רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ח עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאבָּמָה. והני מילי במשכים לפתחו; אבל בשאינו משכים לפתחו, שרי, דתנן: בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
אמר רבי יצחק בר אשיאן: אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנאמר: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" (תהילים פה). אמר רב אידי בר אבין: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".
מתניתין:
אלו הן ביו הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל"שמע", בין "שמע" ל"והיה אם שמוע", בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר", בין "ויאמר" ל"אמת ויציב". רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב", לא יפסיק.
גמרא:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה. ואמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב: "וה' אלהים אמת" (ירמיה י). חוזר ואומר אמת, או אינו חוזר ואומר אמת? רבי יוחנן אמר: חוזר ואומר אמת, ורבא אמר: אינו חוזר ואומר אמת. והלכתא כרבא.
מתניתין:
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"? מפני ש"והיה אם שמוע" נוהג בין ביום בין בלילה; "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.
גמרא:
אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב תודה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. ואמר רבי יוחנן: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה, יפנה, ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, וזו היא מלכות שמיים שלימה. וכל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" (תהלים כו).
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: חזי מר ההוא צורבא מרבנן, דאתא ממערבא, ואמר: מי שאין לו מים ליטול, יקנח ידיו בצרור ובעפר ובקיסמים? אמר ליה: שפיר קאמר! מי כתיב "במים"? "בנקיון" כתיב, כל מידי דמנקי. לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. והני מילי
שבשעה שהיה לכל ישראל צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל, והיו חייבין לברך על קריאתו אף על פי שלא היו גומרין אותו. ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם" וגו', אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל. ומה שאמר: יחיד לא יתחיל, רוצה לומר, כשנעשה נס שלא בכנופיא [דכל] ישראל, לא יתחיל לברך על ההלל, ואם התחיל ובירך מתחילה, חותם גם כן בברכה. ואומר דאפילו צבור נקראין יחיד, דכל היכא דלא הוו בכנופיא דכל ישראל, יחיד מיקרו. וכן נמצא כתוב בהלכות גדולות, ומפרש דמאי דאמר הכא: ימים שיחיד גומר בהן את ההלל, וכן מה שאמר: ימים שאין היחיד גומר, רוצה לומר שאין הצבור גומרין, שאין הפרש בהלל בין יחיד לצבור, שהכל נקרא יחיד, וכי היכי שהצבור מברכין על קריאתו בימים שאין גומר בהן, הכי נמי מברך היחיד.
וכל זה דוחק, דמסתמא משמעות לשון יחיד אינו נופל על הצבור, אלא על יחיד ממש, והיחיד אינו מברך בימים שאין גומרין בהם את ההלל. וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות חנוכה, דאמרת0151: הלכך אי בעי יחיד למיקרי הלל בראש חודש, קרי ליה בלא ברכה.
והרמב"ם ז"ל כתב שאפילו הצבור אינן מברכין על הלל דראש חודש. והטעם שלו, מפני שאינו אלא מנהג, ואין מברכין על המנהג, כדאמרינן בסוכה גבי ערבה, חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ואמנהגא לא מברכינן; וכמו שאין מברכין על הערבה, מפני שהוא מנהג, כך אין מברכין על ההלל דראש חודש. ואין זה נכון, דבהדיא משמע במסכת (שבת פרק במה מדליקין)ת0152 שהצבור מברכין, דאמרינן התם: יחיד לא יתחיל, ורוצה לומר: לא יתחיל בברכה, כדכתיבנא. ומדקאמר דיחיד לא יתחיל בברכה, מכלל דצבור צריך להתחיל בברכה. וכן כתב הרי"ף ז"ל: יחיד קורא בלא ברכה, דמשמע מדבריו דיחיד קורא בלא ברכה, אבל הצבור צריך לברך.
מיהו לדעת רב נטרונאי ורב האי ז"ל אין זה קושיא, שהם מפרשים: יחיד לא יתחיל כלל, כלומר שאינו חייב להתחיל, ואפילו בלא ברכה; ואם טעה והתחיל בברכה, גומר עד יהללוך ואינו חותם בברכה. אבל יש להקשות, שהרי שני ימים טובים של גליות הכי נמי אינו אלא מנהג, כיון דידעינן בקביעא דירחא, ואפילו הכי מברכין על השני כמו על הראשון. ועוד הביא ראיה רבינו יעקב ז"ל שמברכין עליו, מדאמרינן (תענית כח ב): רב איקלע לבבל, חזא דהוו קרי הלילא בראש חודש. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. ומדקאמר "אקלע לבבל" ולא אמר "על לבי כנשתא", משמע שבבית הכנסת היה קודם שהתחילו ההלל, וראה שהיו מברכין, ומתוך כך היה רוצה להפסיק אותם. שאם לא היו מברכין, אמאי סבר לאפסוקינהו, ומאי אכפת ליה אם היו קורין פסוקים בעלמא? אלא ודאי מברכין היו, והיה חושש שיהיו גומרין אותו, ומשום הכי סבר לאפסוקינהו, שהיה נראה כמו שהיו מוסיפין יום טוב מעצמם. כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. ומה שלא הכיר במה שהיו אומרים "לקרוא" ולא היו אומרים "לגמור", מפני שמנהגם היה בכל הימים לומר "לקרוא", אלא שהעולם נהגו אחר כך להפריש ביניהם. הלכך הצבור מברכיןת0153 על ההלל דראש חודש. והראיה שהביא ר"מ במז"ל מערבה, אומר מורי הרב נר"ו דלא דמיין אהדדי, שאין כל המנהגות שוות; דגבי מנהג ערבה, דליכא אלא חבטא בעלמא, לא מברכינן, אבל מנהג דהלל דאיכא שבח והודאה למקום, מברכין.
ודוקא במשכים לפתחו וכו' — ואמרו חכמי פרובינצ"א ז"ל, דאפילו במשכים לפתחו אינו אסור אלא כשמזכיר לו שלום, (שבת י ב) משום ששמו של הקב"ה שלום כדבעינן למימר לקמן; אבל מותר לומר לו צפרא דמארי טב, כיון שאינו מזכיר לו שלום. ונראה למורי הרב נר"ו שאפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות לעסק מעסקיו או לשום עניין; אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם התפילה, אפילו זה הלשון אסור.
מתני' אלו הן בין הפרקים וכו' רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק — יש מפרשים דלא יפסיק כמו בין פרק לפרק, שאינו שואל מפני הכבוד ואינו משיב שלום לכל אדם, אבל מפסיק כמו באמצע שאר הפרקים, ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. והנכון כמו שפרשו רבני צרפת ז"ל, שאינו מפסיק כלל, אלא שמיד שיאמר "אני ה' אלהיכם" יאמר "אמת", כמו שמצינו אותו בפסוק כדמפרש ואזיל בגמרא; ואחר שיאמר "אמת", אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסוק, כמו באמצע שאר הפרקים.
גמ' חוזר ואומר אמת וכו' — כלומר, כל היכא שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר "אמת", או כגון שסיים קריאת שמע קודם החזן וסמך "אני ה' אלהיכם" עם "אמת" וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו, צריך לחזור פעם אחרת "אמת" או לא? והלכתא שאין צריך לחזור ולומר פעם אחרת "אמת", אלא מתחיל מ"ויציב" ואילך או ממקום שפסק.
מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע וכו'.
גמ' כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וכו'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כאילו הקריב תודהת0154 בלא מנחה וזבח בלא נסכים — הפירוש הנכון כך הוא, דעולא סבירא ליה דכיון שהוא קורא "וקשרתם לאות על ידכה והיו לטוטפות בין עיניך", ואינו מניחן – נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת. ואף על פי שעשה המצוה, שיצא ידי קריאת שמע, אפילו הכי עבר עבירה מצד אחר, שהעיד עדות שקר על עצמו. ורבי יוחנן סבירא ליה שאפילו המצוה עצמה אינה נעשית שלימה, כיון שלא קיבל על עצמו עולת0155 מלכות שמים, דהוה ליה כמי שמקריב תודה בלא מנחה וכו' כיון שקורא בלא קבלת מלכות שמים. מפי מורי הרב נר"ו.
הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה וכו' — טעם הדבר, מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד לבורא יתברך הנשמה שהיא במוח, ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו. ומפני כך צוו להשים אותם כנגד הלב, שהלב היא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו. ובמזוזה משעבד אדם ממונו, אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה, מפני שמצוותה נעשית בשעה אחרת. וכשקורא קריאת שמע ומתפלל בעניין שמשעבד לו נשמתו וגופו, זו היא מלכות שמים שלימה. ומדאמר "ומתפלל", משמע שגם בתפילה צריך שיתפלל ותפילין בראשו.
והורה רבי יצחק בר רבי יהודה, רבו של רש"י ז"ל, שאם לא היה הטלית מזומן לאדם קודם שיתחיל לקרות קריאת שמע, והביאו אותו בעוד שהיה קורא, שמפסיק ומברך ומתעטף בטליתו וחוזר וגומר ומתפלל. והביא ראייה מדאמר בגמרא (ברכות יד ב): רב קרי קריאת שמע ומניח תפילין וצלי, ואמרינן התם: שליח הוא דעווית; כלומר, שהשליח נתעצל ולא הביא התפילין מתחילה, ולפיכך הניחם אחר שקרא קריאת שמע, והתפלל עמהם. והיה אומר, דכמו שמצינו זה בתפילין, כך הוא הדין בציצית. ולא הודו לו רבני צרפת ז"ל, מפני שאין לדמות ציצית לתפילין; דתפילין, מפני שהיא חובה להתפלל עמהם כדאמר לעיל, מפסיק. אבל מצות ציצית, שאינו אלא חובת מנא, אין לו להפסיק בברכות של קריאת שמע כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית.
לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא — הרי"ף ז"ל כתב: הני מילי לקריאת שמע, אבל לתפילה בעי לאהדורי וכו'. וכן נמצא במקצת ספרי הגמרא, ואומרים רבני צרפת ז"ל דלא גרסינן ליה, ואינו אלא פירוש שהכניסו בספרי הגאונים הראשונים. ואינו נכון, דמסתמא לשון צלותא יותר משמע תפילה מקריאת שמע, ומה טעם להוציא התיבה ממשמעה, ולפרש "צלותא" רוצה לומר קריאת שמע ולא תפילה? ולפיכך מפרשים, דבין לתפילה בין לקריאת שמע אסור. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן פסחים (דף מו.): לגבל ולתפילה ולנטילה ארבע מילין, דמשמע שחוזר בעבור שיטול ידיו להתפלל ארבע מילין? ההיא כבר תרצה רש"י ז"ל, דאינו רוצה לומר ליטול ידיו לתפילה כמו שסוברין, אלא כך הוא הפירוש: שמי שאוכל חולין בטהרה, יש ללכת אצל מי שיודע שמגבל אותם בטהרה ד' מילין, וכן אם יודע שימצא בית הכנסת שמתפללין בה בעשרה, יש לו ללכת לשם ולהאריך ד' מילין. וכן לנטילה, רוצה לומר לצורך
הערות ומראי מקומות
הערה ת0151: בפרק במה מדליקין [סימן שי"ח].
הערה ת0152: צ"ל במסכת תענית פרק בשלשה פרקים.
הערה ת0153: נ"ב: ועיין במה שכתב הר"ן פרק במה מדליקין סימן שי"ח ד"ה ובשאר יומא, ובסוכה פרק לולב וערבה סימן אלף שנ"ד ד"ה אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. ב"ח.
הערה ת0153: עולה. ב"ח.
הערה ת0155: תיבת "עול" נמחקת. ב"ח.
פתח ואין זה כלום. דאי לאו הכי, למה לו לחדול?
אבל כשאינו משכים לפתחו — אלא שדרך הילוכו פגע בו בדרך, שרי לו לשאול בשלומו.
צדק לפניו יהלך — והיא תפילתו, שמצדיקתו לבורא; והדר "וישם לדרך פעמיו", לדרכי חפציו.
וה' אלהים אמת — לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם ובין אמת.
עול מלכות שמים — בפרשה ראשונה יש בה קבלת עול מלכות שמים.
כאלו הקריב זבח בלא נסכים — שחייבה התורה להקריב עמה, שנאמר: ונסכו רביעית ההין. אף זה הקורא ואינו מניח תפילין, אינו גומר את המצוה.
יפנה — לנקביו.
בעידן צלותא —
למה לו לחדול?
אבל בשאינו משכים לפתחו — אלא פגע בו בדרך, שואל.
מתני' אלו הן בין הפרקים וכו' — בין ויאמר לאמת ויציב הרי הוא כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.
גמ' וה' אלהים אמת — לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת.
מתני' אמר לו ר' יהושע בן קרחה וכו'. גמ' עדות שקר בעצמו — מכנה הוא, כלומר, נראה כאומר: מעולם לא צוה הקב"ה מצוה זו.
יפנה — לנקביו.
קסמית — קיסם.
א. לשון ריא"ז: והוא שמשכים לפתחו, אבל אם פגעו בדרך מותר ליתן לו שלום, עד כאן לשונו.
ב. מיימוני וסמ"ג כתבו דלא יפסיק כדין בין פרק לפרק, אלא כמו באמצע הפרק, לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ור"י פירש, לא יפסיק כלל, אפילו כמו באמצע הפרק, אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת, ואז יפסיק כמו באמצע הפרק. ואם אמר "אלהיכם אמת" כדי שלא להפסיק, ושהה אחר כך הרבה, אין צריך לחזור ולומר "אמת", אלא גומר והולך. ואומר אמן אחר גאל ישראל ומתחיל להתפלל מיד ולא יפסיק, רק אם אירע לו אונס, כגון שלא הניח תפילין קודם קריאת שמע ונזדמנו לו קודם תפילה, דיכול להפסיק ולהניחן כדי שיתפלל בתפילין, אבל לא יפסיק לברך על טלית ללובשו. עד כאן, ולזה הסכים הטור.
לשון ריא"ז: בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק — שצריך לסמוך "אני ה' אלהיכם" ל"אמת ויציב", שנאמר: "וה' אלהים אמת". וכן נראה בעיניי שאינו מפסיק בין גאולה לתפילה, שלא אמרו להפסיק אלא בין הפרקים הללו. שליח ציבור שסיים קריאת שמע קודם הציבור והוצרך לומר "אני ה' אלהיכם" כשסיימו הציבור, אינו חוזר ואומר "אמת" אלא מתחיל ואומר "ויציב ונכון וקיים", עד כאן לשונו.
ג. כתב הרא"ש ז"ל: יש להסתפק אי בעי למימר: לא יפסיק כלל אפילו להשיב, דחמור מבאמצע הפרק, או דלמא מאי זקאמר "לא יפסיק" היינו כדין בין הפרקים, אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק. מיהו נראה, מהא דמפרש טעמא משום "וה' אלהים אמת", דלא יפסיק כלל, אלא אומר "אמת ויציב", ואחר כך יפסיק כמו באמצע הפרק, עד כאן לשונו.
ד. כתב הרא"ש: מכאן אומר רבינו תם דהלכה כרבי שמעון וכן כל האמוראים דלעיל, דסברי דאין אומרים פרשת ציצית בלילה. וכן משמע בשבת פרק במה מדליקין גבי רבי יהודה בר אלעאי, שהיו תלמידיו מחבין כנפי כסותם, מפני שלא היו להם ציצית בסדינן, דקאמר: ואינהו סבור משום כסות לילה. ומדנקט תלמודא האי טעמא, ושבק הני טעמי אחריני דמנחות, שמע מינה דאליבא דהלכתא נקט טעמא. וסוף לשונו: ואנן נהיגין לומר פרשת ציצית בלילה, דקאמר בגמרא, אמר רב יוסף: כמה הוי מעליא האי שמעתתא וכו', עיין שם, עד כאן.
ה. לשון ריא"ז: ואף על פי שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה, אומרים פרשת ציצית בקריאת שמע של ערבית מפני שיש בה יציאת מצרים, עד כאן לשונו.
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)