצלם אלא גזירת הכתוב כך היא שהאבות חולקים בשוה כיון שהם אחין מיהו אחד מיוצאי מצרים שאינו אח כו' ככתוב בתוספות. ויש ספרים גורסים במשל דרבי ומחזירין אצל אבי אביהם. ואיכא למימר שאפילו לפי גירסא זו לאו למימרא דבחלוקת הארץ לאבי אביהן מחזירין ולא לאביהן אלא לענין משל דשני כהנים נקט מחזירין אצל אבי אביהן להראות דרך לחלוקתם בשוה כי סיבת החלוקה בשוה מפני שמחזירין אצל אבי אביהן שאם היו מחזירין לאביהם לא היו חולקים בשוה שכל אחד מהם היה מעכב חלקו לעצמו ולא חולק עם אחיו. ולענין חלוקת הארץ הבנים מחזירין אצל אביהם בין כשיש לאביהם אחים לחלוק בשוה אם אחיו ואחיו יורש לבניו אף על פי שהן טפלין בביאתן לארץ בין כשאין לאביהם אחים אלא שהיו לו בנים שמתו ובניהם טפלין כניסתן לארץ כענין בני חפר שהחזירו לחפר אביהם וחפר חלק בשוה לבנים הקיימים שהחזירו לו ולצלפחד שמת במדבר להוריש לבנות צלפחד. ורש"י ז"ל פירש בפירוש החומש כי באי הארץ לאבי אביהם כו'. הר"י ז"ל בעליות
והא דקשה לו לרש"י ז"ל לפרש כיון דאין מחזירים אלא אצל אביהם למה חולקים בשוה כל אחד יחזיר כל נכסיו לבנו ולא לבן אחיו הכי נמי קשיא לפירושו למה יש להם להחזיר אצל אבי אביהם במקום אביהם והלא אביהם קודם לאבי אביהם לירש אלא על כרחך גזרת הכתוב היא הכי נמי לפירוש רשב"ם ז"ל איכא למימר דגזרת הכתוב היא שהאבות יזכו למחצה זה שיש לו בן אחד כמו אותו שיש לו בנים הרבה אף על פי שאין הדין כן אין לקיים שני מקראות הללו. תוספי הרא"ש ז"ל.

דף קיז עמוד ב

רבי שמעון בן אלעזר אומר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ. פירוש שמנו את שיצאו ממצרים יתר על בן עשרים והגיעו מניינם למה שהגיע וכללו מנין היוצאים ממצרים למנין הבאים לארץ והגיע כללן למה שהגיע וחזרו וחלקו את ארץ ישראל ועשו מהם חלקים כפי מנינם דאלו האבות היוצאים ממצרים והבנים הבאים לארץ וכשבאים כל אחד ואחד ליטול חלקו רואים משיצא אביו ממצרים יתר על בן עשרים ולא בא הוא לארץ אלא פחות מבן עשרים שנמצא שאביו בכלל יוצאי מצרים והוא אינו בכלל המנויים מבאי הארץ נוטל חלק אחד שהוא חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים נוטל חלקו מיוצאי מצרים כלומר היה זכותו ביוצאי מצרים שהוא חלק אביו. ובן אבי אביו מיוצאי מצרים יתר על בן עשרים שנמצא גם הוא שהוא בכלל מנויים מיוצאי מצרים נוטל גם חלק אבי אביו. ואם הוא מבאי הארץ יתר על בן עשרים ואביו לא יצא ממצרים אלא פחות מבן עשרים נוטל (חלק אחיו שהוא) חלק עצמו שהוא מבאי הארץ ואין לו חלק אביו שאביו לא היה בכלל המנויים מיוצאי מצרים. ואם היה אביו מיוצאי מצרים יתר על בן עשרים שנמצא אביו בכלל המנויין מיוצאי מצרים והוא מבאי הארץ יתר על בן עשרים נוטל שני חלקים חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ שהרי ארץ ישראל עשו אותה חלקים כפי מנין יוצאי מצרים וכפי מנין באי הארץ לפיכך כשיש לו זכות עם יוצאי מצרים וזכות עם באי הארץ נוטל שני חלקים חלק המגיע לאביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ וזה פירוש היה נוטל מכאן ומכאן חלקו כלומר מה שמגיע לו מחלק אביו וחלק עצמו נוטל לכאן. וראיה לפירוש זה שפירשנו הא דתניא בספרי רבי שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו נמצא מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו אלמא זו ששנה בזו הברייתא היה מכאן ומכאן נוטל חלק בכאן ובכאן כמו שפירשנו הוא חלק עצמו שהוא מבאי הארץ וחלק אביו שהיה מיוצאי מצרים לפי שאי אפשר לומר שהוא עצמו היה מיוצאי מצרים שהרי נגזרה גזרה על בן עשרים שלא יכנס לארץ. ועוד יש לנו עוד חלוק רביעי לומר והוא אם אביו היה ביציאת מצרים פחות מבן עשרים וגם הוא לא בא לארץ אלא פחות מבן עשרים שנמצא שאביו אין לו חלק שהרי אינו בכלל המנויין מיוצאי מצרים והוא נמי אין לו חלק שהרי אינו בכלל המנויין מבאי הארץ ונראים הדברים שדינם כדין בני מתלוננים שבאו לארץ פחות מבן עשרים כדבעינן למימר לקמן שאף על פי שאביהם אין להם חלק והן נמי אין להם חלק שהרי בפחות מעשרים באו לארץ נוטלים הן בזכות אבי אביהם ובוכות אמותיהם שגם הם מיוצאי מצרים היו ויש להם חלק אף כמו כן זה שאין לו חלק לא מחמת אביו ולא מחמת עצמו נוטל הוא חלק אבי אביו או חלק אבי אמו אם אין לו בן ליורשו אלא זו הבת שהיא אמו של זה ואם יש לאבי אביו בנים אחרים זולתו או לאבי אמו בני בנים זולתו אינו נוטל מחלקו אלא כפי המגיע לו לירושתו. הרא"ם ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: הא דתניא היה מיוצאי מצרים כו'. מכאן ומכאן נוטל מכאן ומכאן. פירשה הרא"ם ז"ל בשהיה אביו מיוצאי מצרים ולא הוא והוא היה מבאי הארץ ולא אביו נוטל חלק מחמת אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ כי לאלו ולאלו נתחלקה אבל לא למימרא שיטול אחד מחמת עצמו שני חלקים אף על פי שהיה הוא מיוצאי מצרים ומבאי הארץ וכגון שהיה יתר מבן עשרים כשנגזרה ולא היה מן המתים במדבר ואי נמי כגון יהושע וכלב שאין לך אחד שנטל מחמת עצמו שני חלקים וכן פירש ר"ש ז"ל ללשון אחד והביא הרב הלוי ז"ל ראיה לפירושו מדתניא בסיפרי. רבי שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו נמצא מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו. אבל בתוספתא משמע דאיש אחד שהיה הוא מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב נטל שני חלקים דתניא התם וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בתחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים אלמא יהושע וכלב עצמן נטלו מכאן ומכאן וכן משמע נמי מברייתא שהביאו בירושלמי דגרסינן התם תני רבי הושעיא בן קרחה אומר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב כיצד כו' בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים חלקו עם יוצאי מצרים וחלקו עם העומדים בערבות מואב ושהיה אביהם בכור ונטל שני חלקים חלק אביהם בתוך אחי אביהם אמר רבי יוסי מתניתין לא אמרה כן אלא נתון תתן להם נחלה כו'. והנה בנות צלפחד לא נטלו מחמת עצמן ממש וממנין ערבות מואב אלא שנטלו שני חלקים אלו מחמת צלפחד אביהם שהיה מכאן ומכאן לפי דעת רבי הושעיא ולא כמאן דאמר מקושש זה צלפחד כן נראה. עד כאן.

מכאן ומכאן נוטל חלקו כו'. כתוב בתוספות ולא גמרינן מערכין כדאמרינן לקמן כו'. פירש מהר"ם דבמנין מדבר לא נתנו יתרים מבני ששים דגמרינן מערכין דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה טובא וכן גבי גזרה כתיב תרי זימני מבן עשרים שנה ומעלה אבל בערבות מואב לא כתיב אלא חדא זימנא. גליון תוספות.

מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ כו'. מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם יוצאי מצרים הוא דלמא לשבטים קאמר רחמנא. כלומר דלמא האי קרא דאמר לשמות מטות אבותם הכי קאמר פליגי לארץ ישראל לשנים עשר חלקים לשמות השבטים חלק לכל שבט ושבט בין רב למעט והא קמשמע לן שאף על פי שזה השבט יתר עם רב מזה השבט אינו נוטל אלא כפי מה שנוטל חברו בין רב למעט אבל לעולם כשבאים כל שבט ושבט לחלק חלקו שהגיעו לו על אנשי שבטו אין מתחלק אלא לבאי הארץ שבאותו השבט בלי להחזיר כלום אצל יוצאי מצרים אלא יזכה כל אחד ואחד בחלקו. ומהדרינן אמר קרא ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר רחמנא ירושה היא לכם מאבותיכם הלכך כיון שהירושה ליוצאי מצרים הוא כשבאים בניהם שהם באי הארץ לחלוק אין חולקים אלא כמנין אבותיהם שהם יוצאי מצרים ונוטל כל אחד חלק אביו. ולמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מוקי לה לחזרה שצריכים כל אחד ואחד להחזיר חלקו אצל אבי אביו היוצא ממצרים שעליו אמר הכתוב לשמות מטות אבותיו ינחלו וחוזרים וחולקים הכל בשוה כאלו ירשו החלקים ממנו אבל בחלוקתם עם בני השבטים כל אחד ואחד נוטל חלקו דלבאי הארץ נתחלקה הארץ. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו כו'. אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט. דע והבן כי ארץ ישראל נתחלקה לשנים עשר שבטים בגורל ואורים ותומים וזו היא כו' השאלה ששאלו לשבטים אתפלוג או לקרפף גברי איתפלג על חלוקת גורל שאלו ולא על דבר אחר וקפשיט ליה בין רב למעט בין שבט מרובה לשבט מועט יהיה על פי הגורל אבל למשפחות לא הוזקקו להם לגורל. אלא שקשה לי הא דאמרינן בברייתא דלקמן אך בגורל יצאו יהושע וכלב שלא נטלו בגורל אלא על פי ה' והלא יהושע וכלב קרפף גברי ומה צורך למעט אותם מן הגורל. ואפשר כי מפני שהיה הגורל לבטל המחלוקת לכך הוצרך לומר אך כי היו בהם מי שלא הוצרכו לבטל מהן המחלוקת אף על פי שנטלו יותר מן הראוי לחלקם עוד תדע כי ארץ ישראל נתחלקה לשבט מרובה כפי רוב אנשיו ולמועט כפי מעוטו כפשוטו של מקראות לרב תרבה נחלתו וגו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו. ולא מצינו הזכרה במנין כי אם בשבטים ולא לראשי המשפחות שלא מנו כל משפחה ומשפחה בפני עצמה אלא השבט כולו מנו וכשאמר איש לפי פקודיו משמע שלא אמר אלא על השבט נמצא שהשבט נוטל כפי רבוי אנשיו וכפי מיעוטו. אבל במתנת ערי הלוים אני מסופק דכתיב מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללוים ומצינו ביהושע כי יהודה ושמעון נתנו תשע נפתלי נתן שלש ושאר כל השבטים נתנו ארבע ארבע. והתשע שנתנו יהודה ושמעון אפשר שהיתה עיר אחת לשניהם כדאיתא בחלק לדעת רבי יוחנן ואפשר שהיו חמש ומחצה ליהודה ושלש ומחצה לשמעון ולאו כדדייק התם דקאמר ארבע ומחצה לחד וארבע ומחצה לחד. דהתם לא נחית להאי דיוקא למרובה ולמועט אלא דבעי למידק דעיר אחת נחלקה לשני שבטים והשתא משמע שלא נתנו בשוה אלא שכל השבטים נתנו ארבע ארבע חוץ מאלו ולא ידעתי למה כי שבט נפתלי לא היה מועט במספר אנשיו מכולם ויש אחרים מעטים מהם הרבה. ועל כן יש לומר שחלוקת ערי הלוים לא היתה לפי גורל שבטם אלא לפי רוב הערים כי היו שם חלקים גדולים בקרקעות ובשדות ובכרמים ובערים ובמדברות והם מועטות בערים והמקום לא צוה לתת כי אם ערים ומגרש לפיכך מי שהיה מרובה בערים נותן ערים לפי חלקו והמועט לפי מעוטו ואפשר שהיו כולם שוין בערים חוץ מנפתלי ויהודה ושמעון. אבל מן המקרא הראשון נראה כי לפי מרביתם היו נוטלים. ועוד מצעקת בני יוסף שאם נטל אפרים שלא היה בכניסתו לארץ כי אם שנים ושלשים אלף כיהודה שהיה ששה ושבעים אלף מה היה להם לצעוק אלא לפי מעוטו נטל ולא נטל כל צרכו או מפני טפלים מרובים או מפני שלא נטלו אלא ליוצאי מצרים והיו מועטים ונתברכו ולא היתה זעקה אלא לבני מנשה שהיו מועטים ונתרבו דאלו לאפרים מרובים ונתמעטו היו ואין לנו טענה על זה רק ממתנת יעקב שנתן ליוסף דאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ואם לפי מרביתן ומיעוטן נתחלקה הארץ מה הועיל להם ואלו היה שבט אחד כך היו נוטלים. ואפשר שלא היה יעקב יודע איך תחלק הארץ ואמר אם תחלק לשבטים שוה בשוה יהיו הם כשני שבטים. אי נמי למחלוקת שני נשיאים ולדגלים ולשני גורלות ושני תחומין. עוד נשאר לנו טענה אם החלקים לא היו שוין היאך חלקו בגורל ולפני הגורל איך ידוע למי ירבו ולמי ימעיטו ואם יצא הגורל חלק מרובה לשבט המועט איך יהיה ולא יתכן לחלוק בגורל אלא לחלקים שוים או שוים במדה או שוים בהשואת דמים או בהשואת קרקע. נשיב ונאמר כי לא כתבו בגורלות כי אם תחומי המחוזות כמו שנשאר תחום פלוני ולהלן מחוז קטלוניא ומתחום פלוני ולהלן מחוז פרובינציע ומתחום פלוני ולהלן מחוז לומברדיאה כך כתבו וסמנו המחוזות וכתבו אותם בקלפים ונתנו אותו בקלפי והמחוז שעלה בידו שם היה חלקו ולפי מה שהיה מרובה או מועט נותנים לו שם. תדע שכן הוא שהרי נפלו תחלה גורלות ליהודה ובני יוסף קודם שנכבשה הארץ לשאר שבטים אלא מפני שרצו לקבוע מקום למשכן מקצת המחוזות שהיו ידועים להם ועלו בגורל ליהודה ובני יוסף ליהודה בדרום ארץ ישראל ובני יוסף לצפונו ובסוף כשידעו את כולם כתבום ונטלו שאר השבטים חוץ מיהודה ויוסף שעמדו במקומם והיו משאר שבטים שנטלו ביניהם הא למדת שלא הפילו הגורלות כי אם לתחומי המחוזות: נשוב עתה לבאר הקושיא שהקשה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה היינו דאצטריך לרב ולמעט שאף על פי שאמר לשמות מטות אבותם ינחלו דמשמע ליה ליוצאי מצרים צריך היה עוד ללמד שלא יהו חלק השבטים שוין אך לרב תרבה ולמעט תמעיט תן למשפחות עצמן אם יהיו מרובים ונתמעטו או בהפך יתנו להם לפי מה שהיו באותה שעה. אלא למאן דאמר לבאי הארץ כיון שהזכיר המשפחות לכל שבט ושבט ורבוי אנשיהם ומיעוטן ואומר על זה לאלה תחלק הארץ שמלמד אותנו כי לבאי הארץ תחלק כבר למדנו כי כל שבט יטול לפי רבויו ומיעוטו שהוא עתה ולא ניחוש ליוצאי מצרים ולא יהו חלקיהם שוין. קשיא. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו וזו לשונם: אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט הרי כל אחד מחמת עצמו הוא נוטל ומשום חזרה נמי ליכא למימר דאיפכא הוא דאדרבה מתוך החזרה מתמעט חלק המרובה ומתרבה חלק המיעוט. עד כאן.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט. דלא שייך למימר לרב בביאת הארץ תרבה אף על פי שיתמעט קודם כבוש וחלוקה חדא דאף על פי שיתמעט לא משתמעי בקרא דבשלמא כי דרשינן אף על פי שנתמעט כבר הרי הוא בכלל משמעות המקרא לפי שכבר אירעו המקרים בריבוי ובמיעוט וקאמר לרב ביציאת מצרים תרבה אף על פי שאירע שם מיעוט ועוד דלא אצטריך קרא לרב בביאת הארץ תרבה אף על פי שיתמעט קודם כיבוש וחלוקה דאמאי תיסק אדעתין שיתחדש הדין אחר כך דמלתא פשיטא הוא דזכיית הארץ אינה תלויה אלא בביאת הארץ דבשלמא אי אמרינן לרב ביציאת מצרים תרבה אף על פי שיתמעט בביאת הארץ ניחא דקא סלקא דעתך שיתחדש הדין בביאת הארץ ונוסיף לאחרים מן החלקים שנתרבו מזה שנתמעט. עד כאן.