ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ט

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




פרק תשיעי - מעשר בהמה

מתני' מעשר בהמה כו' - בכבשים ובעזים. כלומר ונוהג בכבשים ועזים:

חדש - שנולדו לאחר אלול:

ישן - שנולדו קודם אלול:

ואין מתעשרין חדש וישן מזה על זה - כדמפרש בגמרא:

גמ' לימא מתני' - דקתני נוהג בחוצה לארץ:

מעשר דגן - אינו נוהג אלא בארץ דקאמרינן בפ"ק דקדושין (דף לז.) כל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וילפינן ליה מקראי:

ליקרב - לאו קדוש ומתני' דקתני נוהג ליקדש קאמר ומפרש בסמוך למאי הלכתא קדוש:

דיקא נמי - דר"ע מהקרבה הוא דקממעט לה מדנסיב הש"ס למילתיה מוהבאתם שמה דהיינו הקרבה:

במומו - דימתין עד שיומם ואוכלן מעשר בהמה בין תם בין בעל מום דבעלים הוא דלא אשכחן קרא דליתביה לכהן: כדרב הונא דאמר לקמן בהאי פירקא (דף נח:):

גזירה משום יתום - ה"נ גזרה משום יתום שלא יכניס יתום לדיר להתעשר דאמר במתני' הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום ולהכי נקט רב הונא יתום טפי מכל הני משום דהתם גבי מילתיה לא שייך למימר אלא לקוח ויתום לקמן בהאי פירקא יתום שמתה אמו בשעת לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים:

מעיקרא נמי - כשהמקדש קיים נגזור משום יתום:

אלא - להכי לא גזרינן בזמן בית המקדש דאפשר בהכרזת ב"ד שלא יכניס אדם יתום לדיר להתעשר הילכך האידנא נמי ליפרשו ואפשר בהכרזה:

משום תקלה - דאין לנו על מה להקריב וצריך לשהויי עד שיומם ואתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום:

ואין מחרימין - דחרם הויא קדש כהקדש דכתיב כל חרם קדש קדשים וגו':

תיעקר - דלא ליתי בה לידי תקלה:

מתה מאיליה - ברעב:

בכור בדידן תליא - בתמיה:

הכי קאמר - הכי פרכינן הואיל וחיישת לתקלה לקנינהו לאודנייהו דאימהות לעובדי כוכבים כי היכי דתיהוי יד עובד כוכבי' באמצע ולא ליתי לידי בכורה:


ומשני אפשר - בתקנתא אחריתי כדרב יהודה והא עדיפא מהך כדאמרן בפירקא קמא (לעיל דף ג:) דמש"ה כלאי חיותיה דרב מרי דהוה מקני לאודנייהו לעובד כוכבים משום דמפקע להו אפי' מקדושת כהן:

ה"נ - גבי מעשר אפשר בתקנתא דלא צריך לשהויי דלישדי ביה מומא מעיקרא: ומשני מי ידע הי נפיק:

בריש עשרה - בעשירי:

לא יבקר - משמע שהוא לא יוציאנו אלא הוא יוצא מעצמו:

וכי תימא אפשר דשדי ביה מומא בכוליה עדריה - קודם שיעשר דעדיין הן חולין ומותר להטיל מום ואח"כ יעשר דמעשר חל על בעל מום כדכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע:

וקפריך ה"נ לגבי בכור - דקאמרת יטיל בהן מום איכא למיפרך מהרה יבנה בית המקדש כו':

ה"נ אפשר בלקוחין - שהלקוחין א"צ להטיל בהם מום שהרי פטורין מן המעשר דקתני במתני' הלקוח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה: ומשני כיון דאיהו שדי מומין בכולי עדריה פטורין הנולדים אצלו הוו לקוחים דבר מועט ושכיחי מומי טובא דפסלי בקדשים ואפי' דוקין שבעין פסלי הלכך לא שכיחי בהמות להקרבה משום הכי לא מפרישינן מעשר:

ואליבא דר' יוסי הגלילי - אצטריך לאשמועינן לרבות קדשים קלים שאם הפקיד אצל חבירו בהמות שלמים וכפרו ונשבע עליה ואח"כ הודה ישלם קרן וחומש ואשם דקרינא ביה בה' ובעמיתו דכתי' ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו ישלם ושלמים יש בהן לה' ובעמיתו:

ה"נ - דליעשרו:

יהיה קדש - עשירי יהיה קדש:

קדושת מעשר - מפרש לקמן ויעבור עלייהו בלא ימכר ולא יגאל:

מקדושה לקדושה - שאין קדושת מזבח חלה על קדושת בדה"ב ואע"ג דקדושת מזבח חמורה ולא קדושת בדק הבית על קדושת מזבח שיהא חייב ליתן דמיהן לבדק הבית:

אבל מקדישין - קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:

הקדש עילוי - טובת הנאה שיש לו מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית וזו היא טובת הנאה דיכול ליטול סלע מישראל אחר על מנת שיתננה לבן בתו כהן שיקריבנה כדאמרן בפ' עד כמה (לעיל דף כז.) עילוי היינו שמעלה בדמים אותו שיעור טובת הנאה ונותן לגזבר:

ומחרימין אותן - בקדשי מזבח מחרימין ויתן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהן אבל חלק מזבח לא חיילא שום קדושה אחריתי:

מהו דתימא - היינו טעמא דלא חיילא קדושת מזבח אקדושת בדק הבית דכל בהמה לאו לעולה קיימא שהרי רוב בהמות עומדות לאכילה הלכך כי אקדשה לבדק הבית שפיר אקדשה וגמר וחיילא עלה קדושת בדק הבית דתו לא לשנייה לקדשי מזבח אבל לגבי מעשר דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לשלמים לא פקע תורת מעשר מינה:

ולמאי נפקא מינה - אי הוה חיילא קדושת מעשר אשלמים הא לא חמיר מעשר משלמים:

למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל - דשלמים הוו בני פדיון קמשמע לן יהיה קדש ולא שכבר קדש:

מה מעשר דגן מחדש על הישן לא - דכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה היוצא שנה אתה מעשר ולא משנה זו לשנה שעברה ולא משנה שעברה לשנה הבאה:

מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא - כדאמרינן לקמן תן חלב לזה ולזה:

וצאן - דמשמע כל צאן מין אחד חשוב לענין מעשר:

הכתיב עשר תעשר - דאתקש למעשר דגן:

לשנה הקשתיו - מעשר בהמה למעשר דגן שלא יתרום משל שנה שעברה שנולד קודם אלול על שנולדו לאחר אלול:

ולא לדבר אחר - מין במינו:

אין תורמין - במעשר דגן קמיירי:

תן חלב לזה וחלב לזה - היינו תרומה ומעשר כדכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו וקאמר רחמנא שיתן לכל אחד מעשרותיו בפני עצמו:


אשכחן תירוש ויצהר - דאין מעשרין מזה על זה דהכי כתיב חלב לכל אחד:

תירוש ודגן - דלא כתיב בתרוייהו אלא חד חלב מנלן דלא יתרום מדגן על תירוש ומתירוש על דגן:

דגן ודגן - חיטין על שעורין ושעורין על חיטין: גפנים וזיתים אינן כלאים זה עם זה דגן ודגן כלאי זרעים מדרבנן דגן ותירוש כלאי כרם מדאורייתא:

ולר' יאשיה דאמר - דגן ותירוש אינן כלאים ודגן ודגן אינן כלאים עד שיזרע שלשתן בבת אחת במפולת יד:

היכי מייתי לה - בק"ו:

אפילו ע"י דבר אחר - שאם זרע מין שלישי או חיטין או שעורים אינן כלאים עד שיהא ב' מינין דגן ומין כרם:

תירוש ודגן - שהן ב' מינין כלאים ע"י מין שלישי או דגן ודגן שהן כלאים על ידי כרם אינו דין כו':

ושני מינין בעלמא - שאינו דגן כגון פולין ועדשים מנלן דלא יתעשרו מזה על זה:

הני - כל שאר מינין דרבנן דמדאורייתא אינו חייב במעשר אלא דגן תירוש ויצהר וכל דתקון כעין דאורייתא תקון שלא יתעשרו ממין על שאינו מינו:


יתעשרו מזה על זה - בקר וצאן:

אמר קרא העשירי - דסמך מעשר אבקר ועשירי סמך אצאן דהשתא כתיב מעשר אכל חד וחד:

כבשים ועזים נמי - לא ליעשרי כי היכי דלעיל כתיב חלב איצהר וחלב אתירוש ודגן ודרשינן דגן דגן מק"ו דתירוש ויצהר וה"נ דרשינן ק"ו דחדש וישן: ומשני וצאן משמע כל צאן א':

ראשיתם - סמוך לדגן הוי ראשיתם לומר תן ראשית לכל דגן ודגן בסדר ויקח קרח:

בשלמא התם דרשינן וצאן משמע כל צאן א' - דמייתרי לן קראי:

דאי ס"ד כבשים ועזים נמי - לא ליעשרו אהדדי לכתוב רחמנא וכל מעשר בהמה ואנא ידענא דמין על שאינו מינו לא דאתי מק"ו מחדש וישן:

וכי תימא אי כתב בהמה ה"א חיה בכלל בהמה - וליחייב חיה במעשר כדקי"ל בב"ק (דף נד:) חיה בכלל בהמה להרבעה משום הכי לא הוה צריך למכתב בקר וצאן דאנא גמיר תחת תחת מקדשים כתיב הכא (ויקרא כז) תחת השבט וכתיב התם (שם כב) תחת אמו והתם חיה לא דכתיב שור כשב ועז הלכך לכתוב בהמה ואתי בק"ו מחדש וישן דמין בשאינו מינו לא ולהכי כתב בקר וצאן למימרא דבקר וצאן הוא דאין מתעשרין הא צאן וצאן מתעשרין אלא הכא גבי דגן לא מיסתבר קרא למידרש דתירוש ודגן הוא דאין מתעשרין הא דגן ודגן מתעשרין דמי סגיא דלא כתב דגן למעוטי שאר מינין דלא ליחייבו במעשר מדאורייתא:

אימא לערבו לבקר וצאן - כלומר מנא ליה לרבא דלהכי כתיב בקר וצאן דלא יתעשרו מזה על זה אימא להכי פרטינהו קרא בהדיא לערבינהו דליעשרו אהדדי דאי הוה כתב בהמה הוה מייתינן מחדש וישן דמין בשאינו מינו לא ולהכי אדכרינהו בהדיא למימרא דליעשרינהו אהדדי וקס"ד דרב הונא דמדרבא לית ליה ראשיתם העשירי נמי לית ליה לרבא דלידרוש תן עשירי לזה ועשירי לזה הואיל ולא כתב מעשר בקר ומעשר צאן:

ממין על שאינו מינו לא - וא"ת בכבשים ועזים נמי א"כ ריבויא דבקר וצאן מאי אהני ואם תאמר מה ראית מסתברא דמעוטינהו דהיקישא לבקר וצאן אתא דלא ליעשרו אהדדי דהא לא דמו כלל אהדדי וריבויא דבקר וצאן לרבויי כבשים ועזים דהא דמו אהדדי לענין קרבן דהאומר הרי עלי מן הצאן יכול להביא בין כבש בין עז:

הדר ביה רבא מההיא - קמייתא וסבירא ליה נמי דלמילי אחרנייתא נמי איתקש למעוטי בקר וצאן וכבשים ועזים דמתעשרי נפקא לן מריבוייא דבקר וצאן וכי פרכינן בריש שמעתין אי הכי חדש וישן נמי לאו פירכא היא דהא בחדש וישן כתיב בקרא בהדיא דאיתקוש דהא בקרא דהקישא כתיב שנה שנה:

מתני' מצטרף כמלא רגל בהמה רועה - כפי שיעור שהבהמה מתרחקת והולכת כשהיא רועה דהיינו ט"ז מילין ל"א כפי מה שהבהמות רחוקות זו מזו ויכולות להשתמר ברועה אחד והיינו ט"ז מילין כדמפרש בגמרא דהכי שלטא עינא דרועה ואם יש לו חמשה בהמות בכפר זה וחמשה בהמות בכפר אחר רחוק מזה ט"ז מילין מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן ואם רחוקות יותר פטורות ובגמרא מפרש טעמא:

שלשים ושתים מיל - פריך בגמרא מאי קאמר:

היה לו באמצע - אותן האמצעיות מצרפות את הצדדין והאי דקתני מביא ומעשרן באמצע לא מביא ממש קאמר:

הירדן מפסיק - שאם יש לו חמשה בהמות מכאן וחמשה מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' תעבורנה הצאן על ידי מונה - משמע אם יכולות להמנות ברועה א' מיקרו צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר ואי לא לא:

והא קתני ט"ז מיל - הוא דמצטרפין טפי לא:

וכמה - יהא לו בצדדין ובאמצע שיצטרפו:

ה' מכאן וה' באמצע - מצטרפות ומביאן לתוך דיר א' ומעשרן והחמש הנותרות בדיר מצטרפות לגורן אחר כשיולדו לו עוד טלאים אבל אי הוי הנך דצד האחת קרובות לאמצעיות בתוך ט"ז מיל ואותן שבצד שני רחוקות יותר מט"ז מיל אותן הרחוקות פטורות לגמרי ואינן צריכות להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים להצטרף לגורן אחר:

דהנך ה' - אמצעיות חזיין להכא ולהכא דכל צד דמצטרפת להו איכא שיעור מעשר אבל אם יש מכאן ה' ומכאן ד' ובאמצע ה' אין הד' מצטרפות ואין צריכות להמתין לגורן אחר:

ה' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע - אע"ג דהך חדא לא חזיא למנינא הואיל ורועה אורחיה למיזל התם ואיתויי הויא כמאן דקאי התם וקרינא ביה מונה וכ"ש ד' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע דהך חזיא לצירופא דמניינא:


מכפר עותני לכפר חנניה שנים ושלשים מילין וציפורי מצרפתן באמצע: תרגמה שמואל אליבא דרב - דהא דקתני אחת באמצע לאו ארישא קאי דאיירי בחמש אלא כגון שיש לו תשע מכאן וט' מכאן כו':

ולשמואל - דלא בעי דתיהוי אמצעית חזייא לצירוף המנין אפילו רועה יש לו דירה באמצע ואין לו שום בהמה לצרפן:

ואפילו כליו של רועה - מונחין באותו כפר מצרפן הואיל וסופו דרועה למיזל התם ומשקליה וקרינן ביה מונה:

דקרי ליה ואתי - ולא מיצטריך רועה מיזל התם ולא קרינא ביה מונה:

דלא מיקרבן - שאין יכולין לילך זו אצל זו לא הבהמות ולא רועה:

אבטילאות - קונטריד"ש שני אפרכיות ובמלכות אחת:

נמר ונמורי - שני אבטילאות אין מצטרפות אע"ג דסמוכות זו לזו במיל אחד:

כמקום שיש שם גשר דמי - דהא אין שם נהר וקתני דחוצה לארץ וא"י [ואפילו] כולן עומדות בתוך מיל אלא שזו בארץ וזו בח"ל אין מצטרפין:

והירדן יגבול אותו - בספר יהושע (יח) בגבול אחד מן השבטים:

אלא מעתה - כל דכתיב בנחלת השבטים ותאר הגבול ה"נ דכל שבט ושבט גבול בפני עצמו ואם יש לו בנחלת שבט זה ובנחלת שבט זה (ובנחלת שבט זה) אין מצטרפין ואפילו בתוך ששה עשר מיל א"כ אמאי נקט חוצה לארץ וארץ:

זאת תהיה לכם וגו' - לאחר שמנאן כולן עשאוה ארץ אחת:

ארץ - כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולותיה דארץ חשיב חד ולא גבולות דירדן:

לר' אמי - דאמר משום דמירחקו ליתני כל הנהרות מפסיקין:

(לימא) כתנאי - אי ירדן חשוב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא:

מבית יריחו ולמטה - אבל כל מה דמשיך למעלה מיריחו לא ירדן הוא דבטל חשיבותו שמתערב בימים גדולים:

לנודר - דהנודר מן הירדן יהא מותר לשתות מיריחו ולמעלה:

מדן - שם מקום:

אתון - מדוקיא דשמא ירדן מתניתו לה:

ממערת פמייס - אלמא מדן אתי:

זכרותיה דירדנא - עיקרו של ירדן:

זכרותא דדמא - עיקר הדם הוי כבד:

מטמא - באהל: ברביעית בתורת דם המת:

לא שתינא ממימי פרת - מים הנקראים פרת קאמר והלך אחר לשון בנ"א דאדם הנודר אין דעתו אלא אחר שם שהוא רגיל לקרות לאותו מקום:

כל הנהרות - שבעולם למטה חוץ מג' נהרות חדקל ופישון וגיחון שכל הנהרות שבעולם באים משם:


עינתא דמדליין - עינות המים הנובעות בהרים רמים והנהו הוו גבוהים מפרת והיכי אתו מפרת:

סולמי דפרת - מקלחין תחת הקרקע ועולין בהרים כמו סולם:

והנהר הרביעי - דכחד מינייהו חשיב להו ואת אמרת דמיניה קאתו:

הוא פרת דמעיקרא - הוא פרת הנזכר למעלה ונהר יוצא מעדן וגו' שהשלשה נפרדין ממנו:

יובל שמו - של פרת ועל יובל ישלח שרשיו וגו' בעץ החיים מישתעי קרא ועץ החיים בגן עדן הוא ופרת הוא המשקה גן עדן:

פרין ורבין - שגדל ורבה בלא שום מטר:

סהדא רבה פרת - פרת יורד מא"י לבבל וכשהגשמים יורדין בא"י סהדא רבה הוי פרת בבבל שירדו גשמים במערבא לפי שגדל מחמת הגשמים:

מקוה ביומי ניסן - מקוה מים חיים נובעים בבית ולא היה מניחן לטבול בנהרות שבימות הגשמים ירדו גשמים הרבה וחייש שמא ירבו מים שנוטפין מעבים לתוך הנהר שהם זוחלים דלא חזו להן משום דהוו להו ספק זבות ובזב כתיב מים חיים ל"א על הזוחלים על אותם שנפלו מן העבים לקרקע ומן הקרקע זחלו וקילחו לתוך הנהר דאי לא נוטפים משום זוחלים לא מיפסלי דאמרינן בפ' ראשון דתמורה (דף יב:) השאובה מיטהרת בהמשכה דהיינו שממשיך מים שאובים לתוך המקוה על ידי צנורות:

זוחלין - נובעין:

ומפצי ביומי תשרי - כשהיו טובלות בנהר ביומי תשרי הי' עושה להם מחצלות של קנים שקורין קלויי"ש ומשליכן לתוך המים ועומדות עליהן וטובלות לפי שבימי תשרי יש טיט רך בנהרות אצל שפתם וחושש שמא יעלה טיט למעלה על רגליהן ויהיה חוצץ:

ה"ג ופליגא דידיה אדידיה - כלומר פליגא דשמואל אדשמואל:

אין המים מטהרין בזוחלין - דכל שעה הוו מים נוטפין רבין עליהן:

אלא פרת ביומי תשרי - שפרת היו מימיו פרין ורבין וזוחלין הנובעים ממעיינות מרובין ועוד שתשרי סוף ימי הקיץ ולא ירדו גשמים (הרי) זמן מרובה אלמא נהרות מתרבין ממימי גשמים ולעיל אמר מכיפיה מיבריך לישנא אחרינא הא דאבוה דשמואל הוה עביד לברתיה מקוואות ביומי ניסן מפני שהוא סוף החורף שירדו גשמים מרובים אבל באמצע החורף לא הוה עביד ופליגא אדשמואל דהוא אומר דכל שעה בעינן מקוואות אלא פרת ביומי תשרי:


בניך אינו בלקוח - דלא שייכא בהו לקיחה ומתנה אלא אצלו נולדו:

ופריך והא בכור כתיב - ואת ילפת מינה מעשר ועוד בכור קדוש בלקוח ומתנה שהרי משעה שנולד קדוש:

אמר קרא תעשה - כן תעשה לשורך והא ודאי לא מצית מוקמת בבכור דהא מרחם קדוש ולא בעי עשייה שיקדישנה האיש:

לחטאת ולאשם - דלא לייתינהו מלקוח ומתנה:

דומיא דבניך - דמשתעי בבכור אדם מה בכור אינו בא על חטא כו':

בכור - אינו נדר ונדבה אלא חובה:

ואימא לעולת ראייה - שהיא חובה ולא על חטא:

בכור אין זמן קבוע לקדושתו - אלא כשנולד קדוש:

בשעת עשייה - בשעה שהן ראויין להתעש' מיעט הכתוב שלא יהו לוקחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא:

ר' יוחנן חזאי בחילמא כו' - הלילה נראה לי ר"י בחלום והואיל ונראה לי יודע אני בי שאומר היום דבר טעם:

חל על מחוסר זמן - שאם לקחו קודם שבעת ימים ללידתו שוב אינו נכנס לדיר להתעשר וכל שכן אם לקחו גדול והא מחוסר זמן דלא שעת עשייה היא וחייל עליה דין לקוח:

ואם תימצי לומר משנה ודאי ר' שמעון היא - דלדידיה מחוסר זמן שעת עשייה הוא ומשום הכי לקוח חל עליו ומיהו במעי אמו מודה דאין לקוח חל עליו:

וחזר ולקחו ממנה - ואם יש לו תשעה והוא חייבין במעשר ואם יצא אחד מן הכשירין בעשירי הרי טוב ואם יצא האתנן בעשירי יאכל במומו לבעלים:

אישתמיטתיה - להאי מקשה הא דאמר רבי אסי כו' והכא נמי כגון שנתנו במעי אמו:


ותיעשריה איהי - כיון דבמעי אמו נתנו לה לא מיפסיל משום נתן במתנה ויאכל במומו אם יצא האתנן בעשירי ול"ל חזר ולקחו:

הא קמ"ל - הך ברייתא דהאי אתנן דלא בר עשורי דזונה כותית היא דמיקרי אתנן אבל אי הוה זונה ישראלית לא מיקרי אתנן ואפילו למזבח שרי: בעריות כתיב מכל התועבות האלה ובאתנן כתיב כי תועבת ה' וגו':

מה עריות לא תפסי בהו קדושי - דחייבי כריתות נינהו והכל מודים שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דאין ממזר אלא מחייבי כריתות במסכת יבמות (דף מט.):

לאו זרעו הוא - דהולד הולך אחר הכותית בפ"ב דיבמות (דף כג.) בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין (בן) בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה:

מתני' האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון - כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהן ואח"כ נשתתפו ואם שוקלין הסלע שלם [דהיינו] שני חצאי שקליהם ביחד (יהו כולן) חייבין לתת כל אחד ואחד מעה קטנה לקלבון דהא שני ממונות הן והרי הן כשאר בני אדם שהשוקל שקלו נותן עמו קלבון דהוא קלבון להכרע וי"א לחילוף שאין שני חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט והואיל ורוב בני אדם נותנין כל אחד מחצית הסלע וקלבונו עמו כי מצטרפי נמי שנים ויהבי סלע שלם יהבי נמי קלבון שני והני אחין שחלקו וחזרו ונשתתפו דהכא הן כשאר שותפין דעלמא וחייבין בקלבון שני:

פטורין ממעשר בהמה - כל ימי שותפותן לעולם כדקתני בברייתא בגמרא יהיה לך ולא של שותפות:

וכשחייבין במעשר בהמה - כגון שלא חלקו ועדיין תפיסת בית ירושת אביהן קיימת דלא הוו כשותפות כדאמר בגמרא יכול אפי' קנו בתפיסת הבית ת"ל יהיה אלמא כאביהן דמו:

פטורין מן הקלבון - שני אם נותנין בין שניהם סלע שלם דבמקום אביהן קיימי נכסי ואילו הוה יהיב אבוהון סלע על ב' בניו לא היה נותן קלבון לחילוף שכן דרך לעולם שהמחוייב שני חצאי שקלים נותן שקל שלם ולא הוי כשני אנשים המצרפין שני חצאי סלעיהם לסלע שלם:

קנו בתפיסת הבית חייבין - במעשר בהמה כדאמרינן בגמ' והאי קנו לא לקחו במעות אלא קנו שנפלה להם בהמה מאביהם:

חלקו וחזרו ונשתתפו - הוו כשותפין דעלמא ופטורין ממעשר בהמה וחייבין בקלבון:

גמ' יהיה לך - (הזכרים) אשר יהיה לך (הזכרים):

ולא של שותפות - דמשמע המיוחד לך אתה נותן ולא של שותפות:

יהיה - מכל מקום:

ובכורות בקרכם - לשון רבים משמע לשנים הוא אומר בקרכם:

בזה ובזה - בקלבון ובמעשר:

שחלקו בכספים - וחזרו ונשתתפו ולא חלקו בבהמה דגבי קלבון הוו כשאר שותפים וגבי בהמה הוי תפיסת הבית:

חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים - דקולא הוא דפטורין מזה ומזה איצטריך ליה לאשמועינן סד"א כיון דחלקו בבהמה ניזיל לחומרא ונימא גלו אדעתייהו דלמיפלג בנכסים נמי קיימי וליחייבו בקלבון:

לא שנו - דהויא שותפות להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא:

גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים - לפי שוייהן דהתם ליכא למימר זה חלקו המגיע ממיתת אביהם דוודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים ובחצי התיישים וזה בחצי הגדיים והתיישים הלכך השתא קנין הוא שזה קונה מזה והולדות שישנם בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח ואותן העתידים לבא פטורין משום שותפות:

אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים - אמרינן ברירה וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביו ועדיין ירושה היא ושם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כמרישא ולא שותפות הוא הילכך ולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות:

אפילו חלקו כו' - אין ברירה והוי מרישא לקוחות והדר שותפין: ר' אלעזר ורבי יוחנן בפלוגתא דרב ענן ורב נחמן פליגי:

ט' - גדולים כנגד עשרה פחותים דהיינו שומא וליכא למימר ברירה:


ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - דאין ברירה:

וצריכי - הנך תרתי דרבי יוחנן:

בהא א"ר יוחנן - דאין ברירה ופטורין משום דמעשר בהמה איתקש לבנך כדכתיב (שמות כב) בכור בניך תתן לי כן תעשה וגו':

בברור לך - שנולד ברשותך:

ואי אשמעינן שדה - הוה אמינא בההיא קאמר רבי יוחנן משום דלחומרא אזיל משום ספיקא אבל הכא דלקולא הוא דמיפטר ממעשר אי נמי לכתחלה דלגבי יובל בעינן שתהא חוזרת קרקע לתחלתה שהיתה ביחד אבל גבי מעשר ליכא למימר הכי:

וכן השותפין - במסכת תמורה בפרק כל האסורין:

אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה טלאים וכלב - עמהן אותן עשרה הטלאים שכנגד הכלב אסורין למזבח דאחד מהן היה חילופו של כלב והיה מחיר כלב ולא ידעינן הי ניהו:

שעם הכלב - התשעה שעם הכלב לית בהו איסורא:

אי דשוו כולהו להדדי - שכל כבש שבאותן תשעה יש לו חבר באותן העשרה ששוה כמותו ונמצא שהעשירי כנגד הכלב הכי נמי דיש ברירה ונוטל אחד במחיר כלב ואוכלו והשאר מותרין לגבוה:

הכא במאי עסקינן - דכולהו אסירי כגון דלא שוו אהדדי, שתשעה כבשים שבתוך עשרה, שוין יותר מתשעה שעם אותו הכלב, והכלב שוה את העשירי ואותו משהו, ששוין אותן תשעה שכנגדן יותר מתשעה שעמו, דהשתא הוי מחיר כלב הולך בכל התשעה שכנגדו בכל חד פורתא והעשירי כנגדו והמורה גריס כגון דשוה כל חד וחד ארבעה זוזי ופלגי חומשא וכלבא חמשא זוזי דההוא זוזא שייך ואתי בכולהו ופירושא הכי דשוי כל חד וחד מאותן עשרה שכנגד הכלב ד' זוזי ופלגי חומשא דזוזא נמצא שכל העשרה שוין ארבעים וחד זוזי שעשרה חצאי חומשין עושין ה' חומשין דהיינו זוזא והכלב שוה ה' זוזים נמצא שתשעה שעמו אינן אלא נ"ו זוז ואיהו חמשא הרי ארבעין וחד השתא לא שוו אותן שעם הכלב אלא ד' זוזי כל חד ואותן שכנגדו שוו כל חד ד' זוזי ופלגא חומשא דזוזא נמצא שהכלב משוה את כולם ובכל אותן שכנגדו שייך חילוף הכלב אותו חצי חומש שכל אחד שוה יותר על ארבע זוז מחילוף שכנגד אותו זוז שהכלב שוה יותר מארבע:

מתני' כל שמתה אמו - בשעת לידה וכל טעמא דמתניתין מפרש בגמרא:

והשלח קיים - והעור קיים:

אין זה יתום - בגמרא מפרש טעמא:

גמ' שור או כשב - גבי שאר כל הקדשים כתיב:

נדמה - שאמו רחל והוא דומה לעז:

כלאים - מן התייש והרחל בא:

נאמר כאן - במעשר בהמה תחת השבט:

ונאמר להלן - בכל הקדשים תחת אמו:

מה להלן - בכל הקדשים:

פרט לכל השמות הללו - כדפרישית כלאים ונדמה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום אף במעשר הכי נמי והיינו טעמא דמתניתין ומה מעשר פרט לטרפה דכתיב בה (ויקרא כז) כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה זו היא אחת מי"ח טריפות:

הכל - דקתני במתניתין לאיתווי מאי:

מוקצה - שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה:

נעבד - שעבד את הבהמה עצמה כגון שניסך לה בין קרניה:

ותנא דידן - תנא דמתניתין דתנא הכל לאתויי כל הני דמתניתין:

אי גמר - מעשר תחת תחת מקדשים:

הני נמי לא - דהא כולהו פסולי בקדשים דתניא בתמורה בפרק כל האסורין (דף כח.) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכגון שאין בדבר אלא עד אחד דאי שני עדים בת קטלא היא דכתיב ואת הבהמה תהרוגו מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה:

ואי לא יליף - מקדשים הני אחריני מחוסר זמן ויתום מנא ליה דאין מעשרין:

והני - רובע ונרבע וכולהו אינך רחמנא רבינהו דלעשרי ואף על גב דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים:

כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו - דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם:

טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוא - אי זכר אי נקבה הלכך ממה נפשך מיעשרי ורבי שמעון סבר בריה בפני עצמה היא:

הני נמי לא - יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום:


ולד מעליא הוא - במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מ.) קא"ר שמעון דהרי זה כילוד ואמו טמאה לידה וריש לקיש מפרש טעמא בגמרא תלד לרבות יוצא דופן והכי נמי אמרינן כי יולד לרבות יוצא דופן:

ודלא כר' יוחנן - דאמר התם בההוא פירקא דמודה ר"ש לעניין קדשים שאינו קדוש דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם:

כר' שמעון - דאמר דנכנס לדיר להתעשר וכדפרשינן למילתיה לעיל בפרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים (דף כא:):

והשלח - והעור קיים כשיצא הולד לחוץ:

בן סתריאל מערקת לבינה - מקום:

את המתה - כשמקשה מחמת הוולד מפשיטים עור האם שהיא מתה ומלבישין אותו לולד שהוא חי ומתקיים מפני דבר זה שעושין לו:

את החיה - זהו הולד:

נתגלתה טעמא של משנתינו - דודאי משום הכי קאמר רבי יהושע אם נולד כל זמן שהעור שהשלח קיים אינו יתום דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת:

ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו - לשון חזרת ירק שלועזים לטוגא:

בבית המסס - היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטולא:

ועוד העיד דבר זה פעם אחת כו' על חודו - על צידו ברוחבו שהוא עב כל כך שעברו עליו י"ו קרנות זו בצד זו על חודו כלומר ברוחבו של אילן:

בר יוכני - עוף הוא כדאמרינן בכמה דוכתי ואימא כביעא דבר יוכני:

טבעה - ממה שבתוכה:

והכתיב כנף רננים נעלסה - ומתפרש הכי בלשון נוטריקון נושא עולה ונתחטא שכך אמר הקב"ה וכי בראתי כנפים משובחות לאותו עוף בר יוכני שיש לה כח כל כך שנושאה ביצה גדולה כזאת ומגביה למעלה ומורידה בנחת בקינה אלמא דלא שדיא ליה נתחטא לשון ירידה וחבירו במסכת תענית (דף יט.) בן המתחטא לפני אביו:

מוזרתא הואי - בלע"ז טורני"ך שלא היתה ראויה לאפרוח לכך השליכה:

מתני' שלש גרנות למעשר בהמה - כלומר בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה שהבהמות שיולדו לו בין פרק לפרק צריך לו לעשר כשיגיע הפרק דמשיגיע הפרק לא יאכל מהן לכתחלה מדרבנן בלא מעשר אבל קודם לכן מותר דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דהעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר אבל בהני שלשה זמנים הצריכוהו חכמים שלא יאכל לכתחלה בלא מעשר ובגמרא מפרש מאי שנא בהני זמנים ומאי טעמא נקט לשון גרנות:

פרוס - מפרש בגמרא כמה הוא וטעמא דכל הני תנאי מפרש בגמרא:

והן גרנות של מעשר בהמה - דטבולין הבהמות מדרבנן:

ואי אפשר לעשר בי"ט - כדמפרש בגמרא משום סקרתא שצריך לסקור בסיקרא העשירי ובי"ט אי אפשר מפני שצובע:

ראש השנה - דאותן שנולדו קודם לכן אין נכנסין לדיר להתעשר עם אותן שיוולדו מכאן ואילך משום דהוי חדש וישן:

האלולים - אותן שנולדו באלול אין מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמא מפרש בגמרא דמספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר או כרבי שמעון באחד בתשרי הלכך מתעשרין בפני עצמן:

כל הנולדין כו' - אתאן לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה:

מצטרפין - לכונסן לדיר אחד:

לפני הגורן - מאלו שלש גרנות שאין הגורן מפסיק:

למה נאמר - למאי הלכתא:

למכור ולשחוט - לכתחלה בלא מעשר:

גמ' לקבל חורפי ואפלי וקייטי - שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג וכנגדם תיקנו חכמים זמנים אלו חרפי בפרוס הפסח אפלי בפרוס עצרת קייטי בפרוס החג ואית דגרסי קייטי בפרוס עצרת ואפלי בפרוס החג:


כדי שתהא בהמה מצויה - דכיון דאין גורן מעשר בהמה עד פרוס הרגלים ומשהי אינשי בהמתן עד אותו זמן דלא לשחטינהו עד שיעשרם בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל ונמצא שיהו בהמות מצויות לעולי רגלים ליקח מהן בין לאכילה בין לקרבנות ואע"ג דתנן וכו':

מצוה - להתעשר דליעשר:

דטבלה כגורן - מדרבנן כדאמרן במתני' דמשהגיע הגורן לא ימכור ולא ישחוט עד שיעשר:

פרוס - כמו פרוסה:

ל' יום - ופלגא הרי ט"ו יום:

ובן עזאי - נמי סבר דזמן הגורן הוי בפרוס החג ט"ו ימים קודם דמיום כ"ט דאדר עד ארביסר דניסן הרי ט"ו:

זימנין דמיקלע ביום ל' - כי הוי אדר מלא:

לא קביע ליה זמן - באיזה יום של אדר איירי:

דלא נפישי - בהמות דנולדו מפרוס הפסח עד אותו זמן להכי לא מקדים ומעשר ט"ו ימים קודם הרגל כבשאר הרגלים:

דאי אמרת וכו' שלמי להו - דבתר דליהוו מעושרים ליזדבנו וליכלו כולהו בהמותן:

בפני עצמן - ולא עם אותן שנולדו קודם אלול ולהכי אי הוה מאחר שלא לעשר עד יום האחרון של אלול שהוא בפרוס החג ט"ו ימים אתי לערבובי הנהו דאלול והנהו דאב בהדדי וקמעשר מן החדש על הישן הילכך מקדים ומעשר הנהו דקיץ ביום האחרון של אב וקודם לא דכל כמה דמצינא לקרובי לרגל כי היכי דלא לישלמו קודם עבדינן:

ביום ל' - של אב:

ובעינן היכירא - דנהי דליכא למימר דליתו לעשורי הנהו דאלול והנהו דאב בהדדי משום דאכתי הוו אותן של אלול מחוסרי זמן משום דאכתי יום ראשון של אלול הוא היכירא בעינן למיעבד דלא ליתו לעשורי היום ולמחר חדש וישן בהדדי חדש אלול וישן אב ולהכי לא מיעשרי הנהו דאב בחדש אלול כלל ואפילו ביום א':

כרשב"ג דאמר - דהלכות הפסח שתי שבתות קודם ובאותו זמן נמי מעשרינן ולהנהו תנאי לית להו פרוס:

באחד בתשרי וכו' - ולהכי לא מצי לאחורי מלעשר טפי מיום אחרון של אלול דבעינן היכירא בין חדש לישן ובמס' ר"ה (דף ח.) מפרש טעמייהו דר' אלעזר ור"ש וטעמא דר"מ:

סקרתא - בלע"ז מצו"א שצובעין העשירי:

הואיל והללו אומרים כך - דר"מ אומר באחד באלול ור"א ור"ש אומרים באחד בתשרי אני איני יודע הלכה כמי הילכך האלוליים כו':

חוץ מן הקרח הזה - היינו ר"ע והא דגרסינן בכוליה הש"ס רבי יהושע בן קרחה היינו בן של ר"ע כדגרסינן התם (שבועות דף ו.) אמר לו ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע אלמא דבן עזאי היה חכם גדול והיה יודע להבחין איזה טעם יפה וה"נ הוי מצי למיקם אטעמייהו הי מיסתבר שפיר:

מפי שמועה אמרוה - דבין ר"מ ור"א ור"ש אמרי מילתייהו מפי השמועה מפי חגי זכריה ומלאכי ולכן לא היה רוצה בן עזאי לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו:

ה' בתשרי וה' באב - שאחריו מצטרפין אע"פ שיש גרנות בינתיים:


ונוטל אחד מן האלולין - ולא שיכוין ויוציאנו בעשירי דהא כתיב לא יבקר אלא כמדומה כגון שמנאן רבוצין או עומדין דהשתא א"א לכווני דליהוי אחד מן האלולין עשירי אבל אם היה מעבירם בפתח תחת השבט לא ידע כי נפיק בריש עשרה וה"נ. אמרינן לקמן רבוצין או עומדין הרי אלו מעושרין:

ודאב פטורין - דליכא מאותה שנה אלא חמשה:

מאי אמרת לצטרפו - הנך חמשה דתשרי לגורן אחר עם אותן שיולדו לאחר כן באותה שנה עצמה יצטרפו עמהן בפרוס הפסח:

לא אפשר - משום דעשירי ודאי אמר רחמנא דיהיה קודש ולא ספק כגון הכא דשמא אלו ה' דתשרי נפטרו כבר באותו שנטל מן האלולין דאלול ר"ה:

פשיטא - דמן האלולין נוטל דאי מהנהו דאב לא ליהוי עשירי דשמא אלול ר"ה וליכא משנה שעברה אלא ה' וליכא בהו דין מעשר ואי מהנהו דתשרי אהנך י' דאב ואלול דילמא תשרי ר"ה וליכא נמי דין מעשר בהנהו ה' ותו דהנך י' באב ואלול לא ליהוו מעושרים:

למישקל מהנך - דאב ותשרי:

מתני' לצאת כאחד - שאם היו יוצאים כאחד יהיו תשיעי ועשירי מקולקלין כדלקמן:

רבוצים - שכובים:

ונטל עשרה עשרה - כלומר שלא מנאן אחד שנים ג' אלא י' בבת אחת נטל בכל פעם ופעם ומכל עשרה נטל אחד למעשר אין זה מעשר משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינא קודש: טעמא דרבי יוסי מפרש בגמ':

מן המנויין - מאותן שכבר עברו בפתח תחת השבט אע"פ שאינן עדיין מעושרין וכגון שמנה וחזר אחד מהן וקפץ לתוך הדיר דהמנויין הויין פטורין במנין הראוי כדמפרש בגמ' ומשום דאין ידוע איזה הפטור לכך כל מה שבדיר פטורין:

מן המעושרין - מן המעושרות גופייהו:

גמ' יתום - שמתה אמו קודם שנולד והשתא אי הוה שדו ירקא הוה נפיק נמי יתום דמיפטר ואע"ג דאיכא יתום דמיחייב כגון שנולד ואח"כ מתה אמו וההוא לא נפיק אלא ע"י ירקא מ"מ בהא דמעמיד אמותיהן של אלו מבחוץ ליהוי ליה הכירא ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו:

טריפה אינה עוברת - כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל: ה"ג יכול היו לו מאה וכו':

בשתי תרומות - ואע"ג דלא כתיב האי קרא דתרומתכם אלא בתרומת מעשר נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה מדכתיב כדגן מן הגורן כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגרנו והשתא איתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מילתא דמה תרומה גדולה וכו':


באומד - שמאמד בדעתו כך וכך יש בכרי הזה ולפי אומדנותו נוטל תרומה:

במחשבה - שמחשב [ואומר] שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כדאמרינן (דמאי פ"ז מ"ד) לגבי לוקח יין מבין הכותים ולהכי קרי ליה מחשבה משום דאינו מונה אותן אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרוייהו אומד ומחשבה נפקא לן מונחשב:

איתקש - בריש פירקין (לעיל נג:) ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן:

קדוש מאליו - שאם מנה עשר ונשתייר עשירי בדיר אע"פ שלא יצא ולא מנאו קדוש מאליו:

ודילמא עשירי לא קרייה רחמנא - דליהוי ליה דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו ענין אחר ודילמא עשירי לא קרייה שלא קרא שמו עשירי אלא קדש קרא שמו ולהכי הוי מעשר אבל היכא דלא קראו כלל לא ליהוי קדוש כשאר מעשר. ולא מפי המורה:

דאיברר ליה עשירי - שלפי שיצא בסוף תשעה נברר מעצמו שהוא עשירי ולכך הוי כשאר מעשר אע"פ שלא קרא עליו שם אי נמי ברייתא קמיירי כגון דאחוי עליה כשיצא הראה עליו באצבעו שיהא מעשר אלא שלא דבר בפיו אבל היכא דנשתייר בדיר ולא קרא לו שם לא שמעינן אכתי דליהוי קדוש כשאר מעשר:

תשיעי נאכל במומו - הואיל וקראו עשירי דתמורת שם מעשר מקדש לפניו ולאחריו כדלקמן אבל האחרים מיהא לא נפטרו אז הואיל והוא תשיעי למנין הבהמות:

וכולם פטורין - השמונה שיצאו כבר:

דקדש ליה עשירי - מאליו בדיר אע"פ שלא יצא:

במנין הראוי - כשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר שעדיין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרן וכיון דראוי לצאת דמי כמאן דיצא כבר ופטר את המנין ולקמן מפרש טעמא אבל איהו גופיה מיהא לא הוה קדוש עד שיצא:

והעשירי מעשר - אלמא אע"ג דלא יצא קדוש מאליו בדיר והשתא פריך אהך ברייתא דקתני התשיעי נאכל במומו והתניא וכו':


אף התשיעי - דכי היכי דאם קרא לאחד עשר עשירי אינו קדוש אלא א"כ נעקר שם מעשר מן העשירי שלא קרא לעשירי עשירי אלא תשיעי וכדאמרינן לקמן במתניתין זה הכלל כל שלא נעקר וכו' ובסיפא דהך ברייתא מפרש טעמא משום דאחד עשר עושה קדושה ליקרב א"נ אחד עשר דאיברר כו' אף תשיעי אם קראו עשירי לא יהא נאכל אלא במומו אא"כ נעקר שם העשירי מן העשירי כגון שקראו תשיעי ולהכי הכא דלא נעקר אמרינן דהתשיעי חולין והדין נותן גבי תשיעי נמי בעינן דליהוי נעקר שם עשירי ממנו כלומר מן העשירי עצמו:

ליקרב - כדאמרינן לקמן שאם קרא לאחד עשר עשירי קרב שלמים ומפקינן מקרא ואע"פ שהוא חמור כל כך אינו קדוש אלא א"כ נעקר מן העשירי שם עשירי כגון שקרא לעשירי תשיעי וכדאמרי' לקמן זה הכלל כו':

תשיעי שהוא קל כל כך שאינו עושה קדושה ליקרב - אע"פ שקראו עשירי אינו קרב אלא קדוש להא מלתא גרידא דאינו נאכל אלא במומו כדלקמן אינו דין וכו':

אי לא לא - ליהוי קדוש כלל:

היא הנותנת - מהדר הש"ס דודאי גבי תשיעי דין הוא דאע"ג דלא נעקר שם עשירי הימנו דלהוי חל עליה קדושה שלו משום דגבי אחד עשר דין הוא דאי נעקר אין אי לא לא משום דקדושה שלו חמורה היא שהרי קרב כדלקמן ולכך דין הוא דבעינן עקירה עד דתיחול על ההיא קדושה חמורה:

אבל תשיעי דקדושתו קלה דאינו קדוש לקרב - אלא שלא יהא נאכל אלא במומו דין הוא דההיא קדושה קלה תיחול בדבר קל כגון דקראו עשירי ואע"ג דלא נעקר שם מעשר מן העשירי עצמו:

אי נמי - איכא למימר טעמא אחרינא:

י"א דאיברר ליה עשירי - שכבר יצא העשירי קודם שיצא האחד עשר ונברר מעצמו שהוא מעשר ולהכי דין הוא דלא ליהוי אחד עשר קדוש אע"פ שקראו עשירי אא"כ נעקר שם מעשר מן העשירי דלאחר עשירי גמור היכי אפשר עשירי אחר בסמוך לו:

אע"ג דלא נעקריה - ואזיל וקראו עשירי לזה:

תו לא מידי - ליכא למימר בהאי דינא דקאמר היא הנותנת דודאי דין הוא דתיהוי קדוש אע"ג דלא נעקר:

מנין הראוי פוטר - שאם היה לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה תשעה או שמונה ומת אחד מן הנשארים בדיר או יצא בפתח אחר שלא נתקדש העשירי פטורין אלו שמנה כבר משום דהוו מנין הראוי דבשעה שמנאן היו ראויין אלו שבדיר לצאת ולהתעשר העשירי עם אלו למנין דהשתא משמע לן דהיינו מאותו מנין שלא גמר עדיין שלא מנה אלא תשעה או שמנה כדפרישנא לעיל:

לתוכן - בדיר כולן פטורין משום דאיערב דהנהו שמנוין כבר פטורין אע"פ שעדיין לא עישר עליהן:

ודילמא דעישר עלייהו - והיינו מן המנויין כלומר מאותן שמנה ועישר עליהן:

מעשר - כלומר מן המעשרות עצמן:

ירעו - משום דכל חד וחד איכא לספוקי דהיינו הוא המעשר:

אלא לאו דאיפטרו וכו' - דהכי משמע ולא שכבר עבר בראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר דההוא ודאי משום דאיפטר במנין הראוי:

ומנה חמשה - לאו דוקא נקט ה':

מנויין פטורין - משום דהוו מנין הראוי:

בפתח זה - שהיה לדיר שני פתחים:

נוטל אחד מהם - דהואיל ויצאו עשרה באותו פתח:

והשאר - הארבעה שיצאו בפתח אחר מצטרפין לגורן אחר דבמנין הראוי לא אפשר למפטרינהו להני משום שבשעה שיצאו בפתח אחד לא היה מנין ראוי דלא נשתיירו בדיר אלא ד' וד' לא אפשר לאיצטרופי לד' דליהוו בני עשורי:

ואם לאו - שלא יצאו הארבעה בפתח הששה אלא או נשתיירו בדיר או יצאו בפתח הארבעה אחרים:

ארבעה ראשונים והששה פטורין - משום דכי יצאו הארבעה תחלה הוו מנין ראוי דאכתי אישתייר בדיר עשרה שראוין להצטרף להם ולעשר עליהם וארבעה אחרונים שנשתיירו או יצאו בפתח שלישי מצטרפין לגורן אחר:

אם אותן ששה שנשתיירו יצאו בפתח אחד מהן - כלומר בפתח הארבעה הראשונים או בפתח הד' האחרונים:

נוטל אחד מהם - דהוו י' בפתח אחד:

ואם לאו - שלא יצאו לא בפתח אלו ד' ולא בפתח אלו ד' אלא בפני עצמן או נשתיירו בדיר:

ארבעה ראשונים וארבעה אחרונים פטורין - דכל ד' וד' שיצאו הניחו אחרים כדי להצטרף להן ולהתעשר עליהן דהנהו ששה שנשתיירו שדינן בין להכא בין להכא:

ודאי מנין הראוי - כגון שמנה ה' או ו' ונשתיירו בדיר כדי לצרף להן וליכא בדיר אלא אותו פתח דוודאי הוא דאותן שנשתיירו ראויין לצאת דרך אותו פתח עצמו ולהתעשר עם אלו שמנה כבר:

אבל ספק מנין הראוי - כגון שיצאו בשני פתחים ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו אי יצאו בפתח זה או בפתח זה וכיון דספק הוא אימא דלא אמרינן מנין הראוי למישדינהו בין להכא בין להכא לפטור את כולן קמשמע לן. ענין אחר הא דחזו הנך להכא ולהכא דשדינן להו בין להנך ארבע בין להנך ארבע היינו חשוב ספק ומפי המורה:

ט"ו טלאים - לא נקט משום דווקא אלא אורחא דמילתא לצרופי חמשה בהדי חמשה:


לא יאמר אברור עשרה - הכחושים והשאר פטורין משום דלא נשתיירו אלא חמשה דלאו בר עישורי נינהו:

אלא כונסן לדיר - כולן בין כחושים בין שמנים ותרי מילי אשמועינן חדא דאינו יכול לברור הכחושים וחדא אע"ג דלא נשתיירו אלא חמשה לא מצי למימר דליהוו פטורין לגמרי אלא מצטרפין לגורן אחר וכמדומה דלא איצטריך למימר דהא אמרינן לעיל (דף נז:) דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין לעשרה אלא הכי פירושו לא יאמר וכו' והשאר ליהוו פטורין עכשיו שלא אכניסם בדיר עם האחרים ואע"פ שהגיע הגורן אוכל למכרן ולשוחטם הואיל ולאו בני עשורי נינהו דאין הגורן קובע אלא דבר הראוי למעשר והנך חמשה לאו בני עשורי נינהו אלא כונסן לדיר כולן ביחד ומוציא עשרה והשאר מצטרפין לגורן אחר על כרחו שהוקבע בדיר למעשר ולא יוכל למכור ולשוחטם:

בריגלא - בשבת שלפני הרגל שבו דורשים הלכות הרגל:

דהאיך חד - שנשתייר באחרונה הוי מנין הראוי בין להכא ובין להכא ופוטר את כולן והוא עצמו קדוש הוי בין שיצא בין שנשתייר באחרונה דעשירי קדוש מאליו:

קרא חד מרישא - שלא קראו עשירי אלא התחיל למנות כבתחלה אחד שנים שלשה ונמצא דהתשעה עשר היה עשירי ואפילו התשעה שמנה מתחלה נפטרו במנין הראוי:

מאליו קדוש - אע"פ שקראו אחד ונמצא שהתשעה אחרונים לא יהו פטורין:

זוגות זוגות - שנים כאחד וזוג עשירי לא היה רק אחד ויפטרו כולן במנין הראוי דההוא חד בתרא חזיא להכא ולהכא:

למנין בהמות - דלא אזלינן אחר פיו שאומר אחד שנים אלא אחר בהמות שהוציא וכיון שהוציא חמש זוגות שהן עשרה בהמות הוי חד מינייהו קדוש ואינך כולן דהוציא לאחר כן במאי ליפטרי הא לא הוי מנין הראוי:

זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה דאשנייה ליה לרבא כשמעתיה - כלומר זכתה אמו של רב הונא בר סחורה שילדה בן כמותו שידע לתרץ לרבא שמועתו בתוך הדרשא ותרצה לו בשיטת שמועתו דהא דקאמר לעיל מנין הראוי פוטר והכי קא מתרץ רב הונא הכא דהא חד חזי להכא וחזי להכא:

מתני' תשיעי ועשירי מקולקלין - כלומר אותו שקרא הוא תשיעי דהיינו עשירי ואותו שקרא הוא עשירי דהיינו אחד עשר עומדים לקלקלה שהוא סבור על התשיעי שהוא חולין ועל העשירי שהוא מעשר ואם עשה כן ולא נמלך בב"ד הרי הן מקולקלין כדקתני סיפא קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים. פ"א הויין מקולקלין דלא חל עליהן קדושה ליקרב אלא נאכלין במומן דאע"ג דבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי קרב מעשר והאחד עשר קרב שלמים כדלקמן הני מילי היכא דלא טעה אלא מתשיעי ואילך אבל הכא כל המנין למעלה מתשיעי דקרא לשמיני שביעי ולשביעי ששי או לתשיעי שמיני לא הוו עשירי ואחד עשר קדושים ליקרב הואיל וטעה כל כך והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא אלא הכא מיירי כגון דטעה בחשבון מתשיעי ולמעלה כגון שיצאו שנים בשמיני וקראן שמיני אי נמי יצאו שנים בשביעי וקראן שביעי והא דקתני לקמן מנאן למפרע העשירי קדוש ההוא כדמפרש טעמא דמייתי לה במנינא דפרסאי דקרו לעשרה חדא ואית דמפרשי משום הכי מקולקלין דמיירי כגון דנתכוין למנותן אחד ובמס' נזירות בפ' ב"ש (דף לב.) אמרינן גבי מעשר טעותו ולא כוונתו ולא נהירא משום דא"כ אפי' קרא לתשיעי עשירי נמי ליהוי מקולקל בלא יצאו שנים כאחת ועוד למאן דפליג התם דאמר טעותו ואפי' כוונתו מאי איכא למימר ובנמוקי ר' מצאתי דמקולקלין היינו דקדושה חלה עליהן ומספקא ליה אמאי נקט לשון מקולקלין והכי נהירא טפי ואיכא למימר דפרושי קמפרש במשנה עצמה מ"ט מקולקלין משום דקרא לתשיעי עשירי וכו':

קרב שלמים - בגמ' מפיק מקרא:

וכי יש תמורה - דאחד עשר שקראו עשירי היינו תמורת מעשר ובמס' תמורה (דף יג.) גמרינן דאין תמורה עושה תמורה משום דכתיב תמורתו ולא תמורת תמורתו:

אילו היה תמורה - אותו אחד עשר לא היה קרב דתמורת מעשר אינה קריבה כדגמרינן במס' תמורה (דף ה:) [מעשר העברה העברה מבכור ובבכור דרשינן הם קריבין ואין תמורתו קריבה] אלא ודאי מדקרב שלמים הקדש ראשון חשבינן ליה ולכך עושה תמורה כדין שלמים אחרים:

ממנו - מן הי' עצמו:

גמ' קונטרין - למאות שמנה כל מאה ומאה ביחד:

למנין שלו הוא קדוש - מנין י' שהוא מונה שלאחר שמנה ט' מאות הוי הק' עשירית קודש:

למנין הבהמות - דלא אזלינן בתר מנין שלו אלא כשמנה ה' זוגות בהמות שהן י' בהמות הוי מיד מעשר בתר מנינו:

ולי' י' קא קרי ליה - האי קא קרי ליה לאו דוקא אלא כלומר אמאי מקולקלים הא אמרת דט' למנין בהמות הוי ט' וי' הוי עשירי דלא חיישינן למנין שלו וכיון דלא חיישינן אחד עשר שהוא קורא עשירי ועשירי שהוא קורא תשיעי אמאי מקולקלין ליהוי אחד עשר שלמים ועשירי מעשר:

היכא דנפק ממילא לא - אמרינן למנין בהמות קדוש אלא בתר מנין שלו נמי אזלינן:

מנאן למפרע - שהראשון שיצא קרא עשרה והב' תשעה והג' שמנה וכן כולם עד אחד העשר שבמנין שקרא אחד הוי קדוש:


וכל מעשר בקר וצאן - משמע בין שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי:

שמיני ושנים עשר - אם קראם עשירי:

מה הוא - העשירי גמור אינו מקודש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך בו יותר מגופו:

אף טעותו - מה שהוא טעה וקרא עשירי אינו מקודש אא"כ שטעה באותו שסמוך למעשר גמור כגון תשיעי ואחד עשר שהן סמוכין לו זה מלפניו וזה מלאחריו:

מיוחד - שהעשירי אינו אלא אחד:

אף טעותו מיוחדת - שאם טעה בתשיעי ובאחד עשר לא היו שנים מקודשין אלא אחד מהם והיכי אמרת דכולהו מקודשים:

עד שישתוק בתשיעי - שאילו קראו עשירי לא ליהוי אחד עשר קדוש משום דשני טעיות של מעשר אחד אינן קדושים דטעותו מיוחדת כהוא עצמו:

וטעמא דרבי אלעזר הכי הוי משום דסבר לה כר' יהודה - דאמר במתני' טעות וכו' דקאמר וכי יש תמורה עושה תמורה ור"ש אבוה דר' אלעזר אמר בפ' ראשון דתמורה (דף ט.) דאין ממירין וחוזרין וממירין דלאחר שהמירו על הבהמה פעם אחת אינה תופסת עוד תמורה פעם אחרת והכא נמי אין שתי טעיות למעשר:

בתשיעי - כשהיה תשיעי ראוי לצאת:

עשירי וחולין - דאחד מהן הוי תשיעי ואחד מעשר אע"ג דקראו תשיעי:

מעורבין - ואין נאכלין אלא במומן והגוזז והעובד אחד מהן אינו סופג את הארבעים דשמא חולין הוא:

עשירי ואחד עשר מעורבין - כלומר מעשר גמור ואחד עשר קדוש הויין מעורבין ביחד ומשום דאחד עשר שהוא קדוש קרב שלמים לכך יקרבו שניהם ויאכלו כחומר קודש שבהן דטעונין שתי מתנות והרמת חזה ושוק כמו שלמים:

הא תו למה לי - כיון דאשמעינן דיצאו שניהם בתשיעי וקראן עשירי ממילא ידענא דכי ההיא דינא איכא ביצאו שניהם בעשירי:

בב"א - דקרא שם עשירי לעשירי ולאחד עשר בב"א אע"ג דלא נעקרה דהא לעשירי נמי קרא עשירי:

לאיתויי יצא עשירי ולא דבר - דלא חשיבא עקירה בהך שתיקה אא"כ עקרו בפירוש וקראו תשיעי:

דאי לא תימא הכי - דבב"א קדוש ולרב אשי דקפריך לרב כהנא והלא לא נעקר וכו' לא הוה שמיע ליה מה דתריצנא לעיל הא קמ"ל דבב"א כו':

הכא במאי עסקינן - דקתני עשירי ואחד עשר מעורבין דחשבינן ליה לאחד עשר מקודש אע"ג דקרא לעשירי עשירי כגון דקדים כו':

וקרייה אחד עשר - דהשתא נעקר שם עשירי ממנו שלא קראו עשירי אלא אחד עשר ולהכי אע"ג דהדר קרא אתרוייהו עשירי קדוש האחד עשר אבל היכא דמתחלה קרינהו עשירי אע"ג דבבת אחת לא הוי אחד עשר קדוש ולהכי מוקמינן כגון דקרייה אחד עשר דאי קרייה תשיעי לא איצטריך למיתני דהא ודאי עקירה הוי אבל באחד עשר פליג רבי ואמר דלא הוי עקירה כדלקמן ואיצטריך לאשמועינן דהוי עקירה:

וכמאן - מתרצינן דמה שקורא אחד עשר חשיבא עקירה:

דאית ליה בהמות טובא - לעשר דהשתא כי מנה עשרה ראשונים וקרא העשירי אחד עשר איכא למימר דבהכי לא נעקר שם עשירי ממנו דמאי אחד עשר דקאמר חד עישורא קאמר כלו' זה עישור ראשון:

אבל היכא דל"ל בהמות יותר - מאחד עשר או י"ב או י"ג או י"ד או ט"ו ליכא למימר הכי שאין מנהגו של עולם לומר זה עישור אחד אלא אם כן יודע שיהו לו עישוריות הרבה הלכך אמרינן דאחד עשר ממש קאמר ועקר שם עשירי ממנו:

יצאו שנים בעשירי - היינו כגון אמר מר ואשמעתא דרבא קמהדר דקאמר לעיל יצאו שנים בעשירי קראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה והשתא קא פריש תנא חדא דהנהו שנים שמעורבין ירעו עד שיסתאבו ותניא אידך כו':


אין מביאין קדשים לבית הפסול - שאילו היו קריבים צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק וליתן לכהנים ומתוך שהכהנים מועטין הן אין נאכל אלא לכהנים שמא לא יהו מצוין אוכלין לאותן חזה ושוק ויפסלו בלינה לאחר שני ימים ולילה אחד והשתא מביא אחד מהם שהוא מעשר לבית הפסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים אלא הכל נאכל לכל אדם ומצויין לו אוכלין הרבה ולא ליתי לעולם לידי פסול לינה. במס' זבחים פ' כל הזבחים שנתערבו (דף עה:) גמרי' פלוגתא דר"ש ורבנן דתנן אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכל כחמור שבהן אמרו לו אין מביאים קדשים לבית הפסול:

תמורה הויא - ותמורת מעשר אינה קריבה אלא מתה:

למאי דס"ל - דה"ק לדידי דס"ל דתמורת מעשר אינה קריבה לאו תמורה היא דאילו היה תמורה לא היה קרב:

אין בין אחד עשר - שקראו מעשר לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורתו ליקרב שהשלמים עושים תמורה ותמורתן קריבה אבל אחד עשר אין עושה תמורה ליקרב דסבר ר' יהודה דטעות מעשר הויא תמורה ואין תמורה עושה תמורה והאי ליקרב בתרא לא נקט אלא משום דיוקא הא איהו גופיה קרב שלמים:

דתניא אם מן הבקר - אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר וגו':

לפניו קדוש - שהוא עצמו קדוש מסתברא דאינו עושה תמורה אלא לאחר שהוא קדוש:

תרגמה - להא דקתני ימותו:

בזמן הזה - דלא ס"ל הא דרב הונא דאמר בריש פירקין דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום ולהכי אין מניחין אותו לרעות עד שיפול בו מום דדלמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה או אתי לשוחטן בלא מום הלכך כונסן לכיפה וימותו שם מאליהם:

מאי איריא תרי - כי יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי:

קרא לתשיעי עשירי קדוש - דלא מפסיד ליה כלל ואוכלו במומו:

אינו קדוש - דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דמטי לחלק כהנים ומצי א"ל להפסידני לא שויתיך שליח:

ולא לעוותי - והיינו עיות שצריך לו להמתין עד שתומם ועוד שאסור לגזזה ולעבוד בה:

פיחת עשרה - שתרם אחת מארבעים בעין יפה:

להכי אמדתיך - שאמדתי בדעתי שכך היה רצונך לתרום כמה שתרמתי:

לא איבעיא לך למיטעי - הלכך לא כלום הוא אותו טעות:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בכורות/פרק_ט"