יומא נ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד עושה תמורה או אינו עושה תמורה לאו מכלל דאיכא למאן דאמר דצבור לא מכלל דאיכא למאן דאמר דשותפין גופא בעי רבי (אליעזר) לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד עושה תמורה או אינו עושה תמורה מאי קא מיבעיא ליה אי בתר מקדיש אזלינן אי בתר מתכפר אזלינן פשיטא דבתר מתכפר אזלינן דא"ר אבהו א"ר יוחנן אהמקדיש מוסיף חומש בוהמתכפר עושה בה תמורה גוהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו לעולם פשיטא ליה דבתר מתכפר אזלינן והכי קא מיבעיא ליה אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי או דילמא בקופיא מתכפרי ת"ש חומר בזבח מבתמורה וחומר בתמורה מבזבח חומר בזבח שהזבח נוהג ביחיד כבצבור ודוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה מה שאין כן בתמורה חומר בתמורה מבזבח דשהתמורה חלה על בעל מום קבוע הואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד משא"כ בזבח האי זבח היכי דמי אילימא דיחיד מי דחי שבת וטומאה אלא דצבור מי עושה תמורה אלא לאו דפר ודוחה את השבת ואת הטומאה דקביע ליה זמן ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא אמר רב ששת לא ובאילו של אהרן הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דפרו תמורה דפר שבת וטומאה הוא דלא דחיא הא בחול מקריב קרבה הא זתמורת חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא לא לעולם פרו ומאי תמורה שם תמורה אי הכי זבח נמי שם זבח שם זבח לא קתני ממאי מדקתני חומר בתמורה שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד ואי סלקא דעתך מאי זבח שם זבח והא איכא
רש"י
עריכה
לדברי האומר וכו' - רבי מאיר קרייה לעיל קרבן יחיד:
מאי קמיבעיא ליה - הא ודאי פשיטא לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו וקרבן השותפין אין עושין תמורה ומאי מספקא ליה בגוה:
אי נימא אי בתר מקדיש אזלינן - לענין תמורה והאי יחיד אקדשיה דמשלו הוא בא ולא משל שותפות:
אי בתר מתכפר אזלינן - והרבה מתכפרים בו:
פשיטא - דלענין תמורה מתכפר הוי בעליו:
דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן - שלשה דברים בנותן משלו את חובת חבירו:
המקדיש - בהמתו לצאת בו חבירו חובה שעליו המקדיש הוי בעלים לענין תוספת חומש אם הוממה ובא לחללה אבל אם בא המתכפר לחללה אינו צריך להוסיף חומש דגבי חומש כתיב (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל וגו' מקדיש ולא מתכפר:
והמתכפר עושה בה תמורה - אבל המקדיש אם המיר בה אינה תמורה דאין ממירין בשל אחרים והאי לאו בעלים דידיה הוא:
והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו - בידו לתתה לכל כהן שירצה ואם בא אחר ואמר הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן בתי כהן של זה היא שתרומה שלו שנאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך [וגו'] ונתתה ללוי וגו' (דברים כו) תלה הכתוב הנתינה במי שמעשרה משלו:
בקביעותא מתכפרי - כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה:
או דילמא בקופיא מתכפרי - כלומר אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני המים ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא ויצף הברזל (מלכים ב ו) מתרגמא וקפא פרזלא:
חומר בזבח - שבא תחילת הקדש מבתמורה שהומרה בו:
שהזבח וכו' - ולקמיה מפרש ואזיל בהי זבח משכחת לה:
מה שאין כן בתמורה - שהתמורה אינה בצבור ואינה דוחה שבת שאין זמנה קבוע ואינה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו:
שהתמורה חלה - עלה קדושת הגוף אפילו היא בעלת מום קבוע בשעת התמורה ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד שאין חילוק בה בין תם לבעל מום דכתיב (ויקרא כז) רע בטוב או טוב ברע ואם המר ימיר וגו':
משא"כ בזבח - שהזבח אם קדם הקדישו את מומו אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד דכתיב בפסולי המוקדשין (דברים יב) תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אבל קדם מומו להקדישו הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה שאין קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד ויוצאין בפדיונן לחולין גמורין כדתנן בבכורות (דף יד.) ובשחיטת חולין (דף קל.):
אלא לאו דפר - יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד דחטאת היא וחטאת נוהגת בצבור ועושה תמורה אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה:
באילו של אהרן - דיום הכפורים:
מאי תמורה שם תמורה - לעולם בפר והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני לאו אתמורה דידיה קאי אלא הכי קאמר חומר בזבח משם תמורה שאין לך דבר ששמו תמורה דוחה שבת ואפילו התמורות הקריבות:
אי הכי - דשם קתני זבח נמי שם זבח קתני וכיון דשם זבח תני תנא מאי דוחקיך לאוקומי בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי דילמא הכי קאמר תנא חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה שיש זבח נוהג בצבור כביחיד ויש זבח (תמורה) שדוחה שבת כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע ויש זבח שעושה תמורה כגון קרבן יחיד:
שם זבח לא קתני - האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה:
תוספות
עריכה
לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד עושה תמורה או אינו עושה תמורה כו'. מכלל דאיכא מאן דאמר דשותפות. אף על גב דאיכא למימר דהא דקרי ליה רבי מאיר קרבן יחיד לא אתא אלא לאפוקי מת"ק דקא סתים למילתיה וקאמר קרבנות צבור דוחה שבת וטומאה וקאמר ליה רבי מאיר לא היה לך לומר בהאי לישנא דאין הדבר תלוי בזה כדאמר לעיל אבל מודה הוא דקרבן שותפין הוי ואינו עושה תמורה לדידיה כמו לת"ק ור' אליעזר משמע ליה דקרבן יחיד ממש הוי מדקרי ליה קרבן יחיד דאי לא אתא אלא לאפוקי מת"ק הכי הוה ליה למימר והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח שאינן קרבן צבור ודוחה שבת וכו' ולמסקנא דמסקינן דרבי אליעזר מיבעיא ליה האי מקיבעא מכפרי או מקופיא היינו ספיקי' דמספקא ליה אי קרבן יחיד דר"מ דווקא או לאו דווקא אלא לאפוקי מת"ק קאתי כדפי':
אחיו הכהנים בקביעותא מכפרי או בקופיא מכפרי. הכא משמע אי מקופיא מכפרי אז עושה תמורה אע"ג דאיכא טובא דמכפרי בה מקופיא לא חשיב קרבן שותפין ועושה תמורה ותימה דאמרינן בזבחים בפ"ק (דף ה:) הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה משום דאין שותפין עושין תמורה אע"ג דמסיק התם דיורש לא מכפר אלא מקופיא ויש לומר התם דליכא אלא יורשין דמכפרי ביה מקופיא חשיב קרבן שותפין אבל הכא דאיכא כהן גדול דמכפר ביה מקיבעא לא חשיבא כפרה דידהו כלום וכמאן דליתא דמי ולא חשיב קרבן שותפין ומימר בה:
או דילמא מקופיא מכפרי. וביתו נמי מקופיא מכפרי דאי לאו הכי הויא ליה דשותפין ואין עושין תמורה:
חומר בתמורה כו'. תימה לי אמאי לא חשיב שהתמורה חלה אפילו בטעות דאמר יהיה (ויקרא כז) לרבות שוגג כמזיד מה שאין כן בזבח דהקדש טעות אינו הקדש באותו זבח שדוחה שבת וטומאה ואע"ג דמעשר בהמה נמי ישנו בטעות שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין הכא לא איירי במעשר שהרי אינו דוחה שבת וטומאה ויש לומר דשמא תנא ושייר דאיכא נמי מילי אחריני אי נמי לא קא חשיב אלא מילי דאידי ואידי חיילא אלא דהאי ' עדיף וחמור מהאי אבל בטעות דתמורה חיילא וזבח לא חייל כלל לא קא חשיב:
תמורת חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא. ולא מצי לשנויי רבי שמעון היא. דלית ליה מיתה בחטאת שותפות דמ"מ רעייה אית ליה:
ואי ס"ד מאי זבח שם זבח האיכא בכור ומעשר וכו'. הא דלא אוקמה בזבח שלמים דנוהגין בצבור כביחיד דאיכא שלמי צבור ואיכא שלמים דדחו שבת וטומאה כגון כבשי עצרת ואיכא שלמים דעושין תמורה כגון שלמי יחיד יש לומר כיון דלא שוו להדדי שלמי צבור דזה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים לזכרי כהונה וקדשי קדשים ושלמי יחיד לשני ימים ולילה אחד ובכל העיר לכל אדם וקדשים קלים הן לא הוה כייל להו תנא למיקרינהו זבח סתמא ובעולה או בחטאת לא אוקמיה שבאין בצבור כביחיד ויש מהן מן העולות והחטאות שדוחין שבת וטומאה ויש מהן עושין תמורה יש לומר כיון שאין כל אלו הדרכים נוהגין בכל העולות לא הוה קרי ליה תנא זבח בסתם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ה (עריכה)
לב א מיי' פ"ז מהל' ערכין הלכה ד':
לג ב מיי' פ"א מהל' תמורה הלכה ד':
לד ג מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה ב':
לה ד ה מיי' פ"ג מהל' תמורה הלכה ה':
לו ו מיי' פ"א מהל' תמורה הלכה י':
לז ז מיי' פ"ד מהל' פסולי מוקדשין הלכה א', ומיי' פ"ג מהל' תמורה הלכה א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ה (עריכה)
]. א"ל אביי לרב יוסף שמענא ליה לר' שמעון דאמר חטאת השותפין לא אזלא למיתה. דתניא פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו א"ל רב יוסף כהנים קאמרת שני כהנים דכהנים עם לעצמן אקרו שנאמר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. אלא מעתה לייתו פר בהוראה וכי תימא הכי נמי אי הכי נפישו להו פרים כו'. ופשוטה היא. בעי ר' אלעזר לדברי האומר פר של יוה"כ קרבן יחיד הוא עושה תמורה או לא כלומר אם ימירו כ"ג נתפסה תמורתו אי לא. ולעולם ר' אלעזר היא דא"ר אלעזר המקדיש כשפודה הקדשו מוסיף חומש והמתכפר הוא המימר.
התורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו כלומר נותנו לכל כהן שירצה. הא דא"ר יוחנן פשיטא ליה לר' אלעזר מיהו הכי קמיבעיא ליה לר' אלעזר אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרים וכיון שנקבעו בזבח נעשה זבח של שותפין ואינו יכול המקדיש להמיר שהרי גם אחרים מתכפרים בו. ותנן (לא) [דאין] השותפים עושים תמורה או דלמא בהיקיפא מתכפרים כלומר אין לאחיו הכהנים בפר כ"ג כלום עד שעת הקפת הוידוי וכשמתקבצים ביוה"כ להאזין הוידוי באותה שעה מתכפרים ואם מימר מקודם לכן תמורתו תמורה אי לא. ת"ש מהא דתני בתוספתא בתמורה חומר בזבח מבתמורה שהזבח דוחה שבת וטומאה ונוהג ביחיד כבצבור ועושה תמורה משא"כ בתמורה ותנינן בסוף ת"כ והיה הוא. הוא הקודש עושה תמורה ולא תמורתו עושה תמורה ומוקים לה להאי זבח דקתני הכא פר כ"ג הוא ודחי שבת וטומאה משום דקביע ליה זמן ותנינן כל הקבוע לו זמן מן התורה דחי שבת ודחי טומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא. ש"מ בהיקיפא מתכפרי. ודחי רב ואמר הכי האי זבח לא יכלת למימר דפר כ"ג הוא אלא האי זבח אילו של כ"ג הוא שהוא עולה ותמורת עולה אע"ג דקרבה עולה.
אי בתר מקדש אזלינן: פירוש דהוי יחיד ועוש' תמורה דהא משלו הוא או בתר מתכפר אזלינן והא רבים מתכפרים בו שכל שבטו מתכפרים בו והויא לה חטאת השותפין שאינה עושה תמורה.
המקדיש מוסיף חומש: פי' מי שהקדיש בהמה לחטאת חברו אם הוממה ובא לפדותה חשיב כבעלים לענין תוספות חומש אבל אם המתכפר פודה אותו הרי הוא כאינש דעלמא הפודה של חברו שאינו מוסיף חומש דלענין חומש במקדיש תלה רחמנא כדכתי' ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו עליו ואם בא אחד מהם לעשות בו תמורה המתכפר עושה בו תמורה ולא המקדיש דמקדיש כאינש דעלמא היא שהממיר בשל אחרים אין תמורתו תמורה. אחיו הכהנים בקבועא מתכפרים או בקופיא פר"שי ז"ל אחיו הכהנים בקביעות גמורה מתכפרין בפר כאלו הם שותפין עמו והוי' לה חטאת השותפין שאינו עושה תמורה או אין אחיו הכהנים מתכפרים בפר עיקר גמור אלא שהם תפלין לו כדבר הצף על גבי דבר אחר וכ"ג לבדו עיקר בכפרה והוי' לה חטאת יחיד ועושה תמורה. והקשו בתוס' דהכא משמע דכי הויא כפרה בקבועא אין עושה תמורה וכי הויא בקופיא עושה תמורה. ובפ"ק בזבחים משמע איפכא דאמרינן התם הניח להם אביהם בהמה ומת אין ממירין בה ואמרי' עלה ש"מ יורשין מתכפרין בקרבן אביהם דאי לא אמאי אין ממירין בה דהא קרבן יחיד הוא וכבר ריבה הכתוב את היורש להמיר בקרבן אביו ופרקינן מקופי' מתכפרין מקובעא לא מתכפרין כלו' דכיון דקופי' מתכפרין אין ממירין ותירצו דשאני הכא דמכפרא לכ"ג מקיבעא הלכך כפרת אחיו הכהנים דהוי' בקופיא כמאן דליתה הויא אבל [התם] כבר מת אביהם ליכא כפרה דקיבעא לשום אדם.
ה"ג שהזבח נוהג בצבור כביחיד משא"כ בתמורה: פי' שאינה נוהגת אלא בשל יחיד. שהתמורה חלה על בעל מום לענין שאינו יוצא לחולין פי' משא"כ בזבח דאע"ג דחל על בעל מום מ"מ אינו אלא כקדשי עצים וכקדשי בדק הבי' וכיון שקדם מומו להקדשו כשהוא נפדה יוצא לחולין לגמרי דכי אמרינן בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה ועבודה היינו בשקדם הקדישן למומן.
אי הכי זבח נמי מאי זבח שם זבח: פי' ולמה לן לאוקומה בזבח מיוחד כגון פרו או אילו נימא דשם זבח קאמר ולא תפשוט מינה מידי.
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ה (עריכה)
לדברי האומר פר יוה"כ כו'. דפליגי לעיל אי קרבן צבור הוא או לא ודלא כרבא דאמר לעיל דליכא פלוגתא בהא:
עושה תמורה או אין עושה כו'. צ"ע אמאי לא מיבעיא ליה אי מתה אי לא ואמאי פשיטא ליה במתה טפי מבתמורה:
ודוחה את השבת. משא"כ בתמורה דלא דחיא שבת ותימה לרבי מדתנן פרק מי שהיה טמא (דף צו:) הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכן תמורתו פירוש שנראה לשחיטת הפסח ונדחה כיון ששחט האחר שוב אין חוזר ונראה משמע הא אם שחט התמורה לשם פסח דמהני ואם כן כשחל ערב פסח להיות בשבת קריבה לשם פסח ודחיא שבת ואומר רבי דאינה קריבה לשם פסח אלא כשחל בחול אבל בשבת אינה קריבה דלא דחיא שבת וכן תמורת אילו של אהרן דבסמוך לא דחיא שבת אע"ג דאילו דחי ליה וטעמא דלא דחי משום דאין יוצאין בה לא לשם אילו של אהרן ולא לשם פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא שדין פסח יש לה ונאכלת כדין פסח אע"ג דאין נימנין על [שני] פסחים כאחד כדאמרינן בפרק האשה (שם פח:) מ"מ י"ל תמורת פסחו עם פסחו שדין פסח יש להיות לה דמסתמא בתמורת איל נזיר יש זרוע בשלה כמו איל נזיר עצמו אע"פ שאין אדם מתנדב כך אך קשה דקתני התם דנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכן תמורתו משמע דאף תמורתו [נדחית] בשחיטת הפסח ולמה נדחה כיון שמתחילתו לשם כך קדשה שתקרב עם פסח וי"ל דלא קאמר בתמורה [דנדחית אלא] היכא שנשתיירה למחר הואיל ונראית לפסח אתמול ונדחה כפסח שעבר זמנה הויא לה דנראה ונדחה. מ"ר:
חלה על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד. חדא מילתא היא שחלה על בעל מום קבוע לענין שאינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה