ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ג

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




דאי למעוטי יצתה נקבה לפניו - דרך רחם מפטר רחם נפקא אלא למעוטי יוצא אחר יוצא דרך דופן בין אביי [לרבינא] (לרבא) ליכא מידי אלא במשמעותיה דקרא פליגי:

אי ס"ד בכור לדבר אחד - (משמע) בכור ויוצא אחר יוצא דופן לא ממשמעותא אימעיט אלא מריבויא תינח היכא דיצא זכר תחלה דרך דופן והדר נפק זכר אחרינא דרך רחם דההוא אימעיט מריבויא דקרא דמסתברא דקרא אתא למעוטי דהא דבכור לרחמים הוא דאיכא לבכור לזכרים וללידה ליכא:

אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן - והדר נפק זכר דרך רחם ליקדוש דהא הוי בכור לתרי מילי לרחמים ולזכרים ומריבויא דקרא לא מצית למעוטי אלא חד מסתברא דיוצא אחר יוצא דופן זכר קממעט ולא יוצא אחר יוצא דופן נקבה ואמאי קתני בברייתא סתם אפילו יוצא אחר יוצא דופן ולא פליגי בין זכר לנקבה:

אלא מחוורתא כדאביי - דמשמעותיה הוי בכור לכל מילי משום הכי מימעיט כולהו: הדרן עלך הלוקח עובר פרתו

פרק שלישי - הלוקח בהמה


מתני' הלוקח בהמה: עז בת שנתה - שילדה בתוך שנתה:

ודאי אותו הולד לכהן - דקודם לכן לא ילדה:

ספק - ירעה ויאכל במומו לבעלים. ספק של פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו:

טינוף - מפרש בגמ' שמא טנפה בתוך שנתה והוי סימן ולד ונפטרה מן הבכורה הלכך אפי' עז בת שנתה ספק היא:

שפיר - עור צורת הולד:

גמ' ר' מאיר חייש למיעוטא - כדקתני לקמן קטן וקטנה:

תשע חנויות - כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ונמצאת חתיכת בשר לשם בקרקע כשרה דכל דפריש מרובא פריש והיינו רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו:

וסנהדרין - כגון שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי:

רובא דליתיה קמן - כגון הכא דאמרת הלך אחר רוב בהמות שבכל העולם:

פוגעין בערוה - דכיון דאינה ראויה להוליד לא קרינן בהו והיה הבכור אשר תלד ופקעה מהן תורת ייבום וקיימו באיסור (בייבום) אשת אח:


רובא דתלי במעשה - כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר הילכך ספק:

ואני איני אומר כן - איני חולק עליך בלשון שמועתי אלא בלשון אחר ולקמן מפרש מאי איכא בין סבריה לגמריה:

במאי קמיפלגי - ר' ישמעאל וגמריה דר' יהושע דקתני אבל אמרו:

בטינוף פוטר פליגי - דרבי ישמעאל דמשוי ליה ודאי בכור סבר דאי נמי טניף בתוך שנתה לא מיפטרא:

לחומרא - כגון גבי רישא דשמעתא דאי הוה אזלינן בתר רובא הוה משוינן ליה פשוט ודאי (דהא) מכאן ואילך (הוה) הילכך חייש למיעוט לחומרא ומשוי ליה ספק אבל הכא אי חייש למיעוט קולא הוא דאפילו בת שנתה משוי ליה ספק:

גמריה - אבל אמרו (אית ליה דזעירי):

סבריה - ואני איני אומר כן כו':

דטינוף בסוף ששה - שראינוה שהתחילה לטנף בתחלת חדש שביעי:

אין טינוף פחות מל' יום - דאינה מקבלת זכר עד ל' יום:

לגמריה - דלא ידעינן שטינפה בת ששה אדר' ישמעאל פליג דאמר בת שנתה ודאי לכהן וקא"ל איהו אפילו ילדה בתוך שנתה ספק דלמא טניף בתוך ג' חדשים או ד' משנולד וחזרה וילדה בתוך שנתה והיכא דחזינן דלא טניף עד סוף ששה וטינפה בסוף ששה כדאמר רבי יהושע בסבריה ההוא בכור מעליא הוא דההוא טינוף לאו טינוף גמור הוא דאם טינוף היה לא הוה ילדה בתוך שנתה עד יום אחד בשנה שניה דטינוף הוי כל חדש שביעי כזעירי וה' חדשים ימי העיבור הרי כלתה שנתה ולא תלד עד למחר דכל חדשי עיבור בעינן שלמים ואחר כך יולדת למחר כדאמרינן במסכת נדה (דף לח:) ויתן ה' לה הריון בגימט' רע"א וט' חדשים של ל' יום הוו ר"ע ימים וביום רע"א כתב קרא דיולדת:

לסבריה - ואף על גב דחזינא דלא טניף עד סוף ששה נמי ספיקא הוא דלית ליה דזעירי:


לגמריה לא אמרינן יולדת למקוטעין - הלכך לא נקט סוף ששה:

לסבריה אמרינן - דלא גמר בהמה מאשה מקצת יום אחרון של חדש חמישי לעבורה ככולה ויולדת בו ביום הלכך אפילו אית לן דזעירי ונתעברה במרחשון יולדת ביום אחרון של אדר דהוי שנתו:

מקצת היום - שגמר חדש חמישי או של טינוף:

ה"ג - לגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו:

מאי איכא בין ר' עקיבא לר' יהושע - דבבציר מהכי מי ילדה:

חלב פוטר - אם חולבת אפילו בתוך שנתה או שנולדה בבית ישראל לא ראינוה יולדת עד לאחר שנתה והרי היא חולבת:

ר' יהושע סבר טינוף פוטר - ולא חלב:

היתה לה חמותה - אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ומת בעלה בלא בנים ואח אין לו ויש לה חמותה במקומה שיצאת משם:

אינה חוששת - שמא נולד בן לחמיה והויא זקוקה ליבם:

יצאת מליאה - שהיתה חמותה מעוברת כשיצתה זו משם חוששת:

ומחצה נקיבות - שאינה זוקקת לייבום:

אלא איפוך - תרצתא דר' יהושע סבר טינוף פוטר והוא הדין לחלב ואתא ר' עקיבא למימר כל שידוע שביכרה ואפילו על ידי טינוף אין כאן לכהן כו' ספק ואפילו חולבת:

והתניא - בניחותא:

גדייה - נקט משום דדרכה לילד וולדות הרבה בעיבור אחד:

אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה - כלומר בתוך אותה שנה שילדה השלש בנות חזרו הבנות וילדו עד שנכנסו כולן לדיר להתעשר באותה שנה הן ובנותיהם ולקמן בעי מאי נפקא מיניה לת"ק:


לימא קסבר מטנפת כו' בתוך שנתה - כלומר בתוך שנתה לטינופה אבל האי בתוך שנתה דלעיל גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי יהושע לא הוי אלא בתוך שנתה ללידה שהיא עצמה נולדה כדפרישית בריש הלכתא:

איכא בינייהו הא דזעירי - וקמיירי כגון שטינפו הבנות ביום אחרון של ששה חדשים ללידתן ולא ביום תחלת חדש שביעי דהשתא כי יהבת ל' דטינוף וה' חדשים דעיבור נמצא דילדו ביום אחרון של שנתן ונכנסות הן ובנותן לדיר להתעשר דבשנה אחת נולדו:

ורבי שמעון לית ליה דזעירי - ולהכי קאמר שעישרה בתוך שנתה כלומר יום או יומים או עשרה ימים בתוך שנה שנולדו שלא עיכבו לילד עד יום אחרון של שנתן אע"פ שטינפו לסוף ששה: פי' אחר אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה כלומר בתוך אותה שנה שהיא עצמה נולדה כיצד דלאחר שהיה לה חדש נתעברה וילדה לסוף ה' חדשים שלשה הבנות וחזרו הבנות ונתעברו לסוף חדשן וילדו לסוף ה' חדשים הרי שנה לימא קסבר מטנפת וכו' בתוך שנתה כלומר בתוך השנה שהיא עצמה נולדה דמה שילדה לסוף ששה הוי כטינוף ולהכי אינה יולדת עוד עד חדש או עד חדשיים בשנה שניה ות"ק מיירי כגון שעישרה בתוך שנתה שנולדה כר' שמעון ולקמן מפרש במאי פליגי והאי בתוך שנתה מפרשים כההוא דלעיל גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי יהושע דאמרינן בריש הלכתא במטנפת וכו' קמיפלגי:

ת"ק אית ליה דזעירי - אין לך טינוף גדול מלידה ולהכי לא מציא היא למיהדר וליילודי בתוך שנתה עד לאחר יום או יומים ורבי שמעון דלא נחית להכי סבר דמשכחת לה דהדרא וילדה בתוך שנתה דלית ליה הא דזעירי והשתא מצינן למימר דת"ק סבר דאפילו יולדת חוזרת ויולדת בתוך שנתה דהאי בתוך מפרשים לעיל בריש פירקין דלאו תוך ממש דוקא אלא בסוף יום או יומים לשון זה אינו עיקר דאיכא פירכא למאן דדייק ביה דבנות היכי משכחת להו דילדו בתוך שנתן כגון שעיברו ביום שלשים ללידתן וילדו לאחר ה' חדשים ביום אחרון אי הכי נמי משכחת לה דתיהדר ותלד בתוך שנתה:

והתניא - בניחותא:

גדייה שלש בנות - בכרס אחד וכל בנותיה ילדו שלש שלש להכי נקט שלש לשון נקבה דאי הוו זכרים לא הוו מתעשרי דאיכא ג' בכורות ותו לא פיישי עשר:

כולן נכנסים לדיר להתעשר יחד - דכולן יכולין להיות נולדין מאלול לאלול השלש בנות ותשע בנותיהן דאי לא הוו נולדים בשנה אחת לא הוו מיעשרי אהדדי דבאחד באלול ראש השנה למעשר ואין מצטרפין אותן שנולדו לאחר אלול כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נז:) והנך יכולין להיות בנות שלה בשנה אחת כגון שנולדו הבנות באחד באלול ונתעברו לסוף ששה חדשים וילדו קודם אלול ולמה לי למיתנא שלש בנות דילדו כולהו הג' בנות כו':

לימא קסבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה - משעת טינוף עד סוף שנה והאי נמי אינה יכולה לילד הואיל וילדה שלש בנות בתחלת השנה ולהכי נקט מטנפת דסד"א דמטנפת נמי שוהא לילד כיולדת ובעי למיפשט נמי מינה סתמא אי כתנא קמא אי כר' יהושע דפליג לעיל במטנפת: ומשני אפילו אם תימצי לומר מטנפת חוזרת ויולדת שילדה ודאי אינה חוזרת דברי הכל היא:

איכא בינייהו דזעירי - וכגון שטינפו הבנות לסוף ששה ללידתן בתחלת חדש שביעי תנא קמא דלא נקט לישנא דתוך אית ליה דזעירי דתו לא מקבלי זכר עד ראש חדש שמיני וימי עיבורן ה' חדשים שלימין אישתכח דלא ילדו עד יום אחד בשנה שניה ומשכחת לה אפילו הכי נכנסות יחד לדיר אימהות ובנות חוץ מן הזקינה כגון שהיתה שנה מעוברת דיום אחד בשנה שנייה שלהן עדיין ראש חדש אב ורבי שמעון דנקט תוך שנתן ביום אחרון של שנה נולדו ומחוסרי זמן הן עד שבעת ימים ור' שמעון סבר מחוסר זמן הן עד דמתעשרי:


והתניא - בניחותא:

והרי הוא - כלומר ובדבר זה יש לו דין בכור:

מה בכור קדוש לפני זמנו - שהרי קדושתו מרחם:

אף מעשר קדוש לפני זמנו - דמחוסר זמן נכנס לדיר:

לילף מקדשים - משלמים שאין יכול להקדישן מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהן כדאמרינן בתורת כהנים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש תלמוד לומר לקרבן:

שכן גואל מום תמורת אכילה - בכור ומעשר אין נפדין דבבכור נאמר (במדבר יח) לא תפדה ובמעשר (ויקרא כז) לא יגאל אבל קדשים נפדין במומן וקדושין במומן קדושה גמורה מה שאין כן בקדשים כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף יד.) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו' חוץ מבכור ומעשר ובכור ומעשר אין תמורתן קריבה דכתיב לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק וגו' ואמרינן הן קריבין ואין תמורתן קריבה במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) אבל שאר קדשים תמורתן קריבה כדאמרינן בפירקין דלעיל (ד' יד:) רק קדשיך אלו התמורות:

אכילה - בכור ומעשר נאכלין במומן זה לישראל וזה . לכהן אבל קדשים שנפל בהן מום נפדין:

פשוט זכר קדוש במתנות - מעשר וקדשים נוהגין בפשוט ואינם צריכין להיות זכרים וצריכים להקדישם בידים ואינם ממתנות כהונה ומעשר ושלמים נאכלין לבעלים כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נו.) דמעשר הוי שלמים אבל בכור לאו פשוט הוא ואינו נוהג אלא בזכרים ואין צריך להקדישו דמרחם קדוש וממתנות כהונה הוא:

העברה העברה - והעברת כל פטר רחם הזכרים כל אשר יעבור תחת השבט:

אצר חיותא - נעצר רחמה ונימוק העובר:

בעבועי דמא - פולטת אבעבועות של דם:

להראותו לחכם - לידע אם עובר היה ותיפטר מן הבכורה:

ארבעים יום - דהמפלת יום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וטהור בציר מהכא מיא בעלמא הוא:

בבהמה בכמה - שהתה משקבלה זכר עד הטינוף דנימא ולד הוא ומיפטרא מן הבכורה:

לאו היינו דזעירי - דסד"א דהכי אמר דשלשים יום שהוה הולד להבראות וביום ל"א נימוק ויוצא (והכי קאמר זעירי אין טינוף מעכב בלידה שאינה מתעברת ולד אחר פחות משלשים יום):

לקבל איתמר - משהפילה את עובר ראשון אינה מקבלת זכר עד שלשים יום אבל בימי יצירת הולד לא איירי:

מצינו לוקח מן העובד כוכבים - מה דינו כדתני מתניתין:

אישתבוחי משתבח ליה - המוכר אומר קחנה שכבר ביכרה ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן:

ספק - והאי דלא אשבחה מוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה:

אם לא הודיעו - בארבעה פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאל אם היום נשחטה האם:

התם במוכר תלא רחמנא - שצריך להודיעו כדאמרינן בשחיטת חולין (דף פג:) יום אחד יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום המיוחד ארבעה פרקים בשנה מיוחדין לכך שיטעון מוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט:

הכא בלוקח תליא מילתא - דכתיב (דברים טו) בבקרך ובצאנך דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו:

מתני' הרי זו תקבר - החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו:

גמ' אינה מטמאה במגע ובמשא - כנבילה השתא ס"ד משום דלא חיישינן שמא ולד נימוק אמאי תקבר:


ומשני כדי לפרסמה - לאם שפטורה מן הבכורה דמדקברינן לחררה מחזקינן ליה כולד: וקפריך כיון דפטרת ליה מבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אינה מטמאה:

ביטול ברוב - להכי אינה מטמאה שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו:

נגעו בה - הא דאמרן דלא מטמא במגע משום ביטול ברוב:

השליא בבית - שהפילה האשה שליא ואין ולד ניכר בה:

הבית טמא - כדקתני טעמא דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק ואעפ"כ מטמא:

רבי שמעון אומר הולד נימוק - ומוקמינן התם דטעמא דר' שמעון דאמר הבית טהור משום ביטול ברוב נגעו בה במסכת נדה בפרק המפלת (דף כז.):

פתיחת הקבר - אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד והוציאוה לבית אחר טמא הבית הראשון כאילו נולד שם דטומאה בוקעה והוא הדין פתיחת הקבר אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר שעב ראשו:

פיקה של צמר - למושי"ל:

רבי פריש - דצריך פיקה של שתי שקטנה או פיקה של ערב שגדולה:

אמר ליה תניא - דפליגי בה:

משיראו טפיפיות - ר"א בר צדוק פליג אתנא קמא ואמר אע"ג שלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו בתוך רחמה טפיפיות:

כפרדה זו שכורעת להטיל מים - וכורעת יותר מבהמה וחיה ומתוך כריעה נפתח רחמה מאד ונראין קמטים ברחם:

פיקה מתוך פיקה - והיינו טפיפיות תרי זימני פיפי היינו פיקה:

ואין לי לפרש - איני יודע לפרש:

של אשה - דין להיות לה פתיחת הקבר:

של בהמה - שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבילה של נפל אם הושיט הרועה יד ונגע בו להוציאו מן הרחם:

כשל ערב - משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו טמא בלועה היא ולא מטמיא כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:):

גוש - עפר שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים:

כפיקה גדולה של סקאין - מרצופין סקאין גדולים של גמי וכשנועלין אותן חותמין אותן:

וישנו בצד העליון של מגופת חבית הלחמית - כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם:

משיקו במים - שמא נטמא מחמת מגע עם הארץ:

וטהור - ממה נפשך דודאי מים מעורבים בו ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים ומיא סלקא להו טבילה בהשקה שנותן הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי ואע"ג דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה מיא סלקא להו השקה דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרה מטומאה דתנן (תרומות פ"ט מ"ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין בתשובת רבינו גרשון מצאתי כך:

ציר לאו בר קבולי טומאה - דזיעה בעלמא הוא שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן:

משום הך מיעוטא דמיא - דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר ובאוכל לא סלקא השקה בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא:

לא שנו - דבטלו ברוב ומותר הציר אלא לטבל פיתו:

אבל לתקן את הקדירה אסור - שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו:

מצא מין את מינו וניעור - מתורת ביטול וחוזר לטומאה:

להאי שמעתא - דרבי ירמיה:


למאה חולין טהורין - שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה:

תירום - ירום משם סאה ותירקב כדין תרומה טמאה שאני אומר כו' ותרומה טמאה אסורה באכילה:

תעלה - תיבטל ותיאכל עם חוליה ומשום גזירה יתן דמים לכהנים או ירים ממנה סאה ותאכל לכהנים:

ניקודים - ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט) דעכשיו אע"ג שיש בה טמאה וטהורה אין מטמאה את הטהורה בלא הכשר וטמאה בטילה בטהורה ותיאכל ניקודים:

וקליות - נמי דלא מיתכשרי ולא מקבלי טומאה:

או תילוש במי פירות - כמו מי תפוחים ותותים דמי פירות אין מכשירין:

אותן חולין לר' אליעזר מה תהא עליהם - דלרבנן הא אמרינן בכולהו בין חולין בין תרומה יאכל נקודים או קליות:


אלא לר"א - דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי וקאמר יאכלנו נקודים או ילושו:

מה טעם - לא חשבינן להו חולין גמורין לרבנן כיון דבטלה לר"א הואיל ואית ליה שאני אומר:

גזירה שמא יביא כו' - דאי חשבינן להו טהורין לגמרי איכא למיחש כי הוה ליה קב שאר חולין טמאין מייתי לה ומערב לה בקב ועוד ממין זה וקסבר איבטלה לקב קמא ברובא דהאי קב ועוד וכיון דאיכא בהאי קב ועוד משהו אחד ממאה טמא מן התרומה טמאה שנפלו שם ובטלינן עכשיו מוצא טמא ראשון את טמא שני וניעור מתורת טהורה ומצטרף עם זה והוו להו פלגא ופלגא ולא מיבטל אלמא טומאה שבטלה חזרה וניעורה מתורת טהרה:

א"ל אם טומאה עוררת את טומאה טהרה יעורר את הטומאה - בתמיה כלומר מים שבקדרה שטהורים היאך יעוררו מים שבציר לטמא:

איתיביה - לרבי ירמיה:

אפר כשר - של פרה אדומה:

אפר מקלה - אפר דעלמא:

לטמא - את הנוגע בה כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא (במדבר יט כא):

ואי אמרת טומאה - המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה נהי דהאי אפר במגע לא מטמא דכיון דרובו טהור אמרינן באפר מקלה נגע שהוא הרוב אבל במשא מיהא ליטמא דהא מ"מ הטומאה נשא והסיט וקי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא בפ"ק דיומא (דף יד.):

בטילה בשחוטה - חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטלה נבלה ברוב מלטמא דמין בשאינו מינו בטל והאי מין בשאינו מינו הוא:

דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה - ומאן דגריס שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה שבשתא היא דהא אפשר לנבילה שתהא לה תורת שחוטה שלא תטמא כלום כגון כי מסרחא לה פרחה טומאה מינה כדאמרינן לקמן הראויה לגר קרויה נבילה והכי מפרש במנחות בפרק הקומץ רבה:

ואי אמרת - טומאה שבטלה כמאן דאיתא דמיא דאי משכחת טומאה אחריתי חזרה וניעורה ה"נ נהי דבמגע לא מטמא דלא אזלינן אחר חתיכת נבילה בשתים דשחוטה:

אינה מטמאה לא במגע ולא במשא - ואוקימנא לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה ואי טומאה המתבטלת ברוב כמאן דאיתא דמי תטמא במשא:

טומאה חמורה - דהיינו משא:

עד לגר - עד שהיא ראויה לאכילת גר תושב אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר תו לא מטמאה במשא


אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסל מאכילת כלב שפיר דזו אינה ראויה לגר להכי לא מטמאה במשא ובמגע נמי לא דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב:

הא חזיא לכלב - ותטמא במשא קשיא לרבי ירמיה:

הסריחה מעיקרא - כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ההיא אע"ג דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתיפסל מכלב ואי קשיא לעיל נמי אמאי מוקמינן לה בקשיא הא הוה ליה לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי' רבי יוחנן מודה בה תריץ לאו סרוחה מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן והכי מוקי לקמן:

ציר טהור - כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקת מי עם הארץ כל שהוא:

עד למחצה - קרוב למחצה:

טומאת משקין דרבנן - בפ"ק דפסחים (דף טז.):

מתני' אין חוששין שמא בנה של אחרת היה - שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה זו את בן חבירתה ואי משום דיש לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע"ג שאינן יולדות הא ודאי לא אמרי' אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה:

מבכירות - בחורות שלא ילדו אלא עכשיו:

אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו - דליחוש לכולהו בספק בכורות אלא ודאי אותם הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות וודאין ואותן הכרוכים אחר שאינן מבכירות בוודאי הוו פשוטין וודאין:

גמ' קב ונקי - לא איצטריך לרב לאשמועינן. קב ונקי מעט שלא הוזכר אלא במקומות מועטין ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו: דר' יוסי בן המשולם ושער בכור בעל מום הלכתא נינהו במתני' ומפרש לקמן:

לאו פלוגתא היא - לא חשיבא פלוגתא וכיון דבמתני' לא פליגי עליה הלכתא כוותיה:


הלכה כר' יוסי בן המשולם למה לי - הא מהך שמעת מינה דהלכתא כוותיה דהא לא פליגי רבנן עליה:

אי אמר הלכה בכוליה פירקין - ולא אמר לקמן הלכה כר' יוסי הוה אמינא הלכה בכוליה פירקין אדרבי יוסי קאי:

ומאי בכוליה פירקין - דמשמע טובא משום דר' יוסי תרתי מילי אמר במתני' עושה מקום לקופיץ וכן תולש את השער לראות את מקום המום אבל אדרבן שמעון לא אמר רב דהוא אמר בר מפלוגתא ואדרבן שמעון איכא פלוגתא בברייתא ופלוגתא היא להכי אשמועינן הלכה כר' יוסי בהדיא לגלויי ולמימרא דאדרבן שמעון בן גמליאל קאי האי הלכתא בכוליה פירקין ופלוגתא דבריית' לאו פלוגתא:

מרחמת - אוהבת בן חבירתה:

ומצא זכרים - שנולדים עכשיו תלויין וכרוכין ויונקין הזקנות שנפטרו כבר מן הבכורה ונקבות הנולדות עכשיו מצא תלויות במבכירות דהשתא אין כאן לכהן כלום דבזכרים אין שום בכור שהרי בני הזקנות הן ונקבות התלויות במבכירות אין דין בכורות נוהגת בהן:

אין חוששין - להחמיר ולספקן בספק בכורות ולומר שמא בנה של זו בא לו אצל זו וזכרים בני המבכירות:

שאינה מרחמת - וולד בהמה אחרת:

אא"כ יולדת - אם היה לה וולד מתחלה להאי ודאי א"נ לא הוי האי וולד דידה פטורה מן הבכורה דהא הוה לה אחרינא ומיהו היכא דילדה חיישינן לרחומי שמרחמת וולד בהמה אחריתי:

למאי נפקא מינה - הא לענין בכורה ממה נפשך פטורה דאי האי לאו דידה הא הוה לה אחרינא:

למילקי עליה - דהאי שכרוך אחריה משום אותו ואת בנו:

לא לקי - דדלמא לאו דידה הוא:

אין חוששין כו' - אלמא בודאי דילה מחזיק ליה דלא מרחמא אלא דידה:

מי קתני - אין חוששין שמא בנה של אחרת הוא:

היה קתני - והכי קאמר ממה נפשך פטורה מן הבכורה דאין חוששין שמא מרחמא בן חברתה אלא א"כ היה לה וולד אחר מעיקרא הלכך לענין בכורה ודאי פטורה אבל לענין אותו ואת בנו ספיקא הואי:

דלמא רחומי רחים - הואיל ולכולן הוי ולדות אלא ודאי אפי' ילדה אינה מרחמת אלא שלה ומשני במקום דידה כו':

הדבר בחזקתו וכן - כלומר דקתני סיפא וכך היה רשב"ג אומר הנכנס כו' מאי לאו מדסיפא דקתני וכן כו':

ודאי דידה - דכל חדא וחדא התלוי בה דידה הויא דהא אמרת במקום דידה לא שבקא דידה ומרחמא דלאו דידה רישא נמי דקתני הדבר בחזקתו בודאי דידה מחזקינן לה ולענין אותו ואת בנו נמי לקי:

הא כדאיתא - וסיפא ודאי רישא ספק:

ומאי וכן - הואיל ולא דמו:

ומשני לפטורא - להא דמו דכי היכי דסיפא פטורות ודאי דהא ודאי נקבות תלויות במבכירות דלא שבקא דידה דקאי קמה ומרחמא דלאו דידה רישא נמי פטורות מן הבכורות ודאי דא"נ לא דידה הוא יהא יולדת אחרינא ואינה מרחמת אלא אם כן יולדת ולעולם לענין אותו ואת בנו ספק:

שכרוך אחר רחל - שדבוק אחריה ומניקתו:

פטורה מן הבכורה - והבא אחריו לא הוי בכור:

כר' שמעון - לא מרחמא דלא דידה והאי חזיר גופיה לא קדוש דנדמה הוא:

ואסור באכילה כרבנן - דחיישינן לרחומי דאי כרשב"ג הוה טמא היוצא מן הטהור ומותר באכילה כדאמרן בפירקין קמא (דף ה:):

עד יבא ויורה צדק לכם - עד שיבא אליהו ויורה אם מותר אם אסור:

מאי יבא ויורה - כיון דכרבנן ס"ל דחיישי לרחומי מאי יבא ויורה גלוי מילתא הוא שיגיד לנו אם בנה הוא אם לאו והוראה לא שייך למימר אלא בדבר הלכה:

עד שיודע הדבר - אם בנה הוא אם לא:

וכי תימא מספקא ליה כו' - וה"ק עד שיבא ויורה אי הלכה כר"ש ומותר באכילה אי כרבנן ואסור באכילה מספיקא שמא ריחמתו:

לעולם פשיטא ליה הלכה כר' שמעון - דפטורה מן הבכורה דודאי א"נ לאו דידה הוא אי לאו דהוה לה ולד לא הויא מרחמא ליה:

ומיהו מספקא ליה אי סבר ר"ש כו' - והיינו עד יבא ויורה צדק ויעמידנו על טעמו של רשב"ג:

יולדת מרחמת - והאי אסור באכילה דלענין בכורה מיפטר משום דאי הוה דידה שפיר ואם לאו דידה הוה לה אחרינא ובאכילה אסור דאיכא למימר ולד אחרינא הוה לה ומית ורחמתיה להאי:

או אינה מרחמת - ומותר באכילה דודאי דידה הוא:

(דאי) לאשמעינן טלה - וללקו עליה משום אותו ואת בנו ולימא ראה טלה כרוך ברחל פטורה מן הבכורה ממה נפשך אי האי לאו דידה אחרינא הוה ליה ומית ורחמיתא האי משום אותו בנו לא לקי עד יבא ויורה לנו טעמו של רבן שמעון:

הוה אמינא אפי' אם תימצי לומר - יולדת מרחמת הני מילי דמינה אבל חזיר מותר באכילה דלאו דמינה לא מרחמא והא ודאי בנה הואי:


אחאי בריבי - אדם גדול וחשוב בדורו:

תיבעי ליה טלה - דהא בטלה פליגי:

קמיבעיא ליה לבכורה אליבא דרבנן - ואליבא דר"ש פשיטא דפטורה דאפי' דמינה לא הוה מרחמא אא"כ ילדה וכ"ש דלאו מינה ולענין אכילה מבעיא ליה ואפי' לרבן שמעון וכ"ש לרבנן:

דלאו מינה לא - מרחמא והא ודאי דידה היא ופטורה מן הבכורה:

או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא - והבא אחריו בכור מספק:

אם תימצי לומר כו' - אי ס"ל יולדת אינה מרחמא הא ודאי מותר דבנה הוא אלא א"כ תימצי לומר יולדת מרחמ' והאי דפטר ליה מבכורה משום דאי האי [לאו] דידה אחרינא הוה ליה אבל האי דסריך בתרה לא פשיטא לן דדידה הוא ה"מ דמינה אבל דלאו מינה לא והאי חזיר ודאי בנה הוא ומותר באכילה:

מתני' עושה מקום בקופיץ - מפנה את השער מכאן ומכאן למקום שחיטת הסכין:

ותולש את השער - לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור:

ובלבד שלא יזיזנו - שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן:

לראות מום - להראותו לחכם:

גמ' כנגדו בי"ט - בבהמת חולין משום שחיטה בעי למיעבד או לא:

לאו היינו גוזז - ובכור גיזה הוא דאסור דכתיב (דברים טו) ולא תגוז:

שאין מתכוין - לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך אם נתלש נתלש:

שיילוה לרב חננאל - תלמידיה דרב אי אמר לכו משמיה דרב הלכה כרבי יוסי:

פשיטנא לכו - אנא טעמא:


מותר - משום דטעמא שאין מתכוין הוא:

מסוכריא דנזייתא - ברזא של חבית שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב יפה:

אסור להדוקיה - בתוך החבית בכח משום סחיטה ואע"ג דאינו מתכוין לשום סחיטה אסור אפי' לר"ש דאמר במסכת שבת (דף מא:) דבר שאין מתכוין מותר:

ולא ימות - וכיון דמהדק לה לא אפשר לה בלא סחיטה אבל לפנות את השער אפשר בלא תלישה:

הלכה כר' יהודה - אלמא ס"ל לרב דבר שאין מתכוין אסור:

בלא גברי - בלא רב חייא ורב חנן:

ותולש לאו היינו גוזז - להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור:

כלאחר יד - דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז:

התולש את הכנף - שתולש נוצה גדולה מן כנף העוף:

והקוטמו - לאחר שתלשו קטם ראשו:

והמורטו - שמחליקה מן הצדדין ומורט מן הקנה השער:

גוזז ומחתך וממחק - מארבעים אבות מלאכות במסכת שבת (דף עג.) ממחק מחליק:

דהיינו אורחיה - שדרך נוצת עוף לתלוש ולא לגזזה:

מדרב ס"ל כדרבי יוסי - לגבי בכור דתולש לאו היינו גוזז:

ר' יוסי נמי סבר לה כרב - דדבר שאין מתכוין אסור:

ה"ג עיקרן מאדים וראשן משחיר - וכן בתוספ' דמס' פרה (פ"א):

גוזז - את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי. שתי שערות שכולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה:

דלאו בת גיזה - שאין לפרות צמר הלכך לא אסירא בגיזה:

לא תעבוד ולא תגוז - וי"ו מוסף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה:

דקדשי בדק הבית היא - (ויש לה) דהא אינה קריבה למזבח הלכך מותרת בגיזה:

דלא שכיחא - ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן:

דמיה יקרים - ואין דמיה כל כך מזומנים לחללה עליהן:

לקופיץ - לצורך הקופיץ:

לכתחלה קאמר - והאי וכן אתולש קאי דכי היכי דמותר לתלוש לצורך השחיטה דהא פשיטא לך דרישא לכתחלה קאמר הכי נמי לראות מקום המום או דיעבד קאמר והאי וכן אלא יזיזנו קאי והכי קאמר וכן מי שתלש את השער לראות את מקום המום נמי לא יזיזנו ממקומו:

המסובך באוזן - ובאוזן היה מום:

דשחיטתו מוכחת עליו - דלאו לגיזה איכוון:

אלא לאו אתולש - ולכתחלה קאמר:

מתני' מתיר - את הצמר בהנאה לכהן:


וחכמים אוסרין - דאי שרית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור כדי שתשיר צמר כל שעה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה כדאמרינן בפירקא דלעיל (דף ו:) תזבח ולא גיזה:

לא בזה התיר עקביא - מפרש בגמ' מאי קאמר:

ואח"כ מת - לא נשחט:

המדולדל - שנתלש מן העור אבל מסובך הוא עם שאר הצמר ואינו נופל:

את שנראה עם הגיזה - כשישחטנו ויגזזנו לאחר שחיטה יהא צמר מדולדל שוה עם שאר הגיזה ואינו נראה כשפירש הימנה מותר כשאר הגיזה:

ושאינו נראה עם הגיזה - שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל הוא מן הגיזה כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא:

גמ' מכלל דאסר - בתמיה השתא במת דאותו צמר המחובר בו אסור דבעי קבורה היכא דנשר ומונח בחלון שרי:

שחטו - דצמר המחובר בו שרי מיבעיא דמונח בחלון נמי שרי אליבא דעקביא:

אלא - להכי קאמר לא בזה התיר עקביא משום וחכמים אוסרין:

בשהתירו מומחה - לבכור קודם נשירת הצמר דרבנן סברי גזירה אי שרית ליה לצמר בהנאה דלמא אתי לשהוייה כדי שתהא הצמר נושרת הימנו בין כך ובין כך אתי לידי גיזה ועבודה הלכך אע"ג דהתירו מומחה אסור ועקביא סבר כיון דהתירו מומחה תו לא משהי ליה:

דברי הכל אסור - דהוה ליה כתם ובתם עקביא מודה כדאמרי' לקמן דאי אמרת שרי צמר אתי לשהוייה שלא יקריבנו ונוח לו בכך שבין כך ובין כך יפול בו מום ומפקע ליה מקדושת מזבח ועוד דכיון דלא התירו מומחה קודם נשירה אכתי לא הוה ביה שום צד היתר:

אוסרין בכל שהוא - אם נתערב אחד מהן באלף תמימים כולן אסורין למזבח:

מכלל דתנא קמא סבר לא - בתמיה כיון דמכירו מאי ספיקא איכא:

בגיזת בכור בעל מום - שנשרה מחיים והניחה בחלון:

יבוקר - אם מום קבוע הוא ישחטנו ויהא הכל מותר:

ור' יהודה - סבר ליכא תקנה בשחיטה אלמא לרבנן אליבא דר' יוסי דשרי בשחטו ליכא חילוק בין התירו מומחה קודם לכן בין לא התירו מומחה קודם לכן דהא הכא קתני עדיין יבוקר ומדרבנן בשחטו אין חילוק לעקביא נמי במת אין חילוק בין התירו ללא התירו דהא עקביא לא מפליג בין מת לשחוט:

אמרה לשמעתא - דרב נחמן:

מחלוקת - דת"ק ור' יוסי בבעלי מומין חיין ממש שנתערבו באחרים וכשבדק ולא מצאו לבעל מום:

לעולם הוא בחזקת טומאה - אם לא נמצא הקבר שנאבד בשדה אף על פי שנבדק כל השדה בטומאתו הוא והכא נמי כיון דלא נמצא הבעל מום כולן אסורין ותנא קמא כר"מ ור' יוסי סבר יבוקר ודי לו אפי' לא נמצא כחכמים:

חופר - בודק עד שמגיע לסלע דודאי מאותו סלע ולמטה לא נעשה קבר שקשה הוא:

או לבתולה - עד שימצא קרקע קשה שלא עבדה:

בשבדק ומצא - הבעל מום ותנא קמא דאסר לכולהו חייש שמא זה שנמצא בעל מום אחר הוא וכל האחרים צריכין בדיקה ור' יוסי סבר יבוקר בבקור סגי מרישא וכיון דמצא הך ליכא ספק תנא קמא כר"ש ורבי יוסי כרבי:

בשלמא גבי טומאה - אמרי רבנן בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ודיו משום דאי נמי לא משכח לה איכא למימר עורב או עכבר נטלה אבל הכא אפי' רבנן אוסרין דבעל מום להיכא אזל ובכי האי גוונא לא הוה שרי ר' יוסי:

ואידך - רבי חייא בר אבא:

בשלמא שדה - אמר רבן שמעון תבדק דדירכא למיקבר בה כו':

דירכייהו למיפל בהו מומא - בתמיה ובכי האי גוונא לא הוה אסר תנא קמא:

ואידך - רב אסי:


הא בעל מום שרי - ור' יוסי הוא דאמר בשחטו שרו רבנן אי נמי עקביא היא אע"ג דלא התירו וקשיא לריש לקיש:

תם קרי ליה - ומאי אע"פ שנולד בו מום אע"פ שנראה אחר כן לחכם ואמר מום קבוע:

לימא - הא דר"ל תנאי היא:

אסור - דבתם אפילו עקביא מודה דאתו לשהוייה ולאפקועי מקדושת מזבח ועוד שהרי עדיין אין בו שום היתר אע"ג דנקט תולש הוא הדין לנתלש כדמפרש בסיפא דשמעתא:

לא בזה - שמת התיר עקביא אלא בשחטו:

אמר רבי יוסי מודה אבא ששמו חלפתא - שהוא מן החכמים החולקין על עקביא ומודה הוא בזה ששחטו שהוא מותר:

אבל בייחוד אמרו חכמים - שבאמת ובברור אמרו יניחנו בחלון לשער בכור בעל מום שנשר:

שמא יש תקוה - שמא יהא מותר ליהנות ומפרש ומה תקוה יש שאם שחטו דברי הכל מותר:

אבל - באמת וחבירו בעירובין בפרק בכל מערבין (דף לח.) בסופו:

בייחוד - בברור וחבירו במסכת יומא (דף נד.) וידעו בייחוד ששם ארון נגנז:

רבי יוסי היינו תנא קמא - דקאמר התולש צמר מבכור תם ושחטו אסור הא בעל מום ושחטו מותר לדברי הכל ובמת פליגי במודה דר' יוסי ולת"ק נמי במת פליגי:

תנא קמא סבר אי התירו מומחה אין אי לא לא - דבעל כרחיך הכי תרצת וכדתרצת ריש לקיש לעיל כי אותביניה מרישא דמילתיה דתנא קמא דקתני התולש צמר מבכור תם הא בעל מום שרי ותרצה ריש לקיש ואמר כל היכא דלא התיר מומחה תם קרי ליה אלמא הכי משמע מילתיה התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל מום שלא התירו מומחה אסור לדברי הכל הא בכור בעל מום דהיינו התירו מומחה שתלש ממנו כו' ור' יוסי סבר אע"ג דלא התירו מומחה נמי כשנשר שרו רבנן ממאי מדקאמר יש תקוה דמשמע יש תקוה ויתירנו מומחה וישחטנו מכלל דאכתי לא התירו מומחה כשנשר:

פליגי במת והוא הדין לשחטו - מדלא אשכחן במילתיה דתנא קמא דנימא שחטו דברי הכל מותר:

הלכה כר' יהודה - דבשחטו פליגי ולא במת:

אידי ואידי - בין נראה בין לא נראה מישרי שרי דהא אפי' מונח בחלון קא"ר יוסי דאפי' רבנן שרו בשחטו:

אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי - דאותו שמחובר בו טעון קבורה לדברי הכל והתלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפי' מונח בחלון:

אלא פשיטא ר' יהודה היא - דאמר בשחטו פליגי:

אידי ואידי - בין נראה בין לא נראה:

ושמע מינה בשחטו פליגי - מדלא מצית מוקמת ליה בגוונא אחריתי ומדסתם לן כר' יהודה ש"מ הלכתא כוותיה:

התולש צמר מעולה תמימה - מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטת בעלת מום לא תיבעי לך דוודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה:

מי איכא מאן דשרי - אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בכורות/פרק_ג"