ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/ביצה/פרק ה

< רש"י על הש"ס





חצר - אצטריך לאשמועינן לאפוקי מהאי תנא דקתני ר' יעקב מחייב דלית הלכתא כוותיה אלא כרבי יוסי ברבי יהודה דפוטר:

ה"ג מקח כדתנן הלוקח תאנים כו' - אצטריך לאשמועינן דהלכתא כי הך ולא כאידך מתני' דפליגי עליה לקמיה:

הלוקח תאנים מעם הארץ במקום שרוב בני אדם דורסין - שרוב בני המקום עושין תאניהם קציעות ודורסים אותם בעגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נגמרה מלאכתו:

אוכל מהן עראי - דאין מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכולהו כשלא ראו פני הבית קא מיירו:

ומעשרן דמאי - כשבא לעשרן מעשרן דמאי כדין כל הלוקחים מעם הארץ שאין צריך להפריש תרומה דלא חשידי עלה ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו עם הארץ דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן ביה לקולא:

רוב עמי הארץ מעשרין הן - מדאזלינן לקולא דקאמר מעשרן דמאי וחומרא בעלמא היא דאחמור לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהן:

ולאפוקי מהא דתנן - אדרבי יוחנן קאי רבי יוחנן דאמר לעיל מקח אינו קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו אתא לאשמועינן דהלכתא כי הא דאמרי' לעיל ולאפוקי מהך:

המחליף - היינו מקח:

לקצות - דהיינו לא נגמר:

חייב - דמקח קבע אפילו בשלא נגמר:

לאכול חייב - זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא:

פרק חמישי - משילין


מתני' משילין פירות דרך ארובה - מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתיבש וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טרחא יתירא ודוקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתקרת הגג אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו לא טרחינן כדלקמן:

ומכסין את הפירות - ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון:

דלף - גשמים הנוטפים מן הגג:

וכן כדי יין - נמי מכסינן מפני הדלף:

תחת הדלף - לקבלו בתוכו מפני טנוף הבית:

גמ' לא משתבש - דכולהו לשון השפלה נינהו:

כי ישל זיתך - אילן זית יפיל את פירותיו ולא יגיעו לבשול:

הכסול והשחול - מומין בבכור משום שרוע שאחד מאבריו גדול מחבירו:

שנשמטה ירכו - אלמא לשון השפלה הוא:

שאחד מירכותיו גבוהה - מקום חבורה בכסלים והוא בוקא דאטמא גבוה למעלה מן הכסלים וקרוב לגג האליה יותר מחבירו:

אדמה - גלייש"א:

מאן דתני - כלומר אי הוה תנא דתני הכי לא משתבש:

השחור - תער על שם שמשחיר את השער אלמא לשון השפלה הוא:

והזוג של מספרים - יש להן שני סכינין להכי מקרו זוג ויש להן חליות ופורקין אותן זה מזה:

אע"פ שנחלקו - מקבלין טומאה שראוין למלאכה כל אחד לעצמו:

שנשרו - נפלו במים:

מהלך בהן - והן מתנגבין והולכין ואינו חושש שיחשדוהו שכבסן:

עד כמה - יהא בהן דלא אמרינן טרחא יתרא הוא:

מפני האורחים - שזימן לאכול ואין מקום להסב:

בטול בית המדרש - שאין לתלמידים מקום לישב:

ודלמא - התם הוא דשרינן כולי האי דאיכא בטול בית המדרש והוא הדין לכבוד אורחים אבל משום הפסד ממון לא שרו רבנן כולי האי:

אי נמי לאידך גיסא - יש לתת טעם לצד אחר שיתירו כאן יותר משם:



התם תנן כו' - כלומר ועוד שאלה אחרת:

שלא יגמור את האוצר - אם לא היו שם אלא ארבע או חמש קופות שהתירו לו במקום שיש יותר כאן לא התירו לפנותן כולן ולגלות את הרצפה דלמא הוי בה גומא ומשוה לה:

והכא תנן - כלומר ועוד יש לשאול:

באותו הגג - שהארובה בגג שהפירות בו:

אין מטלטלין - בפירות שבגג שבא להשילן מפני הגשמים קא מיירי ואפילו בגגותיהן של שני בתים ששוין שאין זה גבוה מזה שיהא שם טורח עלייה וירידה:

בחלונות - כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה אבל יש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך החלון בחבל מפני שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ:

סולמות - כל מדרגה קרי סולם ואף הכבשים שלנו:

ואפילו אוירא דלבני - לבנים הסדורים ומוקצים לבנין וגשמים נוטפים ומתירא שלא ימוחו מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן ולא אמרינן הואיל והן עצמן אין נטלין אף הכלי לא ינטל לצרכן:

ור' יצחק אמר - דוקא פירות הראוין לטלטול הוא דשרו רבנן לטלטל כלים לצרכן אבל מידי דלאו בר טלטול אין כלי ניטל לצרכו:

אלא לדבר הניטל - לצורך דבר הניטל:

ואיידי דתנא רישא - פירות הראוין דעל כרחך בדחזי לטלטול אצטריך למנקט שהרי מטלטל הן עצמן ומשילן נקט נמי לענין כסוי פירות הראוין ומיהו סיפא לאו דוקא והוא הדין ללבני:

תנן וכן כדי יין - מכדי בהני לא איירי לעיל וכיון דתנן הכא ובא לאשמועינן דברים אחרים לבד פירות היה לו להשמיענו לבנים וכ"ש אלו:

הכי גרסינן הכא במאי עסקינן בדטיבלא - כלומר לא בא להשמיעך כי אם כיוצא בלבנים (וכדברך) דהנך כדי יין דקא מוסיף ותני בדטיבלא עסקינן שאסורים בטלטול דאשמועינן ברישא פירות הראוין דומיא דמשילין והדר נקט להנך לאשמועינן אף שאין ראוין:

הפסד מועט - גשמים הנוטפין על יין הפסד מועט הוא עד שתחשך ויסלקם אבל הפירות מרקיבין:

נותנין כלי תחת הדלף - הרי שהכלי ניטל לקבל בו מוקצה כי האי דלא חזי למידי:

בדלף הראוי - שהן צלולין וראוין לבהמה:

על גבי אבנים - שנגובין לבנין וכשהן מתלחלחין צריך לחזור ולנגבן שאינן מקבלות את הטיט יפה והבנין שוהה ליבש:

מקורזלות - אגוד"ש:

לבית הכסא - לקנח:

שתי חלות - של צפיחית מניחין בכוורת כשרודין אותה ומהן פרנסה לדבורים כל ימות הגשמים אותן שתי חלות מותר לכסות כל דבש הכוורת עשוי עליות עליות של חלות:

מוקצות נינהו - לדבורים:

דחשב עלייהו - לאדם:

אדתני ובלבד שלא יתכוין לצוד - משמע דלא ימצא לחלק את דבריו ולאסור עד שדלג מאיסור טלטול לאיסור צידה:

לפלוג ולתני בדידה - באיסור טלטול גופיה יכול לחלק את דבריו ולמצוא צד איסור לדבר בדלא חשב עלייהו לא יטלטל המחצלת לצרכם:

הכי קאמר אף על פי שחשב עליהם כו' - אף בשחשב בא ללמדך שיש צד איסור במתכוין לצוד ואף על גב דעיקר להצלה מפני הגשמים מכוון:

במאי אוקימתא כרבי יהודה - כלומר מדהוה לך לתרוצי ארישא הא מני ר' שמעון דלית ליה מוקצה ומהדרת אשנויי דחיקי למימר משום שתי החלות כרבי יהודה בעית לאוקמא משום דרבי יצחק דמותבינן ליה הנך תיובתא אית ליה מוקצה כר' יהודה:

ובלבד שלא יתכוין לצוד - ואף על פי שהוא צדן:

דאית ביה כוי - חלונות יש בדפנותיה ואף על פי שמכסה את פיה אינן נצודין אם לא יכסה גם את החלונות ולא תימא ובלבד שלא יתכוין אלא בלבד שלא יעשנה מצודה שלא יסתום החלונות:

פשיטא - כיון דאית ליה לרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור למה ליה למיתני ובלבד שלא יעשה מצודה דהא צידה אב מלאכה היא:



מהו דתימא דבר שבמינו נצוד - שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף אסור אבל האי דאין במינו נצוד שרי קמ"ל:

רב אשי אמר - לעולם כדשנינן מעיקרא דאיכא דבש למאכל אדם ודקשיא לך בימות הגשמים מי איכא דבש לא קשיא דמי קתני ימות החמה וימות הגשמים:

שופך - לחוץ:

ושונה - יחזירנו למקומו תחת הדלף:

ואינו נמנע - מלשנות כל היום אם צריך לכך:

בי רחיא דאביי דלוף - הדלף היה נופל על הרחים שלו והיו עשוין בטיט ונמוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף:

זיל עייליה לפוריך להתם - לבית שהוא שם דלהוי כגרף של רעי שיהו מאוסים הרחים לך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ כדאמר לקמן דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה - וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו:

תיתי לי דעברי אדמר - תבואני זאת בשכרי שעברתי על דברי רבי:

גרף ועביט - כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מימי רגלים קרוי עביט:

נותן בו מים ומחזירו - דמוקצין מחמת מאוס הן ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו ולהוציאו הוא דשרו ליה משום כבודו:

סבור מינה - מדשמואל היו סבורים התלמידים דדוקא גרף נקט דאגב מנא שרי לטלטל את הרעי אבל בפני עצמו ליטול את הרעי או דבר מאוס ממש בידו ויוציאנו לא שרו ליה:

באספרמקי - בשמים:

בצוציתה - בזנבה:

מתני' כל שחייב עליו - מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת משום שבות או משום רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדברי סופרים:

או משום מצוה - או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים לעשות בשבת:

חייבין עליו - שלא לעשותו ביו"ט:

ואלו הן - דברים שאסורין משום שבות שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן כו' - כולהו מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן:

אין מטפחין - ביד:

ואין מספקין - על ירך:

ואין מרקדין - ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא:

ואלו הן משום רשות - כלומר שהיה לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה ואסרום חכמים האי דקרו ליה רשות משום הנך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה ולגביהן קרי להנך מציעי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן שאין בהן לחלוחית מצוה:

לא דנין - דין:

ולא מקדשין - אשה ובגמרא מפרש אמאי קרי ליה רשות (ומאי טעמא גזור עלייהו):

ולא מקדישין - הקדשות:

מעריכין - ערכך עלי ונותן כפי שנים כמו שכתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז):

ולא מחרימין - הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:

גמ' שמא יעלה ויתלוש - דהוי אסורא מדאורייתא דהיינו קוצר שתולש מן המחובר:

שמא יצא חוץ לתחום - מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין:

שמע מינה תחומין מדאורייתא - מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתא משום דידיה:

שמא יחתוך זמורה - להכותה והוי קוצר מן המחובר:

חבית של שייטין - כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט:

הא מצוה קא עביד - ואמאי קרי ליה רשות:

ולא מקדשין הא מצוה קא עביד - שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות:



דאית ליה אשה ובנים - שני זכרים לב"ש או זכר ונקבה לב"ה ותו לא מיפקד כולי האי כדאמרינן ביבמות (דף סא:) ומיהא קצת מצוה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא):

מצוה בגדול - האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור (דברים כה):

שמא יכתוב - פסק דין לדינין ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה:

משום מקח וממכר - דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה וא"ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא:

תני רב יוסף אפי' ליתנם לכהן בו ביום - דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט דכהן שצריך לה הוא אפ"ה אסור:

והני משום רשות איכא משום שבות ליכא - אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתו ומשום שבות ליכא לאסרה בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות ה"ק לא מבעיא כו'. כלומר כולם משום שבות יש בהן והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה והאמצעיים יש בהן שבות ואע"פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואעפ"כ גזרו עליהן שבות ולא זו אף זו קתני לא תימא קמאי הוא דאסירי דה"ל שבות גרידתא כלומר שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' מצעי דה"ל שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:

משילין פירות כו' - אלמא גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביו"ט:

הא ר' אליעזר - סיפא דקתני אין בין יו"ט לשבת דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יו"ט ואפי' בהפסד ממון ר"א היא שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון ורישא דקתני משילין ביו"ט מפני הפסד ממון ר' יהושע היא:

אותו ואת בנו - שאינן מותרין לשחוט שניהן היום:

דאפשר לאערומי - דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין דהרואה אומר הראשון שהעלה כחוש הוא והשני יפה הימנו:

אבל הכא לא אפשר לאערומי - דהכל יודעין שלא יניחם ואינו עושה אלא להציל ומזלזלין באיסור יו"ט:

אין מוציאין את הקטן וכו' - דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפילו גבי הפסד ממון ולב"ה דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מה"ת בטלטול נמי לא גזור רבנן:

אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא - תחילת הוצאה ע"י טלטול היא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט:

מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים - אין אדם יכול להוליכה ביו"ט אלא במקום שבעליה יכולין לילך ואם לא ערב יש לה אלפים לכל רוח העיר ואם ערב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:

ושאינן מיוחדין - לאחד מהן אלא לכולן:

הרי אלו כמקום שהולכין - למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן:

הרי הוא כרגלי השואל - שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה:

ביו"ט - ואם שאלו ביו"ט משחשכה:

הרי הוא כרגלי המשאיל - לפי שקנה שביתה אצל בעליו:

האשה ששאלה מחברתה תבלין - לקדרתה:

ומים ומלח לעיסתה הרי אלו - הקדרה והעיסה:

כרגלי שתיהן - אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו"ט שאלה קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן:

שאין בהן ממש - אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה הלכך אין מעכבות הולכתן ובגמ' מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו ובמלח לא פליג דמוקמינן לה בגמ' במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת:

גמ' מתני' - דקתני המוסר בהמתו לרועה ביו"ט הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה


דלא כר' דוסא:

כאן ברועה אחד - שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום:

דיקא נמי - דמתני' בשני רועים:

שנים ששאלו חלוק - מבעוד יום להיות ברשות שניהם:

זה לילך בו שחרית - של יו"ט לבית המדרש:

וזה לילך בו ערבית - של יו"ט לבית המשתה:

עליו לצפון - על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון:

זה שערב עליו לצפון מהלך - מוליכו לצפון:

כרגלי מי שערב לדרום - מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר:

וזה שערב עליו לדרום - מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו של צפוני כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם:

ואם מצעו עליו את התחום - תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו:

שנים שלקחו - מעיו"ט לחלקן ביו"ט:

חבית מותרת - להוליך כל אחד חלקו למקום שערב:

ובהמה אסורה - להוליך אלא למקום ששניהם הולכים:

אפילו חבית אסורה - דאין ברירה וי"ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו:

לעולם קסבר יש ברירה - הלכך חבית מותרת ושאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור:

ינקי תחומין - חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין:

לאיסור מוקצה לא חששו - אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה:

יש ברירה - וחבית ובהמה מותרין:

אין ברירה - ושניהם אסורין:

המת בבית כו' - מפורש בפרק קמא:

ואתמר עלה א"ר אושעיא - הא דאמרי ב"ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא:

אפוך - קמייתא:

לקוחות הן - ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל:

בדאורייתא - לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה:

אבל מדרבנן - לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים:

ובדרבנן מי אית ליה והתני איו - שם חכם:

אין אדם מתנה על שני דברים כאחד - בעירובין תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד' אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע"י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי ובא ר' יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן:

אלא אם בא חכם כו' - על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות:



והוינן בה כו' - דקא ס"ד זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין השמשות כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש או בתוך ד' אלפים והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום שחשכה לו ואמר שביתתי תחתיו דיכול להלך משחשכה ד' אלפים אמות כדאמר בעירובין (דף מט:) הלכך היכא דבשעת קניית עירוב לא אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע דלמא חכם בין השמשות לא היה דעתו לבא לכאן אי לא סמכינן אברירה לומר הוברר דלרוח זה היה חכם עתיד לבא וזה התנה דלמקום שיבא החכם יהא ערובו קונה למפרע: וא"ר יוחנן גרסינן:

וכבר בא חכם - הא דאמר רבי יהודה אם בא חכם למזרח וכו' דעל חכם יכול להתנות בשכבר בא קודם בין השמשות עסקינן אך זה אינו יודע לאיזה רוח בא וקאמר לאותו רוח שבא לו יהא ערובי קונה דאין קנייתו על ידי ברירה אלא קנייה ודאית ולמחר גלוי מילתא בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה בו החכם קנה ערובו ומדאצטריך ר' יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם ש"מ לית ליה ברירה ואפי' בתחומין דרבנן:

אלא לעולם לא תיפוך - ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא:

בדאורייתא - כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה (דף ו.) דהלכות טומאה הכי גמירי להו:

אבל בדרבנן - כגון תחומין אית ליה:

שור של פטם - שמפטם שוורים למכור:

הרי הוא כרגלי כל אדם - אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו כיון דאורחיה לזבוניה מאתמול אוקמיה ברשותי דמאן דאתי למחר וזבין ליה:

שור של רועה - אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו:

הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר - אלפים אמה לכל רוח ואפילו עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח אחת אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביו"ט מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר לפי שרגילין ליקח הימנו אבל כרגלי בני עיר אחרת לא דאין לרועה שם סוחר בהמות כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו:

פשיטא - דכי שאלו מבעוד יום ברשותיה קאי:

קמ"ל כו' - והשואל דקא תני בדבורא בעלמא ולא משך מבעוד יום וקמ"ל כיון דאסמכיה ברשותי' אוקמיה:

ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל פשיטא - כיון דרישא בדבורא בעלמא מוקמינן וסיפא נמי הכי איתא דאפילו דבורא לא הוה אלא ביו"ט:

מימר אמר - האי משאיל:

דלמא - כיון דלא אתי ואמר לי איניש אחרינא אשכח:

כי סליק רבי אבא - כשרצה לעלות או כשהיה בדרך אמר תפלה זו:

יהא רעוא - כי אמטי להתם:

אימא מילתא - דשמעתתא:

דתתקבל - לחכמי המקום שלא אבוש:

כי סליק - כלומר כי מטא להתם:

אמאי - כרגלי שתיהן לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא:

אמר להו רבי אבא - ומשום דחלקה של זו מועט בה יאבד שמה מלקרות על עיסה זו וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו:



וחדי - וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגל המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא קשיא להו:

גולתיכו שקלי - מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי:

גולתא - תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה:

מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו - למי שנתערב לו קב חטין בי' קבין שעורין של חבירו יאכל הלה וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא בטל מועט במרובה:

חטין בחטין נמי כו' - פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות בהקומץ רבה (דף כב.):

אמר רב ספרא - לרב אושעי':

משה - ביקרא דמשה קא משתבע:

שפיר קא אמרת - בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני':

ולא שמיע להו - להנך רבנן דמקשו אמתני' הא דאמר וכו':

משלם לו דמי חטין - שאין דרך לבוררן והן נמכרין בתוך החטין:

אלמא כילא חסריה - מפני שחסר מדתו מתחייב לו ואע"ג דלא מידי שוו וכ"ש מים ומלח דלא בטלי במעוטייהו דמידי דטעמיה הוא משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה:

אמר ליה אביי - לרב ספרא והיכא מתרצא מתניתין בהכי:

ולא שני ליה כו' - ומתני' ממון שאין לו תובעין היום הוא דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו"ט ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה וכיון דמעוטא ברובא הוא וממון שאין לו תובעין הוא לא חשיב ממונא ולבטל:

אמר ליה - רב ספרא לאביי ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה ונוח ליבטל וכי טעמא דבטול ברוב בבעלים ולא בעלים קאי:

ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה - אליבא דר"י אמר' במנחות דאמר מין במינו לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל ותני רבי חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לר"י ואשמעינן רבי חייא דכי אמר ר"י היכא דאפשר לו להיות כמותו אבל אי אפשר לו להיות כמותו מין בשאינו מינו הוה ובטל ופריש רב חסדא דהאי אפשר ולא אפשר דרבי חייא בתר המבטל דהוא רובא אזלינן דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו הוי מין במינו ואי לא הוי מין בשאין מינו הלכך כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה בטלה כמי שאינה שם והנוגע בהן אין טמא דמין בשאין מינו הוא דאי אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה אבל שחוטה שנתערבה בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין קרויה נבלה:

הכי נמי - דאי הוו לה בעלים לא בטלה:

וכ"ת הכי נמי והתני' - דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא:

דאמר רבי יוחנן חפצי הפקר - הנמצאים קונין שביתה והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח ואינו מוליכן למקום שערב שם דיש להם שביתה לעצמן אלמא חשיבי בלא בעלים ושפיר תנן במתני' דאע"ג דאין לו תובעין לא לבטול:

ר' יוחנן בן נורי אומר כו' - ולא בהדיא תנן לה הכי אלא מדבריו שמענוה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מה:):

א"ל - אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל:

וטעמא מאי - הש"ס בעי לה דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא: ה"ג אביי אמר כו' ורבא אמר כו' ולא פליגי אלא מר שני עיסה ומר קדרה:

אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות - אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי בעיסת שותפות דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה:

ורבא אמר כו' - ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא:



שיש לו מתירין - למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן:

סדומית - דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת. ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה. הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה:

עבה - תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה:

מתני' ושלהבת - כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין:

מועלין בה - הנהנה ממנה מביא אשם:

ושלהבת לא נהנין - לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא:

המוציא שלהבת פטור - מפרש בגמרא:

גמ' גחלת של ע"ז - שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג) אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו:

מאי שנא של ע"ז דשרי - לגמרי דאפילו מדרבנן לא גזור בה דקתני ומותרת ובשל הקדש קתני לא נהני:

הקדש לא מאיס ולא בדילי אינשי מינה - כולי האי כע"ז דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש אבל לגבי ע"ז לאו בדילותא היא:

כל שהוא - בלא שיעור:

הא דתני חייב כשהוציאו בקיסם - דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא ומתניתין דקתני פטור כדאוקימנא לקמן בדאדייה אדויי שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים:

ותיפוק ליה משום קיסם - אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם:

בדלית בה שיעורא - להוצאת שבת:

ביצה קלה - שהיא קלה לבשל מכל הביצים ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת:

אביי אמר הא דתני חייב כגון דשייפיה למנא משחא כו' - ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא אשמעינן אביי ואפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כל כך חשיבא הוצאה:

חרס - לענין הוצאת שבת:

כדי ליתן בין פצים לחבירו - פצים כמו פצימי פתחים (סוכה דף יח.) ופצימי חלונות (ב"ב דף יב.) הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים וכשהאחד נוטה נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו או בשאין די ברוחב שניהם מבדילן זה מזה מעט ונותן חרסים דקים ביניהם:

אלא הא דתנן - מתני' פטור היכי משכחת לה:

ומשני דאדייה אדויי - כמו וידו אבן בי (איכה ג):

מתני' כרגלי היחיד - אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:

כרגלי אותה העיר - אלפים לכל רוח חוץ לעבורי':

ושל עולי בבל - העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם:

כרגלי הממלא - מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו ולית ליה דרבי יוחנן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן וכ"ת א"כ הוה ליה למימר הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי קתני כרגלי הממלא קסבר יש ברירה להחמיר ואמרינן הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי ובעירובין (דף מה:) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא:

גמ' נהרות המושכין - היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן:

ומעינות הנובעין - ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה:

הרי הן כרגלי כל אדם - אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:

מילא ונתן לחבירו - וכגון שמילא לצורך חבירו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא:

כרגלי מי שנתמלאו לו - דנעשה זה שלוחו וקנה לו:

רב ששת סבר בירא דהפקרא הוא - והמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כדאמרינן בבבא מציעא בשנים אוחזין (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא לא הפקירוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה:

המודר אסור - מי שהוטל עליו הנדר אסור ליהנות מזה שנדר הנדר דה"ק ממוני עליך הקדש:



הרי אתם עלי חרם - הכי קאמר ליה הרי ממונך עלי כסתם חרמים שהן לבדק הבית הלכך הנודר אסור ליהנות משל המודר דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל) ורשאי הוא לאסור עצמו בממון חברו:

ומותרין בדברים של עולי בבל - שעשו בני הגולה לפי שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם ולא להיותם שותפין בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה:

של אותה העיר - שהן דרין בה מפני שהן שותפים בהן וזה אסור מפני חלקו של זה:

הכא במאי עסקינן למלאות - הא דקתני ובור של אמצע הדרך מותרין לא לכל תשמיש הותרו כגון לירד ולרחוץ בתוכו דבירא דשותפין הוא וכשהתירו למלאות מימיו התירו דסמכינן אבריר' ואמרי' מר מדידיה קא ממלא מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו:

האחים השותפין - אחים שהן שותפין בירושת אביהן: כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורים מן הקלבון. כל ישראל הוזקקו לתת מחצית השקל לקרבנות צבור והטילו חכמים עליהם להוסיף מעה קטנה להיות קלבון לפרוטרוט מפני שהן חצאי שקלים חתיכות דקות ונוחין לאבד ופעמים שמחליפין אותן במנים ונותנין הקלבון בחלוף ואף כשמצטרפין שנים לתת שקל שלם הטילו עליהם שני קלבוני' שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש אבל האב שוקל בשביל שני בניו שקל שלם ופטור מקלבון שני: מעשר בהמה נוהג בכל שנה בולדות הנולדים ועדר של שותפין פטורים הולדות ממעשר כדתניא בבכורות (דף נו:) כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך (שמות יג) ולא של שותפות ופרכינן והא בבכור כתיב ומשנינן אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב) תנהו ענין למעשר יכול אפי' קנו בתפיסת הבית כגון אחין שלא הספיקו לחלוק ירושתן עד שנולדו להם ולדות ת"ל יהיה הלכך אחים שהן שותפין ששותפותן לאחר חלוקה כגון שחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון כשאר שנים המתחברין לשקל שלם ופטורים ממעשר בהמה דשותפין בעלמא נינהו דבטלה לה תפיסת הבית וכשחייבים במעשר בהמה כגון שנשתתפו משנפלה להם הירושה דקיימא תפיסת הבית פטורין מן הקלבון כאילו היה אביהן קיים שממונן אחד ופוטרן יחד:

ואמר רב ענן לא שנו - דבשביל חלוקה בטלה תפיסת הבית מנייהו:

אלא כשחלקו - על פי שום בדמים גדים כנגד תישים זקנים או כנגד טלאים דבטלו מהן שם ירושה ונתנו בה תורת לקוחות וכי חזרו ונשתתפו הוו להו כלקח זה בשלו וזה בשלו מן השוק ונתערבו ואין כאן עוד שם תפיסת הבית אלא שם שותפות אבל חלקו טלאים כנגד טלאים וגדים כנגד גדים דזהו משפט ירושה לכל אחד חלק בכל מין ומין אומרים זה חלקו המגיעו דיש ברירה ועדיין שם . יורשים עליהן וכשחזרו ונשתתפו חזרה תפיסת הבית למקומה ויש פותרים הטעם משום לקוחות דתנן הלוקח פטור ממעשר בהמה (בכורות דף נה:) וטעות הוא בידם דכשהולדות לקוחין הן פטורין מלהתעשר אבל הלוקח עשר בהמות וילדו חייבין במעשר והכא לגמרי פטר להו:

אין אומרים כו' - ופטור אלמא אין ברירה אלא על כרחך לרב נחמן בירא דהפקרא הוא מדאשתרו ביה מודרי הנאה גבי מילא ונתן לחברו:

במגביה מציאה לחברו קא מפלגי - לא גרסינן במגביה מציאה קנה חברו קמפלגי ולא גרס מר סבר קנה חבירו כו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חברו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין (ב"מ דף י.) אמרינן רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא ה"ג במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ותו לא ופי' במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ודכולי עלמא לא קנה חברו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאם במשיכה כשיקבלם כשבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חברו כל זמן שהוא ביד המגביה אמרינן דיכול לומר אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קנה דתנן התם [דף ט:] ואם משנתנה לו אמר זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה ומיד קבלם זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרשין הכי רב נחמן סבר קנה חבירו משנתן לו ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה:

מתני' לא יביאו - מפירותיו הואיל והוא לא ערב לשם דהכל כרגלי הבעלים:

ואם ערב הוא - ללכת לשם:

פירותיו כמוהו - ומותר להביאם:



מי שזמן אצלו אורחים - מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב:

לא יוליכו - לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה:

אלא אם כן זכה להם - ע"י אחר:

מנותיהם מערב יו"ט - שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם:

גמ' אם הכניס ברשות - שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני' בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה:

לימא - הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין:

אמר לך רב - בהך אנא דאמרי אפי' לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא:

ושמואל אמר אנא דאמרי - בהא אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ"ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו':

תנן ואם ערב הוא פרותיו כמוהו - אלמא כרגלי המפקיד נינהו:

שיחד לו קרן זוית - דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו:

אא"כ זכה - וכי זכה מיהא מוליכין והרי בידו הופקדו לאחר זכיה וש"מ כרגלי המפקיד הן:

זכה שאני - שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן:

תלא בשרא בעברא דדשא - בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר אחרת שמערבין לו לבוא לכאן:

ה"ג א"ל אם את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך - לצרכך לא תשקול להוליכן לעירך ולקמיה מפרש טעמא ואזיל:

שאני עברא דדשא - כלומר שאני הכא דתלינהו איהו גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן זוית דמי:

א"ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם - אלמא כיון דאוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו מותר הקונה להוליכו למקומו והכא נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקחנו:

א"ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא"ר - יוחנן הלכה כר' דוסא. דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה ואדעתא דידיה תלו ליה:

כרגלי הבעלים - וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים:

אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו' - וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואפי' תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח שאר עסקיו:

והכי קאמר ליה - רב הונא:

אי את תלית - מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה:

ואי אינהו תלו לך - אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול לשון אחר משום מוקצה:

מתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות - משום מוקצה ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין:

גמ' מלתא אגב אורחיה - דתנא דה"ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ:

משום סרכא דמשכא - שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר:

ונכנסות - לישוב:

ברביעה - במרחשון:

פצעילי תמרה - תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות:

מהו - לאכול מהן ביום טוב:



אלא בגרוגרות וצמוקין - שהן מתחלה ראויין לאכילה והוא דחה אותן בידים להעלותן ליבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו אבל אלו לא דחה אותן בידים ואיכא דאכיל מנייהו הכי קא סלקא דעתיה מדפריש ליה מילתיה דר"ש אלמא כר"ש ס"ל:

איבעית אימא הני - מדבריות שאין נכנסות לישוב כלל כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותן מאצלו בידים:

ואיבעית אימא - אין מוקצה לר"ש קאמר ליה אבל לדידי יש מוקצה:

ואב"א - מתני' לדבריהם דרבנן דאית להו מוקצה קאמר להו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ביצה/פרק_ה"