שולחן ערוך אורח חיים שג טו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שג · טו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט ובמוך הקשור ומהודק באזנה ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד אפילו אינו קשור מותר ובמוך שהתקינה לנדתה:
- הגה: שלא יפול דם עליה ויצערנה (בית יוסף בשם הפוסקים):
אפילו אינו קשור דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה אפילו יש לו בית יד ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה אף על פי שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה ויוצאה באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט ויש מי שאוסר בשל זרוע:
מפרשים
שלא יפול דם כו'. אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם הוה אצולי טינוף ואסור כמ"ש סי' ש"א:
ויש מי שאוסר בשל זרוע. הוא דעת רש"י גבי בירית דלא התירו אלא בשוק דלא שלפ' דלא מגלי' שוק':
(י) ובלבד שלא תתנם: עב"י די"א דה"ה גבי מנעל נמי אסור ויש מתירין ומספק' לו אם ה"ה קש [הגהת סמ"ק]:
(יא) לא תחזיר: כתבו התוס' בעירובין דף ק"ב דוק' כשנפל ע"ג קרקע אבל ע"ג כלי שרי וכמ"ש סימן שכ"ח סכ"ה ודבריהם הללו נשמטו מהאחרונים עכ"ל תי"ט, ובע"ש לא ידע מ"ש התי"ט וכ"כ בשמו בסי' שכ"א, ובאמת לדידהו אישתמיטיתיה מ"ש התוס' לעיל מינה דהיינו דוק' לפי' הר"ר פור"ת אבל לפרש"י והרא"ש שכתבו דהכא אסור משום דמיחזי כמכוין להוציא הפלפל לחוץ ולדידהו אפי' נפל על גבי כלי אסור וכ"כ התוס' בשבת פ"ו וכן עיקר:
(יב) ובבתי שוקיים: לפי שאינן תכשיט ולא שלפא ומחויא ועמ"ש ס"ט בשם התו' אבל לרש"י הוי תכשיט אלא דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן אסור בשל זרוע:
(ט) ויצערנה: ואם מכוונת שלא יפול הדם על הבגדים ויטנפם אסור כמ"ש סימן ש"א סי"ג. ט"ז.
(י) ובבתי שוקיים: דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן י"א בשל זרוע.
(לט) לרפואת קיטוף וכו' - נראה משום דבזמנם היה זה בדוק לרפואה והוי כקמיע מומחה ולא שייך בזה שליף ומחוי שאינו דבר של נוי:
(מ) הקשור ומהודק - דאל"ה חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(מא) באזנה - והוא עשוי לבלוע ליחה של צואת האזן:
(מב) שבסנדלה - לתענוג וגם בזה הא דבעינן קשר משום דילמא נפיל ואתי לאתויי משא"כ במוך לנדתה אפילו אם יפול לא שקלתיה כלל משום דמאיס:
(מג) הקשור בסנדלה - משמע מלשון השו"ע דבזה לא בעינן מהודק וכ"כ בתו"ש:
(מד) מכל צד - לאפוקי פנטינ"ש שלנו יש חששא באינו קשור דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(מה) ויצערנה - אבל אם אינה עושה אלא בשביל אצולי טנוף להציל בגדיה שלא יטנפו אסור וכמ"ש סימן ש"א סי"ג:
(מו) בית יד - להמוך שלה דיכולה לאחוז להמוך בבית יד קמ"ל דאפ"ה מאיס למשקליה:
(מז) ובפלפל ובגרגיר מלח - פלפל לריח הפה ומלח לחולי השינים:
(מח) ובלבד וכו' - האי ובלבד לא קאי אלא אדסמיך ליה מה שנותנת לתוך פיה אבל ארישא לענין מוך לא דשם אפילו לכתחלה מותר בשבת ודעת כמה אחרונים דה"ה דמותר ליתן תבן לכתחלה בשבת במנעלים שלנו הסתומים מכל צד ונכון להחמיר בזה אם לא בעת הצורך:
(מט) שלא תתנם וכו' - דבכל רפואה גזרו משום שחיקת סממנים א"נ משום דמחזי כאלו מערמת להוציא משא"כ במוך הנ"ל מוכחא מילתא דצריכה לכך ולא מתחזי כמערמת להוציא [א"ר]:
(נ) ואם נפל לא תחזיר - הטעם משום דמחזי כאלו מערמת להוציא וכנ"ל וי"א דעיקר הטעם הוא רק משום דזה דומה כנתינה לכתחלה ויש לגזור גם בזה משום שחיקת סממנים ולפי טעם זה אין לאסור להחזיר כ"א בנפלה ע"ג קרקע ולא בנפלה ע"ג כלי כמבואר לקמן בסימן שכ"ח סכ"ה לגבי רטיה שנפלה עי"ש וכן משמע דעת הגר"א בביאורו:
(נא) שקושרים וכו' - אפילו אם המשיחה הוא דבר נוי ג"כ לאו בכלל תכשיט הוא דנימא דשלפא ומחויא דהוא צורך להמלבוש וכבית יד של הבגד דמי וגם בודאי לא שלפא שלא יפלו הבתי שוקיים:
(נב) במשיחה - בשבולי הלקט ובשארי ראשונים איתא במשיחה או ברצועה ובזה ניחא מה שסיים ולא חיישינן שמא ישתלשלו ואמשיחה ורצועה קאי וכן מוכח בסמ"ק:
(נג) באצעדה שמניחין בזרוע - עיין בבה"ל דמיירי שמניחה ומהדקה על בשרה ולא על הכתונת מלמעלה וע"כ מותר דלא חיישינן שתשלוף ותחוי דלא יתגלה זרועה וזה הטעם הוא ג"כ על שוקה והי"א ס"ל דדוקא בשוק מקילינן מטעם זה ולא בזרוע:
(נד) שתהא דבוקה וכו' - דאם היא רפויה חיישינן שמא תפול ואתיא לאתויי:
(*) ויוצאה באצעדה וכו': עיין במגן אברהם ס"ק י"ב שתלה דין זה בשיטת התוספות ורש"י שזכרו הפוסקים בס"ט ואאצעדה קאי המגן אברהם כמו שכתבו האחרונים והנה לפ"ז סתם השו"ע בדעה הראשונה שיהא העיקר כשיטת התוספות ובאמת שם בב"י משמע דס"ל כפירש"י וכבר תמה ע"ז בתו"ש שם אמנם בלא"ה דברי המגן אברהם אלו תמוהים מאד דהנה הוא תלה דין זה בשיטת התוספות שס"ל דבירית לאו תכשיט הוא וס"ל דה"ה אצעדה לדידהו ובאמת לא דמי כלל דבירית הוא בכלל טבעת הכלים שמשמש להבתי שוקיים ולכך לא מקרי תכשיט והוי טהור וה"ה שיוצא בה בשבת משא"כ אצעדה שמניח בזרוע דהוא טמא כדכתיב בקרא וע"כ דהוא תכשיט למה תצא בה בשבת וכבר נתעורר ע"ז הפמ"ג וגם דברי השו"ע הלא הוא מועתק מרמב"ם ושם משמע בהדיא דהוא תכשיט והאמת הברור הוא כמו שמסיק הפמ"ג דטעם ההיתר הוא כמו שמשמע ברמב"ם על אצעדה שמניחה בזרועה ושוקה שהתירם הוא מפני שהוא מתכשיטין שאין דרכה להראותו לבריות ונ"ל שמיירי שהאצעדה מונחת על בשר זרועה ממש תחת הכתונת [וכן משמע קצת ממה שסיים והוא שתהא דבוקה וכו'] ולכך ס"ל להרמב"ם דלא חיישינן שתשלוף להראות דלא תתגלה זרועה שגם זה אינו מדרך צניעות וכמו בשוקה והי"א ס"ל דדוקא בשוקה אמרינן דלא שליף ומחוי ולא בזרועה ולפ"ז אין שייך כלל פלוגתת הסעיף זה להא דס"ט הנ"ל:.
(*) ויש מי שאוסר בשל זרוע: הנה הרב המגיד כתב דכן מוכח מרש"י דלא הותר אלא בבירית שעל בתי שוקיים דלא שלפא ומחוי שלא יפלו הבתי שוקיים משא"כ בזרוע והנה לפי מה שכתבנו למעלה דהרמב"ם מיירי באצעדה שעל בשר זרוע ממש לענ"ד אפשר דגם רש"י מודה לסברת הרמב"ם אמנם אח"כ ראיתי בביאור הגר"א וחולק על הרה"מ לאידך גיסא שכתב דלפי סברת רש"י באצעדה שעל שוקה ג"כ אין מותר דלא מתירינן אלא בבירית שעל בתי שוקיים ומטעם הנ"ל משא"כ באצעדה שעל שוקה ממש אפשר דשלפא שלא בפני בני אדם ומחוי אח"כ לבריות זהו תוכן כונתו:.