שולחן ערוך יורה דעה כט א
שולחן ערוך יורה דעה · כט · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
שמונה מיני טרפות הן וסימניך ד"ן חנ"ק נפ"ש.
- ד'רוסה.
- נ'קובה.
- ח'סרה.
- נ'טולה.
- ק'רועה.
- נ'פולה.
- פ'סוקה.
- ש'בורה.
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) שמונה מיני טריפות הן כו'. כלומר וכל הטריפות נכללין בכלל אלו השמונה:
(ב) דרוסה. היינו שדרסה ארי וכה"ג ויתבאר בסי' נ"ז:
(ג) נקובה. היינו נקיבת קרום של מוח שבסימן שאחר זה ונקיבת הוושט ותורבץ הושט שבסימן ל"ג ונקיבת הקנה במקום שמתפשט לריאה ולכבד שבסוף סי' ל"ד ונקיבת הריאה וסמפוניה בסי' ל"ו ונקיבת המרה בסי' מ"ב ונקיבת הטחול בסימן מ"ג ונקיבת האם בסי' מ"ה ונקיבת הדקין בסימן מ"ו ונקיבת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות בסימן מ"ח ונקיבת הקורקבן בסי' מ"ט וכיוצא בהן:
(ד) חסרה. היינו בתחלת ברייתה והיינו חסרו האונות שבסימן ל"ה וכיוצא בהן וכן כל שניקב טרפה ה"ה אם חסר טרפה וכדלקמן סי' נ':
(ה) נטולה. היינו ניטל לחי התחתון והעליון בסימן ל"ג ונטילת הכבד שבסי' מ"א וניטלו צומות הגידין שבסימן נ"ו וכן כל אבר שניקב טריפה הוא הדין אם ניטל כדלקמן סי' נ' ופירש"י דבכלל נטולה היינו גלודה שבסימן נ"ט שניטל עורה ודלא ככסף משנה פ"י מה"ש שכתב דגלודה היא בכלל קרועה:
(ו) קרועה. היינו נקרע רוב בשר החופה את הכרס שבסימן מ"ח וכיוצא בו:
(ז) נפולה. היינו נפולה ממש לקמן סימן נ"ח:
(ח) פסוקה. היינו פסוקת חוט השדרה שבסי' ל"ב ופסוקת הגרגרת שבסימן ל"ד וכיוצא בהן:
(ט) שבורה. היינו נשברה רוב צלעותיה שבסי' נ"ד ולפי' רש"י נדלדלו הסימנין ברובן (שבסימן כ"ד סט"ז) וחביסת הגולגולת (שבסי' שאח"ז) ועקירת צלע (שבסי' נ"ד) בכלל שבורה ודלא ככ"מ שם שכתב דנדלדלו סימנים הוא בכלל נפולה וכן משמע לשון הרמב"ם פ"ט מה"ש סימנים שנדלדלו ברובן טריפה ואפילו שלא מחמת נפילה עכ"ל ומדאיצטריך רש"י לפרושי דסימנים שנדלדלו הוי בכלל שבורה אלמא סבירא ליה דסימנים שנדלדלו ברובן טרפה ממש הוי וכן משמע לשון הרמב"ם ועיין מה שכתבתי בסימן כ"ד ס"ק כ"ג:
ט"ז - טורי זהב
שמונה מיני טריפות כו'. כתב הטור בשם הרמב"ם אע"פ שכולם הלכה למשה מסיני אין לך בפירוש אלא דרוסה ולכן החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני ז' טריפות יש בהן ספק שמותרין ותמה ב"י שלא מצא שום ספק טריפה שיהא מותר כו' עכ"ל ונ"ל דאספק ספקא קאי דבשאר טריפות יש היתר בס"ס ואילו בדרוסה מצינו איסור אפילו בס"ס דהיינו בהוא שותק והן מקרקרין אסרינן בסי' נ"ז סעיף ט' משום ספק דרוסה אע"ג שיש שם ס"ס ספק שמא לא נגע בהם עדיין אלא שמחמת מורא הם צועקים ואת"ל נגע בהם שמא לא הטיל בהם ארס ואת"ל הטיל ארס דילמא הכה אותם למטה מן החלל של הגוף במקום שאין הארס ממיתה ואפי' הכי אנו אוסרים זהו שאמר כל ספק שיסתפק כלומר אפילו אם יש בה הרבה ספיקות בפעם אחת אסרינן ואין כן בשאר טריפות דכלל גדול בס"ס דמותר ואע"ג דאנו מקילים גם בדרוסה בס"ס כמבואר סימן נ"ז סעיף י"ג היינו כשיש ספק אם היה שם הדורס או לא אבל אם היה שם בודאי לא מהני שאר ספיקות ועוד נראה לתרץ ע"פ דברי התוספות בפא"ט דף מ"ג שהקשו אמאי לא נימא לענין ספק דרוסה נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיחי טפי לאיסור מלהיתר ולזה כוון גם כאן בספק דרוסה להחמיר. בטור כתוב וא"א לומר בטריפה בעלמא כו' דהא כתיב לכלב תשליכון אותו קשה למה לא יליף ממה שמצינו בגמרא מנא לן דטריפה אינה חיה דכתיב זאת החיה כו' חיה אכול ושאינה חיה לא תיכול ש"מ דבחיות דוקא תליא מילתא וכן קשה להיפך מ"ט לא יליף בגמרא מקרא דלכלב ותו קשה במ"ש הטור דכי היכי דגבי נבילה כו' הא גבי נבילה אין לימוד ע"ז אלא מסברא אמר לעיל מה לי נבילה כו' א"כ נימא גם כאן מכח האי סברא ומאי אולמי' האי סברא דנבילה לסברא זאת מטריפה וכ"ת שיש איזה סברא טובה בזה בנבילה מנ"ל באמת לומר כי היכי דגבי נבילה כו' ונ"ל דהא דקאמר לעיל דמה לי נבילה לאו אסברא קא סמיך בזה אלא כיון דקרא אמר נבילה שפירושו מתה הרי שם של מתה כולל הן מתה מחמת עצמה הן מחמת אחרים נמצא דהוה כאילו נכתב בפי' שאין חילוק בזה בנבילה וע"כ א"א לפרש הטריפה שכבר מתה אלא ע"כ שהיא חיה עדיין אלא שיש עדיין לנו לומר שבטריפה יש חילוק כיון דלשון טריפה פירושו על ידי ארי ומשמעותו אפילו טריפה כל שהוא וא"כ תקשה לך במה שמצינו בפסוק זאת החיה שפשוט לכל שמשם יליף דבחיות תליא מילתא וקשיא אהדדי ומחמת קושיא זאת הייתי מוכרח לומר דיש חילוק בין טריפות ארי שהוא אפי' בכל שהוא בין טריפות שמחמת עצמו שהוא תלוי דוקא בחיות ע"כ כתב הטור דגם כן טריפה הזהיר הכתוב שלא תפרשו על כל שהוא מדכתב אצלו לכלב כו' ממילא גם כאן אי אפשר לפ' על כל שהוא ומפרשינן ליה דתלי בחיות וע"ז אמר כי היכי דגבי נבילה כו' פירוש כיון שגם כאן תלוי בחיות ממילא הוה דינו כמו בנבילה שמפורש בפסוק דאין חילוק. וא"ל למה לי תרי קראי לכלב וגם זאת החיה יש לומר דאי לאו זאת חיה ה"א דמ"ש לכלב שהוא ראוי לכלב לא תלוי בחיות אלא במסוכנת דאיהי נמי לא חזיא לאדם אלא לכלב ואי לאו קרא לכלב הייתי מוכרח לחלק בטריפה בין עצמה לאחרים מכח קשיא דטריפה משמע כל שהוא אבל השתא דכתיב לכלב נסתר הפירוש של כל שהוא ושפיר אמרינן דגם מעצמה הוי הדין כמו בארי כיון שאין לך קושיא המכרחת לזה אמרינן טפי מסתבר לדמותו לנבילה נמצא הטור לא הוצרך להביא זאת החי' שהוא פשוט ובגמרא לא הוצרך להביא קרא דלכלב כי היה פשוט להם דמשמעות הפסוק מיירי בראוי לכלב ולא במכה כל שהוא והכל ניחא בס"ד:
באר היטב
(א) דרוסה: פי' שדרסה ארי וכ"ה בסי' נ"ז.
(ב) נקובה: פי' נקיבת קרום של מוח בסי' שאחר זה ותורבץ הוושט בסי' ל"ג ונקיבת הקנה בסימן ל"ד ונקיבת הריאה בסי' ל"ו ונקיבת המרה בסי' מ"ב ונקיבת הלב בסי' מ' ונקיבת הטחול בסי' מ"ג ונקיבת האם בסי' מ"ה ונקיבת הדקין בסי' מ"ו ונקיבת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות בסי' מ"ח ונקיבת הקורקבן בסימן מ"ט.
(ג) חסרה: היינו בתחלת ברייתה והיינו חסרו האונות בסימן ל"ה.
(ד) נטולה: היינו ניטל לחי התחתון והעליון בסימן ל"ג ונטולת הכבד בסימן מ"א וניטלת צומת הגידין בסי' נ"ו ובכלל נטולה הוא ג"כ גלודה שבסימן נ"ט.
(ה) קרועה: פי' שנקרע רוב בשר החופה את הכרס בסימן מ"ח.
(ו) נפולה: היינו נפולה ממש בסי' נ"ח.
(ז) פסוקה: פי' פסוקת חוט השדרה בסי' ל"ב ופסוקת הגרגרת בסי' ל"ד.
(ח) שבורה: פי' נשברה רוב צלעותיה שבסימן נ"ד וחביסת הגלגולת שבסי' שאחר זה ועקירת צלע בסי' נ"ד וכל הטריפות נכללין באלו השמונה ש"ך וכ' הרמב"ם אין לך בהדיא אלא דרוסה לכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר מיני טריפות יש בהן ספיקן מותרין ותמה ב"י שלא מצא שום ספק טריפה שיהיה מותר ואני תמה דלפ"ז לא מקשה מידי גמרא דחולין דף מ"ג ע"ב ולעולא מ"ש ספק דרוסה ודו"ק וע"ש בתוס' וברא"ש. ועיין בפרי חדש ובט"ז ועיין בב"ח שהקשה ג"כ בזה (מהרמ"ט).
פתחי תשובה
(א) מיני טריפות ע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ"א ובחלק ג' סימן י"ט שכתב באחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות שאין צריך כפרה על מה שאכל דהוי אונס והביא ראיה ממשנה דפסחים ד' ע"א ומתוס' דביצה דף כ"ה ד"ה אורח ארעא ע"ש. [ועי' בת' חמדת שלמה סי' א' מ"ש בזה]:
(ב) נטולה עש"ך סק"ה ועיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ח:
(ג) שבורה עבה"ט בשם ב"י שתמה על הרמב"ם שלא מצא שום ספק טריפות שיהא מותר. ותימא דלקמן סוס"י ל"ב כתב הב"י גופיה דטעם הרמב"ם שפוסק דעד סוף פרשה שניה הוא כח חוט השדרה ולא יותר משום דשאר מיני טריפות ספיקותיהן מותרים ע"ש א"כ שפיר מצינו דספק טרפה מותרת וצ"ע כעת: