רבינו גרשום על הש"ס/בכורות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מג עמוד א

מומין אלו. דחשבינן בבהמה:

בין קבועין ובין עוברין פסולין באדם. בכהנים:

ויתר עליהן. דפסולי[ם] באדם ולא בבהמה הכילון כו':

ואמאי. פוסלין באדם והא איכא יבלת דלא כתיבא באדם וכתיב בבהמה ודק תבלול דלא כתיבי באורייתא גבי מומי בהמה ואמאי קא חשיב להו הכא בבהמה:

מילף ילפי מהדדי. מומי בהמה ממומי אדם הלכך חשיב להו לכולהו בבהמה:

גרב ילפת כתיב בין במומי אדם בין במומי בהמה לגזרה שוה:

ומה ילפת דלא מאיסא דהוי יבש:

גרב דמאיס. דהוי לח:

וליכתב רחמנא לכולהו. מומי בין יבלת בין דק תבלול בחד ולא באידך אלא גרב וילפת לחוד באידך למילף או גבי אדם או גבי בהמה:

קלוט וחוטין דליתנהו באדם. דחוטין דאדם לא הוי בגלוי כשל בהמה ולא פסלי באדם ולא קלוט דלא בעינן באדם פרסות סדוקות:

גבן וחרום דליתנהו בבהמה דגיבן זה שגביניו שוכבין וליכא לבהמה גבינין:

וחרום. זה הכוחל שתי עיניו כאחת שחוטמו שקוע ואין לו חוטם בין עין לעין ויכול לכחול זה מזה שאין עיכוב חוטם בין עין לעין. וחוטם ליכא בבהמה ואינו כוחל:

וליכתבינהו לכולהו מומי דשייכי בחד אי באדם ליכתוב ביה גיבן וחרום ולכולהו מומי:

והנך דליתנהו. ביה כגון קלוט וחוטין ליכתבינהו באידך בבהמה ולא ליכתוב בה תו מכל מומי אלא גרב וילפת. ולילפי מהדדי כל הני מומי דשייכי לכל חד וחד:

אלא. משום הכי איכתבו תרי זמני משום דבר שנתחדש בהן אגב דאיכא בהאי דליכא בהאי משום הכי כתבינהו תרי זימני:

אדם כהן שכן נתרבה במצות הרבה מה שאין כן לא בבכור ולא בקדשים:

שכן קדושתן מרובה שקדשים נוהגין בין בזכרים בין בנקבות ועוד שיש להן קדושת הרבה חטאת ואשם עולה ושלמים:

לא ליכתוב באדם ותיתי מהנך מבכור ומקדשים ואי אמרת מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר באדם קדשים יוכיחו שאין קדוש מרחם ואפי' כן פוסל מום בהם. מה לקדשים שכן קדושתו מרובה בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שפוסל בהן מום אף באדם נמי. מה להנך שכן קריבין על גבי מזבח מה שאין כן באדם:

מה להנך בקדשים ואדם קדושתו מרובה אדם נתרבה במצות קדשים שכן קדושתן מרובה ונוהג קדושת אדם כהן וקדשים בין בפשוטים בין בבכורים ראוין לעבודה:

קדושתן מאליהן שאין צריך להקדישן:

יתר עליהן באדם הכילון כו'. לא פסילי מדאורייתא אלא משום דבעינן איש ששוה בזרעו של אהרן:

דף מג עמוד ב

מאי איכא בין שאין שוה לזרעו ומשום מראית העין. דמשום מראית העין הוי קיל מכולהו:

איכא בינייהו עשה. דכתיב מזרע אהרן הכהן מי ששוה בזרעו של אהרן ראוי לעבודה ושאינו שוה אין ראוי לעבודה והיינו לאו הבא מכלל עשה עשה. למראית העין אפילו איסור עשה ליכא:

הכילון. לאכלא דדנא שהוא משופע וחד למעלה:

לפתם. שדומה ראשו ללפת שרחב למעלה מכל צדדין:

ותנא. כגון שצוארו עומד באמצע ראשו שהראש בולט מכל סביביו. מקבא. דדמי ראשיה למקבא שבולט הפדחת הרבה לחוץ וכן העורף מאחריו ולצדעיו שוה ראשו ודומה לפטיש שיוצא מלפניו ומלאחריו והיינו מקבא כגון ותשם את המקבת בידה:

שקוט מלפניו. שראשו בולט הרבה לפניו:

ושקיפה מאחריו. שדומה כמי שנחתך ממנו חתיכה מאחריו והיינו שקיל פיסיא:

דחביס מיחבס. שצוארו משוקע בין כתיפיו ושמוט דאריך צוארו ודק ובולט פרצופו הרבה לחוץ:

בעלי חטרות. שלועזין חלדרובא:

קורקורא דבשרא. היינו תלתול בעלמא:

והזבלגנין. איכא דאמרי שיש לפלוף בעינו. וא"ד שיוצא רירו:

קרחנין וננסין תנינא במתניתא ומאי קמ"ל ולשמעינן זבלגנין גרידא:

כולהו איצטריך ליה דמהו דתימא משום מראית העין נינהו קמ"ל משום דשאינו שוה בזרעו של אהרן:

ואמאי מספקא לן דמשום מראית העין:

מהו דתימא תנא חדא. משום מראית העין וה"ה לכולהו להכי קמ"ל ר' יוחנן דמשום דאינו שוה הוא:

והיכי מצי למימר תני חדא וה"ה לכולהו והא כל היכא דאיכא למיהדר ומיתנא משום מראית העין קא הדר ותני מלמד דלא אמרינן תנא חדא וה"ה לכולהו. ומאי קמ"ל ר' יוחנן:

אלא הא קמ"ל לאפוקי מהאי תנא כו':

הכהנים. והקריבו בני אהרן ואמאי כתיב הכהנים לרבות את הקרחנין:

אין לו גבינין. גבות עינים:

כל שגביניו שוכבין. שהן גדולות ותלויות על עיניו:

רבא אמר זהו גיבן האמור בתורה דקאמר זהו מדרש או גבן האמור בתורה כלומר דמאו מרבי אין לו אלא גבין אחד:

באשה אינו ולד. דלא חיי:

בששדרתו עקומה דמיתחזיא כשתי שדרות. והיינו דקאמר ר' חנניה כל שיש בו ב' גבין וב' שדרות הוי מום אבל ב' שדרות ממש לא:

חוטמו שקוע. בין עיניו:

סולד. שנכוץ ראש חוטמו למעלה:

בולם. שסתומין נקבי חוטמיו:

אמרו לו הפלגתה. כלומר חלקתה על דברי חכמים כלומר דרבנן סברי אע"ג שאינו שוקע כ"כ שיכול לכחול ב' עיניו כאחת אלא פחות שוקע הוי מום. וקיימן כסידרייהו דחזי משתיהן במקום אחד:

דף מד עמוד א

בעינו. דכתיב או תבלול בעינו:

דליתנהו כלל. לעיניה:

אבל מחסורייתא. שנפחת קצת ממראות עיניו כתב רחמנא דק והיינו מחסוריתא אבל מבלבליתא לא. שמבולבל לבן בשחור:

אבל בשניותא. שמשונה מראה עיניו:

כהיותא. שאינו רואה כלל:

סכי שמש. תני רב יוסף היינו סני שמש שאינו יכול להסתכל בשמשו:

זגדים מחוי רב הונא חדא מדידן וחדא מדידהו. היינו שעינו אחת בריאה דומה לשלנו והאחרת דומה לאותן שעיניהם משונות:

ואיקפד רב יהודה. מפני שהוא היה כן. וגרם שכביא הצירי:

טרוטות. עגולות:

צירניות. שעגול אותו מקום שהעין מונח בו:

דולפות. יותר מדומעות:

טורדות. שדולפות בלא הפסק. ואיכא דאמרי טורדות שאין יכול לעצום עיניו אלא בטורח גדול למ"ה. זיוור דמזוורן עיניה. מטמרין עיניו:

לופין. דנפיש זיפי שריסי עיניו גדולות:

והתימין שתמו זיפין. דלית ביה ריסי עינים כלל:

לא קשיא. הני דמוסיף תנא ברא הא דאישתייר גרדומי כלומר אע"ג דנשתייר עיקרו פוסל:

והא. דמתניתין דלא אישתיור מגרדומי כלל:

שימי באמה של קודש קאמינא. דהוה משה רבנו י' אמות באמותיו שלו לא היה אלא ג' אמות שלו כדרך כל אדם שגבוה ג' אמות שלו:

תנא עד כעובי אצבע קטנה. הא קטן או גדול הוי מום:

דומות לספוג מקובצות ביחד:

גדיא חזיזא. שאזניו תלויות לו למטה:

וזכרותו עמהם. העצם שבפנים פסולה להקרבה:

הא דאיגום איגומי. דנשתייר מקצת מזכרותן אין נפדית עליהן:

פרה אדומה שקרניה שחורות בראשו יגור במגרה אותו שחור ותהיה כשרה קסבר אף על גב דחתך מזכרותן:

לא תרגמא זעירי מעילוי דכרותיהו חתך ולא איפסלה:

דף מד עמוד ב

נכפה אפילו לימים. כלומר אפילו לזמן קבוע פסול לעבודה אפילו בשאר הימים בשאינו נכפה:

משתינין מים בפני רבים. דסכנה היא להעמיד עצמו ואין שותין מים בפני רבים דלא דרך ארץ הוא:

ונמצא כרסו צבה נפוח:

איצטריך ליה. לקטנים:

נגדו ליה גלימא. להפסיק בינו לבין העם משום צניעותא:

אתא א"ל לאבוהא היאך נגד גלימא:

א"ל אתן לך ת' זוזי וזיל אהדר עובדא למריה. כלומר שתעמיד הדבר על הילכתו. שתשתין לפניהם בגלוי כדי שלא ילמדו ממך שלא יסתכנו להעמיד על עצמם:

דאת. דאית לך גלימא אפשר לך למפשט ודלא אפשר ליה דלית ליה גלימא למפשט יעמיד עצמו ומסתכן:

באודנא. כלומר אפילו באודנא הוינא משתין מקמי דאיסתכן:

ותיפוק ליה משום עלקה. כלומר דהאי דכרסו צבה לאו מחמת שתן הוא אלא משום דשתה עלקה:

בשותת. מים דאי שתה עלקה לא הוה שותת:

בשעה שאדם נצרך. ומעמיד עצמו ניקבו:

בזמן שבבהמתך כשאתה משים עצמך כבהמה שמשתנת בפני רבים לא יהיה בך עקר ועקרה:

אימתי. אין תפלתך עקורה כשאתה מתפלל על עסקי בנים בזמן שאתה משים עצמך כבהמה שלא העמדת עצמך:

בי מדרי דבבל. מדרונות של בבל אם משתין עליהם מהדרי המי רגלים לעין עיטם לנהר שמושך לארץ ישראל ויהיו שותין ממנו לפיכך לא ישתין אלא על מקום נמוך שיבלעו שם העין:

לא תקים להדיא באנפי ינוקא. כשמשתין משום צניעותא. אגיסא דמהדרא אפה לית לן בה:

הדרקון. היינו כריסו צבה:

ירקון. חולי ירקון:

דם רבה. שמעמיד שאינו מקיז דם:

שחין רבה. כלומר לוקה בשחין:

רוח קצרות באה עליו. דתנן דהוי מום מאי ניהו נאלא רוח שטות:

בן נפלים. רוח שידה שגעון:

המשוכן ובעל גרב. משוכן בביצים שביציו גדולים ביותר:

בעל גרב [גבר] בגיד שארוך ביותר:

מחוי. רב יהודה שארוך הגיד עד הארכובה:

נמרחו אשכיו. נימוחו ביציו:

שרוח באשכיו. שנפוחין ביציו:

שמראיו (משוכין) [חשוכין]. שהוא שחור ככושי:

קשיא ליה לר' ישמעאל. אם כדברי ת"ק חסר אשך מיבעי ליה אלא תני שנמרחו. וכן קשיא ליה לרבי עקיבא מאי דאמר ר' ישמעאל וכל חד וחד בעי לתרוצי טעמיה:

קסבר. ר' חנניה גורעין ומוספין ודורשין. גורעין [א'] מאשך. ומוסיפין אותו במרוח והוה ליה מראה וגורעין ח' ממרוח ומוסיפין במקום א' שבאשך והוה ליה חשך והיינו מראו חשך שמראיו חשוכין:

המקיש בקרסוליו ובארכבותיו. שכשהוא הולך קרסוליו או ארכבותיו נוקשות זו בזו והיינו הקישן דאמרינן בגמרא:

דף מה עמוד א

כל שהוא מקיף פרסותיו. שפרסות רגליו רחבות ועגולות שכשהוא מקרב רגליו זו אצל זו אין יכולות ארכובותיו להקיש זו בזו:

פיקה יוצאת מגודליו. כעין אצבע יתירה:

עקיבו יוצא לאחוריו. שבולט הרבה לאחריו כדמפרש בגמרא כגון שנראה (כגון) שוקו יוצא באמצע רגלו:

והקילבן. לא איתפרש לן [יש מפרשים קילבן שזורק רגלו לאחוריו כשהוא הולך]:

הפיקין והשופנר. כסתות הרבה כעין קרסוליו הרבה:

לא תימא דטרפה. שדקה הרבה ולא סדיקה בין האצבעות אלא שעגולה כשל אווז אלא כיון דטריפה אע"ג דסדיקה פסול:

קלוטות עד הפרק. אם דבוקות הן האצבעות מפיסת יד ועד הפרק האמצעי של אצבעות כשר ואם דבוקה למטה מן הפרק וחתך הדבק כשר:

למעלה מן הפרק דאמר בגמרא היינו למטה מן הפרק דאמרינן במתני'. או דמרבי כולהי הני מאו:

[ובנספרת] על גב היד שעומ' בשורת האצבעו':

ועולה למנין קכ"ה. אברים דהיינו רוב מנינו דרמ"ח אברים יש באדם:

רבינו הגדול. רבי:

עשו דבריהם כדברי נביאות. שאין אדם יודע לפרש מה טעם מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל:

משום עצם כשעורה נגעו בה. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל אף האי נמי:

רב פפא אמר הואיל ואינה נספרת בדין הוא דאפילו במגע ובמשא נמי לא תטמא אלא גזירה שאינה נספרת דתטמא אטו נספרת:

אי הכי. ליגזור כשאינה נספרת דתטמא באהל אטו נספרת:

עבדו. בה היכירא דלא תטמא באהל כי היכי דלא לישרפו על טומאתו תרומה וקדשים:

אע"פ שאין בהן רובע. הקב של עצמות טמאין באהל:

ב' שוקין וירך אחד. הואיל ויש רוב בנינו בגובהו של אדם:

חסר. אדם חסר שאין בו אלא מאתים אברים כגון שחסר מכל יד ומכל רגל ב' אצבעות ובכל אצבע יש בו שש עצמות עד הזרוע דהיינו חסר מ"ח אברים:

ויתיר שיש בו מאתים ושמונים ואחד. שזה יש לו ל"ג אברים יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות בידיו וברגליו שיש בהן כ"ד אברים ולכל השש עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ"ח יתירות:

ושני צירים וב' דלתות ומפתח. והיינו רפ"א אברים:

כולן עולין למנין קכ"ה. אפילו הנך יתירות עולין בחשבון קכ"ה דבין ליתיר ובין לחסר לא אזלינן בתר רוב אברים דידהו אלא בתר רוב אברים דאינשי דעלמא דהוי קכ"ה:

לר' עקיבא קשיא דתלמידי דרבי ישמעאל דאינהו לא אשכחו אלא ד' אברים טפי באדם ורבי עקיבא דמוסיף מפתח איכא ה' אברים טפי:

דלמא איידי דזוטר. ההוא עצם דמפתח איתמוח איתמח בששלקוה:

וכולן. הני חמשה יתירי אינן מטמאין באהל כו':

צירי בשר. וליכא בהו עצמות:

הכי נמי מסתברא. דלית בהו עצמות בצירי דאי לא תימא הכי כו':

דף מה עמוד ב

הוה אמינא שית דידיה. חדא ושית דכרעיה חדא:

משם ראיה דלא אמר ליה כמותך ירבו משום שבחא. אלא כך אמר ליה כמותך ירבו אצבעות יתירות בממזירי ונתיני שבישראל כדי שיהו ניכרין ויתמעטו שיפרשו ישראל מהן מלהתחתן בם:

מר סבר. ר' דפוסל כחישותא אתחלא ליה בימין שהרי אין כוחה יתר משמאל והוי מום:

סומקא גיהיא. אדום ביותר:

באריכא שמוטא סניא. ארוך ודק ופרצופו בולט הרבה לחוץ וסנוי הוא לראות הוי מום:

בוהק. לבן הוא יותר מדאי דהוי נגע:

טפיח כלי חרש שחור. בהדי מומי בעי למיחשביה משום דכולהו דמתני' לאו מומין נינהו אלא משום דאין שוה בזרע של אהרן הוא דאסור. שיכור מחיל עבודה מפורש במסכת זבחים:

בשאר המשכרין דלר' יהודה במיתה^[1] ולרבנן באזהרה ופלוגתייהו בסיפרא. דלדולין תלתול:

אותו ואת בנו. כהנים כשרים לעבודה ביחד וכן כהן טרפה ויוצא דופן כשר לעבודה:

הנושא נשים בעבירה. כגון אלמנה לכהן גדול וחלוצה לכהן הדיוט פסול עד שידור מהן הנאה שיגרשן:

נודר הנאה ועובד עבודתו על גבי המזבח ולכשירד מעבודתו מגרש דלא צריך לגרש קודם שיעבוד:

וניחוש. דלא לישרייה לעבוד קודם שיגרש דלמא בתר דעבד עבודה אזיל לגבי חכם ושייל על נדריה ושרי ליה חכם ואישתכח דלא מגרש:

קסבר. האי דאמר נודר ועובד קסבר דצריך לפרוט מה נדר וכיון דמפרש לחכם שנדר לגרש אשתו הפסולה לו לא קא שרי ליה חכם ההוא נדר:

דמדרינן. ליה לפני רבים דמגרשה ולא מצי מיפר חכם:

דף מו עמוד א

דאדריה רב אחא. אדעתא דרבים:

התם בנושא נשים בעבירה אימר יצרו תוקפו דנשאה ואי לא מדיר ודאי לא מגרש:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - וכ"ה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דשיכור בשאר משכרין שעבד היה לוקה ואמנם בכריתות דף יג משמע דלרבנן ור"א שם אפילו אזהרה ליכא ועיין בכ"מ בפ"א מהלכות מקדש וצ"ע.