חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יש מפרשים כגון שעמד באמצע שבת ואמר קונם יין עלי שבת זו הרי זה אסור בכל הימים הבאין עד יום השבת, ויום השבת הבא נמנה לאיסור עם השבת שעברה, וכן אם עמד באמצע החדש ואמר קונם יין שאני טועם חדש זה אינו אסור אלא עד סוף אותו חדש, אבל יום ר"ח הבא אינו נמנה לאיסור עם החדש שעבר אלא עם החדש הבא, ואוקימנא בגמרא אפילו בחדש חסר, דאף על גב דיום ראשון של חדש מחשבין החדש שעבר הוא מדינא, מכל מקום כיון דקרו ליה אינשי ריש ירחא ונדרים הולכין אחר לשון בני אדם גם זה אינו אלא עד אותו יום שקורין אותו ראש חדש.
ויש מפרשים כגון שהיה עומד ביום שבת עצמו ואמר שבת זו, אסור בכל השבת, והשבת עצמה שעבר גם כן אסור בכלל נדרו, ואותו יום השבת הוא קורא שבת שעברה. וכן אם עמד ביום החדש הראשון ואמר חדש זה כל החדש הבא אסור, ויום החדש בעצמו אסור בכלל החדש הבא, ואף על גב דאינו מכלל חדש הבא אלא תשלום החדש שעבר.
ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון שהוא עומד ביום השבת ואמר שבת זו מפני מה אתה אוסרו בשבת הבאה כלל, אדרבה לא היה לנו לאוסרו אלא באותו יום השבת בלבד שהוא עומד בו, וכענין שאמרו במודר הנאה מחברו לשנה דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ונדרים, ואמרינן לנדרים למאי הלכתא כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה, ועוד דהיאך אפשר שיהיה חמור יותר האומר שבת זו מן האומר שבת אחת, דבשבת אחת אינו מונה אלא היקף אחד דהיינו שבעה ימים בלבד, והאומר שבת זו יהא אסור שמונה ימים, דכשתמצי לומר דבשבת זו לאו תשלום שבת זו שהוא עומד בה קאמר אלא שבת שלימה קאמר, וכדמשמע שהיינו אומרים במי שהיה עומד בכ"ט באלול ואמר שנה זו, אי לאו דאשמועינן ברייתא דלצעורי קא מיכוון והא איצטער וכדאמרינן התם אם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בכ"ט באלול עלתה לו שנה, ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער, דאלמא משמע דאי לאו מהאי טעמא הוה אמינא למאן דאמר יום אחד בשנה [אין _ לפי השי"מ] חשוב שנה שיהא אסור עד תשלום שנה, דשנה זו שאמר מיום זה עד שנה קאמר, אפילו הכי לא היה לנו לאסור כאן אלא שבעה ימים עד שבת שהוא עומד. ועוד דברוב הספרים גרסינן בגמרא פשיטא מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר קא משמע לן ולפי הפירוש השני יומי דבתר שבתא הוה ליה למימר, והפירוש הראשון נראה לי עיקר.
אמר רבי ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם. אמר רב יוסף גזרה משום יום אחד: ותענית יחיד דאינו אלא מצפרא ועד פניא ולא הצריכו בו שאלה. נראה לי שלא גזרו אלא באומר יום זה שהוא מותר בתחלת היום ומותר לכשתחשך, דבהאי הוא דאתי לאיחלופי גם כן ביום אחד שהותר בתחלתו כמוהו, אבל במקבל עליו תענית שהוא אסור כל היום מתחלתו ועד סופו אינו מתחלף ביום אחד, שזה שהותר בשחשכה היינו במתענה מתחלת היום, אבל זה שהותר מתחלתו אלא שקבל באמצע היום יום אחד דין הוא שיאסר כמדת יום אחד שלא יתחלף לו באידך, ועכשיו שהורגלו לקבל יום אחד בשבועה ואין מחייבין אותו להתענות יום תמים כ"ד שעות, נראה לי משום דבנדרים פיו ולבו שווין בעינן, וכיון שאין הכל מתכוונין עכשיו אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך הרי זה מותר, וכמי שהוציא פת סתם ואמר לא נתכוונתי אלא לפת חטים שהוא פטור, והשתא דאתינן להכי אפילו ביום זה אין ראוי לגזור עכשיו משום יום אחד, דיום אחד נמי עכשיו אינו אסור אלא משיעלה עמוד השחר ועד שתחשך וצריך תירוץ. [גליון: _ לפי השי"מ] ואני אומר דדוקא כשקבל עליו תעניתו ומן הטעם שאמר, אבל אם אמר קונם יין שאני טועם היום משתחשך צריך שאלה לחכם ומשום גזרה דיום אחד, דהכא ליכא למימר דאם אמר קונם יין שאני טועם יום אחד דלא נתכוון אלא עד שיעלה עמוד השחר, אלא אם היה עומד בתחלת הלילה עד למחרת בתחלת הלילה.
כמאן אזלא שמעתיה דרבי ירמיה בר אבא כרבי נתן כו': ואיכא למידק אם כן אפילו ביום אחד נמי במשלם זימניה יהא צריך שאלה לחכם. ויש לומר דאבוה דרבינא לא פליג אטעמא דרב יוסף אלא חדא היא, דודאי משום גזירה דרב יוסף הצריכוהו שאלה לחכם, ואיהו אי לאו משום דרבי נתן לא גזרו עליו אלא כיון דאיכא למיחש טפי. ועוד דקא עבר אדרבי נתן קנסינן ליה ומחמרינן עליה עד שישאל לחכם.
אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה: קשיא לי דכיון דבדינא פליגי ולא בלישנא היאך אפשר לומר לרבי מאיר לאסור עד שיצא, והלא באומר עד הפסח כלהו מודו דאינו אסור אלא עד שיגיע, ואם כן כל שכן עד לפני, דעד לפני הפסח לא משמע אחר הפסח אלא לפני הפסח. ונראה לי דעד לפני עד מה שקרוי לפני הפסח קאמרי דהיינו פרס הפסח (ומר) [ורבי מאיר _ לפי השי"מ] אמר עד שיצא. וכן מצאתי בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ג'] דגרסינן התם אמר ר' בון הכל מודים בפסח שהוא מותר, מה פליגין בפרס הפסח הדין אמר עד שיגיע, והדין אמר עד שיצא עד כאן.
ואם תאמר מאי שנא עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע, ומאי שנא עד פרס הפסח דפליג רבי מאיר ואמר עד שיצא. ויש לומר דכל היכא דאמר עד פרס הפסח אפילו רבי מאיר מודה דאינו אסור אלא עד שיגיע, אלא באומר עד לפני משמע ליה עד לפני ממש דהיינו רגע האחרון שבפרס שהיא לפני הפסח ממש, ורבי יוסי סבר כל האומר לפני כאומר עד הפרס דלכולי עלמא עד שיגיע. כן נראה לי.
ולהאי תירוצא רבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא, וקיימא לן כרבי יוסי לקולא, אבל בקדושין פרק האומר [סו, ב] אמרינן דבלישנא בעלמא פליגי, דרבי מאיר סבר עד לפני ממש, ורבי יוסי סבר עד דמיתפני פסחא קאמר, ולההיא אוקימתא לא מפכינן למתניתין אלא לברייתא, ורבי מאיר לקולא בנדרים ורבי יוסי לחומרא. ושם בפרק האומר הארכתי יותר בסברת הראשונים בפסק הלכה לפי שיטה זו, ולפי שיטה שלשם בסייעתא דשמיא.
ירושלמי: [פרק ששי הלכה א'] בפרק הנודר מן המבושל אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה, מה ביניהו אמר קונם יין שאני טועם עד החג, על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג, על דעתיה דרבי יאשיה מותר, ומסיק דאף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמר רבי יאשיה אלא לחומרין. עד כאן. ולפום גמרא דילן כלהו מודו דאין הולכין בנדרים להחמיר אלא אחר לשון בני אדם, וכדאיתא בפרק הנודר מן המבושל [לעיל מט, א], הלכך בין להקל בין להחמיר האומר בחג יום טוב האחרון של חג בכלל.
מתני': עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע: והוא הדין לאומר עד שיהא דהא אין זמנן של אלו קבוע דאיכא חרפי ואפלי. ואיכא מאן דאמר דאלו זמנן קבוע, חדא כיון דמשנה לשנה הם באים, ולא אמרו באין זמנן קבוע אלא באומר לכשילך פלוני למקום פלוני דאפשר להקדים ולאחר. ואינו נראה דהא קתני עד הקיץ עד שיהא הקיץ, עד שיתחיל העם להכניס בכלכלות נמי הרי הוא כבציר וקציר, וכן דקדק בתוספות.
ומיהו ראיתי למקצת מן הראשונים שפירשו עד הקיץ אסור עד שיהא, ואימתי יהא כשיתחילו העם להכניס בכלכלות, ומכל מקום אין פירושן עולה כלל, חדא דאם כן למה לי להאריך כל כך, הכין הוה ליה למימר עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות, ועוד דאם איתא היכי קאמר דעד הקיץ היינו עד שיהא, לא היה לו לומר אלא עד שיגיע, דאילו עד שיהא היה לו לאסור עד שיצא, דהיינו עד שיקפלו המקצועות.
ירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ג']: קבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא (מתתה) [משתה _ לפי השי"מ] כמי שזמנו קבוע, או מאחר שיכול לדחותו ולעשות לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע, ולא פשטוה התם ולחומרא אזלינן.
גמרא: אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא, מאי טעמא לאברוחי ארי מיניה קאמר: פירוש לומר עבד הכומרים של עבודה זרה פלונית, דכיון שהוא אומר לא יהבינא כרגא, מוכחא מלתא דלא אמר כן משום דמודה למעשיהם אלא להפטר מן המכס, שהיו הכומרים ואנשיהם פטורין ממנו, וצורבא מרבנן דקאמר אפילו צורבא מרבנן קאמר, וכל שכן אדם אחר, דאפילו בצורבא מרבנן ליכא משום חילול ה'. ויש מי שפירש שאומר עבדא דנורא מכוין לבו לשמים, דכתיב [דברים ד' פסוק כ"ד] אש אוכלה הוא, והא' נראה עיקר.
רוב עצים להסקה ניתנו: מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן, וכתבו בתוספות [כאן ד"ה רוב עצים להסקה] דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך תכשיטיה או משמשיה משום לפני עור לא תתן מכשול, ובפרק ראשון דעבודה זרה הארכתי על זה בדברים אלו בכמה מקומות בסייעתא דשמיא. ושם נראה כי לצורך בנין בתי עבודה זרה מותר אלא לצורך כיפה שמעמידין שם עבודה זרה [ממתניתין דבונה עמו בסלקי הגיע לכיפה מקום שמעמידים שם עבודה זרה _ לפי השי"מ] מסלק ידו ממנה. דמשמשי עבודה זרה אסור [עבודה זרה טז, א], משמשי משמשיה מותר, ושם כתבתי יותר בסייעתא דשמיא. [הגירסא לפנינו בגמרא שם: אין בונין עמהם בסילקי]. ומכל מקום שומר נפשו ירחק ממנה והמחמיר תבא עליו ברכה.
אמר ר' זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים. דאז פליגי אי בעינן עד שתרד או שתגיע, אבל אמר עד הגשם. דכולי עלמא לא בעינן שתרד, אלא עד שיגיע זמן הגשם קאמר, והיינו רביעה ראשונה דהיינו י"ז במרחשון כרבי יוסי דהלכתא כותיה, ורבי זירא חדא דאית ביה תרתי קאמר, כלומר דעד רביעה ראשונה, ולא תרד אלא עד שיגיע זמנה, והרמב"ם פירש עד זמן גשמים דהיינו רביעה אחרונה, דהיינו עד ראש חדש כסלו, וכל זה אינו אלא בארץ ישראל וסביבותיה, אבל בבבל ובגולה עד ששים בתקופה.
ויש מי שפירש עד זמן גשמים קאמר דהיינו רביעה ראשונה, ומיהו למר עד שתרד ולמר עד שיגיע. ואינו מחוור בעיני, דאם כן היכי קאמר מחלוקת דאמר עד הגשמים, אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר, דמשמע דבגשמים פליגי, ובגשם לא פליגי, הא בגשם פליגי בזמן באם תרד הגשם או יגיע זמנו, והכא נמי הא פליגי ועדיין היא מחלוקת, אלא ודאי אינו עיקר.
ר' שמעון בן גמליאל אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה: ואם תאמר אמאי נקט ר' שמעון בן גמליאל שירדו, הא איהו אמר במתניתין דעד הגשמים אינו אסור אלא עד שתגיע רביעה שניה, ואף על פי שלא ירדו גשמים. תירצו בתוספות [כאן ד"ה אלא שנייה] דנקט הכי משום רביעה ראשונה, ונפקא מינה לענין להלך בשבילי הרשות דהותרו כשירד, דבלא ירידה וודאי לא הותרו, וכדאיתא התם בפרק קמא דתענית [ו, ב]. עוד יש לומר דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין דידיה קאמר, והכא הכי קא פריך, אי אמרת בשלמא ליתא לדר' זירא משכחת לה להא דר' שמעון בן גמליאל אליבא דתנא קמא דמתניתין קאמר, אלא אי אמרת איתא לדר' זירא דאמר עד הגשם ליכא מאן דפליג דלא בעינן עד שתרד הא דר' שמעון בן גמליאל כמאן, וזה יותר נכון.
קונם יין שאני טועם לשנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה: ודוקא דאמר [שנה זו או _ לפי השי"מ] השנה אי נמי דאמר שנה, וכדאיסתפקא להו בגמרא ולא איפשיטא, אבל באומר שנה אחת מסתברא לי דאינו אסור אלא שנים עשר חדש כרוב השנים שאינם מעוברות, ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב (פ"י מהל' נדרים ה"ד) באומר שנה אחת שהוא אסור בחדש העיבור, אינו מחוור בעיני, מדאמרינן לעולם דאמר השנה, מהו דתימא הלך אחר הרוב שנים ורוב שנים לית בהון עיבור קא משמע לן, ואם איתא דאפילו באומר שנה אחת אסור בעיבורה, ולא אזלינן בתר רוב שנים באומר השנה צריכא למימר, והא דקתני שנה אחת אסור מיום ליום, לאו לאתויי חדש העיבור, אלא לאשמועינן שאסור שנים עשר חדש ואינו מותר לכשיגיע ראש השנה, וכדאשמועינן נמי בחדש אחד ובשבת אחד ויום אחד, ועוד דלכאורה עיקר חדושה דההיא מתניתין דהשנה משמע דהיינו מאי דקתני אסור בעיבורה, ועלה קאמרינן היכי דמי אילימא כדקתני דאמר השנה פשיטא כלומר דאסור בעיבורה, אלא דאמר שנה פירוש ואפילו הכי אסור בעיבורה כדיניה דהשנה ולא כשנה אחת, אלמא באומר שנה אחת אינו אסור בעיבורה, אלא שיש לדחות לזה דלאו איסור בעיבורה קא דייק אלא אסור בה, כלומר אסור בה בלבד דהיינו עד ראש השנה כאילו אמר השנה. ודחי דלעולם שנה כשנה אחת ואסור מיום ליום, והכא באומר כל השנה כדקתני, ואסור בעיבורה קא משמע לן דלא אזלינן בתר רוב שנים.
ומכל מקום באומר שנה אחת סתם נראין הדברים שהוא פשוט שאינו אסור בחדש העיבור, ואף על פי (שלא פי' לדרו לא) [שבתחלת נדרו _ לפי השי"מ] בירר לו שנה זו שהיא מעוברת, לפי שהאומר שנה אחת סתם אינו אסור בשנה ראשונה ממש, ואילו שתה יין כל אותה שנה ראשונה אינו לוקה, וחייב הוא לנהוג איסורו שנה אחרת, אלא שבשנה ראשונה הוא חייב לכתחילה לנהוג איסורו משום בל תאחר, ואין זה כנודר שנה זו שאם עבר ושתה לוקה ואין לו תשלומין, ואם כן אף על פי שהתחיל הוא למנות שנת איסורו מהשתא, אף על פי ששנה זו מעוברת למה יאסר בחדש העיבור והא הוא לא אסר על עצמו שנה זו ממש, ואילו שתה שנה זו ורצה למנות שנה שלאחריה אינו מונה אלא שנים עשר חדש כמנין רוב שנים, אבל באומר שנה אחת מיום זה צריך תירוץ, ואפילו בכי הא נראה לי דאינו אסור בעבורה וכמו שאמרנו.
ועוד נראה לי ראיה מדתנן בערכין [לא, א] פרק המוכר שדהו, המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו, שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא את חדש העיבור, דאלמא שנה סתם שנה פשוטה משמע, והתם (באומר) [כאומר _ לפי השי"מ] מהיום היא דהא מעכשיו הוא מתחיל למנות, ואפילו הכי לא היה מונה חדש העיבור אלא שריבה אותו הכתוב מתמימה, ואי קשיא לך אי מהתם נפשוט מינה בעיין דשנה כשנה אחת, לא היא דהתם לשון תורה, ובנדרים אין הולכין בהם אחר לשון תורה אלא אחר לשון בני אדם, כדאיתא בגמרא, ומכל מקום תפשוט מינה דאפילו שנה דלשון תורה שהיא כשנה אחת שהרי הוא מונה לעולם שנים עשר חדש, אפילו הכי לא הוי חדש העיבור בכלל. והא דתנן בפרק השואל [בבא מציעא קב, א] המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, דלמא ההיא באומר שנה זו, ולפי מה שאמרנו לא תמצא שיהא לו לעולם שלשה עשר חדשים, אלא בעומד בראש השנה ונתעברה השנה, אבל בעומד באמצע שנה לעולם לא ראו דאי אמר ליה השנה או שנה [זו _ לפי השי"מ] אין לו אלא עד ראש השנה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת וכמו שאמרנו.
ואי קשיא לך הא דאמרינן [בערכין _ לפי השי"מ] פרק המוכר שדהו בשנת היובל גבי שנה תמימה להביא את חדש העיבור, אמר רבי אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני [זה שמוכר לו באחד באדר השני _ לפי השי"מ], כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, וזה שמכר לו בט"ו באדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. שאני התם שכתב בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת השנה של שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור.
ועוד נראה לי ראיה מהא דתניא בפרק קמא דמסכת ראש השנה [יב, ב] המודר הנאה מחברו לשנה מונה שנים עשר חדש. ולא קתני מונה מיום ליום כדקתני במתניתין דידן, אלמא אינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום. ואי קשיא לך אשמעתין מההיא ברייתא מדקתני לשנה מונה מיום ליום, דאלמא שנה דיליה כשנה אחת ולא כהשנה, ויש לומר דהתם לאו דוקא באומר לשנה אלא באומר שנה אחת, דכל עיקר צריכותא דההיא ברייתא אינו אלא משום סיפא ולאשמועינן תרתי, חדא דראש השנה לנדרים מתשרי מנינן כלהון בני אדם, ועוד לאשמועינן עמד בעשרים ותשעה באלול אם אמר לשנה זו כיון שהגיע באחד בתשרי עלתה לו שנה. כן נראה לי. אבל באומר חדש אחד אסור שלשים יום, דכיון דאיכא חדשים מלאים וסתם נדרים להחמיר, הרי זה אסור עד שלשים יום כמדת חדש מלא. כן נראה לי. וכן פסק הרמב"ם (פ"י מהל' נדרים ה"ג).�
מקצת הספרים גורסים: עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר השני. ואין גירסא זו מחוור דמאי שנא כי אמר עד ראש מכי אמר עד סוף, דהכא והכא אדר סתם קאמר, ועוד קשיא לי דאם איתא היכי קאמר בגמרא אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא, דהא אינו תלוי אלא באומר ראש או באומר סוף, דאפילו באומר אדר סתם אם אמר עד סוף אדר השני משמע, ועוד דקאמר ליה מתניתין רבי יהודה הוא, ואם איתא אפילו רבי יהודה ליתא, דהא רבי יהודה לא חילק בין אומר ראש לאומר סוף, אלא הגירסא הנכונה הכין היא, עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון, וכן היא במקצת הספרים וכך היא שנויה בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ו'. והראב"ד ז"ל [שם בהשגות של הלכה ו'] הסכים לגירסא זו, וכן היא ברוב פסקי הראשונים ז"ל.
אלא שמע מינה הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא, הא דלא ידע: והלכה כרבי יהודה, והלכך אי לא ידע דמיעברא לכולי עלמא אדר סתם היינו אדר ראשון, ואפילו ידע דמיעברא היינו אדר ראשון כרבי יהודה, ומדמייתינן בנדרים הא דשטרות שמע מינה דדין שטרות כדין נדרים וכן כתבו בתוספות. וכן הדין ודאי דשטרי חוב כלשון בני אדם הם בכל מקום, וכיון שכן לענין חדש חסר נמי דאמרינן לעיל דיום החדש הראשון נחשב מכלל החדש הבא, אף על פי שהוא לתשלום שלשים יום של החדש שעבר, כיון דקרו ליה אינשי ריש ירחא כשכותבין שטרות כותבין ומונין ליום ראשון, ואם מנו מיום החדש השני הרי זה מוקדם ולפיכך צריך ליזהר בכך, וכשכותבין כתובה או שאר שטרות ביום ראש החדש הראשון כותבין ביום פלוני שהוא ראש חדש, ואין צריך לכתוב ביום שלשים, אבל בגטין שנפסלין בין שיהא מוקדם בין שיהא מאוחר, צריך לכתוב ביום שלשים לחדש תשרי שהוא ראש חודש מרחשון כדי להחמיר וכן כתבו בתוספות.
קונם יין שאני טוען עד שיהא הפסח איננו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין, ר' יוסי בנו אומר שום שאני אוכל עד שתהא שבת אינו אסור עד לילי שבת כו': וכתב הרמב"ן ז"ל דלא קיימא לן לא כאבא ולא כברא, דאין הולכין בתר אומדנא אלא באומדנא דמוכח, כההיא דפרקין דלעיל [נה, ב] דהיה טוען צמר והזיע, וכן כהני דבשלהי פרקין היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו, והיה חברו מסרב בו לאכול עמו, דהני אומדני דמוכחי נינהו, ועוד דהא תנן לעיל עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא. והאי בתר רישא מדתניתין גרידא דקתני קונם יין שאני טועם, אלמא אפילו בקונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אסור עד שיצא לרבנן, ומיפלג פליגי אדרבי יהודה ודרבי יוסי בנו, וקיימא לן כותייהו.
האומר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור חטים כו' הרי זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר כלום אמרת אלא לכבודי זהו כבודי: ירושלמי: אמר ר' זעירא בסם חלוקין, מה אנו קיימין אם בשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסור, ואם כשהוא אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר, אלא כי אנן קיימין בסתם, שרבי מאיר אומר סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי, ורבנן אמרו סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי. ומכאן נראה דרבי מאיר חלוק אף בראשונה, ובהדיא גרסינן נמי התם בירושלמי רבי חייא בשם רבי יוחנן אף הראשונה במחלוקת.