רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




רב ששת אמר - לעולם מצות פדיון לאלתר והאי דקתני אין בערכין ופטר חמור פחות משלשים שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר:

מאי לאו מצוה להשהותו - כרב נחמן וקשיא לרב ששת:

מצוה לפדותו - דמלאלתר עד שלשים הוי זמן פדייה ומכאן ואילך עובר:

אלא אמר רבא - לעולם מצוה לשהותו ואפי' הכי כרב נחמן לא מתריצנא ולא קשיא הא דקתני שלשים יום מצוה לשהותו:

רבי אליעזר הוא דמקיש - בכור בהמה טמאה לבכור אדם:

והא - דקתני לאלתר רבנן היא דמתניתין דלא מקשו: מתני' מצות יעידה באמה העבריה שייעדנה אדון לאשה:

קודמת למצות פדייה - שהיא פודה עצמה:

אשר לא יעדה והפדה - אם יעדה זה מוטב:

עכשיו - מצות חליצה קודמת שהמייבם את יבמתו שלא לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח:

באדון - במתפיס בהמה טמאה לבדק הבית מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם: הדרן עלך הלוקח עובר חמורו

פרק שני - הלוקח עובר פרתו


מתני' הלוקח עובר פרתו: שאינו רשאי - למכור לעובד כוכבים בהמה:

גמ' כדרבי חנינא - בפ' קמא (לעיל ה:) מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים כו':

דזוטרן מיליה - דלא מיירי בפטר חמור אלא פרקא קמא וכולה מסכתא איירי בבכור בהמה טהורה:

בבהמתו - בעדרו:

בדיניהן - דיינינן ליה בדיניהן ולקמן מפרש מאי היא:

אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה - מכי דייש אמיצרי כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כו.):

וממונו במשיכה - מטלטלין אין נקנין אלא במשיכה במסכת קדושין (דף כו.):

מיד עמיתך - משמע מיד ליד דהיינו משיכה:

כלל כלל לא - עד שתבא לרשותו של ישראל לא קני:

ואימא או בהא או בהא - והכי משמע קרא מיד עמיתך הוא דבמשיכה ולא בכסף הא מיד עובד כוכבים באיזה שתרצה ונשמע מיניה דהיכא דמשך ולא נתן מעו' נמי קני:


מה עמיתך בחדא - משיכה:

אף עובד כוכבים בחדא - בכסף ולא במשיכה דהכי משמע עמיתך במשיכה ולא עובד כוכבים:

מכסף מקנתו - בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הכתוב מדבר:

לאמימר דאמר כו' - בפרק בתרא דע"ז (דף עא:):

הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן - דאמר בפרק הזהב (ב"מ מו:) דבר תורה מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו דגמר הדיוט מהקדש ומשיכה לא קניא איכא למימר דעמיתך אתי למימר מיד עמיתך בכסף ומיד עובד כוכבים במשיכה:

מפורשת מן התורה - מיד עמיתך משמע מיד ליד:

אמרי לעמיתך - דממעט כנעני מדין אונאה דכתיב בסיפיה דקרא קממעטי ליה:

אונאה מאל תונו איש את אחיו נפקא - דמשמע אחיו ולא כנעני:

חד למעוטי כנעני וחד למעוטי הקדש - מאונאה:

כמ"ד גזילו - של כנעני אסור בב"ק בפ' הגוזל בתרא (דף קיג:):

אמרי - ודאי אי סבר גזילו של כנעני מותר תו לא אתא קרא למישרי אונאה אלא למעטיה מדין קנייה וכיון דאמר עובד כוכבים קנה במשיכה על כרחיך כר' יוחנן סבירא ליה דמכסף קא ממעיט ליה:

גרוטאות - חתיכות כסף:

יחזיר - דמשיכה אינה קונה:

לים המלח - דעבודת כוכבים ביד ישראל אינה בטילה עולמית: משיכה למה לי:

מקח טעות - דלא ידע דאית בה עבודת כוכבים הלכך מצי למיהדר ביה:

רישא איכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות - בתמיה:

רישא וסיפא מקח טעות - ומדינא מצי מהדר ביה נמי בסיפא ומיהו רבנן גזרו כיון דיהיב זוזי והדר שקיל להו מיחזי כמוכר עבודת כוכבים ורישא דלא יהיב זוזי וכי מהדר לה לא מידי שקיל לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ומשום הכי נקט מתן מעות אע"ג דקיבל עליו לדון בדיני ישראל:

דלא הוה ידע - דאית בהו עבודת כוכבים דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי לעיוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות:

איבעי לעיוני - ומדלא עיין אחולי אחיל והוי משיכתו משיכה גמורה:

רב אשי אמר - לעולם בשלא קיבל עליו לדון בדיני ישראל ולא קשיא סיפא לר' אושעיא ודקאמרת אי מעות קונות משיכה ל"ל משיכה לאו דוקא דמדרישא משיכה אינה קונה דקתני יחזיר סיפא נמי משיכה אינה קונה:

רבינא אמר מדסיפא משיכה קונה כו' - וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל וקסבר האי תנא דאיצטריך למימר דאין צריך לעמוד בדיבורו עם העובד כוכבים:

דקסבר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה - אם חוזר בדיבורו:


מתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן - שהיה להם מום קבוע והקדישן להמכר ולהבא מדמיהם קרבן למזבח:

חייבין בבכורה - לאחר פדיונן אם ילדו:

ובמתנות - זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורין:

ויוצאין לחולין - בפדיונן לגמרי ליגזז וליעבד כחולין גרידי משום דמעיקרא לא חיילא עלייהו קדושה חמורה:

והשוחטן בחוץ פטור - אפי' קודם פדיון דאפי' הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחילה קדושה כל כך:

ואין עושין תמורה - מפרש בגמ':

ואם מתו - קודם פדיונן יפדו להאכילן לכלבים דאין קדושתן חמורה ותו קמ"ל דגרעי משאר קדשים שאין נפדין אלא חיין שיוכלו לעמוד בפני הכהן בשעת הערכתן דכתיב (ויקרא כז) והעמיד (הכהן) את הבהמה וגו' והדר והעריך (אותה) הכהן וגו':

חוץ מן הבכור והמעשר - שאפילו במומן חלה עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו ובמעשר כתיב (שם) לא יבקר בין טוב לרע דמשמע בין תם בין בעל מום קדוש טוב תם רע בעל מום:

מום עובר - כמאן דליתיה דמי וחלה עליהן קדושה:

פטור מן הבכורה - מפרש בגמרא:

ואין יוצאין כו' - שאפי' לאחר פדיונן אסורין (בהנאה) בגיזה ועבודה כדמפרש בגמרא:

ולדן וחלבן אסור כו' - מפרש בגמרא כשנתעברו קודם פדיונן וילדו לאחר פדיונן:

והשוחטן בחוץ - קודם פדיונן:

חייב - כרת ובגמרא מפרש בדוקין שבעין דראוין הן לפנים ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו אבל בשאר מומין לא דאמרינן במסכת יומא (דף סג:) הראוי לאהל מועד חייבין עליו אי לא לא:

יקברו - ואין נפדין דבעי העמדה והערכה:

גמ' טעמא דנפדין - ארישא קאי:

קדושת דמים פטורה מן הבכורה - כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות:

קדשי בדק הבית כו' - והני כקדשי בדק הבית דמו דהם עצמן לא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהן:

לא - תסייעיה ממתניתין דקדושת דמים למזבח הוא דהוקדשו לשם כן שיהיו הדמים קריבין למזבח והתם הוא דאסור בגיזה ועבודה משום דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח:

הא - ולדות שנולדו לפני פדיונן אסורין בהנאה בלא פדייה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח:


נפדין תמימים - אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן או אין נפדין תמימים:

טפל - ולד:

עיקר - אם אלמא נפדין תמימים: וקא דייק הש"ס טעמא דלא בעי מום משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר דמכח בעל מום אתו הא לא אתו מכח בעל מום אלא לדידהו מקדיש להו לדמיהן לא נפקי לחולין בלא מום דקדוש קדושת הגוף:

זכר - איל:

הקדיש זכר לדמיו - שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה להכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתו קרבן עולה מייתו:

רבי אלעזר מתני - השוחט בחוץ חייב לאו כרת קאמר אלא מלקות:

ומוקי - להאי חוץ כגון ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות:

במת יחיד - שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו כגון במת מנוח וגדעון ושמואל:

במה גדולה - נוב וגבעון שהן של צבור:

הואיל וקדוש בעל מום - להיות אסור בגיזה ועבודה:

ואימא אם אינו ענין כו' - ולעולם בבמה גדולה:

לא יבקר - לא יבדוק בין תם לבעל מום דאיזה שיהא עשירי יהא קדוש:

גמר העברה העברה מבכור - מה בכור בעל מום לא קרב אף מעשר בעל מום לא כי אתא קרא לבמת יחיד:

ולא ימיר אותו טוב ברע - דהיינו בעל מום אם המר ימיר יהיה קדש אפילו בעל מום:

ולדות - בעלי מומין שנולדו מקדשים תמימים:

פסקה תנא דבי ר' ישמעאל - מקרא אחרינא ולא איצטריך האי להכי:

רק קדשיך וגו' אלו התמורות - דאתא לאשמועינן שיקרבו למזבח דאי לעיקר הקדש אתא למה לי למכתב שיעלם לירושלים הא שמעינן קראי טובא השמר לך פן תעלה עולותיך וגו':

הוולדות - של קדשים:

אף הני בעל מום לא - הלכך כי אתא לא תזבח לבמת יחיד אתא:

השתא רע בטוב אמרת לא - שלא יביא בהמת חולין תמימים. אצל בהמת קודש בעל מום ויאמר זו תמורת זו:

אלא - להכי כתיב טוב ברע:

טוב - מעיקרו בשנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קודש בטוב של חולין דרע של קודש עושה תמורה:


זו דברי רבי שמעון - דאמר בפרק בתרא דתמורה (דף לב.) קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:

דתנן ר' שמעון אומר כו' - ומדאמר רבי שמעון קדשי בדק הבית לא היו מכלל דקרא בקדשי מזבח כתיב והכא מודה בבעל מום מעיקרא דנפדה אע"ג דקדשי מזבח וממאי דתנא דמתני' סבירא ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן דאגב שקידשן למזבח מקדישין תמימים:

אבל חכמים - לאו הנך רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במס' תמורה דהתם אמרינן לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה אלא תנא דבי לוי הוא:

אפי' חיה - דאינה ראויה למזבח:

הכי נמי דאם מתו יפדו - דבבעל מום מעיקרא מודו:

רב - דלא מוקי מתניתין כרבנן סבירא ליה כריש לקיש דאמר התם לרבנן קדשי בדק הבית כו' הילכך לא מיתוקמא מתני' כולה כרבנן:

דקתני בסיפא דמתניתין אם מתו יקברו - דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:

א"כ - דטעמא דמתני' משום אכילה דקדשים לכלבים הוא:

ניתני אם נעשו טריפה יקברו - דמשמע אע"ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש"מ טעמא משום העמדה והערכה (ודלא) כר' יוחנן דאמר התם לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא כדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו:

צבי - כצבי ואיל ומוקמינא בסיפרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר:

מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה - דבקרך וצאנך כתיב:

ולא אוציא את המתנות - ולקמן פריך מאי אולמיה דמתנות מבכורה:

צבי ואיל פטורין מן המתנות - דכתיב במתנות אם שור אם שה:

ומ"ש - מתנות דלא נפקי מקרא קמא:

ומתרץ אוציא את הבכורה שאינה שוה בכל - שאינה נוהגת בנקבות כזכרים:

צבי ואיל - אין אותו ואת בנו נוהג בצבי ואיל דכתיב שור או שה:

א"ל למאי מדמית ליה - לפסולי המוקדשין דתיפטרינהו מאותו ואת בנו: אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין כדמפרש בשחיטת חולין (ד' עח.):

א"ה גבי חלבו נמי - אמאי איצטריך אך למיסר תיפוק לי דאסור דלמאי מדמית להו כיון דאמרת אע"ג דאיתקוש לצבי ואיל לא נפקי מתורת קדשים:

אך ולא אותו ואת בנו - ומסתברא דהיקשא למיפטר מבכורה ומתנות אתיא ואך למיסר חלבו ואותו ואת בנו דהשתא מדמינן להו לקדשים גמורין דאי אמרינן איפכא לא מדמינן להו לא לקדשים ולא לחולין:

רק את דמו - בבכור בעל מום כתיב:

אהני היקישא - דאיתקוש לצבי ואיל:

ואהני קרא - דכתיב את חלבו לא תאכל אהני היקישא מכרת והוה מיסתבר טעמא שפיר דכי כתיב כרת בחלב בבהמה הראויה לקרבן כתיב דכתיב (ויקרא ז) כי כל אוכל חלב וגו' ואהני קרא למיקם עליה בלאו דלא תישרייה לגמרי להכי אפקיה כו':

והא תנא - דברייתא דלעיל מפיק חלבו מאך ורבא היכי מצי למימר דאך לאותו ואת בנו אתא:

אילו לא נאמר כו' - והאי דקתני תלמוד לומר אך חלק ה"ק אפילו לא כתב קרא מצינא לאפוקי מהכא: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת (דברים יב) ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן:


איכא דאמרי תזבח ואכלת וכו' - מהכא מפיק גיזה וחלב דאסור ובשר אורחיה דקרא ולא דריש ואכלת לאפוקי כלבים:

אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן - הילכך אסירי וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן כדמפרש לקמן מה תהא עליהן:

הא לפני פדיונן - נולדו מיקדש נמי קדשי:

מנא ה"מ - דלפני פדיונן אם נולדו קדשי:

זכר לרבות את הולד - גבי שלמים כתיב (ויקרא ג) אם זכר אם נקבה תמים וקרא יתירא הוא דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי זכר לרבות ולד שלמים ואי קשיא תיפוק ליה מאשר יהיו לך תריץ תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא והכי מפרש במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:):

ולד תמימים - ולד בהמה תמימה:

ולד בעלי מומין - (וכולן) שקדם הקדשן את מומן:

אותן ולדות שלאחר פדיונן - נולדו ונתעברו קודם פדיונן מה תהא עליהם דהא לא חזו לא לגופן ולא לדמי כדמפרש רב הונא:

הנך דנולדו לפני פדיונן מיפליג פליגי בהו - בהא דאמרן לעיל אם זכר לרבות ולד בעלי מומין:

איכא למאן דאמר - במס' תמורה בפרק אלו קדשים (שם) קדשי ליקרב:

ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה - עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה:

כונסן לכיפה - לחדר והם מתים ברעב:

קדושה דחויה - דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחו תו לא מיחזו:

לא אלימי למיתפס פדיונן - בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן אגב פדיון דאמן דהאי דאסורין גזרה בעלמא הוא כדלקמן אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן לפדיון אמן כדאמרן לעיל גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיונן קדושת הגוף נמי לא שנא דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום:

למימרא דבני פדייה נינהו - בתמיה כלומר דשייך למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן בתמיה והא לא אלימי:

סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח - דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון אמן וממתין עד שיוממו ופריק להו:

וטעמא מאי - אמר רב הונא מומתין ולא מתקין להו כרבי חנינא:

אמר ר' לוי גזרו כו' - אי אמרת אית להו תקנתא לולדות אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין דכי נפיל ביה מומא בבהמת קדשים לא פריק ליה (האי) ואתי למיכלינהו בלא פדיון אבל כי מפסדינן לולדות ממהר לפדות את האם מיד כשיפול בה מום מפי רבי אליעזר ובתשובתו ל"א בין למ"ד מומתין בין למ"ד מתפיסן מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו באיסורייהו גזרה שמא יגדל עדרים עדרים שילדו גם אותן ולדות ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת אם יולדין דוולד צבי ואיל נינהו. ל"א ועיקר מפי המורה וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן כי היכי דפקעא גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיון כדאמר לעיל גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן ולא גזרינן (דמילתא דלא שכיחא) כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחויינהו:

מהו שיתפיסן - לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין לאיזו זבח שירצה:

אין מתפיסן - אלא לאותו זבח:

בשעריך - כתיב בבכור וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו (דברים טו) ובפסולי המוקדשין כתיב אשר נתן לך בכל שעריך (שם יב):

אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו - אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי:

ואין סופג את הארבעים - ואע"ג דאסירי בגיזה קודם פדייה לא לקי עליה דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורין כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש:

בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה - דטוב מעיקרו בעינן כדפרישית לעיל:

לפני פדיונן מועלין בהן - דהא נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית:

וולדותיהן חולין - אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן:

ונפדין תמימים - אם נתעברו וילדו קודם פדיונן:

אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד - שמעלין אותן בדמים:

ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה - ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה:

לאחר פדיונן אין מועלין בהן - דאיתקוש לצבי ואיל אבל לענין גיזה לא דכתיב תזבח ולא גיזה:

וולדותיהן קודש - אם נתעברו קודם פדיונן:

ואין מתפיסן לכל זבח שירצה - והיינו דרב ששת:


לאתויי חלבו - דאסור ולאתויי שוחטו בחוץ דחייב לא אמרינן משום דא"כ איבעי לן למימר בדוקין שבעין ועוד סיפא קתני לקמן השוחטן בחוץ פטור וכללא דרישא לא אצטריך לאיתויי חלבו דשרי דהשתא ולדן דכגופן דמי דעובר ירך אמו הוא שרי כל שכן חלבו דמיא בעלמא הוא:

הא בעלי מומין מיפרקי - אותם שנתעברו קודם פדיון ונולדו לאחר פדיון וכגון שתפסן לשום זבח דאלימא קדושתייהו למיתפס פדיונן וכשהוא מתפיסן לשם זבח אין מתפיסן לכל זבח שירצה הא לשם אותו זבח מתפיסן והיכי משכחת לה פירושא הוא כלומר היכי משכחת תירוצא דמילתא דמשמע בעלי מומין נפדין ולשם זבח אחר לא יתפיסם אלא היכי עביד דמתפיסם לשם אותו הזבח ונפדין במומן כשיפול בהן מום:

נימא תהוי תיובתא דרב הונא - דאמר לעיל כונסן לכיפה והן מתים:

ואיידי דתני רישא נפדין תמימים - דחידוש הוא דאפילו תמימים נפדים:

והשוחטן בחוץ פטור - סיפא דברייתא לעיל אקדשים שקדם הקדשן את מומן קאי ואפילו הכי פטור דאין חייבין על שחיטת חוץ אלא על המתקבל בפנים כדתנן בזבחים בפרק פרת חטאת (דף קיב.) בעלי מומין בין קבועין בין עוברין שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו הא כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו:

רב הונא מתני חייב - כדקתני מתני':

ומוקי לה בדוקין שבעין - דמתקבל בפנים הוא:

ואליבא דרבי עקיבא - דאמר בשחיטת קדשים בפ' המזבח מקדש (דף פד.) אם עלו לא ירדו. דוקין טולא כגון (ישעיהו מ) הנוטה כדוק שמים ולהכי לא ירדו דאין מומן ניכר כל כך הכי תנן בזבחים בפ' המזבח מקדש הראוי לו (דף פד.) ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין כלומר דאם עלו לא ירדו ואמר רבי יוחנן בגמ' לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירין בעופות והוא שקדם הקדישן את מומן ל"א דוקין שיש לו מום בעפעפים ולהכי קרי לעפעפים דוק על העין כרקיע דהכי אמרינן בספרי אגודות העין דומה לעולם קטן העפעפים כנגד הרקיע והתחתון כנגד הארץ והלבן שמקיף את העין כנגד ים אוקיינוס שסובב את העולם והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה:

קדושה דחויה - שכבר נפדו:

ויאכלו במומן - ימתינו עד שיוממו ויאכלו לבעלים כבכור ומעשר שאין נפדין אלא נאכלין במומן אלמא כיון דלא מצי קרבי כדאמר במס' תמורה (דף ה: ע"ש) אך בכור שור וגו' הן קריבין ואין תמורתן קריבין נאכלין במומן לבעלים הכי נמי ליעבד הכי:

והא בהמה לא אלימא למיתפס פדיונה - הילכך מתה:

מנין לתמורת פסולי המוקדשים שמתה - כגון דלאחר שנפדו הקדשים התפיסן בתמורה דלא מצו למיקרב:

ממעלה הגרה טמא הוא - דסיפיה דקרא כתיב טמא הוא לכם ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה ואיזו זו תמורת פסולי המוקדשין:

חמש חטאות - מפרש בתמורה (דף כא:):

לתמורת אשם שתהא רועה - דאשם לא קרב נדבה הלכך תמורתו לא קרבה והא טמא דקרא ה"ק הניחוהו עד שיהא טמא כלומר שיפול בו מום:

כל שבחטאת מתה - ותמורת חטאת היינו אחת מחמש חטאות מתות:

לאו ליכא - דאין עובר בלאו:

דאיכא לאו - לא תאכלו ממעלי הגרה:

ואבע"א - להכי אתא ממפריסי הפרסה דמשתעי בחטאות המתות להקיש דבר הבא ממעלי הגרה תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה חטאות המתות:

מתני' המקבל צאן ברזל - ששם לו עובד כוכבים בהמותיו בדמים קצובין ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהיו ביניהם:

ולדותיהן פטורין - מן הבכורה:


ולדותיהן - של אותן צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה וטעמא מפרש בגמ' דכיון דאי לא יהיב ליה זוזי לעובד כוכבים תפיס בהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות אישתכח דשייכא יד עובד כוכבים באמן:

וולדי ולדות חייבין - ולדי ולדות של צאן ברזל המגיעות לחלקו של ישראל כשיהיו להן ולדות בכורות (ינתנו) לכהן דהיינו רביעית לצאן ברזל ינתן לכהן:

העמיד ולדות תחת אמותיהם - שפתח לו פתח לעובד כוכבים להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול הולדות המגיעות לחלקי ויהיו תחת ידי באותן דמים עד אותו זמן עצמו:

וולדותיהן - השתא אלימא יד עובד כוכבים ושייכא בדור אחר טפי הלכך ולדות של אותן ולדות שהן ולדי ולדות לצאן הברזל פטורין דשייכא בהו יד עובד כוכבים וכשיהא להם בכור לא ינתן לכהן:

שאחריותן לעובד כוכבים - דלעולם כל מה דמשכח עובד כוכבים תפיס:

גמ' כיון דלא נקט - העובד כוכבים זוזי ברשותיה דעובד כוכבים קיימי:

דמקבל קיימא - דמקבל זוזי הוא דאיחייב להו והאי דשקיל נותן חצי ולדות בשכר המתנת מעות קא שקיל להו דאי ברשות מרה קיימי אמאי רבית הוא ברשותא דמריה אשבח ולדות:

מתני' בדקביל עליה - העובד כוכבים אונסא וזולא:

אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה - בתמיה הא צאן ברזל לא הוי אלא במקבל עליה המקבל אונסא דלהכי קרית ליה ברזל קשה ואינו נפחת כך זה הנותן לא יפחות מדמיו:

ועוד מאי פסקא - בתמיה כלומר פסקה למילתא דיש חילוק בין צאן ברזל לצאן ברזל:

אדתני סיפא - דהתם אבל מקבלין כו':

אלא - הא והא דלא קביל עליה מרא אונסא וזולא אלא על המקבל יהא הכל:

והכא גבי בכורה - לאו משום דהוי ברשותו של עובד כוכבים אלא משום דמשכון הוי גביה:

אמר רב הונא וולדן של צאן ברזל פטורים כו' - כדפריש' גבי מתני' וארישא קאי:

רב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין - ודור ד' לצאן ברזל אינו נותן לכהן אלא דור ה' ולקמן פריך ליה ממתני':

טעמא דהעמיד - שהחזיק כחו של עובד כוכבים הא לא העמיד לא מיפטרי ולדי ולדות של צאן ברזל:

והא קמ"ל - דאע"ג דהעמיד דאורחיה דעובד כוכבים למיזל ולמיתפס בנה כלומר סד"א כיון שחוזר כח עובד כוכבים בולדות אימא יהיו פטורין לעולם קמ"ל אפילו הכי ולדות של אותן ולדות שהן ולדי ולדות לצאן ברזל פטורין וולדי ולדות של ולדות חייבין כאילו לא העמיד:

תנן רבן גמליאל אומר כו' - וקס"ד דר"ג ארישא קאי:

בשלמא לרב יהודה דאמר נחית ת"ק - למיפטר דרי דשתי דורות לצאן ברזל פוטר ת"ק:


היינו דקאמר רשב"ג - את אמרת שתי דורות למטה מצאן ברזל ותו לא ואנא אמינא אפילו עד עשרה דורות נמי פטורין והוא הדין טפי מעשרה אלא כי האי מנינא נקט בכמה דוכתי וקרא נמי נקיט להו דכתיב (דברים כג) גם דור עשירי והן אסורין לעולם אצטריך למיתני הכי דאם הוי תני אפילו ולדי ולדות פטורין הוה אמינא הני הוא דפטר רבן גמליאל טפי מהני לא כי היכי דשמעינן ליה לתנא קמא דפטר ולדי ולדות אע"ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש נולדו ומחייב בולדי [ולדי] ולדות לתת ולדן לכהן הכי נמי לרשב"ג אע"ג דפטר בולד ולדי בחד דרא טפי מחייב:

אלא לרב הונא דאמר לא נחת תנא קמא למיפטר דרי - דלא פטר אלא ולדות של צאן ברזל הואיל ויצאו מבהמותיו ממש של עובד כוכבים למה ליה לרשב"ג למימר עד עשרה דורות לימא אפילו ולדי ולדות פטורין ושמעינן מינה כי היכי דפטר ולדי ולדות אע"ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש יצאו הוא הדין נמי עד עשרה דורות:

אהעמיד קאי - שהעמיד ולדות תחת אמותיהן קאי דנחת תנא קמא למיפטר דרי:

אימא הן וולדות - דמשמע תרי דרי הן הולדות וולדות אחרים:

אימא הן וולדות - כלומר הן הולדות עצמן ולא תימא וולדות:

מגז כבשי יתחמם - אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא:

חוששין לזרע האב - אם שוחט האב והבן ביום אחד והילכך רבי מאיר מחייב אם שחטו ובתו חייב הואיל וזה דומה לו:

אין חוששין - בעז בת עז ושחט אותה ואת אביה ביום אחד:

כי היכי דפליגי חנניה ורבנן - בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (דף עח:) דחנניה מחייב וחכמים פוטרין:

ברחל בת רחל - וגבי עז בת רחל עז בת עז בת רחל מיירי:

ואב"א ברחל בת עז בת רחל - וחדא קתני ברחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל:

ר"מ מחייב ליתנן לכהן דחזרה שיות למקומן - ולא נדמה הוא והך רחל בת עז לאו רחל ממש דהא נקבה לא קדשה בבכורה אלא מין רחל קאמר:

מודה ר"מ - אע"ג דלענין בכורה סבר חזרה שיות למקומה הכא בעינן שיהא ממשפחת עזים מששת ימי בראשית:

ה"מ דלא נחית לדרי - כלומר דאינו נדמה לעז אם אמו אלא לאמו גופיה הוי נדמה דאינו דומה לאמו אבל היכא דנחת לדרי דלגבי אמו לא הוי נדמה דדמי לאמו אלא לגבי אם אמו הוי נדמה אימא לא קמ"ל אחד דבעינן מיוחד מששת ימי בראשית:

ואי מהתם - דאי כתב אחד ולא כתב עז הוה אמינא הני מילי דנדמה פסול לקרבן חובה כגון שעיר מוסף דראש חדש דחובה הוא אבל לקרבן נדבה ליתכשר האי דנקט שעיר ראש חדש הוא הדין לשעירי רגלים דכתיב בהן אחד אלא קמא דכולהו נקט:

על צמרו - של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו:

מה זבח שלא נשתנה - דהא נדמה פסול לקרבן:

אלא מעתה - משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי:

זה נשתנה ריחו - יין של אותו גפן:

מתני' הזכרים - משמע שנים:

א"א לצמצם - שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו:

ור"ט - מפרש וקאמר בורר את היפה מפרש בגמ' טעמא:

משמנין ביניהם - מפרש בגמרא דכהן נוטל כחוש:

והשני - שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל דספק בכור הוא הילכך אינו נשחט תמים ובאותו של כהן לא אצטריך למימר דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום דבזמן הזה מיירי א"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה לפיכך נמי יאכל במומו והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (דף קלב.) הילכך תנא כולה מתניתין בישראל מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו:


וחייב במתנות - כשישחטנו יתן לכהן את הזרוע והלחיים וסתם משנה היא זו:

ור' יוסי פוטר - מפרש בגמ':

יחלוקו - דחזר בו ר"ט ממאי דאמר לעיל כדמפרש בגמ' דס"ל דאפילו כשהן חיין מעלין את היפה בדמים לשניהם שיחלקו בשניהם הלכך מת אחד מהן יחלוקו את החי:

זכר ונקבה אין כאן כלום לכהן - דשמא נקבה יצאה תחלה והמוציא מחבירו עליו הראיה והכא אפילו רבי טרפון מודה דהתם הוא דפליג משום דוודאי חד מינייהו לכהן הלכך יפה כחו לחלוק בשוה אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכלנו דספק הוא:

גמ' אפשר לצמצם בידי שמים - כגון הך לידה ואע"ג דאין מקפידין בכך:

וכל שכן בידי אדם - דמתכוונין לצמצם שום מדה או שום דבר דוודאי אפשר לצמצם:

בידי אדם - שמתכוונין ומודדין כדי לצמצם מאי אפשר לצמצם או לא:

חוגרו - למזבח באמצע גובהו הוא:

קיהיב דמים עליונים - הראוים להנתן למעלה מאמצעיתו וקא יהיב להו למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את החוט למטה מאמצעיתו הרבה וכי נותנין דמים עליונים למעלה מן החוט מעט איכא למימר למטה מאמצעיתו הוא:

ותחתונים למעלה - דשמא למעלה מאמצעיתו נתנו את החוט:

דמרווח ביה פורתא - לעולם א"א לצמצם והכא כגון שעשו את החוט רחב מאחר שמדדו והתחילוהו באמצע הרחיבוהו למטה ולמעלה דממה נפשך למטה דידיה הוי תחתונו של מזבח ולמעלה דידיה הוי עליונו בלא שום ספיקא:

ת"ש ממדת כלים - דאמר רחמנא (שמות כה) ועשית שלחן אלמא צמצמו יפה ועשאוהו באמותיו מצומצמות:

שאני התם דאמר רחמנא עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה - ולעולם לא צמצמו יפה:

הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל - כל מלאכת התבנית דוד אמרו לפסוק זה ולא גרסינן ליה הכא:

חלקו לשנים - תנור שנטמא וחלקו לשנים והן שוין טמאין דאי אפשר לצמצם ובכל חד וחד איכא למימר הכא איכא רובא וקי"ל תנור שיריו ברובו בהעור והרוטב (חולין דף קכד.):

ויש בו גומות - שאינו נחלק בשוה אלא כששוברין אותו חתיכות (קרקע) בולטות בו ועושה בזה גומא וכן במקומות הרבה והילכך אי אפשר לשער אותן בליטות:

נמצא - חלל מכוון בין שתי עיירות שאין זו קרובה לו יותר מזו כלום:

אפשר לצמצם - ולמדוד יפה כיוונו שתיהן קרובות זו כזו וקסבר קרובה דכתב בקרא (דברים כא) הקרובה אל החלל אפילו קרובות משמע שאם יש שתים קרובות לו בשוה שתיהן עורפות דאי אי אפשר לצמצם אלא ודאי אחת קרובה מחברתה אמאי מביאות שתי עגלות יביאו אחת בשותפות כדאמרינן לקמן ויתנו ויאמרו בני האחת אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם ואם אנחנו קרובים מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו:


סבר לה כר' יוסי הגלילי - וקא מיבעיא לן לרבנן:

אי אפשר לצמצם - הילכך לא היו עורפין דכל אחת אומרת אני איני קרובה:

אפשר לצמצם - וקרובה אפילו קרובות:

ויתנו - כדפרשינן לעיל:

דכולי עלמא אפשר לצמצם - דכרבי יוסי הגלילי סבירא להו:

מאי הוי עלה - אליבא דרבנן:

שתי עגלות - דאפשר לצמצם וקרובה אפי' קרובות:

לייתי תרתי - דהא לא מצי לאתנויי דהא שתיהן שוות:

א"א לצמצם - הילכך מצו לאתנויי:

ההוא דבריא נפק ברישא - דמרוב בריאותו קדם את אחיו:

הכהן נוטל כחוש - לרבי עקיבא:

והא משמנים תנן - דמשמע מה שיפה השור מחבירו ואותן דמים יחלוקו:

אדאכלת כפניאתא בבבל - בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן עצמך:

תרגימנא - להאי מילתא דר' עקיבא ודייקנא לה מסיפא:

דכי הדדי פליגי - דלתרוייהו יהא חלק בשניהם ה"נ יחלוקו את החי:

שומן יהא ביניהן - מה שאחד שמן יפה מחבירו יהא מוטל ביניהם ועליו יבאו לדין ויטעון ישראל לכהן אייתי ראיה כו' כי היכי דסבר ר' עקיבא בסיפא המוציא מחבירו עליו הראיה:

מאי טעמא דר"מ - דקתני סתמא דמתני' חייב במתנות:

אי בכור הוא כוליה דידי - והאי דשקיל אנא הוי חולין ומהדרנא לך ניהלך ושקילנא מתנות מיניה:

עשו שאינו זוכה כזוכה - אע"פ שלא זכה כהן בהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאילו זכה בו הואיל ומעיקרא הוה שייכא ביה יד כהן דשמא דידיה נינהו שויוה רבנן כמאן דמטא לידיה לשום בכורה:

וזבין ליה לישראל במומיה - והדר שקליה לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל בפרקא קמא (לעיל דף יב.):

בספק בכור שאין חליפין ביד כהן - שלא נטל כלום תחתיו כגון דקתני מתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום והאי זכר ספק בכור הוא שמא יצאה נקבה תחלה וירעה ויאכל במומו לבעלים:

שחייב במתנות - דהכא ליכא למימר עשאוהו כמי שמכרו כהן לישראל דהא לא בא בחליפין ליד כהן כלום:

אי מחייבת ליה - לספק בכור במתנות אתי למימר חולין גמור הוא ואתי למישרי בגיזה ועבודה:

ומי מצית אמרת - דטעמא דרבי יוסי משום גיזה ועבודה הוא:

בספק מעשר - כגון שקפץ אחד מן המעושרין לתוכם דאמרינן בפ"ב (לקמן דף נח:) כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים ספק מעשר אין כהן בא עליו משני צדדין דאם מעשר הוא אין לכהן חלק בו דמעשר קרב שלמים ונאכל לבעלים:

ומי מצית אמרת הכי - דטעמא דרבי מאיר משום שלא תשתכח תורת מתנות:


כל שחליפיו כו' - אי אמרת בשלמא טעמא דרבי מאיר גבי בכור משום דבא עליו משני צדדין היינו דקנסיב ר' יוסי (הש"ס) דהואיל וחליפיו ביד כהן פטור דאינו יכול לומר אי בכור הוא כולו דידי הוא דהוי כמאן דזבניה לישראל אלא אי אמרת טעמא דר' מאיר משום שלא תשתכח תורת מתנות אמאי נקט רבי יוסי טעמא משום דחליפיו ביד כהן הא לר' מאיר נמי מה"ט לפטר אלא ודאי טעמא לאו משום שלא תשתכח תורת מתנות הוא:

אי שמן מית דכהן הוא - האי דמית דהא רבי טרפון אמר כהן בורר לו את היפה:

חזר בו רבי טרפון - מקמייתא דאמר כהן בורר לו את היפה וסבר דלשניהם יש חלק בשניהם:

לשנים שהפקידו אצל רועה - שתי בהמות ומתה האחת ואין ידוע של מי מתה:

שמניח רועה בין שניהם - לחלקה ומסתלק דהכא ליכא למימר המוציא מחבירו ומתני' נמי דקאמר רבי טרפון יחלוקו כגון שאותו ספק בכור החי נמסר לרועה ואתי בעל הבית וכהן גבי רועה דליכא מוציא מחבירו דהא לא קאי ברשותא דחד מינייהו:

ומשל דרבי עקיבא לאחד שהפקיד אצל בעל הבית - והניחה בעדרו ומתה בהמה אחת בעדרו ואומר שלך מתה והלה אומר אחת מאותן שלך מתה המוציא מחבירו עליו הראיה ומתני' נמי דמרע ליה ר' עקיבא לכחו של כהן כשישנן ברשות בעל הבית דהוי כהן מוציא מחבירו:

אלא במאי פליגי - הואיל ולאו בחד גונא קמיתרצא מתני':

ר' עקיבא פליג בשנים שהפקידו אצל רועה - בתמיה הא ודאי ליכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה:

לא נחלקו - אלא כגון שהבכור חי עומד בחצר בעל הבית וכהן רועה כל בהמותיו של בעל הבית:

אקנויי אקני ליה - בעל הבית לכהן מקום בחצירו כדי שיזכה כהן בבכורות כשיוולדו מיד דתיקני ליה חצירו:

דניחא ליה לאינש דתתעביד מצוה בממוניה - שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו והוה ליה חצר של שניהם והוי האי חצר כי רועה וכאילו שנים הפקידו אצלו הילכך חולקין דברשות שניהם עומד:

פסידא - היכא דאיכא ספיקא מפסיד בעל הבית אי קיימא חצר ברשות כהן:

מתני' אחד לו - שהרי היתה נקבה עמו ואיכא למימר נקבה יצאת תחלה:

משמנין ביניהן - כהן נוטל כחוש:

יחלוקו - דחזר בו ר' טרפון מקמייתא:

שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום - דאיכא למימר כל חדא וחדא ילדה זכר ונקבה ויצאת נקבה תחלה:

שחליפיו ביד כהן - שהכהן נוטל אחת מן הספיקות פטור האחר מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום - דשמא אותה שלא ביכרה ילדה הנקבה ואותה שכבר ביכרה ילדה זכר:

גמ' קמייתא - רחל שילדה שני זכרים התם קאמר ר"ע כהן נוטל כחוש:

משום דתרי מחדא - רחל נפוק ומספקא מילתא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

אבל שתי רחלים - שילדו שני זכרים ונקבה דתרי נפקו מחדא וחד מחדא:

אימא מודי ליה רבי טרפון - דכהן בורר לו את היפה דלפיכך הוא יפה שיצא יחיד ולא היתה הנקבה עמו וזהו ודאי בכור גמור:

והך דילידא חד שביח טפי - שביח מעולה:


מתני' יוצא דופן - בכור שיצא דרך דופן הבא אחריו בכור (לזכרים ולא) לרחמים ולא ללידה שכבר יצא אחר קודם לו:

שניהם ירעו כו' - דספק בכור הן דמספקא לר' טרפון בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור:

גמ' מכלל הצריך לפרט - שהכלל צריך שיהא הפרט עמו:

מפרט הצריך לכלל - יש שהפרט צריך שיהא הכלל עמו:

כיצד קדש לי - כו'. הך רישא לאו פירושא דכלל הצריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא:

כל בכור - כלל אפי' נקבות ת"ל זכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי במדה ראשונה של שלש עשרה מדות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שהרי זה דומה לכלל ופרט השנוי אצל מדה ראשונה מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט:

אי בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו - דרך רחם דהכי משמע בכור זכר בכור לזכרים שלא קדמו זכר אחר הוי בכור ואע"ג דאינו בכור ללידה ולרחמים:

ת"ל פטר רחם - איצטריך האי פרט לפרושי דלא מיקרי בכור עד דהוי בכור לרחמים משום דלא הוה ידעינן מאי משמעותא דכללא ולא דמי לכלל ופרט דאהני פרט למעוטי כללא ולא לפרושי משמעותא כגון רישא דברייתא בכור יכול אפי' נקבה ת"ל זכר היינו כלל ופרט גמור דלא איצטריך לפרושי היכי דמי בכור דהא הנקבה בכור לכל מילי היא אלא למעוטי דלא תימא אף הנקבות קדושות בבכורה ודכוותה בשחיטת חולין (דף פח:) וכסהו בעפר קרי ליה כלל הצריך לפרט משום דתרי גווני כסוי הוי כגון כפיית כלי עליו ועוד יש כסוי בדבר המתפזר כגון עפר וכיוצא בו לכך נאמר עפר למעוטי כסוי דבר שלם ולא דיינינן ליה בכלל ופרט גמור דנמעוט נמי שחיקת אבנים והגיר והזרניך:

בכור - דמשמע בכור לכל מילי בעינן והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהוא פרט צריכין לבכור שאילו לא נאמר בכור הייתי אומר אע"פ שאינו בכור יקדש ורוב פרטות שבתורה אינן צריכין לכללות שעמהן כגון (ויקרא א) מן הבקר ומן הצאן לא היו צריכין שיכתב מן הבהמה וכי יתן איש אל רעהו חמור [או שור] או שה (שמות כב) אינן צריכין לוכל בהמה אלא שבא להיות מוסיף על הפרט. כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מהו אומר עד שיבוא הפרט לפרשו כגון בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו דבכור שהוא כלל לא ידענא בכור למאי קאמר אי לזכרים אע"ג דלא לרחמים כגון האי אי לרחמים ולא לזכרים כגון זכר שיצא פטר רחם אחר יוצא דופן אי נמי עד דהוי בכור לרחמים ולולדות:

רישא לא נסיב לה תלמודא בכור - מציעתא קרי רישא דקתני יכול אפי' יצתה נקבה לפניו ת"ל פטר רחם מדלא נסיב לה תלמודא ת"ל בכור דמשמע בכור לכל מילי אלמא לא מישתמע ליה דבכור לכל מילי משמע ולהכי לא נסביה דלא מימעוט האי מיניה דכיון דלא יצא זכר לפניו בכור קרינא דבכור לזכרים הוא אלמא ס"ל בכור דקרא בכור לדבר אחד הוא הוי משמע:

יכול אפי' יצא אחר יצא דופן - והוא יצא דרך רחם:

וסיפא נסיב לה תלמודא בכור - אלמא בכור דכתב בקרא לכל מילי משמע דבכור לדבר אחד כגון האי דהוי בכור לרחמים (ולזכרים) אלא דלא הוי בכור לוולדות לא הוי בכור:

לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור - כלומר דקרא לכל מילי משמע והאי דלא נסיב תלמודא בכור ברישא:

ה"ק אי זכר יכול אפי' יצא דרך דופן ת"ל פטר רחם - דהשתא לא מצי תלמודא נסיב בכור למעוטי להאי דהא בכור לכל דבר הוא דהא לא קדמו אחר בעולם להכי נקט פטר רחם וממילא (נמי) אימעיט נמי יצתה נקבה לפניו מפטר רחם:

רבינא אמר בכור לדבר אחד הוי בכור - כלומר [בכור] דקרא אפי' לדבר אחד משמע וסיפא דנסיב תלמודא בכור למעוטי יצא אחר יוצא דופן לא ממשמעות דקרא נפקא דקרא משמע בכור לדבר אחד אלא מריבויא דקרא:

דאי ס"ד כו' בכור דכתב רחמנא - דמשמע שיהא בכור במקצת למה לי לכתוב פטר רחם זכר תקדיש ולישתוק: