רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




לאפוקי מדרבי יוסי - דמתני':

במקום שאין חכם - הא יש חכם הוא לבדו מתירו:

כגון מאן - הוי אותו חכם:

מכלל דהני תרי כל דהו - בתמיה כלומר אפי' עמי הארץ השנים ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף:

דמסברי להו - טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים:

מהו דתימא - הא קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) רבי יוסי נימוקו עמו ותיהוי הלכתא כוותיה:

נימוקו - טעמו שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה:

תפשוט מהא - דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי תפשוט דהך קמייתא דאמר רב יהודה לעיל ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור תפשוט משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' השוחט את הבכור - ומכר מבשרו:

ונודע שלא הראהו - לחכם:

מה שאכלו - הלוקחים אכלו:

ויחזיר להם הדמים - משום קנס דאיסור ספק הוי:

הבשר יקבר - דבכור תם אסור בהנאה:

מכרוהו - הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר:

גמ' קצה - מואסת כמו ואקוץ בם (ויקרא כ):

יחזיר להם כל הדמים - דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם:

ינכה - והוא יטול קצת בתמיה:

ולימא ליה - ישראל לכהן שמכר מה אפסדתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו:

כגון דזבין ליה - כהן השוחט מקום המום לישראל:

דאמר ליה - כהן אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא שחוט:

כר' יהודה - דאמרינן בפרק עד כמה (לעיל כח.) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו רבי יהודה מתיר:

טבלים - אמאי יטול קצת לימא ליה מוכר ללוקח אי לאו דאכלתנהו הוה מתקננא להו:

יין נסך - אמאי יטול קצת [ומשני] כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן לימא ליה אי הדרתיה ניהלי הוה מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו:

פרק שישי - על אלו מומין


מתני' על אלו מומין - החסחוס. תנוך האוזן שקורין טנדרי"ן:

אבל לא מן העור - דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן:

פגימה - אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון:

נפרכת - כשממשמשין בה:

גמ' ואמאי פסח ועור כתיב - שישחוט בכור עליהן ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח ועור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה:

ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום - דמשמע נמי מומין אחריני:

ובטל נמי ממלאכתו - כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה:

אלמה תנן נפגמה אזנו - הוי מום הא אינה בטילה משמיעה:

ריבויא היא - דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט:

אי הכי - דריבויא הוא מומין שבסתר נשחוט נמי עלייהו:

חוטין - יינצב"ש:

חיצונות - שבאמצע הפה:

שנפגמו - שחסרו מעט:

שנגממו - שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא כעין סדק:

הפנימיות - מונשליר"ש:


מום רע לא מיקרי - אלא בגלוי שמנוולו:

אי הכי - דכל מום ריבויא הוא:

השתא מיפרק לא פרקינן עלייהו - פסולי המוקדשין:

מישחט שחיטנה עלייהו - בכור בחוץ:

כשהוא אומר - פסוק אחר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך:

אם כן - דבעל מום עובר נמי נפדין פסח ועור מאי אהני ליה דמשמע מומין קבועין ולא עוברין:

בידי שמים - שנולד עמו:

שתחגור - שתעכב בה צפורן אם בודקין כבדיקת סכין:

אלא דתנא קמא ור' יוסי - דכרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט:

הסול - קיסם שראשו חד שקורין ברוק"א:

סירא - קוץ:

מקדח - טריבל"א:

מכתב - עט ברזל:

אף כל של מתכת - ובפ"ק דקדושין מפרש פלוגתייהו דרבי דריש כללי ופרטי ור' יוסי דריש ריבויי ומיעוטי:

בריבי - אדם גדול:

במילת - אליה:

היאך הוא עושה בעל מום - הא הדר בריא:

הא אין רוצעין - בניחותא הא ודאי אין רוצעין אלא בגובה של אוזן שהוא סחוס ומכל מקום קשיא דקתני הכא דמן הרציעה נעשה בעל מום וקאמר רבי יוסי ברבי יהודה דרציעה ישנה במחט דלא הוי כעדשה:

כאן לשחוט כאן לפסול - יש מומין הרבה בבכור שפוסלים אותו ליקרב על גבי מזבח ואין מכשירין אותו לישחט כדתנן אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה כו':

הינדא - בלשון זה היו מכירין ובלשון לע"ז ויצ"א:

כרשינה - העומד בנקב בדוחק ואע"פ שאינה נכנסת (עמו) ויוצאת בו הוי מום או דלמא לא הוי מום עד שיהא הנקב רחב שכרשינה תהא נכנסת ויוצאת בו:

כיוצא בה שמעתי - מסיפא נפקא לן דקאמר מקדח וחיסומו שנינו דהיינו נכנס ויוצא:

השדרה והגולגולת - שלימין מטמאין באהל ושאר עצמות אין מטמאין באהל וכמה יחסרו ולא יטמאו: ה"ג ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה ואיתמר רב ספרא אמר שמעתא א"ל רב תחליפא לרב חסדא דהכי אתנייה שמואל:

וסימניך - שלא תטעה מי אמר שמעתא ומי מתניתא תני רב יהודה בר שמואל דאשכחן מקומות הרבה בש"ס דאיירי רב שמואל בר יהודה בל' מתניתא תני רב שמואל בר יהודה במסכת ע"ז רפואות דאין מעמידין (דף כח:):

וא"ל - רב חסדא לרב תחליפא:

אם כן - דבית הלל כסלע אמר עשית ב"ש וב"ה אחד:

מאור - חלון שלא נעשה בידי אדם שנפל הכותל מאליו מעט בין בית לבית:

שיעורו - להביא טומאה מבית זה לבית זה:

כמלא אגרוף גדול - דכיון דלא נעשה בידי אדם בציר מהכי לא חשיב:

בן אבטיח - שם האיש בעל בשר:

וישנו - לאותו אגרוף:

של לשכה - שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית:

כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית - כלומר לזה ולזה דומה:

וישנו - לאותו סלע ולאותו פונדיון:


כמלא נקב של עול - שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול אלמא מקדח הוי כסלע ומאי איכא בין ב"ש ובין ב"ה:

אישתיק - רב תחליפא:

וא"ל רב חסדא שמא מקדח - דקאמר ב"ש בגולגולת מקדח וחיסומו שנינו דלאחר שנעשה החור מצדדין את המקדח ונוטל מצידי הנקב ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח ויוצא בריוח והיינו חיסום שנוטל מה שחיסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס המקדח ברוחב ומקדח וחיסומו הוי יותר מסלע:

א"ל רב תחליפא - לרב חסדא לא תימא שמא אלא אימא ודאי מקדח וחיסומו שנינו:

וצריך אתה להתלות עליה - כלומר יכול אתה לסמוך על דבר זה:

כחזקיה אבי עקש - שנסמך על עדותו שלא היה תלמיד חולק עליו:

אין לו אחוריים לחליקה - שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו אותו צד שמשתמשין בו קרי תוך אע"ג דאין לו בית קיבול:

וקפריך כלי חרס בתוכו תלה רחמנא - דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו':

כנגדו בכלי שטף - כלומר דכוותיה בכלי שטף שאין לו נמי תוך אין לו אחוריים ולקמן מפרש לה. כלי שטף כלי עץ דכתיב (ויקרא טו) וכל כלי עץ ישטף במים ולקמיה פריך וכי אין לו תוך מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה ואיכא דאמרי כלי שטף היינו כלי מתכות וטעות הוא בידם דא"כ אמאי פריך לקמן מי מקבלי פשוטי כלי שטף טומאה לאו פירכא היא דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים:

הא קמ"ל כו' - להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס דהיכא דיש לו תוך נטמא תוכו נטמא גבו:

אי בטומאה דאורייתא הכי נמי - דפשיטא לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו בין יש לו תוך בין אין לו תוך והכא במאי עסקינן דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו ובאין לו תוך איצטריך לאשמועי' דנטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו בטומאה דרבנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין: תוכו אוגנו דהיינו בית קיבול התחתון שיושב עליו ל"א אוגנו שפתו:

אזנו - זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה שקורין מנשי"ו:

ידיו - כגון כלי חרס שעושין לו זנב לאחוריו:

דמדאורייתא - אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי בפ"ק דפסחים (דף יח.):

משום משקה דזב וזבה - כגון רוקו וזובו דהוי אב הטומאה ומטמא כלי מדאורייתא אפי' אדם דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו':

הלכך שויוה רבנן - לכלי שטף הנטמא במשקין:

דכלי חרס - דאורייתא דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו:

ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה - דכלי שטף משום דעבדו רבנן היכירא להקל בטומאת משקין כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים אלא חולין ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למיגזר משום משקה דהא אפי' נגעו משקה זב וזבה מאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' ההוא מפורש (במסכת נדה) (דף מב) דבהסיט מישתעי דאיזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט:

ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא - דאיצטריך רבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי בטומאה דאורייתא ה"נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה:

דומיא דשק בעינן - דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק איתקש כלי עץ לשק:

מלא וריקן - דיש לו בית קיבול:

בהנך דחזו למדרסות - כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע"י מדרס:

א"ה בכלי חרס נמי - נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו למדרסות:

אין מדרס בכלי חרס - שישבר אם אדם יושב עליו:

רב פפא אמר - הא דאמרת עשית ב"ש וב"ה אחד לאו פירכא היא:

דמקדח גדול שנינו - במשנה דמאור העשוי בידי אדם דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית אבל מקדח סתם בציר מסלע וב"ש במקדח סתם קאמרי:

באיזה מקדח אמרו - ב"ש בגולגולת כמלא מקדח כקטן של רופאים שקודרין בו את הראש לתקן את המכה:

הניחא לר"מ כו' - ותו אפי' לר"מ מי ניחא. אם כן דשיעורא דב"ש זוטר הוה ליה מקולי ב"ש דהיינו קולא דבשיעורא זוטא כי האי פרחה לה טומאת גולגולת:

ואנן שית תנן - בעדיות (פ"ה משנה א) ששה דברים מקולי ב"ש שב לא תנן:

סלע נירונית שנינו - דהוי כמקדח גדול אבל כסלע דקאמרי ב"ה זוטר אפי' ממקדח קטן של רופאים הלכך אפי' לר"מ שיעורא דב"ש נפיש:

מתני' ריס של עין - מפרש בגמ':

הרי בעינו דק - כלומר הרי שיש בעינו דק טייל"א:

תבלול - מפרש מאי היא:

חלזון - חולי היא שקורין לימו"ן:

נחש - מפרש בגמרא:

(ועצב) - מיי"ל:

לבן הפוסק בסירא - סירא היינו שורה שבעין סביב לשחור שחור הוא שקורין פרונילא שמשם מראית העין באה ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:

שחור ונכנס בלבן - אם חוט השחור יוצא מן השחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן:

אינו מום - שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין: גמ'


תורא ברא דעינא - שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין:

דק משוקע - דק המשקע את העין הרי זה מום:

הא בשחור הא בלבן - השתא קס"ד דמוקים חדא בשחור של עין וחדא בלבן של עין:

וסימניך ברקא - מייל"א דהוי לבן וצף והוי מום הכא נמי סימן זה יהא לך בדוק דלבן וצף הוי מום:

ברקא - כגון השוכר את החמור והבריקה (ב"מ דף עח.):

זקן אחד - כהן היה:

לא עברתי לפניו - שגדול הדור היה:

חלזון זה - בכור היה לו לאותו זקן והיה לו חלזון בעינים:

שמורה הלכה - הלכה חדשה שלא שמענוה מאחר:

קודם מעשה - קודם שבא מעשה ההלכה בידו:

שומעין לו - ועושין מעשה:

אין שומעין לו - דבשביל המעשה אומרה והכא מאן ציית ליה במאי דאמר דמום קבוע הוא:

מתניתין - דקתני אין מום בלבן רבי יוסי היא:

יצא מחלב עינימו - יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעינו ושומן העין בלבן הוא:

דבר המבלבל - שפוסק הסירא ומערב השחור והלבן כל היכי דעבר הוי מבלבל:

מתני' חורוור - חולי הוא שיש טיפין לבנות בעין:

הקבועים - אתרוייהו [קאי] אחורוור ואמים:

בודקין ג"פ בתוך שמונים יום - ואם לא בדקוהו אע"פ שמום נמצא שם ביום שמונים לא הוי מום דשמא בינתים הלך לו וחזר שכן דרכו:

מים - שעיניו נוטפות מים:

אלו הם המים הקבועין - כלומר במאי ידעינן אי קבועין הן אי עוברים:

אכל לח ויבש של גשמים - אם האכילוהו לרפואה תבן ומספוא שקורין פיצ"א:

לח - הגדל בניסן ויבש הגדל בתשרי כדמפרש בגמרא והאכילוהו ביחד לח ויבש של גשמים הגדל בשדה בית הבעל דסגי ליה בגשמים:

או לח ויבש של שלחים - קרקע שצריכה להשקות:

או שלא אכל לח ויבש ביחד אלא אכל יבש ואח"כ אכל לח - לרפואה אין זו דרך רפואה אע"פ שלא נתרפא בכך אינו מום עד שיאכל יבש אחר הלח דזו היא דרך רפואתו ואם לא נתרפא הוי מום:

גמ' מתני' - דקתני חורוור קבוע שמונים יום רבי יהודה היא:

אכל לח ויבש - של בית הבעל שאין צריך להשקותה ההוא הוי רפואה:

ולא לח ויבש של שלחין - דלא הוי רפואה ולא בדקנא ביה:

או שאכל יבש - של בית הבעל ואחר כך לח אינו נבדק בכך דאין זו דרך רפואה:

וישנו ג' חדשים - דג' חדשים בדקינן ליה בהכי:

ה"ז מום - אם לא נתרפא בכך:

והאנן תרוייהו תנן - דבין של בית הבעל בין של שלחין ואי אכיל יבש אחר הלח מסי ובדקינן ומתניתין כרבי יהודה אוקימתא:

חסורי מחסרא - מתני':

לח בזמן לח - מספוא הגדל באדר וניסן מאכילין אותו באדר וניסן:

ויבש ביבש - מספוא הגדל באלול ותשרי מאכילין אותו בתשרי דלא שחטי ליה עד שיעברו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם:

ת"ש - דלח בזמן לח ויבש בזמן יבש:

וכמה מאכילין אותו - בכל יום:

בסעודה ראשונה - שאוכל בכל יום יהבינן לי' מן הרפואה כגרוגרות:


או דלמא כו - אם תימצי לומר בסעודה ראשונה כו' דאי אמרת בכל סעודה תו לא מיבעי מידי דודאי לא איכפת לן אי קודם אכילה או לאחר אכילה דהא בסעודה שניה אחר אכילה הוא ומוכלינן ליה אבל אם תימצי לומר דלא יהבינן ליה אלא בסעודה ראשונה שבכל יום מיבעי לן:

קודם אכילה ודאי מעלי ליה כסמא - כדרך סם שכל אדם שותה סם לרפואה קודם אכילה:

לאחר אכילה מאי - מי הויא בדיקה בהכי או לא:

ה"ג קודם שתיה ודאי מעלי ליה כשערי - שדרך בהמה לאכול שעורים קודם שתיה: מותר ודאי מעלי ליה דניחא ליה עלמא:

עם חבירו - נייח ליה בצוותא ומהניא ליה אכילה:

בשדה - ניחא ליה באוירא:

גינה הסמוכה לעיר - הויא כשדה או לא:

שיהו משולשים - לג' חלקים שאם יראנו היום יבדקנו מכאן ליום כ"ו וחצי והדר ליום ששה ועשרים וחצי והדר ליום כ"ז דליהוו שמונים לפי שבשלש זמנים הללו דרך אותו המום לעבור ואינו נראה והוי ליה מום עובר:

למימעל בפדיונו - לאו מבכור בעי דלא שייכא ביה פדיון אלא בשאר מוקדשין שעיניהם מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו שלש חדשים נהנה מן הפדיון:

אי אמרת למפרע הוי מומא - אישתכח דחילולו הוי חילול ופדיונו קדוש ומביאין קרבן מעילה:

קרי שמואל עליה - האי קרא פסחים בזזו בז דהוי דבר שאין הדעת סובלת שיהו חגרים בוזזים ביזות כלומר אתה אינך מחודד ושאלת שאילה כזו שאיני יודע תשובה:

מתני' שפמו - שפה:

גמ' מבחוץ - שהנקב נראה שנקבו מחיצות החיצונות של חוטם:

מבפנים - שניקבה מחיצה החולקת את החוטם:

אינו מום - שבמקום סתר הוא:

תורא ברא דשיפתיה - שורה חיצונה של שפה כלומר חודה של שפה ולא רחבה:

מתני' מתאימות - שיניים גדולות שקורין מיינשליר"ש שאחת נראית כשתים:

ואף לא את המתאימות - שאם נעקרו החוטין כנגדן לא הוי מום:

גמ' איזו - התיומת. כולה מפרש לקמן:

ותיומת עצמה כלפנים - ואין שוחטין עליה:

החיצונות - שבאמצע הפה:

אין משגיחין - דאפי' מן מזבח לא נפסל:

מאי קאמר - דקאמר איזו תיומת מן התיומת ולפנים: ה"ק איזו היא הפנימית דאמרי' עלה במתני' נעקרו הוי מום נפגמו או שנגממו לא הוי מום:

אבל איפסולי מיפסל - מע"ג המזבח וימתין שיפול בו מום אחר וישחטנו:

פסח ועור כתיב - דמשמע בגלוי אין בסתר לא:

' - לאישתחוטי. בכור על חסרון שבפנים:

ולאפרוקי - קדשים לא מיבעיא לי דלא חשיב מומא כולי האי:

לרצון - מזבח:

ואת שתי הכליות - בקרבנות כתיב (כליות):

יסירנה - משמע כוליא אחת יסירנה ויקטירנה:

אין בריה באחת - אין בריה נבראת בכוליא אחת והא שאין בה אלא אחת מיחסר חסר:

הא - דפסילי כשנבראת בשתים וחסרו דחזינן דמקומו ניכר והא ברייתא דמכשרת כגון דנברא באחת דליכא חסרון:

מר דפסיל סבר אין בריה באחת - והאי ודאי חסר ואיסתפקא ליה למורי אמאי לא מקשי ליה נמי דומיא דשלש קתני ולדידי לא קשיא מידי דכי קס"ד דכולי עלמא יש בריה באחת. הוה מקשינן הואיל ויש בריה באחת והוא נמי תנייה בהדי שלש ודאי בנבראת באחת נמי פסול וטעמא לא הוה ידעינן אמאי פסול דלא מום בגלוי הוא וחסרון לא הוי בפנים ומשום האי פירכא אוקמי אליביה דאין בריה באחת והא מיחסר חסר ובעל כורחיה לאו דומיא דשלש היא דהא אין בריה באחת וכי תימא נוקים אליביה דיש בריה באחת אם כן אמאי פסול:

חסרה קודם שחיטה - פסלה:


הצורם אזן הפר - כהן משיח לאחר שחיטה:

שהיה כבר - בשעת קבלת הדם היה שלם:

תרגמא אבן שנה - הא דקתני שיהו כל הויותיו אבן שנה קאי אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה וקבלה:

ה"נ מסתברא - דמחוסר אחר קבלה כשר:

כזית בשר - דאיכא כדי אכילת אדם:

או כזית חלב - דאיכא כדי אכילת מזבח:

זורק את הדם - ואם לא נשתייר כלום לא זריק דכתיב (דברים יב) ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם וקתני מיהא דאם נשתייר כזית זריק ואין לך מחוסר גדול מזה שחסר כולה וקתני דזריק אלמא הא דקתני כל הויותיו אבן שנה קאי:

שעות פוסלות - וקאתי לאשמועינן דאם נולד טלה זה אשתקד בי"ד בניסן בח' שעות ביום יזהר עתה שישחטנו קודם שעה תשיעית דשעה תשיעית פוסלת בו והוי כנכנס בשנה שניה:

לימא - הך בעיא דרב אחדבוי תנאי היא:

בביצים ולא בגיד - בתמיה כלומר אי בגיד נינהו מי לא הוי מום הא ודאי טפי הוי מום דגיד בגלוי הוא יותר מן הביצים:

כתות - שכתתו באבנים עד שנימוח:

נתוק - ביד לגמרי אלא שעדיין תלויין בכיס:

כרות - בסכין ועדיין תלויין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק כדאמרן בפירקין דלעיל (דף לג:) להביא נותק אחר כורת. טעמא דר' יוסי מפרש לקמן: כולן בגיד לא בביצים: רבי יהודה סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון:

אלא הכא במומין שבגלוי פליגי - דכולי עלמא חסרון מבפנים שמיה חסרון מאן דפסיל בביצים לאו משום חסרון אלא משום מום:

דקתליין - תולות ונחבטות בכיס ונראין מבחוץ שאין אדוקות למעלה:

זימנין דכווצן - רטייר"ט אפי' כשהן בריאות:

דהא ליתנהו - וחסרון הוי:

מתני' הזובן - זהו נרתוק שהכיס חבוי בו:

והעריה של נקבה במוקדשין - בשאר קדשים שיש בהן נקבה דבכור ליכא נקבה ובשלמים דאיכא נקבה נפגמה העריה הוי מום:

מן הפרק - אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך כל הזנב אלא נפגם מעט:

או שראש הזנב מפציל את העצם - ראש התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה שוב אין מעלה ארוכה הואיל ובראש הזנב הוא. מפצל כמו אשר פצל (בראשית ל):

גמ' נפגם - הזובן הוי מום לא הדר בריא:

ולא ניטל - דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו:

כיס - אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא מום הוא דמעלה ארוכה:

שנטל זאב - את כל הזובן:

אצבע שאמרו וכו' - ולא ידעינן השתא היכא קאי ולהכי בעי למאי הלכתא אמרו:

אחד מארבעה בטפח - לפי שאין האצבעות שוות דאמרינן במנחות בפרק התכלת (דף מא:) טפח דאורייתא ד' אצבעות בגודל שית בקטנה חמש (ותילתא באצבע) וקאמר הכא דהיכא דהזכירו חכמים באצבע אחד מארבע בטפח של כל אדם בעינן והיינו גודל:

למאי הלכתא - הזכירו אצבע:

כמה חוטין - הזכירו בציצית:

משולשת - תלויה למטה מכנף הבגד שהרי אין נותנין אותה בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותה שלשה אצבעות בתוך הבגד:

אחת מארבעה - שלשה גודלין דכל אחד הוי אחת מארבע בטפח ל"א משולשת כמה יהא בה מגדיל לבד מענף שאינו גדיל:

שתי אמות - שני מקלות שאורכן אמה:


שושן הבירה - יציע שעשוי על שער מזרח ומקרי שושן הבירה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צח.):

שיהו אומנין נוטלין בקטנה - כשהיו מתנין עם האומנין לעשות כך וכך אמות מלאכה לבדק הבית היו מתנין בשל משה והן עושין למדה הגדולה למדת אחת שעושין בשושן הבירה:

שלא יבואו לידי מעילה - שלא יהנו מן ההקדש דאם היו עושין באותה מדה שמתנין שמא יפחתו דא"א לצמצם הילכך מחזירין בגדולה:

ותרתי למה לי - בחד סגי (באותה) [לבד מאותה] של משה שהיא ו' טפחים:

חדא לדהבא וכספא - שמלאכת טורח היא מתנין בשל משה ומחזירין לאותה שגדולה הימנה חצי אצבע:

לבנינא - דחומה נוטלין בשל משה ומחזירין באותה שיתירה עליה אצבע:

מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת - הוי מום:

שני כיסין - לכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס אחת לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שורה העמוקה:

ומושיבין אותו על עכוזו - גרסינן והכי אמרינן בעירובין בפ' כיצד מעברין (דף נג:) אכוזו תנן או עכוזו תנן על עכוזו על עגבותיו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת:

וממעך - וממשמש בכיס ובכסלים ואם יש סופה לצאת ואם אינה יוצאה הוי מום:

כסלים - פלנק"ש:

והתיר ר"ע - דהוי מום הואיל ואינה במקומה:

גמ' חסורי מחסרא כו' - ור' ישמעאל אסיפא הוא דפליג דקאמר ת"ק אין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין הוי מום ואתי רבי ישמעאל למימר בידוע שיש לו שתי ביצים אבל ארישא מודינא לך דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת וכמעוך דמי:

בפירן - שם הכפר:

קדשים בחוץ - שאין בו מום ובקדושתו הוא:

מתני' שנשמטה יריכו - כגון דלא איעכל ניביה דאי איעכל ניביה טריפה נמי הוי כדאמרי' באלו טריפות (חולין דף נד:) האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה"מ דאיעכול ניביה:

גבוה מחבירתה - מקום בוקא דאטמא של ירך זו עלה למעלה על הגב יותר מחבירתה:

גמ' לא שנו - דבעל ה' רגלים או שלשה דהוי מום ולא טריפה:

אלא - שהחיסור או הייתור הוו ביד שיש לו לבעל ה' רגלים ג' ידים וב' רגלים ולבעל ג' ב' רגלים ויד אחת דביד לא שייך טריפות:

כנטול דמי - ובהמה שנטל ירך וחלל שלה נבילה וקי"ל בבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה ועוד בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה:

לא תימא - דמכל וכל דומות לחמור דעגילין ולא סדיקין:

אלא כיון דעגילין - כשל חמור הוי מום דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות:

כסלי - פלנ"ק:

בתוך הכסל - כך דרך הבהמה שהירך מחוברת באליה סמוך לכסלים ולא למעלה מן הכסלים דהיינו על גב האליה:

שנשתרבבה יריכו - שאחת מיריכותיו גדולה מחבירתה:

מתני' אע"פ שאינו ניכר - בגמרא מפרש:

לא שמענו אלא אלו - שהוזכרו למעלה ואלו הן הג' שהוסיף את שגלגל עינו כו':

לשל חזיר - מפרש בגמ':

רוב המדבר - היינו קצת הלשון שאינו דבוק במלקוחיו:

גמ' מחמת עצמו - שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו:

דלאו היינו אורחיה - שיהא גלגל של בהמה עגול:

תשב לזכר - ימי טומאה שבעה ול"ג ימי טוהר:

תשב לנקבה - י"ד טמאים וס"ו טהורין:

לזכר ולנקבה - לחומרא ימי טומאה דנקיבה שבועיים וימי טוהר דזכר דלא יהא לה אלא ל"ג ימי טוהר:

מאי טעמא דר' מאיר - דאמר היולדת מין בהמה טמאה לידה כולד מעליא:

הואיל - ודומה לאדם בגלגל העין:

באוכמא - שחור של עין הבהמה (אינו) עגול כשל אדם:

הא בצירא - כל בית מושב הלובן והסירא קרי ציריא והוא ודאי [אינו] עגול כשל אדם:

לא תימא - דבעי' דומה לחזיר מכל וכל דשפיד ופריס שפיד פיו עגול פריס ששפה עליונה ולחיים העליונות עודפות על התחתונות ומפי המורה איתמר לן איפכא דשפיד שלחייו העליונות הולכות ומתחדדות כשפוד:

גמ' מאי תנא - דדמי להאי מעשה דקתני


ומעשה:

גבי אדם - כהן:

הא דאית בה עצם - אם עצם הלחי התחתון עודף על העליון הוי מום אפילו בבהמה אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלת העליונה ועודפת עליה באדם הוי מום ולא בבהמה:

מתני' אזן הגדי שהיתה כפולה - שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:

בזמן שהוא עצם אחד - שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום:

ואם אינה עצם אחד - שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהאי אוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:

לשל חזיר - מפרש בגמ':

גמ' בלום - קצר:

מבולמות - קצרות ברוחב אנקפלי"ד בלע"ז:

אם מחמת הריוח - שאין לו ריוח כל כך בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום: ואם מחמת העצם שהשפתים פתוחות יפה אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן דכי אכיל או פעי מרחיב השפתים ונראה העצם כנוד ה"ז מום וכן ברגלים שרגליו קצרות מחמת הרוח של מדה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבין כל כך אינו מום ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא לחוץ הרי זה מום והמורה גריס מחמת הרוח ופירושה כדפרישנא אבל לתקן הלשון אין יכולת ואיכא דגרסי מחמת הריוח כדפרישנא ל"א פיו בלום נפוח אם מחמת הרוח שנפח מחמת דיצא אינו מום דהדר בריא ואם מחמת העצם שעבה ביותר הרי זה מום ובתוספתא דבכורות (פ"ד) מצאנו מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו ה"ז מום:

חסחוס - תנוך:

קטינא - דקה מאד:

כריכא - עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עוביה:

בגדי שתים - חוליות בזנב ה"ז מום:

רישא - אזן הגדי סיפא אין בה שלש חוליות:

מתני' יבלת - ורואי"ן:

ושנפגם עצם ידו - דניכר המום ולעיל איירי בנשבר:

עצמו שבפיו - שהשיניים קבועות בו ולמעלה מן החוטין דאי חוטין גופיה אפילו נפגמו או נגממו נמי:

במראה - שלכל נראה שזו גדולה מזו:

אבל לא במדה - שאם אין ניכר אלא במדה אינו מום:

ולא הודו לו - ארבי יהודה קאי:

גמ' לא במקדש - דנפסל מן המזבח:

ולא במדינה - דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ:

גרב - חזזית:

ותסברא - דלא מום הוא:

והא כתיב יבלת באורייתא - גבי מומין גמורין (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת:

בגופו - לא מום גמור הוא:

והא קרא סתמא - כתיב:

אלא - בגופו נמי הוי מום ולא קשיא קרא דמשמע דאפילו בגופו הוי מום אמתני' דמשמע דאינו מום גמור אלא בעין אבל בגופו מום הוא ליפסל ולא לישחט קרא דאית ביה עצם ומתני' הכא דבעין הוי מום ואידך מתני' דבגופו לא הוי מום בדלית בה עצם:

ולית ביה עצם בגופו פסולה הוי - בתמיה:

תלתול - חתיכות בשר התלויים בו כגון בני אדם שיש להם אצל אזניהם רצועות קטנות של בשר וממעי אמן הם:

פסולין באדם - אם כהן הוא פסול לעבודה דבעינן שוה בזרעו של אהרן:

אלא אידי ואידי בעין - אמתני' קאי ולא אקרא:

והא אין מומין בלבן - ואפילו במקדש כשר לשחוט:

אידי ואידי - הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ליבלת במומין שבלבן אית ביה שער מגונה הוא ועלה קתני מתני' אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה:

והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שער - ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וקרא בדאית בה עצם דאי מתניתין דהכא בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו:

ורבנן - דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חבירתה קטנה דמכשרי:

מתני' לערקוב - לפרק שבירך ובגמ' מפרש איזה ערקוב:

כל מרבית עגלים - כל תרבות מנהג של עגלים כך הוא שיש זנבן מגיעות לערקוב הילכך בציר מהני הוי מומא וכשהן גדולים הולכות ונמתחות עד למטה:

שבאמצע הירך - מפרש בגמרא:


גמ' קפץ העליון - קפץ קשר העליון היינו ארכובתו מקום חבור השוק והירך ולא קפץ התחתון סמוך לפרסות:

כנגדו בגמל ניכר - שהגמל יש לו כנגד הארכובה עצם בולט לחוץ לשון מורי בשחיטת חולין ל"א שמעתי כגון שזנב גמל מגעת עד אותו ערקום:

וקתני ואתי דיחידאה - משום דאמרן לעיל לא שמענו כו' אלא את אלו הראשונים שמנה ביבנה והדר תנא ואתא במומין שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנינא בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם אכולהו על אלו מומין שוחטין כו':

מתני' ובעל יבלת - כדאוקימנא לעיל כו' בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואין בה שער ויש בה בלבן של עין דאי בגופו תלתול בעלמא הוא:

גרב וחזזית - מיני שחין:

מזוהם - מסריח:

ושנעבדה בו עבירה - שנרבע:

או שהמית אדם ע"פ עד אחד - שאין אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:

ע"פ עצמו - שאין שם עד אלא בעלים אמרו דאי הוו ב' עדים בדבר הוי בסקילה אפילו בהנאה מיתסר:

וטומטום ואנדרוגינוס - ספק זכר וקדשי ספק נקבה הן ולא קדשי:

אין לך מום גדול מזה - אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:

וחכ"א אינו בכור - דבריה בפני עצמה הוא ונגזז ונעבד:

גמ' וגרב לא - הוי מום גמור:

והכתיב גרב באורייתא - (ויקרא כב) גבי עורת או שבור דכתיב או גרב או ילפת:

ותו חזזית לא - מום גמור הוא והכתיב באורייתא:

זה חרס - שחין שקשה כחרס:

חזזית המצרית - שחין שהובא על המצרים:

מלפפת - דבוקה בו כדמתרגמינן (שמות לו) ויחבר ולפיף:

אלא תלתא גרב הוו דקרא - גבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש בפנים ומבחוץ:

דמצרים - דהיינו האי בקללות ובגרב ובחרס יבש בפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור:

דמתני' - לח מבפנים ולח בחוץ:

פורח - היינו האי שנראה למעלה דדבר הבולט הוי פורח:

וכתיב אבעבועות - דהיינו לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח:

מנא הני מילי - דאין שוחטין אותו במקדש:

מן הצאן מן הכשבים - קרא כתיב בויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו' דדרשינן מן הצאן ולא כל הצאן וכן כולהו:

נעבד - שעשאוהו עבודת כוכבים:

מוקצה - שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים: נוגח את האדם ומת:

ופרכינן והני בני קטלא נינהו - ארובע ונרבע ואנוגח קאי: ומשני כגון שאין שם אלא עד אחד בדבר או הבעלים עצמן הודו מעצמן דשוב אין נסקלין הבהמות דמודה בקנס פטור:

דילמא נקבה היא - ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה:

וישחט עליה - דהא כתיב חרוץ באורייתא דכתיב (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ:

כיון דאמר מר גרב זה החרס - ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא:

וכתיב - בנגעים (שם יג) עמוק דהיינו שפל כמראה חמה שנראית עמוקה שפל מן הצל הילכך ליכתב חריץ דמשמע במקום בשר נמי הויא מום אף על גב דלא מאיס כגרב וכ"ש גרב:

דילמא - נמי דייקינן דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כל כך כנקבות של בהמה:


או דילמא ספוקי מספקא ליה - אם זכר הוא אם נקבה הוא והאי דקאמר מומו עמו אם תימצא לומר קאמר אם תימצא לומר ספק בכור הרי מומו עמו:

למילקא עליה כו' - אי אמרת בכור הוא לקי דבכור בעל מום נמי אסור בגיזה ועבודה ואם ספק הוא מספיקא לא מלקינן ליה:

אי נמי למיתביה לכהן - אם בכור הוא נותנו לכהן ואוכלו במום זה ואם ספק הוא אוכלו ישראל במום זה כדין ספק בכור הנאכל במומו לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

דילמא אם תימצא לומר קאמר - כלומר אם בכור הוא הרי מומו עמו:

ה"ג בתורת כהנים זכר ולא נקבה - זכר כתיב גבי עולת בקר זכר תמים יקריבנו ומשמע ולא נקבה:

כשהוא אומר זכר למטה - בעולת צאן:

שאין ת"ל - דלא צריך לגופיה למעוטי נקבה דהא אימעיטא לה:

להוציא טומטום ואנדרוגינוס - הוא דאתא:

מני - האי דאימעיט טומטום ואנדרוגינוס מזכר בתרא:

אילימא ת"ק - דמתניתין הא טומטום ואנדרוגינוס ספק הוא:

ואיצטריכא קרא למעוטי ספיקא - בתמיה הא ליכא ספק קמי שמיא אלא ודאי משום דבריה בפני עצמו הוא קממעיט ליה ודלא כת"ק:

אלא רבנן בתראי - דמתניתין דפשיטא להו דבריה הוא וקאמרי אינו בכור אלא נגזז ונעבד: תיפוק ליה טומטום ואנדרוגינוס ונקבה מחד זכר דהא גבי בכור לא כתיב אלא חד זכר וקממעט מיניה כולהו טומטום ואנדרוגינוס מחד זכר:

אלא פשיטא כדר' ישמעאל - מוקמינן לה וכדבעי' לפרושי דהא כהנך רבנן לא מצינן לאוקמא ופשיטא ליה דזכר הוא:

היינו דאיצטריך למעוטי - דאע"ג דזכר הוא לא קדוש שום קדושה אם אקדשיה לשום עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה ר' ישמעאל מגיזה דלא שרי משום מום אלא לישחט:

אלא אי ספוקי מספקא ליה - אם זכר אם נקבה תו לא מיתוקמא הך אליביה [דר"י] דקרא למעוטי ספק דלא אתי וכמאן מוקמת ליה:

לעולם רבנן בתראי - ודקאמרת תיפוק לי מחד קרא דהא גבי בכור מחד קרא נפקא להו לא היא דגבי בכור תרי כתיבי:

הזכר - הזכר תקדיש:

הזכרים - אשר יהיה לך הזכרים לה':

מחלוקת - דקאמרי רבנן בתראי בריה הוא באנדרוגינוס:

אבל טומטום דברי הכל ספק - ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה:

אלא מעתה - דספק הוא בערכין יערך באדם או בערך איש או בערך אשה:


אלמה תניא הזכר - והיה ערכך הזכר ומריבויא דה"א נפקא לן ולא טומטום:

ערך איש ואשה - אין שוין כדמפרש בפ' בהר סיני:

אם נקבה - מריבויא דאם נפקא לן ולא טומטום משום ספיקא לא ממעיט ליה קרא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא ודאי משום בריה ממעיט ליה:

סמי מכאן טומטום - מקרא לא ממעט אלא אנדרוגינוס ומשום בריה אבל טומטום נערך ולחומרא נערך כזכר:

אם זכר אם נקבה - בשלמים כתיב (ויקרא ז) ומשום ספק לא ממעט קרא ועוד בין זכר בין נקבה כשר לשלמים אלא ודאי בריה הוא:

הזכר ולא נקבה - דהיינו הך דגבי עולה דפרישית לעיל להוציא טומטום ומדמעטיה קרא בריה הוא דמשום ספק לא ממעט קרא: הרובע ל"ג דלא שייך בעופות:

הנעבד - כולה בקרבנות דעופות קמיירי:

מטמאים בגדים אבית הבליעה - כשאר נבלת עוף טהור דמליקתו אינה מליקה והוי נבילה ואי לאו בריה הוא אמאי אינה מליקה מה נפשך אם זכר הוא כשר ואם נקבה הרי כשר דהא בעופות לא חלק הכתוב ועוד מדר"א איכא לאותוביה דקאמר כל מקום שאתה מוצא זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ספיקא מי ממעט ליה קרא אלא ודאי בריה הוא והיכא דמעטיה מעטיה אבל בעופות דלא מעטיה לא מעטיה:

לא קדושין בתמורה - כלומר אפילו תמורה שחלה על בעל מום קבוע אינה חלה עליהן וטעמא מפרש במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (דף יז.):

ולא מקדשין בעושי תמורה - שאם הם קדושין אין עושין תמורה והיכי דמי שהן עצמן קדושין כגון שהיו ולדות קדשים דקדשי אגב אמן ואי טומטום ספק הוא אמאי לא קדוש ממה נפשך:

יתום - דמי להנך שפסולין משנולדו והיכי דמי יתום כדמפרש בשחיטת חולין בפ' שני (דף לח:) שמתה אמו בשעת לידה זה פריש למיתה וזה פריש לחיים:

לימא כתנאי - הא דרב חסדא דאיכא דס"ל ספק הוי:

אין קדושה חלה עליו - דבריה הוא אבל בטומטום לא פליגי דספק הוא:

להוציא טומטום ואנדרוגינוס - דטומטום נמי בריה הוא:

דכ"ע טומטום בבריה לא מספקא - דתיקום לרב חסדא כתנאי דתימא ההוא תנא דסבירא ליה בריה הוא סבירא ליה כרבנן בתראי:

אלא הני תנאי - דברייתא בהכי פליגי דכ"ע מטיל במקום זכרות זכר הוי וקדוש: ות"ק סבר חיישינן שמא נהפכה זכרותו נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום שרגיל נקבות להיות נקבה


ור"ש סבר לא אמרינן הכי אלא ודאי נקבה הוא והא דאמר רב חסדא טומטום דברי הכל ספק הוא הא אתא לאשמועינן דלא תימא לרבנן בתראי טומטום נמי בריה הוא ולא תהא קדושת בכור חלה על שום טומטום ומיהו ס"ל לרב חסדא איכא תנא דאפילו ספק לית ליה דאי מטיל מים במקום זכרות זכר ואם במקום נקבות נקבה ודכולי עלמא אית להו דרב חסדא דקדושה חלה על טומטום: וכי האי דהורה רבי אילעאי - כלומר ר"ש בן יהודה כי הך הוראה ס"ל:

חולין - ולגבי בכור קאמר דלא קדיש דוודאי נקבה הוא והא ר' אלעאי אמורא הוא ולאו היינו האי דברייתא דאיירי לעיל משום רבי ישמעאל:

תהי בה ר' יוחנן - בהך הוראה דר' אלעאי:

לא לת"ק ולא לר' ישמעאל - דמתני' דאמרי טומטום אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה משום דספיקא הוא ור' ישמעאל לא פליגי אלא באנדרוגינוס דנעשה נקבות שלו חריץ:

לא ס"ל - לרבי יוחנן דרב חסדא אלא רבנן בתראי אטומטום נמי אמרי דבריה הוא:

אי לא סבירא ליה - אמאי קא מתמה הא ר' אילעאי הוא דאמר כרבנן בתראי:

שבק תרי - ת"ק ור' ישמעאל ועביד כחד רבנן בתראי:

הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד - וליכא למיבדקינהו בהטלת מים [אבל] בבהמה אין בה שום ספק לדברי הכל והאי דקאמר ת"ק דמתניתין אינו נשחט במטיל מים במקום זכרות קאמר דודאי קדוש הילכך אינו נשחט במדינה ובמקדש נמי לא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות דהא ממעטינן ליה מהקרבה בכמה דוכתי הזכר ולא טומטום ורבי ישמעאל אאנדרוגינוס קאי ורבנן בתראי אאנדרוגינוס קיימי אבל טומטום כולי עלמא מודו דמטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקבה ור' אילעאי אליבא דכולהו הורה:

כר"מ - בתמיה כלומר מי חיישינן ליחידאה:

אפי' תימא רבנן - נמי פרכינן הכי דהואיל ואישתני לענין טומטום אישתני דנהפכה זכרותו לנקבותו:

ומשני אית דאמר אישתני - כלומר איכא למ"ד אמרינן הואיל ואישתני אישתני בבהמה דהיינו ת"ק דפליג לעיל עליה דר"ש בן יהודה דלא חייש שמא נהפכה ור' אלעזר כר"ש סבירא ליה:

לימא - אי אמרי' הואיל ואישתני או לא אמרי' תנאי היא:

שקדש קדושיו קדושין - לחומרא וצריכה גט שמא זכר הוא:

נתקדש - קדושיו קדושין וזה שקדשו אסור בקרובותיו של טומטום כגון באמו ובאחותו דשמא נקבה הוא:

וחולץ - לחומרא שאם אין שם אחר אלא הוא בעיא יבמתו חליצה אבל יש שם אחר לא חליץ טומטום דהא האי תנא בנקבה נמי מספקא ליה:

וחולצין לאשתו - חומרא היא שמא זכר הוא:

ומייבמים את אשתו - ממה נפשך אי זכר הוא שפיר מייבם אחיו ואם נקבה הוא אשה בעלמא הוא דנסב האי אחיו של טומטום אבל טומטום לא מייבם דאינו בן לידה ולא קרינא ביה להקים לאחיו שם:

מאי לאו דכ"ע כר"ע - דאמר ביבמות פרק הערל (דף עט:) סריס חמה לא חולץ ולא מייבם ואשתו לא חולצת ולא מתייבמת שלא היתה לו שעת הכושר:

ובהא פליגי - דמ"ד מייבמין לאשתו ממ"נ סבר אי זכר הוא שפיר מייבם דלא אמרינן הואיל ואישתני למיהוי טומטום אישתני נמי לספוקי בסריס חמה שאפילו יקרע וימצא זכר יהא סריס ואשת סריס אין מתייבמת: ומ"ד אין מתייבמת סבר אמרינן הואיל ואישתני למיהוי טומטום אישתני. נמי לספוקי למיהוי סריס חמה אפילו ימצא זכר הילכך אין מתייבמת אשתו דנמצאו פוגעים בערוה דכיון דזכר הוא קדושיו קדושין וכיון דסריס חמה הוא אין אשתו זקוקה ליבם הויא כאשת אח שיש לה בנים והמייבמה פוגע באיסור אשת אח ומיהו חליצה בעיא דלא פשיטא לן שהוא סריס דשמא לאו סריס הוא הילכך בעיא חליצה:

לא דכ"ע אמרי שמא אישתני - ומספקינן ליה בסריס חמה והא דאמרינן מתייבמת רבי אליעזר היא דאמר בפ' הערל (יבמות דף פ.) אשת סריס חמה מתייבמת שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים הילכך ממ"נ שרי לייבומה. ומ"ד לא מתייבמת כר"ע:

ומאן האי תנא דאית ליה כר"ע - ואמר חולצת ולא מתייבמת:

סריס ודאי משוי ליה - לטומטום ואפי' חליצה לא תיבעי דהא ר"ע באשת סריס חמה לא בעי חליצה:

אלא ר' יוסי בר' יהודה - דשמא קאמר הילכך חליצה בעיא דשמא זכר הוא ושמא אינו סריס ולא מתייבמת דשמא זכר הוא וסריס הוא ואינה זקוקה ליבם ונמצא פוגע באשת אח שיש לה בנים:

שמא יקרע כו' - ובמקום אחין קאמר דלא יחלוץ (וליחוש) שמא סריס חמה הוא אבל אין שם אחר יחלוץ ולא מיפטרא יבמתו בולא כלום דשמא לאו סריס הוא הילכך אשתו נמי בעיא חליצה שמא לאו סריס הוא ולא מתייבמת דשמא סריס הוא:

אטו כל דמקרע זכר מישתכח - דלא מספקא ליה אלא בסריס חמה ובנקבה לא מספקא ליה:

מאי בינייהו - בין רבי יהודה לר' יוסי בטומטום שמת אחיו הא תרוייהו לא יחלוץ קאמרי: