ר"ן על הרי"ף/ביצה/פרק ה

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף יט עמוד ב עריכה

משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. מי שיש לו חיטין ושעורין שטוחין על גגו ליבש וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשילן מלמעלה למטה דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טרחא יתירא ודוקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתקרת הגג אבל חלון כגון גג המוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהן על החלון ולהשליכן לא טרחינן כדלקמן:

ומכסין את הפירות: ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט הוא דשרו ליה רבנן מפני הפסד ממון:

דלף: גשמים הנוטפים מן הגג:

וכן כדי יין: נמי מכסין מפני הדלף:

תחת הדלף: לקבלן בתוכו מפני טנוף הבית:

ואיבעיא לן בגמרא הני פירות דמשילין עד כמה ואמר רבי זירא אמר רב אמי אמר ר' יוחנן כאותה ששנינו מפנין אפילו ארבעה וחמשה קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש ומספקינן עלה דדילמא שאני התם דאיכא ביטול בית המדרש אבל הכא דליכא ביטול בית המדרש לא כלומר דלא שרינן כולי האי אי נמי לאידך גיסא דהתם היינו טעמא דארבע וה' קופות אין טפי לא משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפילו טובא נמי ולא מסיימי' ביה מידי ונראה שדעת הרב אלפסי ז"ל דכיון דלא איפשיטא נקיטינן בה לקולא ולפיכך כתבה למתני' סתמא והשמיטה לאותה בעיא לומר דשרי אפילו טובא משום דאיסורא דרבנן הוא וספיקא לקולא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יו"ט אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דכל מאי דדחינן דחייתא בעלמא נינהו ולא דחינן מאי דפשיטא ליה לרבי יוחנן דילפינן יו"ט משבת משום דחייתא בעלמא ומשמע דה"ה נמי בתלתא בעיין אחריני דבעי בגמרא חדא מינייהו דהתם תנן לגבי שבת אבל לא את האוצר ואמר שמואל מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו דילמא אתי לאשוויי גומות ומספקינן הכא מאי ואידך בעיא דהכא גבי יו"ט אמר רב נחמן לא שנו דמשילין פירות דרך ארובה ביו"ט אלא באותו הגג אבל מגג לגג לא ומספקינן מי אמרי' בההיא דשבת כיון דאיכא ביטול בית המדרש דאפילו מגג לגג שרי או דילמא לא שנא ומספקינן תו דהכא תניא לא ישלשלם בחבל ולא יורידם דרך חלונות ודרך סולמות ומבעיא לן מי אמרינן דהתם משום בטול בית המדרש אפילו כי האי גוונא שרי או דילמא לא שנא ולפי דרך הר"ז הלוי ז"ל מסתברא דכיון דרבי יוחנן אמר דיו"ט ושבת בחד מהני דיני כי הדדי נינהו ה"ה לאינך דילפינן יו"ט משבת ושבת מיו"ט:

גמ' א"ר נחמן לא שנו אלא באותו הגג: שהארובה והפירות בגג אחד:

ואפילו גגותיהן: של שני הבתים שוין שאין זה גבוה מזה שיהא שם טורח עליה וירידה:

בחלונות: כלומר אם הגג מוקף מחיצה ואין בו ארובה אבל יש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך חלון בחבל מפני שיש טורח להעלותן מן הגג לחלון ומשם לארץ:

סולמות: כל מדרגה קרויה סולם כעין הכבשים שלנו:

אפילו אוירא דלבני: לבנים הסדורין ומוקצין לבנין וגשמים באים ומתיירא שמא ימוחו מותר לטלטל כלים לצרכן ולכסותן ולא אמרי' הואיל והן עצמן אין ניטלין אף הכלי לא ינטל לצרכן:

ורבי יצחק אמר דווקא פירות הראויין: הוא דשרו רבנן לטלטל כלי לצרכן אבל מידי דלאו בר טלטול הוא אין כלי ניטל לצרכו:

דף כ עמוד א עריכה

אלא לדבר הניטל. לצורך דבר הניטל ולא קי"ל כרבי יצחק אלא כעולא ואליביה אוקימנא בגמרא הא דתנן וכן כדי יין וכן כדי שמן בדטיבלא ואשמעינן שאע"פ שאינו ניטל בשבת מטלטלין כלי בשבילו לכסותו:

ואם נתמלא הכלי שופך לחוץ ושונה: ונותנו במקומו ואינו נמנע מלעשו' כן כל היום אם צריך לכך ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו כלומר מתשמישו כדאיתא בשבת:

בי רחייא דאביי דלוף: הדלף היה נופל על אמת הריחים שלו והיו עשויין בטיט ונמוחין מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכין לתת תחת הדלף:

זיל עיילה לפורייך התם: לבית שהן שם:

דליהוי כגרף של רעי: שיהו מאוסין הריחים שלך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלם ולהוציאן לחוץ כדאמרינן לקמן דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה: וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו:

תיתי לי דעברי אדמר: תבואני זאת בשכר שעברתי על דברי מרי:

גרף של רעי ועביט של מימי רגלים: גרף ועביט כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מימי רגלים קרוי עביט:

נותן מים ומחזירן: דמוקצין מחמת מיאוס הם ואי לא אגב מיא לא מצי לטלטלינהו ולהוציאן הוא דשרי ליה משום כבודו:

לאפוקי' בעיניה: בפני עצמו ליטול את הרעי או דבר מיאוס ממש בידו ויוציאנו:

אספרמקי: בשמים:

בצוציתיה: זנבו: כדכתבינן בפרק כל כתבי הקדש בהלכה דכופין קערה על גבי הנר דהתם בגמרא אמתני' דכופין קערה ע"ג הנר מוכח בהדי' דגרף של רעי מותר לטלטלו בשבת ולהוציאו:

מתני' כל שחייבין עליו משום שבות: כל שחייבין עליו מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת משום שבות:

או משום רשות: שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדברי סופרים:

או משום מצוה: או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו: שלא לעשותו ביו"ט:

ואילו הן מדברים האסורין משום שבות: שהטילו בו חכמים לשבות בהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן וכו': בכולהו מפרש טעמא בגמרא אמאי גזור רבנן בהו:

אין מטפחין: ביד:

ואין מספקין: על ירך:

ואין מרקדין: ברגל וכולן לשמחה או לאבל ומפרש בגמרא גזירה שמא יתקן כנגדן כלי שיר וקא עביד מנא:

ואילו הן משום רשות: כלומר אלו הן שהיה לנו להתירם מפני שהן קרובין למצוה ואסרום חכמים האי דקרי להו רשות משום דהנך דבעי למתנא בסיפא הוי מצוה גמורה ולגבייהו קרי להנך מציעאי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור גמור יש בהן לפי שאין בהם צד לסלק בהן גזירת חכמים מעליהם שאין בהן לחלוחית מצוה:

לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין: ובגמרא פריך אמאי קרי להו רשות דהא מצוה קא עביד ופרש"י ז"ל והוה ליה למיחשבינהו בהדי הנך בתראי דמשום מצוה ופרקי' לא דנין בדאיכא דעדיף מיני' ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא גדול דאמר מר מצוה בגדול ליבם ובכי האי גוונא קצת מצוה איכא אבל לא מצוה גמורה ומשמע לפי פירושו ז"ל דאפי' ליכא דעדיף מיניה אין דנין וכן נמי לא מקדשין אע"ג דלית ליה אשה ובנים ולא מיבמין אע"ג דליכא גדול כאינך דאסירי שהן משום מצוה אבל רבינו תם ז"ל פי' והא מצוה קא עביד וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה וליבם את היבמה ופריק דאין ה"נ דאי ליכא דעדיף מיניה ובדלית ליה אישה ובנים וליכא גדול דשרי דהוו חפצי שמים ודמו להני דתניא בפ' שואל (דף קג א) ובפ"ק דכתובות (דף ה א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אלא מתני' דקתני דאסירי בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול ליבם הא לאו הכי שרי דאע"ג דאסרי' הני דאמרי' במתני' אע"פ שהן משום מצוה הנהו שאני דלית בהו מצוה כולי האי ומ"מ כתב ר"ת ז"ל בתשובה שאין מקדשין אשה בשבת אלא מדוחק גדול ואפי' קדש מבעו"י אסור לכנסה לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה ותדע לך דהכי תנן אין מיבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ובירוש' אמרו הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס (מבערב) [מבעו"י] :

ואלו הן משום מצוה לא מקדישין: הקדשות:

מעריכין: ערכי עלי ונותן כפי שניו כמו שכתוב בפרשת ערכין:

ולא מחרימין: הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:

גמ' שמא יעשה חבית של שייטין: כלי של גומא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט:

ירושלמי בין הכי ובין הכי אסור בין קמי ידיהון ובין אחורי ידיהון:

פרו בתריה מפרא: רצו אחריו:

לא דנין וכו': כולהו גזירה שמא יכתוב וכל שכן גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתנייה ומיהו בתוספתא תני ליה ודאמרי' בפרק הזורק (דף עז ב) גבי שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא דשרי לגרש דוקא בשכיב מרע הקילו שירא שמא יזדקק אשתו ליבום וכדי שלא תטרף

דף כ עמוד ב עריכה

דעתו עליו:

ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין: גזירה משום מקח וממכר ואע"ג דמקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן הני בהדי מקח וממכר חדא מילתא נינהו ואתי לאיחלופי:

אבל פירי דטבילי האידנ': כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן כדכתבינן בפ"ק [בסימן תתס"ו]:

ירושלמי וכלן שעשו וכו': מיהו בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל:

ורמינהי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט: אלמא גזרו שבות על השבת שלא גזרו ביו"ט:

הא ב"ש: סיפא דקתני אין בין יו"ט לשבת שכל שבות שגזרו על השבת גזרו על יו"ט ב"ש היא:

דתנן אין מוציאין את הקטן: דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפי' גבי הפסד ממון ולב"ה דשרו הוצאה משום מתוך בטלטול נמי לא גזרו רבנן:

מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים: אין אדם יכול להוליכ' ביו"ט אלא במקום שהבעלי' יכולים לילך אם לא עירב יש לו אלפי' אמה לכל רוח ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:

המוסר בהמתו לבנו או לרועה ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים: לפי שקנתה שביתה אצל הבעלים:

המיוחדים לאחד וכו': הרי הן כרגליו ומוליכן במקום שהוא יכול לילך:

ושאין מיוחדים: לאחד מהן אלא לכולן למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים ואם עירב אחד מהם לצפון לסוף אלפים אמה והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת מפני חלקו:

גמ' אוקימנא בשני רועי': נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתניתין בשני רועים היינו שמסר אותם מעיו"ט לשניהן ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירת' לאחד מהם ולפיכך הרי הם כרגלי הבעלים דאע"ג דקי"ל דבדרבנן יש ברירה אפ"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסר שמירתה לא גמרה אדעתיה לאפוקי מרשותיה אבל רש"י ז"ל פי דכל שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ובקנין שביתתו הלכך דעתן שלא תקנה הבהמה שביתתה אצלם אלא אצל הרועה ומתני' בשני רועים דלא ידעינן להי מינייהו הויא דעת בעלים הלכך הרי היא כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום:

ת"ר זה עירב עליו לצפון: על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון ומפורש בהלכות:

איתמר שנים שלקחו חבית ובהמ' בשותפו': וחלקום בי"ט:

חבית מותרת: להוליך כל אחד חלקו למקו' שעירב:

ובהמה אסורה: להוליך אלא במקום ששניהם הולכין:

אפילו חבית אסורה: דאין ברירה וי"ל חלק שבה לזה היה ראוי לזה ובין השמשות קנה חלק זה שביתתו במקום שביתת

דף כא עמוד א עריכה

חבירו:

וקא ינקי תחומין: חלקי בהמה הראויין לשני תחומין אע"פ שיש ברירה הרי ינק חלק זה מחלק חברו כשהיתה בהמה קיימת שכל איבריה יונקין זה מזה:

מאי הוי עלה: כמאן מינייהו עבדינן:

ר' יוחנן אמר אין ברירה: כשמואל ואפי' חבית אסורה:

ר' אושעיא אומר יש ברירה: וחבית מותרת ולפי דעת הריא"ף ז"ל בהמה אסורה כרב משום דקא ינקי תחומין מהדדי מיהו בגמ' אקשו רב כהנא ורב אסי עליה דרב בדינא דבהמה ולומר דאפילו בהמה מותרת ושתיק להו רב ונראה שהריא"ף סובר דהאי דשתיק משום דלא חש להו אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דלא קי"ל כרב דודאי האי דשתיק משום דאודי להו דליכא למימר משום דלא חש להו דהא גברי רברבי הוו דנהי דלגמרי' דרב צריכין לסברי' לא היו צריכין הלכך משמע דמשום דאודי שתיק להו הלכך בין חבית בין בהמה מותר כרגליו להוליך כל אחד ואחד מהם חלקו עד כדי תחומו:

אמר שמואל שור של פיטם הרי הוא כרגלי כל אדם: דכיון שזה רגיל למכור לכל מרשותיה קא מפיק ליה ברשות אחר לא מוקים ליה הלכך כשור של הפקר עבידא ליה שהוא כרגלי הזוכה בו ראשון אבל לאו משום ברירה דהא שמואל לית ליה ברירה וכדאיתא לעיל:

ושור של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר: כלומ' ולשמואל דלית ליה ברירה הרי הוא כרגלי העיר היינו לומר שאינו מותר אלא למקום שכולן יכולין לילך כשנים ששאלו חבית ובהמה בשותפות דכיון שרגיל למכור להם הרי הן כולן כשותפין בו ומעכבין זה לזה ולדידן דאית לן ברירה בדרבנן הרי הוא כרגלי הלוקח ומיהו דוקא ליקח מאותה העיר דאדעתא דידהו קאי אבל לוקח מעיר אחרת אינו יכול להוליכו אלא למקום שכולן הולכין:

מתני' השואל כלי מחברו מערב יו"ט כרגלי השואל: מפרשינן לה בגמ' אע"פ שלא נתנו אלא ביו"ט דאע"ג דליכא מערב יו"ט אלא דבור בעלמא אפילו הכי הוי כרגלי השואל משום דדינא דתחומין בגמר דעתיה תלי אבל כי שאיל ליה מעיקרא ביו"ט ולא התנה עם חברו כלל מערב יו"ט אף על גב דרגיל דשאיל מיניה כדאמרינן בגמרא הרי זה כרגלי המשאיל:

האשה ששאלה מחברתה: תבלין לקדרה ומים ומלח לעיסתה הרי הקדרה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו"ט שאלה קנו התבלין והמים והמלח שביתה אצל בעליהם:

שאין בהן ממש: אינן נכרות לא בעיסה ולא בקדרה הלכך אין מעכבות הולכתן ובגמרא מוקים לה בתבשיל עבה שאין המים נכרים בו ובמלח לא פליג כדמוקמינן לה במלח סדומית שאינה נימוח' בידים:

גמ' מערב יו"ט כרגלי השואל פשיט' לא צריכא וכו': פרשתיה במתני' ובגמרא פרכינן אמאי לא בטילי לת"ק מים ומלח לגבי עיסה ואסיק רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין כלומר שלמחר יהא מותר להוליכה בכ"מ וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואע"ג דלא אמרינן הכי אלא במין במינו אבל בשאינו מינו אפילו דבר שיש לו מתירין בטל וכדתניא בתוספתא משמיה דר"ש דבר שיש לו מתירין מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ה"נ מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמיין זו היא שיטת הראשונים ז"ל וכבר כתבתי בפרק הנודר [מן המבושל דף נב א] מה שנ"ל על דרך הריא"ף ז"ל בכל דבר שיש לו מתירין עכשיו בעיסה זו שהיא יכולה לאוכלה בתוך תחום שתיהן אף במין בשאינו מינו לא בטיל ותנן [נמי] במתני' הגחלת כרגלי הבעלים ושלהבת

דף כא עמוד ב עריכה

כרגלי כל אדם משום דאין לה ממש:

מתני' בור של יחיד כרגלי היחיד: אין מוליכין את המים אלא כרגלי בעל הבור ומיהו אוקים לה בגמרא במכונסין אבל בנובעין דניידי לא קנו שביתה והרי הן כרגלי הממלא דנהרות המושכין ומעיינות נובעין הרי הן כרגלי כל אדם כלומר כרגלי הממלא:

ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר: כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלאה של עיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל רגלי אותה העיר יכולין לילך:

ושל עולי בבל: העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה בעלותם מבבל:

כרגלי הממלא: מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה:

ובגמ' איפליגו רב נחמן ורב ששת בבור של עולי בבל אם מלא ונתן לחברו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא לפי פירוש הנכון קיימא לן כרב ששת דאמר כרגלי הממלא וכמו שכתבתי בחידושי ולפיכך לא הביא הריא"ף ז"ל בהלכה פלוגתא דרב נחמן ורב ששת וכתב משנתינו כצורתה דבור של עולי בבל כרגלי הממלא דמשמע דבין לעצמו בין לאחר הרי הן לעולם כרגלי הממלא אבל לפי שטת רש"י ז"ל נקיטינן כרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו:

מי שהיו פירותיו וכו': לא יביאו לו מפירותיו הואיל והוא לא ערב דהרי הן כרגלי הבעלים:

ואם ערב הוא: ללכת שם:

פירותיו כמוהו: ומותר להביאן ובגמרא אפליגו רב ושמואל במפקיד פירות אצל חברו דרב אמר הרי הן כרגלי מי שהפקידו אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד וקי"ל כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ומתני' דקתני ואם ערב הוא פירותיו כמוהו אוקמה רב בגמרא בשייחד להם קרן זוית ולפיכך הן עומדין ברשותו אבל לא ייחד להן קרן זוית הרי הן כרגלי הנפקד מיהו איכא מ"ד שאין מוליכים את הפירות אלא למקום שמפקיד והנפקד יכולין לילך:

מי שזימן אצלו אורחים: מעיר אחרת ובאו אצלו על ידי עירוב:

לא יוליכו בידם המנות: לאחר הסעודה:

אלא א"כ זכה להם על ידי אחר במתנותיהם מעיו"ט: אלא א"כ מסרן בעל הבית במשיכה לאדם אחר ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני דזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דתנן [לעיל דף לז א] השואל כלי מעיו"ט כרגלי השואל ואע"פ שלא מסרו לו אלא ביו"ט כדאמרינן התם שאני דאמר ליה משאיל לשואל גופיה הלכך סמכה דעתיה אבל הכא דלא אמר ליה בעינן זכוי ומיהו בהכי מהני דכיון שזיכה לו ע"י אחר אי נמי דאמר ליה משאיל לשואל גופיה [שיטלנו] ביו"ט כמו שייחד לו קרן זוית דמי:

אין משקין ושוחטין את המדבריות: משום מוקצה שאין דעת אנשי אותה העיר עליהן ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין ומפרשינן נמי מאי נינהו מדבריות ומאי נינהו בייתות:

גמ' למה לי למימר משקין: דלענין השקאה ודאי אלו ואלו מזונתם עליך אלא משום שחיטה נקט ולשחיטה למה לי השקאה ומפרקינן דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש והדר לשחוט משום סרכא דמשכא כלומר שתהא נוחה להפשיטה סרכא דבוק שהוא נדבק יותר מדאי בבשר:

ברביעה: במרחשון:

דף כב עמוד א עריכה

אשכחן לרבותא וכו'. עז לחלבה עז העומדת לחלבה וכן רחל העומדת לגזתה לגדל גזין ותורי דרדיא העומדים לחרישה ותמרי דעיסקא העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר פלוגתא דר' יהודה וכו' לרבי יהודה דאית ליה מוקצה אסור לשחטן ביו"ט אלא א"כ הזמינם מבעוד יום ולרבי שמעון שרי:

מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין: ומטלטל בידו ממש דחזו לבהמה ואע"פ דמעיקרא לאדם והשתא לבהמה שרי דלא חיישינן למוקצה:

ובה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה: אבל לטלטל בידים לא משום מוקצה:

אנו אין לנו: בשטת משנה זו לפי שמוחלפת השטה אלא כך שמענו מרבותינו דבית שמאי כר' יהודה ומחמרי וב"ה כר"ש:

מחתכין את הדלועין: תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טרחא דלא צורך הוא:

ואת הנבלה לפני הכלבים: ואע"פ שנתנבלה בשבת דבין השמשות לא היתה עומדת לאכילת כלבים אפילו הכי שרי דלית לן מוקצה בשבת הלכך גבי מעבירין מעל השולחן דאיירי בשבת מוקמינן לב"ה דנימרו כרבי שמעון כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כסתם משנה וקי"ל הלכה כב"ה אבל גבי יו"ט דסתם רבי כר' יהודה דתנן אין מבקעין עצים ביו"ט לא מן הקורות הסדורות זו ע"ג זו בקרקע ועומדות לבנין ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואע"פ שעומדת מעכשיו להסקה הואיל ובין השמשות לאו להכי קיימא וכיון דאיתקצאי לבין השמשו' איתקצאי לכולי יומא אלמא אית לן מוקצה ביו"ט זו היא שיטת הריא"ף ז"ל דסבירא ליה דמוקצה בשבת שרי וביו"ט אסור ואמרינן טעמא בגמרא משום דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבל יו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה ומיהו איכא למידק דהואיל ובשבת שרי אית לן למישריה נמי ביו"ט דהא אמרינן במכילתין פרק יום טוב שחל [דף יח א] גבי מטבילין אדם בשבת דכיון דבשבת שרי משום דלא מיחזי כמתקן דנראה כמיקר אף ביוה"כ נמי נהי דליכא למתלי במיקר משום דרחיצה אסורה ביה אפי' הכי שרי דליכא מידי דבשבת שרי וביו"כ אסור וקל וחומר הדברים השתא טבילה דמיתסרא מדינא ביוה"כ שרינן לה משום דבשבת שרי קל וחומר למוקצה מעתה שמותר ביו"ט מן הדין שאין ראוי לאוסרו משום דיו"ט קיל ואתי לזלזולי ביה הואיל ובשבת שרי ומדוחק קושיא זו הוצרך הר"ז הלוי ז"ל לומר דכי סתים לן תנא ביו"ט כרבי יהודה הני מילי במילי דמתסר בשבת כגון בקוע עצים מן הקורות אע"ג דלית לן מוקצה בשבת מכל מקום הבקוע מצד עצמו אסור בו ולפיכך אע"פ שבקוע עצים מוכנים מותר ביום טוב אנו אוסרים לבקע מן הקורות מדין מוקצה וכן הדין בתורא דרדיא שאסורין לשחטן ביום טוב משום מוקצה כיון שהשחיטה אסורה בשבת מצד עצמה אבל תמרי דעסקא וכיוצא בהן כיון דבשבת שרו דלית לן מוקצה אף ביום טוב שרו דליכא מידי דבשבת שרו וביום טוב אסור ואין זה דעת הריא"ף ז"ל שהרי כתב כאן דתמרי דעסקא אסורין ביום טוב ולקושייתו של בעל המאור ז"ל יש לומר דכי אמרינן ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכיפורים אסור הני מילי בשבת ויוה"כ שדינם שוה וקדושה אחת להם ולא אתי לזלזולי ביום הכפורים אבל ביו"ט משום דאתי לזלזולי ביה לא ראו להשוותו לשבת והרי מצינו שמחלקין ביניהם שהרי אמרו [שבת מה א] מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין ע"ג דקל ביום טוב ולפיכך כל מוקצה אע"פ שהוא מותר בשבת אסור ביו"ט:

ולענין בייתות ומדבריות סבירא לן כסתם מתני' וכדפירש תנא קמא דברייתא וכו' מיהו כי אמרי' דאסירי משום מוקצה הני מילי בבהמות של ישראל אבל של נכרי לית בהו משום מוקצה דהא אמרי' בירושלמי [בפ"ק דשבת ה"ז ופ"ג דביצה ה"ב] דאין הנכרי צריך הכן ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל:

סליקא להו פרק משילין וסליקא לה מסכת יום טוב