רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מג א (עריכה)

לפסול במקום אחין - אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ לה לרבי יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין רצה אחד מן האחין לייבם מייבם ולרבי יוסי דמחזיק ליה בספק פסלה מן האחין דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול לייבמה דכיון דלא בנה שוב לא יבנה אלא חוזרין וחולצין לה:

ולחלוץ שלא במקום אחין - אם אין אחין אלא טומטום לרבי יהודה מיפטרא בולא כלום דהא ודאי סריס הוא וכליתיה דמי ולר' יוסי בעיא חליצה שמא לאו סריס הוא והאי דקאמר לא יחלוץ במקום אחין קאמר: הדרן עלך על אלו מומין

פרק שביעי - מומין אלו

מתני' מומין אלו - האמורין בבכור פוסלין לכהן לעבודה:

בין קבועין בין עוברין - כל זמן שהן בו:

הכילון והליפתם והמקבן - מפרש בגמרא:

ושראשו שקוט וסקיפת - מפרש בגמרא:

ובעלי חטרות - פלוגתא אבל הנך כילון וליפתם וכולהו דברי הכל:

חטרות - חלדרוב"ש:

גמ' אמאי - פסולין באדם:

והא יבלת - דלא כתיבא באדם:

ותו דק תבלול - דאמרן גבי מומי בכור הוא ולא כתיב בבהמה דבשלמא כולהו אינך דמנינן ביה כמו חוטין וזנב העגל שאינה מגעת לארכובה מכל מום רע נפקי אלא דק ותבלול איכא למיפרך מדגלינהו רחמנא באדם ובבהמה לא גלינהו ש"מ לא פסלי בבהמה ומשני מילף ילפי מהדדי:

גרב דמאיס - מילפת דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר ועושה חריצין:

וליכתבינהו רחמנא לכולהו - מומי או באדם או בבהמה:

וגרב וילפת הכא והכא - גרב לגזירה שוה וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא אמאי כתב עור ופסח ושבור הכא והכא:

אהייא ליכתב - בהי מינייהו לכתבינהו רחמנא דלילף אידך מיניה:

קלוט וחוטין דליתנהו באדם - דאדם אינו מפריס פרסה ואינן נוהגין בו מומי חוטין דאדם יש לו שינים ואין נראין החוטין ובהמה הוא דאית לה שיניים למעלה ונראין החוטים ונפסלת בפגימתן:

בבהמה נמי לא פסלי - להכי כתב רחמנא מומים בבהמה ומנה בה קלוט וחוטין שנפגמו ושנגממו דנפקי מחרוץ:

גבן וחרום ליתנהו בבהמה - דגבן היינו שיש לו גבינים שקורין שורציל"ש ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו בין שתי עיניו ובהמה אין לה חוטם בין העינים:

והנך דליתנהו באידך - דלא שייכי ביה ליכתב באידך:

שנתחדש בה - והכא איכא חידוש באדם גבן וחרום ובבהמה קלוט וחוטין:

למה לי - למיכתב דמומין פסולין באדם ומומין פסולין בבכור דכתיב (דברים טו) וכי יהיה בו מום וגו' ומומין פסולין בקדשים:

אדם מבכור לא אתי - כלומר אי כתב בבכור ולא כתב בהנך אדם מבכור לא אתי מה לבכור דין הוא שיפסלנו המום שכן הוא עצמו קרב:

אדם מקדשים לא אתי - כלומר אי כתב בקדשים ולא כתב בהנך הנך לא אתו מינייהו:

קדושתן מרובה - חטאות ואשמות עולות ושלמים אדם קדושתו מרובה במצות:

איש השוה בזרעו של אהרן - הוא דבעי מומא הא אין שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסיל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מג ב (עריכה)

מאי איכא - בין כהן הנפסל במום גמור לכהן הנפסל משום שאין שוה בזרעו של אהרן דהיינו כילון וליפתן וכל הנך:

משום מראית העין - כגון הנך דקחשיב במתני' משום מראית העין שמאוסין לראות כגון שנשרו ריסי עיניו ושנטלו שיניו:

עשה - מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם עבד דהכי משמע השוה בזרע אהרן הוי כהן ויעבוד שאינו שוה לא יעבוד ולאו הבא מכלל עשה עשה:

לאכלא - לכסוי של חבית (מלמעלה) שחד מלמעלה ורחב מלמטה וחבירו בסנהדרין בפ' זה בורר לו אחד (דף כח:) כי אכלא לדנא:

לגדגלידא דליפתא - לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה:

באמצע הראש - שראשו בולט לאחוריו כלפניו:

למקבא - לקרדום שערפו עגול וקצר ברוחב:

שקוט מלפניו - שראשו משופע מלפניו באלכסון כעין כלי של נגר שקורין בשגו"ג:

מאחוריו - שגובה ראשו חסר מאחוריו:

שקיל פיסא - שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה:

דחביא מיחבא - שראשו מוטל בין כתפיו ודומה כמי שראשו שמוט אשלויישו"ד:

קרקורא - חתיכה:

לא שנו אלא שאין לו - שיטה של שער מקפת מאזן לאזן לאחריו ויש לו לפניו: אבל יש לו לאחריו ולפניו כשר וכל שכן שיש לו לאחריו ואין לו לפניו. דטפי הוי נוי בשיש לו לאחריו ולא לפניו יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע הוי קרח:

ואיכא דמתני לה אסיפא - דמתני' לא שנו דיש לו כשר אלא שיש לו לאחריו שיטה מקפת מאזן לאזן ולא לפניו אבל יש לו נמי לפניו פסול וכ"ש שאין לו כלל:

זבלגנין - שעיניהם זבות וזולגות מים:

ננסין תנינא - במתני' הקפח והננסין והחרש:

זבלגנים איצטריכא ליה - דלא תנן:

ומהו דתימא כו' - כלומר והנך נמי איצטריכו דמהו דתימא הא דפסיל להו במתניתין משום מראית העין פסיל להו ולא עברו בעשה אי פלחי להכי אשמעינן רבי יוחנן דמשום שאינו שוה בזרעו של אהרן:

ריסי עיניו - שערו שבבבת העין:

והוא הדין לכולהו - מבעלי חטרות ואילך דסד"א הא דאפיקנא ממי שאינו שוה בזרעו של אהרן לעיל לא קאי אלא אכילון וליפתן ומקבן והנך דבבא קמייתא: והא כל היכא דאיכא אחריתי משום מראית העין הדר תני ליה דקתני סיפא ושניטלו שיניו כו'. ומההיא ידענא דרישא דתנא מראית העין לא קאי אלא אנשרו ריסי עיניו דאי אכולהו קאי למה ליה למיהדר ומיתנא אלא. הא דאתא ר' יוחנן:

לאפוקי מהאי תנא אתא - דלא פסיל להו אלא משום מראית העין וקמ"ל רבי יוחנן דהלכתא כמתניתין דפסלא להו משום דאין שוין בזרעו של אהרן:

הכהנים - וערכו בני אהרן הכהנים (ויקרא א):

לרבות את הקרחנים - שכשרים לעבודה על פסוק זה מצאתיה בתורת כהנים:

מתני' גבינים - שורציל"ש:

שגבינין שוכבין - ששערות גביניו גדולים ומוטלין על פניו:

גמ' גבינים הרבה - ששני גבות עיניו מצטרפות ואין הפרש חלק בין זו לזו:

זהו מדרש או גבן - והכי קאמר זהו או גבן האמור בתורה (שם כא) ור' דוסא פליג עליה ולא דריש או:

למימרא דחיי - מי שיש לו ב' גבין ושתי שדראות דפסיל ר' חנינא בן אנטיגנוס:

אינו וולד - ואינה טמאה לידה:

אסור באכילה - כנבילה דנפל הוא וכמת דמי ולא מהניא ליה שחיטה:

כבר רמא ניהליה - במסכת נדה:

שימי את - חכם גדול כמותך אינו יודע לתרץ מתני' דמשמע חיי לאו בשני גבנין ממש קאמר אלא ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה וכי קאמינא אנא בשני גבין ממש:

מתני' הכוחל שתי עיניו כאחת - שאין לו כלל חוטם בין שתי עיניו וכשהוא כוחל עיניו במכחול יכול למשוך המכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו:

שתי עיניו למעלה - כדמפרש בגמרא:

סכי שמש - שאינו יכול להסתכל כנגד החמה:

זגדן וציירן - מפרש בגמ':

ריסי עיניו - שערות שבבבת עיניו:

מפני מראית העין - אנשרו ריסי עיניו קאי:

גמ' שקוע - למעלה בין עיניו:

סולד - רטיי"ה שקצר באורכו:

בולם - נסתמו נקביו:

נוטף - ארוך ותלוי מלמטה משפתו:

הפלגתה - יותר מדאי אמרת אע"פ שאינו משוקע כל כך הוי חרום:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מד א (עריכה)

דחזיין למעלה - שעומדות במקומן בסדר אבל כל שעה רואות למעלה: חדר למטה עלייה למעלה:

דקיימן למעלה - בגובה המצח שלא כשאר בני אדם:

וקיימן כסדרן - כלומר והינן עומדות במקומן כסדר אבל רואה את החדר ואת העליה שעינו אחת רואה למעלה ועינו אחת רואה למטה:

בעינו - תבלול בעינו דהוה ליה למכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכא אלא בעין:

איש עור - מריבויא דאיש:

עור - משמע שניטלו עיניו וליתנהו כלל:

מחסורייתא - שחסרה מראיתו אבל רואה מקצת:

דק - טייל"א מחסרת המראה ואינו ניטל:

מבלבליתא - לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור ואינו מקצר המראית כלל:

משונייתא - שמשונות במעמדן כגון למעלה או למטה או רואה חדר ועלייה כאחת:

כהיותא - דאינו רואה:

אתיא מאיש - דהני חורוור והמים הקבועין כהיותא נינהו ומפיק להו תנא דברייתא מאיש:

סכי שמש תני רב יוסף סני שמש - ששונא את השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם:

חד מדידהו וחד מדידן - שיש לו עין אחת דומה לעין אלו היושבין נגדי ועין אחת שלי רב יהודה היה יושב כנגדו והיו עיניו משונות:

שכבנא - שגביניו ארוכין ושוכבין על עיניו:

תרוטות - עגולות:

וצירניות - עגולות יותר מתרוטות:

דומעות - מעט:

דולפות - יותר מדומעות:

טורדות - יותר מדולפות כמו (משלי כז) דלף טורד:

תנא אף הזריין ולופיין והתומיין - הוי מום דמזורדן עיניו:

והא גבי מומין תני להו - להאי תומיין מי הוי מום והא לא פסיל ליה מתני' אלא משום מראית העין:

אישתייר גרדומי - שרשין לא הוי מום אלא משום מראית העין:

מתני' מאבריו - כגון ידיו ורגליו ושוקיו:

צימם צימע - במתני' מפרש לה:

לספוג - שכווצות וסתומות:

גמ' עשר אמות - קס"ד באמה שלו:

בעל מום - דגופו גדול מזרועותיו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו:

באמה של קרש קאמינא - דהיינו עשר אמה באמה של קרשים דאורך הקרשים לא נמדד באמתו של משה והא דאמרן בפירקא דלעיל (דף מ.) אחת יתירה על של משה חצי אצבע לאו בשל משה ממש קאמר דודאי של משה היתה יתירה מאד על אותה של קדש שתיקן משה:

כאצבע קטנה - אם חוטמו גדול לפי שאר אברין יותר מדאי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום היכי משערינן ליה מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופן כמוהו:

חזיזא - אזניו ארוכות מאד עד שתכופות למטה:

במקדש - דלא הוי מום:

והצמח והצימם והצמע - ומתני' דחשיב להו באדם מומין קאמר לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן:

זכרותן - היינו עצם התחוב בתוך הקרניים: זכרות הטלפים היינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל:

ואין נפדין עליהם - אם בהמת שאר קדשים שאינה בכור אינה נפדית בכך דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי:

ונפדית עליהן - וקשיא לרב חסדא דאמר אין נפדין:

ברייתא דקתני בדעקור איעקורי - קרנים ושרשי הזכרות ונראית גומא בראש:

רב חסדא דאיגום איגומי - נחתכין מלמעלה ושרשיו נשארו:

ודאיגום איגומי - מי שייך בה אפילו פסלות:

פרה - אדומה:

יגוד - יחתוך כמו (דניאל ד) גודו אילנא:

תרגמה זעירי - האי [דקתני] יחתוך מעילווי זכרותייהו שיש בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסולה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מד ב (עריכה)

מתני' דדין שוכבין - גדולים:

נכפה - נופל מחמת חולי:

אחת לימים - שאינו נופל אלא פעם אחת לימים שתבא לזמן קבוע:

רוח קצרה - רוח שד:

מאושבן - ביציו גדולים:

בעל גבר - גידו גדול:

גמ' ואין שותין מים - דדרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ובשתיה אבל להטיל מים לא ליהוי צנוע שמא ימתין ויסתכן:

איצטריכא ליה - להטיל מים:

בשבתא דריגלא - שלשים יום קודם הרגל דשואלין ודורשין בהלכות הרגל כדאמרינן במגילה (דף ד.):

נגדו ליה גלימא - פרסו סדין בינו לבין העם:

אהדר עובדא - דרוש שאסור להמתין מלהטיל מים עד שיהא לו צניעות:

את דאפשר לך - לפרוש סדין לפי שחשוב אתה:

ואי ליצטרך אינש אחרינא דלא אפשר ליה - וימתין עד שילכו העם ויסתכן ויהא עקור:

חמתך - חמותך:

באודנה - אפילו בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין וכ"ש בפניה:

ותיפוק לי משום עלקא - דקתני לעיל שבקש להשתין ולא השתין ונמצא כריסו צבה ממאי דמשום המתנה הוה ליה דלמא עלקא שתה שקורין שנשוא"ה לפיכך צבה כריסו:

בשותת - שאינו יכול להטיל מים יפה לאחר כן אלא שותת טיפין טיפין דודאי מחמת עיכוב שתן הוה ליה:

בזמן שבבהמתך - שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים:

שלא תהא תפלתך עקורה כו' - וכשתתפלל [על בנים] תהא נשמעת תפלתך:

כבהמה - שלא תמתין מלהטיל מים:

לא על (גב) כלי חרס - בתוך עביט של מימי רגלים לפי שמשליכין אותו בנהר בסמוך להם ונהרות בבל הולכין ומתעכבין בעין עיטם כדמפרש:

ולא על מקום קשה - שאינן בולעין וצפין על הקרקע עד שנשטפין למקום מדרון ונופלין לנהר:

ואמר רב הנך מדורי דבבל - מקומות מדרון שבבבל:

מהדרי לעין עיטם - שבו כ"ג טובל ביוה"כ כדאמרי' במסכת יומא בפרק ג' (דף לא.): לא תיקום להדיא באפי ינוקא כשהיא מטלת אל תעמוד ממש כנגד התינוקות דחוצפתא היא:

[אגיסא] - אם לצד אחר שאין משתנת בפני התינוק ל"ל בה:

עמוד - גדולים:

הדרוקן - חולי מעיים:

סילון - קטנים:

דם רבה שחין רבה - המרבה דם שאינו מקיז מרבה שחין:

שכבת זרע רבה - מי שיש לו אשה ואינו משמש מטתו מרבה צרעת: (נאלת) רוח שטות ע"י שד זהו בן נפילים נוייטו"ן:

הקיין - היינו משובן:

הגרבתן - היינו מין בעל גבר:

בביצים - שביציו גדולים:

בגיד - שגידו גדול:

ועד כמה - יגדל הגיד שיהא פסול:

מתני' שנמרחו אשכיו - שנימוחו ביציו:

שהרוח באשכיו - שביציו נפוחים:

שמראיו חשוכים - שהוא שחור ככושי ולא בביצים משתעי כלל:

גמ' קשיא ליה לר' ישמעאל - כלומר להכי פליג רבי ישמעאל את"ק משום דקשיא ליה א"כ דבשאין לו ביצים מישתעי קרא חסר אשך מיבעי ליה:

תני שנמרחו אשכיו - להכי תני ר"י שנמרחו אשכיו:

ממרוח אשך מיבעי ליה - דהא מ"ם דמרוח משמשת היא:

גורעין ומוסיפין - גורעין חי"ת ממרוח ואלף מאשך ומוסיפין ח' במקום אלף על אשך ואלף במקום חי"ת על מרוח והוי מרואו חשך:

היינו כושי - וכושי בהדיא קתני מתני (לקמן מה.) הכושי והגיחור:

מתני' המקיש בקרסוליים - שארכבותיו עוקמות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשין זה לזה כשהוא מהלך ובארכבותיו היינו איפכא שרגליו עקומות לחוץ ומרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו לזו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מה א (עריכה)

בעל הפיקין והעיקל - כדמפרש וקמפרש עיקל ברישא כל שהוא מקיף פרסותיו כשיושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו שעוקמות כלפי חוץ:

פיקה יוצאה מגודלו - חתיכת בשר עגול כפיקה יוצאה מגודלו:

עקיבו יוצאה מאחוריו - כדמפרש בגמרא ששוקו עומד באמצע רגלו שחצי הרגל עומד בפנים וחצי לאחור:

רחבות כשל אווז - שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יתר על רחבן:

עד הפרק - פרק האמצעי:

למטה מן הפרק - דהיינו לצד הצפורן שמחוברין כולן וחתכה שיהו מסולקים כשר:

יתירה - אצבע יתירה:

אם יש בה עצם פסול - הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו ואם לאו כשר דלא חשיב אלא תלתול בעלמא:

ו' ו' כ"ד - מפרש לגבי קרא בגמרא אמאי נקט להו ומתני' לישנא דקרא נקט:

גמ' הקישן - היינו המקיש בקרסוליו:

והעיקל והקילבן - היינו פיקה יוצאה מגודלו: בעל הפיקין והשופנר גרסי':

כסתות הרבה - שאיסתמרא שלו שקורין קביל"א גדולה מאד:

טריפה - קלושטנב"א: למעלה דברייתא היינו למטה דמתני':

ובנספרת על גב היד - שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתני' דחשיב אבר:

אם היה בה עצם ואין צפורן - רבותא נקט אע"ג דאין בה צפורן חשיב אבר אם נספרת ע"ג היד:

מטמא במגע ובמשא ובאהל - וכגון שיש בה בשר קצת ולא כזית דאי הוה בה כזית בשר אפי' אינה נספרת או אין בה עצם נמי הוה מטמא באהל דהא כזית מן המת מטמא באהל ואי לא הוה בשר כלל אפילו נספרת נמי דחשיב אבר לא מטמא באהל דאין עצמות מטמאין באהל אלא רוב בנין או רוב מנין או רובע הקב אבל השתא דאיכא מקצת בשר מטמא אע"ג דליכא כזית הואיל ונספרת על גב היד דחשיב אבר דהכי אמרינן במס' נדה בפרק יוצא דופן (דף מג:) האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן הנבילה ופחות מכזית מן המת:

ועולה למנין קכ"ה - אם אין בה בשר עולה למנין קכ"ה דזהו רוב מנין אברי המת דאברי המת רמ"ח ורוב מנינו של מת מטמא באהל ובנספרת דאי לא קיימא בשורת האצבעות לא חשיב אבר הואיל ואין בה צפורן:

רבינו הגדול - רב:

ואינה מטמאה באהל - ובאינה נספרת כדמפ' דאיכא תרתי לגריעותא אין בה צפורן ואינה נספרת אבל יש בה צפורן מטמאה ואע"ג דאינה נספרת והכי תנן בפ' בא סימן (שם דף מט.):

כדברי נביאות - שאין צריכין ליתן טעם לנבואתן לפי שבלא טעם שומעים להם כך הם לא נתנו טעם לדבריהם:

ואע"פ שאין בהם רובע הקב טמאים - באהל וגבי אהלות תנינן לה:

הואיל ורוב גובהו בגדול - דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים דשני שוקיים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי בנין המת לא חשיב ראשו בברייתא דאהלות דקתני איזהו בנינו השוקיים והירכיים הגוף והשדרה נ"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה:

מניינא אתא לאשמועינן - בתמיה דכיון דרמ"ח אברים פשיטא דרובא הוי קכ"ה:

חסר שאין בו אלא מאתים - שנברא חסר בכל יד ובכל רגל ב' אצבעות דהיינו ח' אצבעות ובכל אצבע יש ו' עצמות כך מפרש במס' אהלות הרי חסר מן האצבעות מ"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ויתר שיש בו רפ"א כגון אשה שנבראת יתירה ד' אצבעות בכל יד ורגל והרי ד' אצבעות יתירין הוי כ"ד עצמות יותר ובאשה יש ב' צירין ושני דלתות ומפתח כדאמרינן לקמן הרי כ"ט אברין יותר הוסיפן על רמ"ח ותמצא רע"ז וד' הנותרין לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ו' עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף והכי מפרש באהלות:

כולן עולין למנין קכ"ה - כל אלו יתירין חשובין לאברים ועולין למנין קכ"ה ושמעינן מינה דאע"ג דקכ"ה לא הוי רובא דידיה דהא רפ"א היו לו אפ"ה הוי קכ"ה רובא וגבי חסר נמי אע"ג דהוי רובא דידיה [ק"א] אפ"ה לא חשיב רובא אלא קכ"ה:

צירין - קרדונ"ש:

לר"ע - מפתח הוו להו רנ"ג וקשיא לתלמידי ר' ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב:

איידי דזוטרא - המפתח איתמוחי איתמח מחמת שליקה:

וכולן - כל היתירין הללו שבאשה אין מטמאין באהל האבר בפני עצמו שיש עליו בשר קצת:

צירי בשר - תירוצא הוא לא חשיב אבר בלא עצם:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מה ב (עריכה)

שית דידיה ושית דכרעיה - בידו אחת וברגלו אחת היה יתר ולא בשתיהן:

כמותך יתמעטו ממזרי ונתיני מישראל - כל ממזרים שבישראל יהיו כמותך ויהיו ניכרין שמטפה פסולה הן ולא ידבקו בהן:

איטר ברגל - שכשמהלך עוקר רגל השמאל תחלה מה שאין דרך בני אדם כך איטר ביד פסול דכתי' וטבל אצבעו כל מקום שנא' אצבע וכהן אינו אלא ימין (זבחים דף כד.) ואיטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתי' כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין:

דמר סבר כחישותא אתחלא - ליה בימין:

מתני' הכושי והגיחור והלבקן והקיפח - מפרש בגמ':

ובעלי נגעים טהורים - כגון ספחת דאי נגעים טמאים לא איצטריך למימר דאפילו אכניסה דעזרה הוי חייב כרת:

התלתולין - כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם:

גמ' סומקא - רו"ש בלעז:

לוקייני - טלאים לבנים היו: לסומקא רגילי אינשי למיקרייה גוהיא:

באריכא שמיטה סניא - דארוך הוא ודק שאינו עבה לפי אורכו ולפי שדק הוא אינו יכול לסבול קומתו ונכפף ונראה כמו שחליותיו שמוטות:

בוהק - שלבן ביותר:

טפוח - שחור כקדירה וחבירו בשילהי מס' שבת (דף קנז.) ופקקו את המאור בטפיח:

שיכור בתמיה - אחולי אחיל עבודה דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת וכתיב בתריה להבדיל בין הקודש ובין החול וגו':

בהדי מומין גמורין בעי למיחשביה - וקתני ליה גבי מומין הבאין מחמת שאין שוין בזרעו של אהרן דאמרינן בריש פירקין דלא מחלי עבודה:

ודלא כר' יהודה - דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחלי עבודה דקאמר במס' כריתות (דף יג:) על היין במיתה ועל שאר משכרין באזהרה ונפקא לן משכר אל תשת וכתיב בתריה ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלמא לרבי יהודה שאר משכרין מחלי עבודה:

דתניא אכל דבילה קעילית - הגדילה באותו מקום ומשכרת כיין: דבש מי"ד בלעז מים ודבש שלוקין ביחד חייב מלקות כר' יהודה מוקמינן לה בפרק אמרו לו בכריתות (שם) דקאמר התם על שאר משכרין באזהרה דאל תשת דכיון דכתיבי שאר משכרין מחלי עבודה דהא כתיב בין הקודש ובין החול ומתני' דלא חשיב להו גבי הנך דמחלי עבודה דלא כר' יהודה:

מתני' אותו ואת בנו - פסול לקרבן דמחוסר זמן הוא:

והנושא נשים בעבירה - גרושה וחלוצה:

גמ' עדא אמרה - זאת אומרת:

בזכרים - האב והבן או בת:

נודר ועובד - אע"פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד משנדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה:

צריך לפרט - הבא להתיר נדרו צריך שיפרט על מה נדר וכי שמע דמשום דפסולה לו נדר לא שרי נדריה:

נדר שהודר ברבים - פלוגתא היא במס' גיטין (דף מו.) גבי המוציא את אשתו משום נדר בהשולח גט:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות מו א (עריכה)

והני מילי - דאין לו הפרה לנדר שהודר על דעת רבים:

דאדריה רב אחא - שלא ילמד עוד תינוקות:

פשע בינוקי - מלקה אותן ומתים:

בקבלה - בלא נדר: גבי נשים יצרו תוקפו להכי מדרינן ליה:

פרק שמיני - יש בכור

מתני' יש בכור לנחלה - ליטול פי שנים:

לכהן - לתת לכהן פדיונו ה' סלעים:

הבא אחר נפלים - שיצא ראשו של נפל חי כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע"ג דראשו שהוציא חשוב לידה מעליא מ"ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו אבל לענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם:

ובן ט' שיצא ראשו מת - והחזירו ויצא אחיו הוי בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין הלב [אביו] דוה עליו ולענין כהן פטר רחם הוא אבל יצא ראשון בן ט' חי ואח"כ החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו:

וכן המפלת בהמה כו' - למיפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם אבל פטר רחם מיהא הוו:

עד שיהא בו מצורת האדם - לא חשיב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן:

סנדל - שאין לו צורת פנים:

או שליא - שהרי אין שליא בלא ולד אלא שנימוח ומיהו פטר רחם הוי:

שפיר - עור ממש של ולד:

מרוקם - מפרש במסכת נדה בהמפלת (דף כה.) מהו ריקומו של שפיר:

מחותך - אברים אברים ויצא כו' הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך הני נמי בכור לכהן:

שכבר ילדה כו' - דלענין נחלה תליא מילתא באב דכתיב (דברים כא) ראשית אונו ולענין כהן פטר רחם:

עודה שפחה - אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו:

עובדת כוכבים ונתגיירה - ומשבחת ליד ישראל ילדה נמי הוי בכור לנחלה שהרי לזה לא היו בנים ולכהן לא דאינו פטר רחם:

לנחלה ולכהן - דבנים הנולדו לה בהיותה עובדת כוכבים לא פטרי:

נתגיירה מעוברת - ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא וזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם:

היא וכהנת - או בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע איזה ולד של ישראל:

או היא ולויה - דלויה נמי פטור בנה מחמש סלעים כדאמרן בפ"ק:

או היא ואשה שכבר ילדה - ואין ידוע איזו בנה בכור לכהן ורבותא קא משמע לן דבעלה של מבכרת חייב ה' סלעים לכהן דהבן זכר יש לו כל היכא דאיתיה ולא לנחלה דהא לא ידע בריה דמאן הוא:

וכן מי שלא שהתה כו' - נמי בכור לכהן והוא יפדה עצמו ולא לנחלה דהא לא ידע מאן ירית ובגמ' פריך דאפילו פשוט נמי לא הוי: